סודות חבויים | לרכישה באינדיבוק
סודות חבויים

סודות חבויים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 375
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 77
- 35

טיסה אחת לפורטוגל עומדת לשנות הכל. מהרגע בו אלכס עולה מעל פני הקרקע, היא כבר לא אותה אישה. מרעיה ואם מסורה היא הופכת לרווקה נפשית, חיה את הרגע ונסחפת באהבה גדולה שנפלה עליה – פשוטו כמשמעו – משמיים. עתה היא צריכה להחליט האם ה"סוד" איתו היא חווה לילות של תשוקה ושיחות ממעמקי הלב יישאר בפורטוגל או יחזור לארץ. אבל לא רק לאלכס יש סוד, גם לבעל שהיא השאירה מאחור יש דברים שהיה מעדיף לשמור לעצמו. אפילו לסוד מפורטוגל, אדון המילים שכבש את לבה ונפשה, יש רזים הנעולים במגירה הפרטית שלו. מה יקרה כשהסודות יאיימו לצוף מעל פני הקרקע? כמה חזק אפשר לנעול אותם? איך לשמור בכל מחיר על הסודות חבויים? זהו סיפור על אהבה גדולה, תשוקה חסרת גבולות, עבר הווה ועתיד המחוברים בפיסות מידע שישפיעו על הגיבורים ויטלטלו את עולמם ואת עולמכם. חלק ראשון מתוך טרילוגיה אירוטית, שישאיר אתכם פעורי פה ועם טעם חזק של עוד.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר מהמם, מרגש, מומלץ מאוד ומשאיר טעם של עוד.

  2. :

    ספר לוהט!
    גרם לי לבכות ולצחוק, לשנוא ולאהוב.
    לי לקח כמה שעות לסיים את הספר.
    לאוהבי הז'אנר הרומנטי, אני ממליצה בחום!!!

  3. :

    סודות חבויים/אריאלה באום

    הוצאה עצמית, 2014

    280 עמ’

    גילוי נאות: את הספר קניתי וקיבלתי מהסופרת אשר הוציאה ספר בעת מלחמה.

    זהו חלק ראשון מתוך טרילוגיה אירוטית.

    הספר מספר על אלכסנדרה, אמא לשתי תאומות; נטלי וסיגלית בנות השלוש-עשרה. אלכסנדרה מקבלת בהפתעה מהעבודה ששולחים אותה לחו”ל – פורטוגל, לקורס של שלושה ימים.

    אלכסנדרה היא ראש צוות במחלקת המכירות של השוק העסקי באחת מחברות המזון הגדולות בארץ.

    אלכסנדרה לא מרגיה יפה, למרות שחברותיה מציינות שהיא כן. “הן אמרו שאני יפה, אז למה אני לא רואה את זה?” (עמ’ 13).

    אלכסנדרה מרגישה כמו חפץ לבעלה, דוד, מבחינה מינית. “עצמתי את עיניי כנגד הצער שזה גרם לי בכל פעם מחדש, להבנה שככל שהזמן עובר אני מרגישה יותר ויותר חפץ ולא אישה, בובת מין במילה אחת.” (עמ’ 9).

    ויש את אריק, גרוש פעמיים, ועורך דין לדיני משפחה. יש לו בת, סיגל בת החמש-עשרה אשר נמצאת אצל הוריו כאשר יש לו נסיעות עסקים.

    אלכסנדרה פוגשת את אריק בטיסה הראשונה לשוויץ, במהלך הטיסה היא לומדת להכיר אותו לעומק וגם הוא אותה.

    במהלך פורטוגל, אלכסנדרה לומדת דברים על עצמה, על גופה, בזכות אריק.

    דוד, בעלה של אלכסנדרה, הוא עובד עצמאי בנגרייה, הוא חיית מין.

    גילה, אשר ילדותה לא הייתה קלה, ולא נישואיה, הכירה את דוד בעבודה כמזכירתו.

    לכל הדמויות יש סודות חבויים.

    ציטוט מהפרולוג:

    “… לכל אחד יש סוד שחבוי עמוק עמוק

    ואולי יגיע היום שבו נוריד את כל המסכות

    נגלה את כל הסודות

    שהיו על גבנו כמשקל עודף של שקרים…” (עמ’ 4).

