סולם הערכים | לרכישה באינדיבוק
סולם הערכים

סולם הערכים

שנת הוצאה: פברואר 2015
מס' עמודים: 192
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59.40

סיפור מעורר השראה על למידה, אהבה, והשאלה החשובה מכולן: מה באמת חשוב בחיים?

דייוויד מנשה היה מסוג המורים שנושמים למען עבודתם. הוא לימד ספרות בבית ספר תיכון בפלורידה, ובין שיעורים על שייקספיר להוראת מבנה המשפט הצליח לעורר בתלמידיו השראה, לפתח עמם קשרי אמון יוצאי דופן ולשמש להם יועץ אישי וחבר.

אבל אז, בגיל 34, התבשר דייוויד שהוא חולה בסרטן מוח סופני. כעבור שש שנים של מאבק מר במחלה, שגזלה ממנו לא רק את בריאותו אלא גם את יכולתו ללמד, הוא הגה תוכנית שכולה תעוזה וחזון: הוא יֵצא למסע ברחבי אמריקה – באוטובוס, ברכבת, ברגל – בחיפוש אחר תלמידיו לשעבר, ויברר מה עלה בגורלם, ובעיקר, האם החינוך שהעניק להם שינה משהו בחייהם?

התשובה שהתקבלה במסע זה – מסע של יותר מעשרת אלפים קילומטרים, שבמהלכו ביקר דייוויד מאות מתלמידיו – מקופלת בין דפי הספר הזה, ספר שכולו שיר הלל לערכים ולשאיפות של כולנו.

 

"מעורר מחשבות ויפהפה" – קירקוס רוויו

"הספר לעולם אינו מסתפק בתשובות פשטניות. הוא מציג מציאות למודת ניסיון, שמצליחה לרומם את הנפש ולפעמים גם להצחיק" – מיאמי הראלד

"כמו 'ההרצאה האחרונה' של רנדי פאוש, הספר הזה הוא עדות מופלאה ליכולתנו לחיות את ההווה במלואו גם אל מול איום המוות" – פבלישרס ויקלי

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סולם הערכים”

פרק ראשון

 

היה לי זמזום באוזן שמאל. לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות, זה רק הציק כמו יתוש טורדני שחג סביב ראשי כאילו אני קרוסלה בלונה פארק. אלא שהזמזום הזה היה בתוך הראש שלי. ניסיתי להתעלם ממנו, עד שיום אחד, כמה חודשים אחרי שהתחיל, הזמזום הפך לרעד שזרם מהפנים שלי ולאורך כל הצד השמאלי של גופי, עד לקצות הבהונות. מנשה, הגיע הזמן ללכת לרופא, אמרתי לעצמי. פּוֹלה קבעה לי תור. בזוגיות שלנו היא תמיד טיפלה בכל הבירוקרטיה. בלי פולה לא הייתי זוכר לשלם את חשבון החשמל עד שהיו מנתקים אותו.

הלכתי לרופא המשפחה שלי, והוא שלח אותי למומחה אף אוזן גרון, וזה קבע שאני צריך ללכת לנוירולוג. קראו לו ד”ר פול דמסקי. הוא היה צעיר, רק קצת מבוגר ממני באותה עת – אני הייתי בן שלושים וארבע – והוא נראה רגוע וענייני. בחור כלבבי. קיוויתי שהוא יקשר את התסמינים שלי לעצב שנדחס או לטיק עצבי, אבל במקום זה הוא שלח אותי לסדרה של בדיקות. כולן עם ראשי תיבות. א-א-ג. א-ק-ג. סי-טי. אם-אר-איי. הרגשתי הקלה עצומה כשהתוצאות של שלוש הראשונות היו תקינות. הבדיקה האחרונה, האם-אר-איי, הדמיית תהודה מגנטית, תחשוף את הסיפור, אמר ד”ר דמסקי. הייתי צריך לחכות כמה ימים עד לקבלת התוצאות. אף אחד לא אוהב לחכות לתוצאות, ומן הסתם גם אני לא. אז התרכזתי בדבר היחיד שידעתי שיכול להעסיק אותי בזמן כזה – הטבעתי את עצמי בעבודה.

