סוד סיציליאני אפל | לרכישה באינדיבוק
סוד סיציליאני אפל

סוד סיציליאני אפל

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

ויטוריו ד'סוורנו נראה היה כהתגלמות כל חלומותיה של ג'יליאן סמית', עד שגילתה את חייו הסודיים וכל החלומות שטיפחה על אהבה נצחית וזוגיות מאושרת התפוררו עד אבק.

שברות לב ומזועזעת, ג'יל נעלמה. אלא שויטוריו חזר לחייה כדי לתבוע משמורת על הבן הקטן שג'יל נשבעה להסתיר ממנו.

כדי להישאר עם בנה, ג'יל נאלצת להינשא לאביו. אבל אילו חיי נישואים הם יכולים לבנות על בסיס של סודות ותשוקה שאין לעמוד בפניה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סוד סיציליאני אפל”

בקרוב…

1

 

שלווה.

לבסוף.

ג'יליאן סמית' נשמה עמוקות כשהתהלכה לאורך שפת המצוק המשוננת שנשקפה אל האוקיינוס השקט הסוער. היא התענגה על האוויר הרענן, הנוף המדהים ורגע החירות הנדיר.

העניינים בהחלט משתפרים.

היא לא ראתה את אנשיו של ויטוריו כבר יותר מתשעה חודשים והייתה בטוחה שאם תיזהר, הם לעולם לא ימצאו אותה כאן, בעיירת החוף הקטנה והפרטית, במרחק קילומטרים ספורים בלבד מהעיר כרמל, קליפורניה.

קודם כל, היא כבר לא השתמשה בשמה, ג'יליאן סמית'. הייתה לה זהות חדשה, אפריל הולידיי, ומראה חדש – בלונדינית, שזופה, כאילו הייתה ילידת קליפורניה טיפוסית ולא ברונטית יפהפייה מדטרויט. לא שויט ידע בכלל שהיא מדטרויט.

והוא גם לא יידע. זה היה הכרחי שויטוריו, אבי התינוק שלה, יהיה רחוק ממנה ככל האפשר.

הוא היה כל כך מסוכן. כזה איום. לה. לג'ו. לכל מה שהיה יקר לה. היא אהבה אותו, התחילה לדמיין עתיד איתו, רק כדי לגלות שהוא לא היה גיבור… לא היה אביר על סוס לבן, אלא גבר כמו אביה. גבר שעשה את הונו בפשע המאורגן.

ג'יליאן שאפה אוויר במהירות, מודעת למתח הנבנה באזור כתפיה. תירגעי, היא אמרה לעצמה. אין כל סיבה לפחד. הסכנה כבר מאחוריך. ויטוריו לא יודע היכן את. הוא לא יכול לקחת ממך את התינוק. את בטוחה. הכול טוב.

היא השתהתה לאורך המצוק כדי להתבונן במים הכחולים- כהים ובקצף הגלים. הגלים היו גבוהים היום והם התנגשו בעוצמה בסלעים שמתחת. הים נראה כועס ולא סלחני, ולרגע הרגישה כמוהו.

היא אהבה את ויט. אומנם הם היו ביחד במשך שבועיים בלבד, אבל במהלכם היא דמיינה חיים משותפים. דמיינה אפשרויות רבות כל כך עבורם.

אבל אז האמת התגלתה. הוא לא היה גיבור – לא היה נסיך על סוס לבן – אלא פושע מפחיד.

טיפות הגשם הראשונות התחילו ליפול והיא דחפה את שערה הבלונדיני הארוך מפניה, נחושה להשאיר את העבר מאחור ולהתמקד בהווה וגם בעתידו של ג'ו. ולג'ו יהיה עתיד נהדר. היא תוודא שהוא יזכה לכל מה שהיא מעולם לא הכירה – יציבות, ביטחון, משפחה מאושרת.

היא כבר מצאה בית חמוד להשכרה במרחק של ארבע מאות מטר,   ברחוב  חד  סטרי  שקט.  היא  השיגה  עבודה  מדהימה  ב"היילנדס אין", אחד מבתי המלון החשובים ביותר בחוף הצפוני של קליפורניה, כעוזרת שיווק ומכירות. והכי חשוב, היא מצאה לג'ו מטפלת נפלאה כדי שתוכל לעבוד. בעצם, חנה המקסימה הייתה איתו עכשיו.

הגשם ירד במטחים, והרוח הנמרצת העיפה את שערה ומשכה את סוודר הדייגים השחור שלה, אבל היא קידמה בברכה את מזג האוויר, ואהבה את עוצמתו. היא לא יכלה שלא לחייך אל האוקיינוס, ואל האופק האינסופי ודמיינה את האפשרויות בחיים.

"חושבת על קפיצה, ג'יל?" קול גברי עמוק דיבר מאחוריה.

החיוך שלה נעלם והיא התקשחה בהלם, מזהה מידית את הקול המהוקצע עם המבטא הזר.

ויטוריו.

היא לא שמעה את קולו במשך כמעט שנה, אבל היה בלתי אפשרי לשכוח אותו. עמוק ורגוע, קול שנועד לשלוט בחיים – בחיי אדם או בטבע – ואכן עשה זאת.