    ספר מומלץ, מחכה בשקיקה לספר הבא: סודות נחשפים.

    קריאה נעימה.

    את הספר הדיגיטלי ניתן לרכוש באינדיבוק.
    את הספר המודפס ניתן לרכוש במספר 0523979266
    או ברבקה שיווק בע”מ ברחוב מאיירוביץ 13

הוסף חוות דעת

בקרוב…

היום הזה החל כמו כל יום אחר, בשנים האחרונות של חיי. ארוחת בוקר מהירה שכללה נס קפה, קרקרים, מספר עגבניות שרי חתוכות לחצאים וגבינה צפתית פרוסה, שנשארה מהארוחה שהכנתי לדוד בעלי. כמו בכל יום, משסיימתי לאכול, הדלקתי את המערכת שבסלון. צלילי המוסיקה שבקעו ממנה נועדו להשכמה מוסיקלית לבנותיי, נטלי וסיגלית התאומות בנות השלוש עשרה, כך הרגלתי אותן עוד מאז שהיו ילדות קטנות. אנחנו משפחה שמאוד אוהבת מוסיקה וכל יום מתחיל אצלינו בצלילים ומנגינות. כך היה עוד מהתקופה שאני ודוד היינו זוג סטודנטים צעירים, ושכרנו דירה יחד לפני שהתחתנו. דוד ואני זה בדיוק אותו הסיפור הקלאסי, על חברים מהתיכון שישבו יחד זה לצד זו בשיעורים, ושילבו ידיים בכל רגע שהמורה הפנתה את מבטה ללוח. הסיפור על אלו שהתעקשו לשרת באותו הבסיס ואף הלכו ללמוד באותה האוניברסיטה. וכמו בסיפור אגדות עם סוף טוב, עם סיום הלימודים, התגשם חלומי ועמדתי תחת החופה עם גבר חלומותיי. היחיד שאהבתי, היחיד שנשק לי, והיחיד שעשה איתי אהבה. הגבר שהעניק לי את המתנה המושלמת מכל המתנות שיכולתי לבקש, מתנת האימהות. הוא העניק לי שתי נסיכות שכבשו את ליבי מהמבט הראשון, אז למה לפעמים החיים נדמים לי כסיוט יותר מאגדה? למה אני לא מעריכה יותר את החלום שהאמנתי בו בעבר? מה לא בסדר איתי? ולמה אני חוששת מהמשך היום הזה, אולי זה בגלל שלראשונה בחיי אטוס לגמרי לבד מחוץ לארצי? אל פורטוגל. חשש ופחד לא הגיוניים ולא ברורים אפילו לי, אז מה אני מתפלאת שזה לא מובן לבעלי ולבנותי? הם השתעשעו על חשבוני מאז שנודע להם על הפחד המטופש שלי, אין לי מה להעלב עליהם אפילו. דוד ביקש ממני להיות הגיונית ושאל בהתרסה: "מה כבר יכול לקרות לך שם?" והבנות ציחקקו והעלו כל מיני סיבות לא הגיוניות ומשעשעות לפחדיי. איך יכולתי להסביר להם את התחושה הזו אם לא הבנתי אותה לבד? הם לא יוכלו להבין ולו במעט את הפחד הבלתי נשלט הזה מהלא נודע. מדינה זרה, שדוברים בה שפה אחרת, נכון שמדברים שם גם אנגלית אבל מה אם האנשים שם לא יבינו את מה שאני אומרת, זה מביך אותי רק לחשוב על זה שאצטרך לנסות להסביר את עצמי באנגלית, בקושי דיברתי בה מאז הלימודים, מה אם אתחיל לגמגם, תמיד היה לי את דוד איתי בטיולים בחוץ לארץ ולא נאלצתי לחשוב על כך אפילו, שנאתי את התחושה המשתקת הזו. למה אני לא יכולה להיות מלאת אושר מהטיול הזה במקום כל הפחד הזה שממלא אותי. הטיול הזה לא היה כלל חופשה מתוכננת, והוא בא לי בהפתעה גדולה ומשמחת בהתחלה. לפני חודשיים הודיעו לי בעבודה ששולחים אותי לפורטוגל לקורס של שלושה ימים באמצע חודש אוקטובר. נאמר לי שאני יכולה לטוס עם