בית הספר התיכון “קורל ריף” מכונה “בית הספר המגנטי של מיאמי”,[1] ולא סתם. תלמידים מרחבי המדינה מתחרים זה בזה כדי להתקבל לאחת משש המכינות האקדמיות – תעודת בגרות בינלאומית, אגרונומיה והנדסה, כלכלה ומנהל עסקים, משפטים ומדיניות ציבורית, מדעי הבריאות ואמנות חזותית ואמנות הבמה. התלמידים נבחרים בהגרלה, מלבד תלמידי המכינה באמנות חזותית ואמנות הבמה. אלה נדרשים להיבחן, והתחרות קשה. עם כל כך הרבה כישרונות שאפתניים, האווירה בבית הספר מזכירה מאוד את הסרט “תהילה”. נערות ונערים מתאמנים ללא הרף על שירים וצעדי ריקוד, במסדרונות. אי-אפשר להיות בדיכאון כשנמצאים שם, ועד שחליתי, לא הפסדתי ולו יום עבודה אחד.

הייתי חבר בצוות המקורי כשבית הספר הוקם ב-1997. זו הייתה משרת ההוראה הראשונה שלי, ובהיותי בן עשרים וחמש לא הייתי מבוגר בהרבה מהתלמידים שלי. עבדתי בבית הספר שש-עשרה שנה, ורוב הזמן לימדתי ספרות תלמידי י”א מצטיינים ומתקדמים. נהניתי לראות את בני החמש-עשרה והשש-עשרה האלה נאבקים עם ההחלטות הגדולות הראשונות שלהם בחיים – קריירה עתידית, מערכות יחסים, איפה לגור, לאיזה קולג’ להירשם, מה ללמוד – ותוך כדי כך הם לומדים נהיגה, מתחילים לעבוד ומתנסים בסמים, באלכוהול, בסקס, בזהות שלהם ובחופש. זו תקופה טרנסצנדנטלית בשביל בני נוער. באורח פלא, אף שהם מתחילים להיות עצמאיים ולעתים קרובות צמאים לעוד ועוד עצמאות, לרובם עוד לא נמאס מבית הספר. והרגשתי שנפלה בחלקי הזכות להיות חלק מתהליך המטמורפוזה שלהם.

ניסיתי להראות לילדים האלו שאיני רוצה להיות עוד מורה מהשורה, ואחת הדרכים שבחרתי הייתה להשאיר את חדר הכיתה שלי פתוח כל הזמן. כמעט תמיד היו חמישה עד עשרה תלמידים בכיתה בזמן הפסקת הצהריים. הרבה פעמים, תלמידים עשו שם חזרות על שיר או ריקוד, או ניגנו בכינור או בגיטרה. לבד מהפעמים שבהן תלמיד או תלמידה נכנסו לכיתה בדמעות בגלל בעיות רומנטיות או בגלל ציון גרוע, מה שבדרך כלל קרה לפני או אחרי הלימודים, האווירה הייתה עליזה.

וכך היה ביום שבו קיבלתי את האבחנה שלי.

זה היה יום לפני חג ההודיה, החג האהוב עלי.

ישבתי ליד השולחן שלי עם החברה הכי טובה שלי בעבודה, דניז ארנולד, שלימדה ספרות תלמידי י”ב מצטיינים. דניז היא בחורה קטנטנה שאוכלת כמו ציפור. כשהיא כבר אוכלת, זה בדרך כלל כמה סוכריות “אם-אנד-אמ’ס” משקית שהיא מחביאה במגירת השולחן שלה. אני קניתי בדרך כלל ארוחת צהריים בריאה ובאמצעות רגשי אשם ניסיתי לדחוף לה כמה נגיסות. באותו יום אכלנו יחד סלט מהקפטריה וצחקנו על כך שהתמזל מזלנו, כי הפעם זכינו לקבל כמה מלפפונים בתוך קופסת הפלסטיק, לצד החסה העייפה והקרוטונים הרטובים. הילדים נכנסו ויצאו. לקראת סוף ההפסקה צלצל הטלפון הנייד שלי, עם המנגינה הישנה ממשחק הווידיאו “האחים מריו”. פתחתי אותו וראיתי את מספרו של הרופא שלי על הצג.

“הלו?” אמרתי ונעמדתי.

“מדברת האחות של ד”ר דמסקי,” אמר בקדרות הקול בצדו השני של הקו. “תוצאות הבדיקה שלך הגיעו.”

אני מניח שמטבעי אני בחור אופטימי, כי תמיד אני מצפה שהכול יהיה בסדר. “אה,” אמרתי בשמחה. “יופי! מה הן?”

היא היססה לרגע, והרגשתי את הלב שלי רועד. “לא,” היא אמרה. “אתה צריך לבוא לכאן. ואתה צריך לבוא עם מלווה.”

הרגשתי כאילו חטפתי בעיטה בבטן. “אני בבית הספר ואוכל להגיע רק מאוחר יותר,” אמרתי.