אבל הרי ויטוריו מרסלו ד'סוורנו היה כוח טבע, אדם שעורר יראת כבוד או פחד אצל כולם.

"יש פתרונות," הוא הוסיף בשקט, כל כך בשקט עד שג'יליאן הצטמררה, ועשתה צעד עצבני כדי להתרחק ממנו, דבר שקירב אותה יותר אל קצה המצוק. הפסיעות הלא יציבות שלה שחררו מפל של סלעים אל המפרץ שלמטה. הסלעים הנופלים נשמעו לה כמו לבה המתנפץ לרסיסים, וגרונה נחסם.

בדיוק כשהרגישה בטוחה.

כשהרגישה מוגנת.

לא ייאמן. בלתי אפשרי.

"שאף אחד מהם לא קביל עלי," היא ענתה בפסקנות, ופנתה מעט כדי לא להסתכל על פניו. היא ידעה שמוטב לא להסתכל על ויטוריו יותר מדי מקרוב, ובהחלט לא לפגוש במבטו. ויטוריו היה קוסם, ממש קוסם נחשים. הוא יכול לגרום לכל אדם לעשות את רצונו פשוט על ידי חיוך.

הוא היה נאה עד כדי כך.

הייתה לו עוצמה רבה כל כך.

"האם זה כל מה שיש לך לומר לי אחרי חודשים של משחקי חתול ועכבר?"

הגשם התגבר, והסוודר הסמיך של ג'יליאן נספג. "אני מאמינה שהכול כבר נאמר. אני לא יכולה לחשוב על שום דבר ששכחתי," היא ענתה, סנטרה מוטה בהתרסה אף על פי שרגליה רעדו תחתיה. היא נקרעה בין כעס לפחד. ויטוריו היה בסך הכול גבר, ועם זאת הוא יכול להרוס את עולמה ואף יעשה זאת אם תהיה לו הזדמנות.

ואיש לא יעצור אותו.

"אני יכול. אני מציע שתתחילי עם התנצלות," הוא אמר כמעט בעדינות. "זו תהיה התחלה."

ג'יליאן זקפה את כתפיה וחישלה עצמה כנגד הקול העמוק והגרוני שלו, מכריחה את מבטה לרדת אל גרונו. איזה נזק יכול להיות בזה? ובכל זאת, זה היה בלתי אפשרי להסתכל על גרונו – חזק ושזוף – בלי לראות את הסנטר המרובע ואת הכתפיים הרחבות העטויות בגד שחור.

ואפילו כשהגבילה את עצמה לאותו אזור מצומצם, הבטן שלה התהפכה. כי ויטוריו היה עדיין כל מה שהמם אותה בעבר. פיזי וראשוני, זכר אלפא אמיתי. איש לא היה חזק ממנו. לאיש לא הייתה עוצמה שיכלה להשתוות לשלו. היא נכנסה איתו למיטה תוך שעות מפגישתם והיא מעולם לא עשתה דבר כזה קודם. למען השם, היא בכלל לא עשתה אהבה קודם, אבל היה בויט משהו שגרם לה לוותר על המגננות שלה. איתו היא הרגישה בטוחה. לידו היא הרגישה מוגנת.

"אם מישהו צריך להתנצל, זה אתה."

"אני?"

"אתה הצגת את עצמך בצורה מסולפת, ויטוריו – "

"מעולם לא."

"ועקבת אחרי כאילו הייתי חיה ואתה צייד במשך אחד עשר החודשים האחרונים," היא אמרה, קולה קשה, הטון שלה חתוך. היא לא תיפול על ברכיה. היא לא תתחנן. היא תלחם בו עד הסוף המר.

הוא משך בכתפיו. "את בחרת לברוח. ילדת את בני. מה עוד ציפית ממני לעשות?"

"זה בטח מרגש אותך שיש לך כזה כוח על נשים וילדים חסרי אונים!" היא קראה, מרימה את קולה כדי שישמע אותו מעבר לרוח ולגלים הנרגזים שהתרסקו אל החוף מתחת.

"את רחוקה מלהיות חסרת אונים, ג'יל. את אחת מהנשים החזקות והנבונות ביותר שפגשתי אי פעם, ויש לך מיומנויות של נוכלת מקצועית."

"אני לא נוכלת."

"אז למה השם הבדוי אפריל הולידיי? ואיך הצלחת ליצור זהות  כזו?  צריך  כסף  וקשרים  כדי  להצליח  במה  שכמעט הצלחת – "

"כמעט. זו מילת המפתח, נכון?"

הוא משך שוב בכתפיו. "זה לשיחה אחרת. כרגע אני רוצה להסתלק מהגשם – "

"אתה חופשי ללכת."

"אני לא הולך לשום מקום בלעדיך. ואני לא אוהב שאת עומדת כל כך קרוב לקצה המצוק. תתרחקי משם. את מדאיגה אותי," הוא אמר ושלח אליה יד.

היא התעלמה מידו, והציצה כלפי מעלה, מבטה קולט את הלסת הארוכה והרזה, עצמות הלחיים המזוותות והשפתיים החושניות מאוד מעל סנטר תקיף. והמבט היחיד הזה הספיק כדי שתתלהט, תצטנן ותתלהט מחדש.