עוד מישהו על חשבוני האישי ונתנו אופציה להארכת השהייה. מאוד שמחתי כשנודע לי שמכל האנשים בעבודה שולחים דווקא אותי. במקום עבודתי לא נוהגים לשלוח עובדים לחו"ל בכל יום ולכן הידיעה כי מעריכים את עבודתי מילאה אותי אושר גדול. הדימיון החל לפרוח והתחלתי לתכנן תוכניות, גלשתי באינטרנט ובדקתי את כל אותם הדברים המרתקים שאוכל לעשות עם דוד. אך לדאבוני לאחר שדיברתי עימו על ההפתעה שקיבלתי מהעבודה, הוא אמר שלא יוכל להצטרף אליי בגלל שהוא עמוס בהזמנות בנגריה וחייב לעמוד בזמנים שהבטיח ללקוחותיו. תחושת השמחה שמילאה אותי התחלפה עד מהרה באכזבה והפחדים החלו לנקר בראשי. המחשבה לקחת את הבנות איתי עברה בראשי אבל לא רציתי שהן יפסידו את לימודיהן בביה"ס. החשש הגדול יותר כמובן, היה להשאיר אותן לבד בזמן שאני בקורס וזה שם וטו מוחלט על כל הרעיון. זה באמת מגוחך, אישה בת שלושים ושבע, אמא לנערות מתבגרות שחוששת מטיול לחו"ל. הסיבה לפחד הייתה, שמעולם לא נסעתי לשום מקום בלי בעלי והבנות שלי. אפילו בטיולים השנתיים בתקופת התיכון, דוד היה איתי. אם סבתא אידה  שלי הייתה בחיים היא הייתה אומרת לי עכשיו את המשפט שהיא נהגה לומר לנו פעמים רבות, מחציתו האחת ברוסית והשניה ביידיש-  "כל אחד והשיגעונות שלו". וזה היה השיגעון שלי. הידיעה שאני טסה לבד גרמה לי בתחילה להחליט שאטוס רק לימי הקורס, אך כשדוד שמע זאת מיד החל לשכנע אותי לשנות את דעתי ולטוס ליותר ימים בכדי לראות מדינה חדשה שאולי לא תיפול בידי עוד הזדמנות שכזו לעולם. המחשבה שלא אהיה בבית זמן כה רב הייתה אבסורדית בעיני ודחיתי אותה על הסף. הייתי בטוחה שהבית יתפרק אם רק ארשה לעצמי כמה ימי מנוחה והמחשבה על כך גרמה לי להתווכח עם דוד רבות. בסופו של דבר השתכנעתי, האמת שלא היו לי גם הרבה ברירות, לא היו הרבה טיסות בין ישראל לפורטוגל ואחרי בדיקה עם חברת הנסיעות על התאריכים המתאימים, סגרתי איתם על כרטיסים לשמונה ימים שם וזה רק הגביר את הפחד שלי. מכיוון שלא היו כמעט טיסות ישירות לפורטוגל, החלטתי לטוס דרך שוויץ, טיסה עם חניית ביניים קצרה יחסית. בנוסף, השוויצרים היו נראים לי כעם דייקן, ממש כמו השעון השוויצרי, כך שבוודאי, כך חשבתי, לא יהיו שום עיכובים. היו כמובן גם צדדים חיוביים לטיול הזה, זו הייתה הזדמנות נדירה עבורי לנוח מהריצות התמידיות והלחץ העצום בעבודה ובבית. ידעתי שלא אשתעמם ואם אצליח להתגבר על הפחד אולי אפילו אהנה קצת מהטיול. קניתי מדריך נסיעות וקראתי באינטרנט המלצות של אנשים שביקרו בפורטוגל. עשיתי רשימה של דברים שאני חייבת לראות ולטעום, כך עשיתי בעבר לפני כל טיול שלנו עם דוד, ניסיתי בכל הכוח לגרום לעצמי לחוש בטחון ולהפסיק לפחד, למדתי על פורטוגל יותר מכל ארץ אחרת וקניתי מילון כיס קטן לתייר, רציתי לתרגל עם הבנות את השפה האנגלית אבל הן תמיד היו עסוקות עם חברות או בשיעורים ולא עשינו זאת כמעט. הטיסה שלי תוכננה לשעה 