פחד הוא דבר מתעתע. אני חושב שקיוויתי שאם אגיד שאני לא יכול לבוא באותו הרגע – אם אנסה להיאחז בנורמליות של החיים שלי שלפני שיחת הטלפון הזו – אצליח לשנות את התוצאה. אולי האחות תגיד: אה, אין בעיה. בוא נקבע למועד אחר. זה לא מה שהיא אמרה.

“אל תדאג,” היא אמרה. “הרופא יחכה לך.”

עכשיו היא כבר הכתה בי עם יתדות.

“בסדר,” אמרתי.

סגרתי את הטלפון והסתובבתי להביט בדניז. הפה שלה היה פעור ועיניה נפקחו לרווחה בהבנה. “התוצאות שלי הגיעו,” אמרתי. “היא אמרה שאני צריך לבוא כדי לקבל אותן. זה אומר שהחדשות רעות.” חברתי הביטה בי במבט מרגיע. “הכול יהיה בסדר, דייוויד,” אמרה. “אני בטוחה בזה. בחייך! אתה בלתי מנוצח.”

אין לי מושג איך העברתי את השיעורים הבאים באותו היום. אני רק זוכר שהיו רגעים שבהם הייתי כל כך שקוע בדיונים עם התלמידים ששכחתי לגמרי מהרופא. בסוף היום הלכתי למגרש החניה, עם דניז. דיברנו על מה שאולי מחכה לי ועל איך אני מחזיק מעמד, דברים כאלה. כשהגענו למכונית שלי פניתי אליה ואמרתי, “זאת הפעם האחרונה שהכול כרגיל.” אילו רק יכולתי לעצור את הזמן.

התיישבתי מאחורי ההגה במכונית שלי, הגברתי את הווליום ברדיו, ונסעתי צפונה על הכביש המהיר פלמטו, כדי לאסוף את אשתי. פולה היא מורה להיסטוריה בבית ספר תיכון אחר במיאמי. אין לה רישיון נהיגה, לכן אני הסעתי אותה לבית הספר ובחזרה. זו הייתה שגרת יומנו. כמו תמיד, כשהגעתי, היא חיכתה לי בחוץ. היא קפצה אל מושב הנוסע ואני החלשתי את המוזיקה ובישרתי לה את הבשורה.

היא ניסתה להישאר רגועה, אבל היה ברור שהיא בלחץ בדיוק כמוני.

הנסיעה אל הרופא נמשכה נצח, אבל הנצח הזה עבר מהר מדי בשבילי. כל הזמן חשבתי שככל שאדחה את הרגע שבו אשמע את דברי הרופא, כך אוכל להמשיך להעמיד פנים שהכול בסדר. הפה שלי היה יבש ובטני התהפכה. פולה ניסתה לדבר איתי על היום שהיה לה ואני הייתי אסיר תודה על מאמציה, אבל לא שמעתי מילה. רק הנהנתי בלי הפסקה. וניסיתי להסדיר את נשימתי.

כמובטח, ד”ר דמסקי חיכה לנו. האחות הצביעה על דלת משרדו בלי ליצור קשר עין. הדלת הייתה פתוחה. ד”ר דמסקי ישב ליד השולחן שלו ופולה ואני נכנסנו. שערו החום היה מסופר קצר יותר מאשר בפעם האחרונה שבה התראינו והוא לבש חלוק לבן עם סטטוסקופ תלוי סביב הצוואר. “שבו,” אמר והצביע על שני כיסאות הוויניל בצבעים שמנת וחום שניצבו לפני שולחנו. הוא התחיל לדבר במונחים רפואיים שלא הבנתי. גליובלסטומה מולטיפורמה? לא הצלחתי אפילו להגות את זה, ובטח שלא להבין מה זה אומר. “בסדר,” אמר ד”ר דמסקי, “אני אראה לך.”

מאחוריו היה צג מחשב גדול ובו דימוי מבשר רעות. בעיני זה נראה כמו מבחן רורשך – כתם גדול, מתפרץ ומסתחרר בצבעים שחור, לבן ואפור. הרופא הסתובב אל הצג והצביע. “זה המוח שלך,” אמר ביובש. קירבתי את כיסאי כדי לראות טוב יותר, ופולה קמה ונעמדה מאחורי. לא היה לי מושג מה אני רואה. הוא הצביע על גוש לבן על רקע אפור. בעיני זה נראה כמו משהו שרואים בתחזית מזג האוויר – ענני סופה בתמונת לוויין. הסופה בראש שלי היא גידול, הוא אמר. זה היה די ברור, אבל היו לי מיליון שאלות. המורה שבי השתלט עלי.

“מה זה אומר?” שאלתי. “זה שפיר?” ניסיון יפה.