"ואתה מפחיד אותי," היא ענתה במרירות, והסיטה במהירות את מבטה, יודעת ששפתיו נישקו אותה בכל מקום, סיירו בגופה בדקדקנות מפורטת. הוא הביא אותה אל האורגזמה הראשונה שלה בעזרת פיו ולשונו והיא צעקה כשגמרה. היא לא דמיינה עונג כה עז או תחושות חזקות כל כך. היא מעולם לא הכירה דבר שיכול לנתץ את השליטה העצמית שלה. אבל הרי מעולם לא דמיינה גבר כמו ויטוריו.

אבל האמת הייתה שהיא לא פחדה ממנו. היא פחדה מעצמה כשהייתה בסביבה שלו. כי בבלאג'יו ויטוריו חיסל אותה. עם מבט אחד בלבד, הוא החליש את החלטיותה, וניתץ את העצמאות שלה. מהפעם הראשונה שעשו אהבה, היא רצתה אותו הרבה יותר מדי, והבינה שהיא זקוקה לו יותר מכפי שהזדקקה אי פעם למישהו.

"את מגוחכת," הוא גער בה, הטון שלו מרוגז. "האם אי פעם פגעתי בך, או הנחתי עליך יד – מלבד כדי לענג אותך?"

היא עצמה את עיניה ורגליה רעדו. במהלך השבועיים שהיו ביחד, שבועיים מדהימים, הוא הראה לה רק נדיבות ורכות ותשוקה. כן, היו לו סודות משלו. הוא היה מסתורי. אבל היא התעלמה מהדברים שהטרידו אותה והלכה אחרי לבה. "לא."

"אבל ברחת. וגרוע מזה, הסתרת ממני את בני היחיד. איך זה נראה לך הוגן?"

היא לא יכלה לענות כי קולו כבר עשה את הפיתוי המוזר שלו, וקילף את השליטה העצמית הנוקשה שלה, סילק את חומות ההגנה שלה. הוא עשה את זה כבר בפעם הראשונה שפגשה בו, בלובי של המלון באיסטנבול. היכרות, שיחה קצרה, הזמנה אחת לארוחת ערב, וכבר איבדה את ראשה לגמרי. לקחה חופשה מהעבודה שלה. עברה להתגורר בווילה שלו שעל אגם קומו. דמיינה שהייתה מאוהבת… משהו שג'יליאן מעולם לא האמינה בו קודם. אהבה רומנטית הייתה מטופשת והרסנית. אהבה רומנטית הייתה בשביל אנשים אחרים, אנשים שלא ידעו טוב מזה. היא חשבה שהיא ידעה מה נכון.

אבל אז הגיע ויט, והסתלקו – השפיות, ההיגיון וחוש השימור העצמי שלה.

הוא היה כל כך מסוכן שמילים לא תוכלנה לתאר את הסכנה.

הוא יהרוס אותה. ואת ג'ו.

אבל לא, היא לא תיתן לו לקבל את ג'ו. לא תיתן לויט להפוך את ג'ו לגבר כמוהו.

"הוא לא סיציליאני, ויטוריו. הוא אמריקאי. ותינוק ובני."

"אפשרתי לך את השנה האחרונה, נתתי לך זמן לבד איתו, אבל עכשיו תורי – "

"לא!" ג'יליאן תקעה ציפורניים בכפות ידיה, ובקושי שמרה על שליטה. "אתה לא יכול לקבל אותו, אתה לא יכול."

היא התנודדה על שפת המצוק, מודעת לכך שהגשם גרם לאדמה להיות ספוגה ולא יציבה, אבל היא לעולם לא תלך אל ויטוריו, לעולם לא תיכנע לו. מוטב בהרבה ליפול לאחור אל החלל מאשר לתת לויטוריו את ג'ו. בגלל שג'ו יהיה בטוח עם חנה. חנה ידעה שאם משהו יקרה לג'יליאן, היא אמורה לקחת את ג'ו אל סינתיה, מי שהייתה השותפה שלה לחדר בקולג', בבלוויו, וושינגטון. סינתיה הסכימה להיות האפוטרופסית של ג'ו אם הצורך יעלה וג'יליאן דאגה להכין את הניירת הרשמית, ולהכין את הדרך לאימוץ. כי המשאלה שלה הייתה שג'ו יגודל על ידי משפחה אוהבת. משפחה נורמלית. משפחה שלא היו לה קשרים לפשע המאורגן.

משפחה שלא דמתה למשפחתה היא.

משפחה שלא דמתה למשפחתו של ויטוריו.

"ג'יל, תני לי את ידך עכשיו. מדף הסלע הזה יכול להתמוטט בכל רגע."

"לא אכפת לי. לא אם המשמעות היא שאני יכולה להגן על בני."

"להגן עליו מפני מי, קארה? מפני מה?"