12:40 בצהריים ולכן התאפשר לי להיות בבית בבוקר ולנהוג כמו בכל יום רגיל. להכין ארוחת בוקר לבנות והפעם גם לדוד שהחליט לצאת מאוחר יותר לעבודה בשביל להיות איתי עוד קצת זמן לפני הטיסה, האמת הופתעתי, אבל מדוד לא ידעתי למה לצפות, היו לי רגעים שהרגשתי כאילו אני רק חפץ בעיניו והיו רגעים שהוא נתן לי מתנות או פרחים ולרגע האמנתי ששוב אנחנו בני שש עשרה מאוהבים, האם אהבה הזו נעלמה עם השנים? אני בטוחה שכולם מרגישים כך אחרי כל כך הרבה שנים יחדיו, לא רק אני. דיברתי עם החברות הכי טובות שלי על כך והן הסכימו איתי שלהרבה זוגות זה קורה, הודיה האמת במהלך השנים כמה פעמים שאלה אותי למה התחתנתי בכלל עם דוד, למה לא ניסיתי לצאת עם בנים אחרים כשעוד יכולתי. ידעתי עוד מאז התיכון שהיא לא כל כך אוהבת אותו, היא אמרה לי בעבר שהוא פוגע בי, אבל לא הקשבתי לה, זכרתי את הפרידה היחידה שהייתה לנו, את החודש הנורא שעברתי. איך יכולתי להסביר לה אז שאני כבר לא בתולה, שאם מישהו מהמשפחה שלי ידע זאת, הם יהרגו אותי ששכבתי איתו בגיל שש עשרה, עד היום אמא שלי לא יודעת את האמת על כך. פחדתי כל כך ממגע של בנים אחרים בי והיציאה היחידה עם נער מהשיכבה העליונה נגמרה בזה שהתחלתי לבכות וברחתי כשרק ניסה להתקרב ולנשק אותי. לפחות לא קפאתי, כמו שקרה לי אז. אני לא רוצה לחשוב על זה, לא רוצה להזכר שוב, לא כשאני צריכה להיות ממוקדת ולהתארגן לטיסה בלי לשכוח דבר. הקפצתי את הבנות לביה"ס שלהן, תמיד עשיתי זאת כשהייתי בדרך לעבודה שלי, הפעם נסעתי לאט יותר, לא מיהרתי כמו בשאר הבקרים. רציתי שהנסיעה הקצרה לא תסתיים וכשהגענו ליעד ועצרנו, הן יצאו מהרכב ובקושי נתנו לי חיבוק ונשיקה. מסתבר שזה מה שמגיע לאמהות אחרי כל מה שהן עוברות בהריון והלידה וכל אותם לילות ארוכים ללא השינה והיקיצה הבלתי פוסקת כשהן חולות או זקוקות לכל דבר קטן. זוהי התמורה המזערית שאנו מקבלות. חיבוק ונשיקה קטנטנה ותזכורת לא לשכוח לקנות להן מתנות, שניה לפני שהן קופצות מהרכב, כאילו שאמא יכולה לשכוח דבר כזה. כשהן נעלמו אל תוך ביה"ס הרגשתי לרגע שאני לא מסוגלת לזוז משם, הדמעות עמדו על קצה עיניי והתחילו לזלוג על לחיי, רציתי לרוץ אחריהן ולחבק אותן כה חזק, לחוש את החום המנחם של הזרועות הדקות והאהובות עלי מכל. ישבתי כך משותקת זמן מה עד שהלחץ הפנימי נרגע מעט, התבוננתי על עצמי במראה שברכב, המסקרה נמרחה והשחור שמסביב לעיניי רק העמיק את התחושה של השחור שבחיי, הוצאתי מהתיק מגבון וניקיתי את הפנים שלי. למה אני כבר לא רואה במראה את האישה הכמעט נערה שהייתי במשך שנים, תמיד התגאתי בכך שאני ניראת צעירה לגילי, אבל האישה הזו שהסתכלה עלי עם עיני הדבש ששינו צבען כשהשמש האירה עליהן, ניראתה לי כה מבוגרת, עייפה ודואגת. איפה הניצוץ שתמיד היה שם, מתי הוא נעלם ולמה? האם אני אוכל להחזיר אותו אי פעם. הזזתי את המראה והסתכלתי על שערי האסוף, למה הלכתי