ד”ר דמסקי הניח את לוח הכתיבה ואת העט שלו והישיר אלי מבט. הוא זע בכיסאו באי-נוחות. “שום גידול במוח איננו שפיר,” הוא אמר.

“זה סרטני?”

“כן, זה סרטן.”

באותה מידה הוא היה יכול לחבוט בי במפתח הלב. לא נשמתי. הרגשתי מובס. מרוקן. הרופא ראה את האימה בפני וניסה לרכך את המכה שהנחית עלי. “אבל אנחנו עדיין לא יודעים מספיק, דייוויד,” אמר. “אנחנו צריכים לעשות לך ביופסיה.” בשביל מה ביופסיה? הוא כבר אמר שזה סרטן. “אנחנו זקוקים למידע נוסף,” אמר ד”ר דמסקי. “אנחנו רוצים לדעת באיזו מהירות הוא גדל. אולי זה יושב שם כבר עשרים שנה וגדל לאט מאוד.”

בסדר, חשבתי לעצמי. אני יכול להתמודד עם ביופסיה. אז עוד לא ידעתי שהביופסיה כרוכה בהסרה של פיסה מהגולגולת שלי.

“זה יכול לחכות לחופשת הקיץ?” שאלתי.

הוא לחץ את שפתיו זו אל זו, כמו שאני עושה לפעמים כשאחד מתלמידי שואל שאלה שנדמית לי נאיבית במיוחד.

“לא, זה יותר מדי זמן,” הוא אמר.

“בסדר, מה עם חופשת חג המולד? זה רק בעוד חודש.”

“אומַר לך את האמת, אני לא יודע אם תחיה עד אז,” הוא אמר.

קפצתי לאחור כאילו סטרו לי. והמכות לא הפסיקו לנחות. ללא טיפול, ד”ר דמסקי צפה שיש לי חודשיים לחיות. העפתי מבט סביב. הקירות היו בצבע של חלוק בית חולים דהוי, והתמונה היחידה על הקיר הייתה של עמוד השדרה והמוח. בפינת החדר עמד שולחן בדיקות מנירוסטה, מכוסה בנייר לבן מחוספס. הכול היה כל כך קר וקליני. התפאורה לא אמורה להיות קצת יותר נעימה כשאומרים לבן אדם שהוא עומד למות? “כמה זמן אני יכול להמשיך להיות אני?” שאלתי. כבר ידעתי את התשובה. השלב הזה כבר חלף.

פולה שמרה על איפוק, אבל אני התפרקתי. ביקשתי סליחה ויצאתי אל מגרש החניה כדי להתקשר לאחי. ג’ק מבוגר ממני בשמונה שנים, והוא עורך ועיתונאי פרילנסר. למרות לוח הזמנים העמוס שלו, הוא תמיד היה פנוי לתמוך בי. ג’ק היה הסלע האיתן שלי. כששמעתי את קולו, נשברתי לרסיסים. בקושי הצלחתי לומר כמה מילים. סרטן במוח. סופני. כמה חודשים לחיות. אני בן שלושים וארבע, לעזאזל. אני אוהב את העבודה שלי. אני אוהב את אשתי. אני אוהב את החיים שלי. זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל כשמקבלים גזר דין מוות, באמת מתחילים לחשוב: איך זה יכול להיות? מתי אני אתעורר מהסיוט הנורא הזה?

וזה מה שאמרתי לג’ק בין יפחה ליבבה. איך זה יכול להיות? ניסיתי להיות בן אדם טוב. ניסיתי לעשות את הדבר הנכון. קיבלתי מכה בראש? אכלתי משהו לא טוב? “דייוויד,” הוא אמר לבסוף, “אתה חייב להיות יותר חזק.” זה אח שלי. ראש מורם. להילחם. להיות אמיץ. רציתי להיות כזה בשביל ג’ק. בשביל פולה. בשביל התלמידים שלי. לא רציתי להיראות חלש, חסר אונים, חסר שליטה. נשמתי נשימה עמוקה, ואז עוד אחת ואז, כאילו משומקום, מילים שמעולם לא ציפיתי לשמוע התגלגלו לי מהפה.

“אל תדאג, אני מסתדר,” אמרתי. ומה שהיה מוזר יותר מלשמוע את המילים האלה, היה הידיעה שזה נכון.

[1] School Magnet – בית ספר ציבורי על-אזורי המתמחה בתכנים לימודיים ייחודיים – מדעים, מוזיקה, אמנויות אחרות, ספורט וכדומה – ואלה מושכים אליו תלמידים מכל אזורי הרישום.

דייוויד מנשה (1973-2014) הוא מחנך וסופר אמריקאי מפלורידה.

 

 

מקור – ויקיפדיה

X