הדאגה בקולו העלתה דמעות בעיניה ולבה הטלטל בחזה. היא הייתה זקוקה לכל כוחה כדי להקשיח לבה למולו. הוא שיטה בה פעם אחת, אבל הוא לא ישטה בה עוד. היא הייתה חכמה יותר. היא הייתה מבוגרת יותר. והיא הייתה אם עכשיו. ג'יליאן לא תיתן לחום או לעדינות, או לפיתוי למשול בה. זה היה קשור לג'ו ורק אליו. שלומו. ההישרדות שלו. העתיד שלו.

מכל זה היה אפשר להימנע לו רק ידעה עם מה היא מתמודדת כשקיבלה את ההזמנה לארוחה מויטוריו לפני עשרים חודש.

לו רק הייתה מבינה את ההשלכות של הדייט ההוא.

אבל היא לא הבינה. במקום זה היא ליהקה את ויטוריו בתור הנסיך על הסוס הלבן והאמינה שהוא יציל אותה. או לפחות ייקח אותה לארוחה רומנטית ויקרה ויגרום לה להרגיש כנסיכה ללילה אחד.

הארוחה היקרה הפכה לרומן מהפנטזיות. הוא גרם לה להרגיש כל כך יפה ונחשקת שהיא צללה איתו בלהיטות למיטה. הוא לא אכזב. הוא היה מאהב מדהים, ואפילו עכשיו היא יכלה לזכור את תחושת גופו כנגד גופה.

היא זכרה את מרקם הסטן החם של עורו, המתוח על שריריו החזקים. זכרה את המותניים הצרים והדקים שלו ואת השיער השחור על בטנו. זכרה את התחושה כשפרש את ידיה והחזיק אותה ללא תנועה כשחדר לתוכה לאט ואז נסוג לאט עוד יותר.

הוא ידע איך להשתמש בגופו. הכיר את הגוף הנשי. במהירות רבה הפך לאדונו של גופה.

למשך שבועיים מאושרים היא דמיינה שהיא מתאהבת בו, פנטזה על חיים איתו, על בניית חיים ומשפחה ביחד איתו. כן, היו רגעים שבהם ויטוריו נקרא לקבל שיחות טלפון באמצע הלילה, אבל היא לא התייחסה לשיחות הללו, ואמרה לעצמה שאלו היו פשוט עסקים, או ההבדל של אזורי הזמן, ושהוא היה מנכ"ל של חברה בינלאומית גדולה כך שנאלץ לעבוד בכל שעות היממה.

הוא סיפר לה על החברה שלו, והיא הייתה מוקסמת מהרכישה האחרונה  שלו – שלושה  מלונות  חמישה  כוכבים  במזרח אירופה – והיא פנטזה שתעזוב את עבודתה במלון בתורכיה ותסייע לויט לשקם את המלונות החדשים ביותר שלו. אחרי הכול, ניהול מלונות היה תחום ההתמחות שלה, והיא דמיינה שיטיילו בעולם ביחד, יסיירו, יעבדו, יעשו אהבה.

ואז ביום הארבעה-עשר, אחת מעוזרות הבית הצעירות של ויט ניתצה את האשליות שלה עם השאלה שלחשה, "את לא פוחדת מהמפיוזו?"

מפיוזו.

המילה הקפיאה את דמה של ג'יליאן.

"מי?" ג'יל שאלה, וניסתה להישמע אגבית כשעיניה של העוזרת הופנו אל דלת חדר האמבטיה שבו ויטוריו התקלח. העוזרת הייתה שם רק כדי לספק מגבות טריות, אבל כנראה שהסקרנות השתלטה עליה.

"האיש שלך," היא ענתה, מוסרת לה את ערימת המגבות הלבנות והמהודרות. "סניור ד'סוורנו."

"הוא לא –"

"סי. כולם יודעים." ואז העוזרת נעלמה, ממהרת לדרכה כמו עכבר שדה מבוהל.

ואז כל הפיסות נפלו למקום. כמובן. הכול התחבר. למה היא לא ראתה את זה קודם? העושר העצום של ויטוריו. סגנון החיים הבזבזני שלו. שיחות הטלפון המוזרות והסודיות.

ג'וליאן רצתה להקיא. במקום זה היא השתמשה בנייד שלה כדי לעשות חיפוש אינטרנטי מהיר בזמן שויטוריו התלבש, והשם ד'סוורנו העלה דפים על גבי דפים של לינקים ושל סיפורים ותמונות.

העוזרת צדקה. ויטוריו ד'סוורנו, מקטניה, סיציליה, הוא איש מפורסם מאוד. מפורסם מהסיבות הלא נכונות.

ג'יליאן ברחה באותו אחר הצהריים, לקחה איתה רק את הדרכון והארנק שלה והשאירה את כל השאר מאחוריה. בגדים, נעלים, מעילים – את כולם ניתן להחליף. אבל חופש? ביטחון? שפיות? אותם לא.

ג'יליאן ויתרה על הכול באותו יום. היא הודיעה על התפטרותה במלון, ויתרה על הדירה שלה, עזבה את אירופה ואת כל חבריה, ונעלמה כאילו מעולם לא הייתה קיימת.

היא ידעה איך לעשות זאת. זה היה משהו שלמדה בגיל שתים עשרה כשמשפחתה נכנסה לתוכנית הגנת העדים של הממשלה האמריקאית. מאז גיל שתים עשרה היא חייתה כמתחזה.