אתמול למספרה לעשות פסים וטיפה להסתפר אם אני שוב אוספת אותו בגומיה? פיזרתי את שערי הארוך והגלי, התבוננתי בעצמי, לרגע אי שם במראה נגלתה לה אלכס מהעבר. אולי אצליח להחזיר אותה אי פעם או שהמלחמה הזו כבר אבודה? נשמתי בכבדות והתנעתי את המכונית. בזמן הנסיעה חזרה הביתה נזכרתי איך באמת הבוקר הזה החל ושוב הדאגות ניקרו את ראשי. הבוקר החל בהשכמה מוקדמת מצד דוד, אם ניתן לקרוא לכך בכלל השכמה. דוד לא העיר אותי אם להיות כנה עם עצמי, הוא פשוט עלה עלי, פיסק את רגליי, שם משחת ג'ל בפתח הנרתיק וחדר לתוכי. הוא החל לנוע, להתנשף ולהאנח באוזני וכל זה בזמן שעודני ישנה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה זאת, הבחירה הזו של בעלי לעשות זאת כשאני במצב של שינה עמוקה או כה עייפה שאני כבר כמעט נירדמת ועיניי נעצמות, הייתה אפשר לומר אפילו מוזרה בעיניי ומטרידה ביותר. במיוחד שהתופעה הייתה חדשה יחסית. לא הבנתי מהי הסיבה לשינוי הפתאומי הזה ולפעמים היה נדמה לי שהוא לא ממש זקוק ואולי אפילו לא רוצה שאהיה במצב של תודעה, היה נדמה לי שמה שמדליק אותו זה שאני ישנה והוא יכול לעשות בי ככל שעולה על רוחו. אבל אולי היה זה רק הדימיון שלי ולא כך היה הדבר באמת. זה הדאיג אותי, ניסיתי להבין מה גרם לו להתחיל בתופעה הזו, אבל התשובות שעלו לי בראש הכאיבו לי כל כך שהעדפתי לא לחשוב על זה. עצמתי את עיניי לצער שזה גרם לי כל פעם מחדש. להבנה שככל שהזמן עובר אני חשה יותר ויותר כחפץ ולא כאישה, בובת מין במילה אחת. בעבר כשהיו שואלים אותי הבנות בעבודה במהלך שיחה אינטימית, איך חיי המין שלי הייתי אומרת להן ללא כל ספק שהם בסדר גמור. אנחנו שוכבים כמעט כל יום, לפעמים יותר מפעם ביום, מתנסים ומגלים יחד דברים חדשים בכל פעם. אפילו לא התביישתי להודות בפניהן בזה שאינני מגיעה לאורגזמה, הרי זה לא ביג דיל כמו שעושים מי זה והרבה נשים מלבדי לא חוות זאת. שיקרתי להן ולעצמי ואמרתי שהעיקר שאני נהנת מהסקס ועושה אותו עם הגבר שאני אוהבת. אבל האמת הייתה שככל שעבר הזמן, השקר הזה החל להכביד עלי יותר ויותר וכבר לא האמנתי בו. ברוב הפעמים כשדוד החל לשכב איתי בצורה החדשה הזו, העמדתי פני ישנה ורק חיכיתי עד שיגמור וילך לעבודה. לא רציתי שיידע עד כמה הדבר מאכזב אותי, שידע שאני לא מסופקת מינית. לא רציתי שיידע על הדמעות שזלגו לי בפעמים שכן פתחתי את עיני והוא ראה שאני ערה ויכולתי להשבע שאני רואה אכזבה בעיניו מכך שהרסתי את הנאתו מהמעשה. הדמעות הללו חיכו עד שהוא ייצא מהבית והיו פורצות ממני. כך שהעדפתי להעמיד פניי ישנה בשבילו וגם בשבילי. הבוקר לא עשיתי זאת, רציתי לראות אותו לפני שאטוס לפורטוגל ושהסקס שלנו לא יהיה שוב חד צדדי, רציתי את האינטימיות, שחסרה לי בזמן האחרון, עד כאב, לחוש שהוא נמשך אלי כמו בעבר, האמת לא זכרתי מתי היתה הפעם האחרונה שחשתי כך, האם עברו שנים כה רבות מאז? המחשבה הזו