ג'יליאן הפכה להת'ר פרסל בבאנף, קנדה, ועבדה במשך ארבעה חודשים כמרכזנית במלון פיירמונט בלייק לואיז בהרי הרוקי הקנדיים. זה היה שם, באלברטה, קנדה, שגילתה שהיא הרה.

"ידעת שבסוף אתפוס אותך," הוא הוסיף בנעימות. "היית חייבת לדעת שאני אנצח בסוף."

לכודה. המילה הסתערה עליה, ממש כמו הגלים חסרי הרחמים שהתנפצו אל החול. אבל היא לא התכוונה להיכנע. היא הייתה לוחמת. הניסיון לימד אותה איך להיות קשוחה, והיא לחמה בטירוף מאז שגילתה שהיא בהריון על מנת לשמור על ילדה מחיים שיהרסו אותו, בגלל שג'יליאן הכירה את החיים הללו. אביה של ג'יליאן חי פעם את החיים הללו, וגרר את משפחתו לגיהינום אחריו.

הגשם התחזק, מטחים של רוח קרה ושל מים שהרטיבו אותה עד לשד עצמותיה, והקפיאו אותה, אבל ויט נראה מהוקצע ולא מוטרד. אבל ויט תמיד נראה ככה. זה מה שמשך אותה אליו בהתחלה. זה והפנים היפות שלו.

"אבל לא ניצחת," היא אמרה מבין שיניים משקשקות. "בגלל שאין לך אותו, ואתה יכול לענות אותי או להרוג אותי, או מה שלא יהיה שאתה עושה לאנשים, אבל אני לעולם לא אגיד לך היכן הוא – "

"למה שארצה לפגוע בך? את האם של בני, ילדי היחיד, ולכן את יקרה לי."

"אני יודעת מה שאני עבורך. מישהי שניתן לוותר עליה. הוכחת את זה לפני אחד עשר חודש כששלחת את הבריונים שלך אחרי."

"האנשים שלי הם ממש לא בריונים, ואת הפכת אותי לאויב, קארה, בגלל שהרחקת ממני את בני." קולו של ויטוריו התקשח לרגע, והתאים ללסת הרזה והקשה שלו, לפני שהתרכך שוב. "אבל אני מוכן לשים בצד את המחלוקות שלנו למען שלום בננו. אז, בבקשה, בואי. אני לא אוהב את זה שאת עומדת כל כך קרוב לקצה. זה לא בטוח."

"ואתה כן?"

מבטו הכהה סרק את המצוק ואת דמותה הרועדת וספוגת המים. "אני מניח שזה תלוי בהגדרות שלך. אבל אני לא מתעניין בסמנטיקה. הגיע הזמן לעזוב את הקור." ועם צעד החלטי לכיוונה, הוא שלח את ידו אל עבר ידה.

אבל ג'יליאן לא הייתה מסוגלת. לא הייתה מוכנה לגעת בו. לא עכשיו. לעולם לא עוד. היא הסתובבה בכזו פראות שאיבדה את מדרך רגלה, וקראה בקול כשנפלה. ויטוריו שהיו לו רפלקסים מהירים, אחז במהירות בפרק ידה והמשיך להחזיק בו.

לשבריר שנייה היא הטלטלה באוויר, ותחתיה רק החוף והגלים המתנפצים, ואז אצבעותיה נכרכו סביב פרק ידו והיא החזיקה חזק.

הוא יכול להציל אותה.

והוא גם יעשה זאת.

ויט משך אותה בחזרה על פני הקצה, מושך אותה אל רגליה ואל בין זרועותיו.

היא רעדה כשגופה נגע בגופו. אפילו כשהיה רטוב, הוא היה גדול ומוצק ומוחץ. היא התמוטטה כנגדו, צריכה, משתוקקת לחום ולביטחון ולהגנה.

זרועו נכרכה סביבה, וחיבקה אותה אליו בתקיפות. התחושה הייתה נפלאה. הוא היה חם. אמיתי.

לרגע היא דמיינה שאולי יש לו עדיין רגשות אליה. לרגע היא דמיינה שאולי הם יוכלו למצוא דרך לגדל את ג'ו ביחד, ואז המציאות חזרה וחבטה בה.

האם היא מטורפת? האם איבדה לגמרי את עשתונותיה?

בשום אופן הם לא יכולים להיות יחד, הם לא יגדלו את ג'ו ביחד. היא לא יכולה להניח לג'ו להיגרר לתוך העולם של ד'סוורנו, ובכל זאת כבנו הבכור של ויטוריו זה בדיוק מה שיצופה ממנו. ויצופה גם מויט.

סבל וכאב לב הכו בה. "אני לא יכולה לעשות את זה, ויט," היא נחנקה, כשהוא כרך זרוע סביב מותניה, והחזיק אותה ביציבות. "אני לא אהיה חלק מחייך. אני לא יכולה."

הוא החליק את כף ידו על לחיה, דוחף שיער בלונדיני כבד מפניה הקרות. ידו הייתה חמה, כל כך חמה, והליטוף העביר בגופה צמרמורת.

"ומה כל כך דפוק בחיים שלי?" הוא שאל בקול נמוך.

לרגע היא לא הייתה מסוגלת לחשוב על דבר. מה יכול להיות משובש כשויט החזיק אותה בצורה כל כך מגוננת? איך להרגיש כל כך טוב יכול להיות דבר רע?

לחיה עקצצה ממגעו והפנים שלה עשה היפוכים משוגעים. היא נאבקה לנסח משפט קוהרנטי. "אתה יודע," היא לחשה וחשבה על אביה, הקשרים שלו לארגון הפשע בדטרויט וההשלכות הנוראות לכולם, אם כי איש לא שילם יותר ביוקר מאחותה.

"תסבירי לי את זה."

"אני לא יכולה." היא רעדה כנגדו, מודעת קשות לכל מקום שבו גופו נצמד לגופה. המותניים שלו כנגד אגן הירכיים שלה. ירכיו כנגד ירכיה. המגע היה מייסר ונפלא. גופה אהב את זה, אותו. גופה רצה הרבה יותר. אבל הנפש שלה מחתה.

"למה לא?" הוא ליטף את השיער שנח על כתפיה בגלים רטובים.

היא נסוגה כדי להסתכל לו בעיניים. זו הייתה טעות, לבה התהפך. הוא היה יפהפה. יותר מזה בעצם. אבל הוא גם היה קטלני. הוא יכול להרוס אותה ואיש לא יעצור אותו. "אתה יודע מי אתה," היא לחשה. "אתה יודע מה אתה עושה."

הקצה של פיו החושני התרומם, והוא תחב תלתל משערה מאחורי אוזנה, קצות אצבעותיו משתהות לרגע על התנוך הרגיש. "נראה ששפטת והרשעת אותי בלי לתת לי הזדמנות להוכיח את חפותי, בגלל שאני חף מפשע, קארה. אני לא הגבר שאת מדמיינת."

"אתה מכחיש שאתה ויטוריו ד'סוורנו? ראש משפחת ד'סוורנו מקטניה, סיציליה?"

"כמובן שאני לא מכחיש את משפחתי או את המורשת שלי. אני אוהב את משפחתי ואחראי לה. אבל מדוע היותי ד'סוורנו הוא פשע?"

היא החזיקה במבטו. "משפת ד'סוורנו ממלאה עמודים על גבי עמודים בספרי ההיסטוריה. סחטנות, עסקי שוק שחור, ואלו רק העבירות הקלות."

"לכל משפחה יש שלד בארון – "

"למשפחה שלך יש לפחות מאה!"

עיניו הכהות התנוצצו, קשתיות העין החומות שלו מנוקדות בזהב. "אל תזלזלי במשפחה שלי. יש לי רק כבוד כלפי משפחתי. וכן, אנחנו משפחה סיציליאנית עתיקה מאוד. אנחנו יכולים לשחזר את השושלת שלנו אלף שנה לאחור. משהו שאני לא חושב שאת יכולה לעשות, ג'יל סמית'."

היא התכווצה בתגובה לצורה שבה אמר את שמה. הוא גרם לה להרגיש המונית וזולה. אבל האם זו לא הייתה כוונתו? הוא היה ויטוריו ד'סוורנו והיא לא הייתה מישהי בעלת חשיבות.

הוא צדק כמובן. היא הייתה חסרת חשיבות, ולא היה לה איש שאליו יכלה לפנות, בגלל שמי ילחם במפיה בשבילה? מי ייקח על עצמו להתמודד עם ויטוריו, אם אפילו הרשויות האמריקאיות והאיטלקיות לא הצליחו להפיל אותו?

אבל אפילו שידעה את הסיכויים, היא עדיין הייתה חייבת להלחם, כי מה היו האלטרנטיבות שלה? לתת לויטוריו לקחת את ג'ו ממנה? ג'יליאן התנועעה כנגד חזהו. "אתה שוכח את עצמך," היא חרקה שיניים. "זו אמריקה, לא סיציליה, ואני לא שייכת לך. שחרר אותי."

הוא שחרר אותה, והיא עשתה צעד הרחק ממנו, ואז צעד נוסף, והלכה בעיוורון אל המבול שבכיוון ההפוך לביתה, כי היא לעולם לא תוביל את ויט לשם. גם לא במיליון שנה.

"לאן את הולכת?" הוא קרא אחריה.

"ממשיכה עם ההליכה שלי. צריכה את הספורט."

"אני אצטרף אליך."

"בבקשה, לא."

אבל הוא עקב אחריה בכל אופן, אם כי בקצב איטי יותר.

בבטן מתהפכת, מחשבותיה מסתחררות, ג'יליאן חצתה את השלוליות וניסתה להחליט איך לאבד את ויט, איך למנוע ממנו לגלות את מקום הימצאו של ג'ו.

היא לא הביאה איתה את הטלפון הנייד שלה, כך שלא יכלה להתקשר לחנה ולהזהיר אותה. היא גם לא הביאה איתה כסף, אז זה לא אפשר לה לתפוס מונית מהעיר.

וכך היא רק המשיכה ללכת, והגשם המשיך לרדת, וויט המשיך לעקוב אחריה.

"לאיזה מרחק את מתכוונת ללכת, ג'יל?" הוא שאל כשהם התקרבו אל צומת והשביל הפך למדרכה ולצומת עם ארבעה רמזורים.

"עד שאתעייף," היא ענתה, ודאגה בגלל שהרמזור נותר אדום בעוד הלימוזינה נהמה במרחק מטרים ספורים.

הלימוזינה המשיכה אל הפינה וביצעה פנייה חלקית, חוסמת את הצומת. חוסמת את הגישה שלה למעבר החצייה. לפתע נפתחו דלתות הלימוזינה ושניים משומרי הראש של ויט יצאו מתוכה.

בכל מצב אחר היא הייתה כנראה צוחקת. מי מלבד ויט היה מעסיק שומרי ראש שהתלבשו כמו דוגמנים איטלקים? האנשים שלו לבשו חליפות אלגנטיות, נעלי עור וחגורות משובחות, ומשקפי שמש מעודכנים ומסוגננים. הם היו מתוחכמים ומטופחים ולא התמזגו ברקע. הם מעולם לא התמזגו. אבל ויטוריו בוודאי ידע זאת. ויטוריו מרסלו ד'סוורנו לא השאיר דבר ליד המקרה.

שומרי הראש התבוננו בה בעניין מקצועי. היה ברור שהם מחכים לסימן מויט, סימן שהוא בושש עדיין לתת.

"תגיד להם לזוז," ג'יליאן אמרה, מסתובבת להתבונן בויט.

"אבל הרגע אמרתי להם לעצור שם."

"כן, אבל אני לא יכולה לחצות את הרחוב כשהם חוסמים את הדרך."

"אני יודע. אבל אנחנו לא יכולים פשוט ללכת כל היום. יש לנו דברים שאנחנו צריכים לדבר עליהם. צריך להגיע להחלטות."

"למשל?"

"איך אנחנו עומדים להתנהג לגבי משמורת משותפת – "

"אנחנו לא. הוא שלי."

"ובאיזו מדינה הוא ילך לבית ספר."

"בארצות הברית. הוא אמריקאי."

"וגם סיציליאני," ויט ענה בשקט. "וגם חציו שלי. מבחינה חוקית את לא יכולה להרחיק אותו ממני."

"ואתה גם לא יכול לקחת אותו ממני חוקית."

"דבר שלא אעשה." הוא טפח על חזהו. "למרבה המזל, יש לי ייעוץ משפטי מצוין מעורכי הדין האמריקאים והסיציליאנים הטובים ביותר. הכול טופל. דאגתי לניירת. המסמכים כאן. את החזקת בו במשך אחד עשר החודשים הראשונים של חייו. אני זכאי לאחד עשר החודשים הבאים."

"מה?"

הוא הנהן. "אנחנו אמורים להתחלק בו בצורה שווה, או שקארה, יקירתי, את מסתכנת באובדנו המוחלט."

"לעולם לא!"

"אם תנסי לברוח איתו שוב יכריזו עליך כאם לא כשירה. ואת לא רוצה שיפסקו לך ביזוי בית הדין. זה יפגע קשות בסיכויים שלך לזכות שוב במשמורת."

ג'יליאן נעצה בו מבט נחרד. "אתה ממציא את זה."

"אני לעולם לא אשקר לך. ומעולם לא שיקרתי לך. אם ניכנס אל המכונית, אני אראה לך את הניירת במקום יבש."

הוא גרם לזה להישמע פשוט כל כך. פשוט להיכנס אל המכונית שלו… פשוט להסתכל על הניירות…

הוא בוודאי חושב שהיא שכחה כמה כוח יש לו. הוא חושב שהיא שכחה כמה מפתה ומושך היה עבורה.

אם היא תעשה את הצעד הקטן הזה, תטפס לתוך מכוניתו, היא חששה שהיא לעולם לא תהיה עוד בטוחה – או שפויה.

ג'יליאן בלעה במאמץ, חושיה מוצפים. גבוה ורחב כתפיים, אי אפשר לערער על העובדה שויט היה גבר מושך, אבל לפני עשרים חודשים לא רק גופו שבה אותה. היא אהבה את השכל שלו. הוא היה מבריק. ככל הנראה הגבר האינטליגנטי ביותר שפגשה אי פעם, והיא נהנתה לדבר איתו יותר מכפי שנהנתה לדבר עם כל אדם אחר.

ויט היה מסוגל לשוחח על פוליטיקה ועל כלכלה, על היסטוריה ועל תרבות, על האמנויות ועל המדעים. הוא טייל בעולם בצורה נרחבת וברור שהיה לו המון כסף, אבל הוא לא שיחק משחקים. הוא היה חם, חושני – ומלבד שיחות הטלפון המוזרות פה ושם והפגישות הסודיות והפתאומיות – הוא היה נגיש לחלוטין.

וכמו כלבלב מורעב לאהבה היא בלעה הכול.

לראות אותו שוב הזכיר לה עד כמה חיבבה אותו ורצתה אותו.

לראות אותו שוב גרם לה להבין שלעולם לא תהיה מחוסנת בפניו. "אני לא בוטחת בך," היא אמרה, קולה צרוד מרגש.

"הבעיה בקליפת אגוז."

"אל תלגלג עלי."

"אני לא. אבל העדר האמון שלך יצר בעיות איומות עבור שנינו."

היא הסיטה את מבטה, נשכה קשות את שפתה, עד שירד דם. "אני רוצה לראות את הניירת אבל אני לא אכנס אל המכונית שלך," היא אמרה וחישלה את עצמה, מדכאת את כל רגשותיה. "אל תנסה להכריח אותי."

ויטוריו עדיין הלך לקראתה והוא החליק את ידיו לתוך כיסי המעיל השחור שלו. "לא רציתי את זה בדרך הזו, קארה. לא רציתי להיות קשה אליך." הוא היה במרחק של פחות מחצי מטר ממנה והיא נדחקה הצידה. הוא עבר על פניה, בדרך אל הדלת הפתוחה של הלימוזינה. "אבל אם את מתעקשת," הוא הוסיף ומשך בכתפיו באלגנטיות, "אז שיהיה. נעשה את זה ככה."

ויטוריו הרכין את ראשו והחליק אל המושב האחורי של המכונית עם שמשות כהות. ג'יליאן התבוננה כשאחד משומרי הראש נכנס אל המכונית ואחריו השני. האנשים של ויט לא עמדו להסתער עליה אחרי הכול. הם עומדים להשאיר אותה לנפשה.

היא הייתה אמורה לחוש הקלה. במקום זה, היא הרגישה פחד וחשש קורעים את גרונה.

משהו היה מאוד-מאוד לא בסדר, כי ויטוריו לעולם לא ייכנע, מה שאומר שאם הוא עוזב אותה ומאפשר לה ללכת, הוא כבר ניצח.

ג'ו היה ברשותו. הוא מצא את בנה.

בבטן מתהפכת, היא מיהרה אל המכונית, והטילה את עצמה על הדלת כדי למנוע את סגירתה. "מה עשית?"

ויט התבונן בה מתוך המכונית. האור הצהוב-לבן של המכונית הטיל צללים על פניו, וגרם לעיניו להיראות כמעט שחורות, ההבעה על פניו הייתה אכזרית. "זה מה שרצית."

"מה שאני רוצה זה שבני, התינוק שלי, יהיה איתי. זה מה שאני רוצה – "

"לא, הייתה לך את ההזדמנות וסירבת לה. אמרת שאת רוצה שאעזוב אותך לנפשך. אני עוזב אותך… לנפשך."

ג'יליאן לא זכרה שזזה או שהסתערה עליו, אבל לפתע היא הייתה במכונית והלימוזינה נסעה והיא ישבה על מושב העור השחור, ליד ויטוריו, כששני הבריונים שלו ישובים על המושב שמולם.

"תירגעי," ויטוריו חזר. "הוא נמצא ברשותי בהרשאת בית המשפט, והוא יטוס איתי לפטרנו הלילה."

הבטן שלה ג'יליאן התהפכה בפניקה, היא חיפשה את האמת בעיניו של ויט. "אתה מבלף."

"לא, קארה, אני לא משקר. אכלנו ארוחת צהרים מוקדמת ביחד, ג'וזף ואני. הוא ילד נעים, מלא קסם ואינטליגנציה, אם כי לא הייתי מלביש אותו שוב בצהוב. זה לא מתאים לו."

לרגע היא לא יכלה לנשום. היא גם לא הייתה מסוגלת לחשוב. הכול בתוכה קפא ומת מעט.

היא הלבישה את ג'ו הבוקר בחולצת טריקו בצבע צהוב-זהוב ובמכנסי ג'ינס קטנים ומדליקים. היא חשבה שהוא נראה כמו קרן שמש וזה גרם לה לחייך ולנשק את צווארו, היכן שהריח שלו היה מתוק כל כך. "מה עשית איתו?"

"מלבד העובדה שפינקתי אותו בארוחה בריאה וביקשתי שישכיבו אותו לישון? כלום. הייתי צריך לעשות משהו אחר?"

"ויטוריו." קולה היה מיוסר. "זה לא משחק."

"את זו שגרמת לזה להיות משחק. את יכולה להאשים את עצמך בלבד."

"מה לגבי חנה?" היא שאלה, מתייחסת לשמרטפית החדשה שלה, שמרטפית שמצאה לפני שבועיים מיד אחרי ששכרה את הבית. "האם היא איתו?"

"היא איתו, אבל את לא צריכה אותה יותר. נשיג לו אומנת בסיציליה, מישהי שתעזור ללמד את ג'וזף את השפה הטבעית שלו."

"אבל אני מחבבת את חנה – "

"גם אני. היא הייתה עובדת טובה מאוד. היא עשתה את כל מה שביקשתי ממנה."

תחושת בחילה קשה וקרה עלתה אצלה, והיא רצתה להקיא. ביד רועדת, ג'יליאן ניגבה את הגשם מעיניה. "למה אתה מתכוון, מה שביקשת ממנה?"

פיו של ויטוריו התעקל, והדבר רק הדגיש את ההבעה האכזרית שעל פניו. "היא עבדה בשבילי. אבל כמובן את לא היית אמורה לדעת זאת."

בקרוב…

X