גרמה לי לכאב, כשפקחתי את עיני בזמן שחדר אלי, פניתי אליו בברכת בוקר טוב, שאלתי האם זו המזכרת הקטנה שהוא החליט להעניק לי לפני הנסיעה שלי, ולמרות שהתשובה שלו הייתה שכן, שוב עברה בי התחושה הזו, טעם רע של אכזבה שראיתי בעיניו, מכך שהתעוררתי. החדירות הפכו לרגע לפחות פעילות ואם אפשר לומר כך, חסרו את ההתלהבות שחשתי כשעיניי היו עצומות. אולי רק דימיינתי זאת והבעיה היא בי בכלל ולא בו, שוב חשתי איך בטחוני מתערער. בכל פעם שהדבר קרה, חיפשתי תירוצים בשביל דוד, והעלתי אותם בראשי. כל דבר, מלבד המחשבה שהוא כבר לא נמשך אליי או יותר גרוע מכך, כבר לא אוהב אותי. אני לא נאיבית לגמרי, כבר מזמן הבנתי שלצפות מגבר שיהיה נאמן רק לאישה אחת במשך כל חייו, זו טעות שתיגמר באכזבה וכאב לב מיותר. אם רק היינו מסתכלות לאמת בעיניים ואומרות לעצמינו שהבעל שלנו שוכב גם עם אחרות, ניתן היה למנוע מראש את כל המועקה הזו. כמובן שאין זו עובדה, אלא רק הנחה וברור שהיה משמח אותי לדעת שאני טועה, אבל עמוק בפנים ידעתי שאני צודקת ולא רציתי לעצום את עיניי באופן מוחלט, לא רציתי לחכות לרגע שבטעות אגלה זאת והידיעה תהרוס את חיי. ראיתי את זה קורה לנשים רבות שהכרתי. התגובות של כל אחת מהן היו שונות, אבל תמיד הן התעוררו מחלום לתוך סיוט שלא נגמר. חלק התגרשו וראיתי את הכאב שנגרם לילדים שלהן, שסבלו מהמצב הזה יותר מכל. היו גם את המקרים שלא הגיעו עד לגירושין אבל גם הן לא חזרו למצב הקודם של האידיליה השקרית שמקודם האמינו בה, החיים שלהם נראו בעיני בלתי נסבלים אפילו יותר, לחיות בצל הבגידה והשקר, במתח תמידי. לא ידעתי מה הדבר הנכון לעשות במצב הזה, להתגרש או להשאר יחד, קיוויתי שלעולם לא אצטרך להתמודד עם החלטה שכזו. לא רציתי לשבור את המשפחה שלנו, לפגוע בבנותיי, הן הרי הכי חשובות גם אם זה על חשבוני. אני לא אומללה הרי, יש נשים שהמצב שלהן גרוע בהרבה. יש לציין, שתובנות שכאלו לא מגיעות בכזו קלות. עברתי תקופה ארוכה של קינאה לדוד וכמעט לכל אישה שבאה עימו במגע. חיפשתי בכל מקום סימנים לבגידה. מיררתי את חיי, בכיתי לילות רבים עד שהנפש שלי נשארה ריקה מדמעות. זו הייתה תקופה לא קלה, התאומות היו בגן ואני הייתי מזריקה לעצמי הורמונים כדי להקלט להריון, התנודות במצבי הרוח שלי יצרו רגעי אושר ורגיעה ומיד אחריהם יכלו להגיע רגעי קינאה ופחד. חיטטתי בפלאפון שלו וחיפשתי רמזים ובכל פעם שלא מצאתי כלום, נאנחתי בהקלה. התחלתי לשנוא את עצמי על המצב הזה וניסיתי להחזיר את השליטה לחיי. רק כשהחלטתי סופית להפסיק עם הטיפולים הצלחתי בכך ואז עלה בראשי הרעיון שאני לא אתנגד לכך שישכב עם אחרות. העדפתי לחיות כך, בידיעה שככל הנראה הוא בוגד בי ולא להתייחס לזה כבגידה אלא כצורך שהוא מגשים. הספיקה לי העובדה שהייתי האישה הראשונה בחייו, שהרי לא שוכחים את אותה הפעם הראשונה, שמשאירה את החותם הגדול ביותר. חשבתי על כך זמן מה עד שהתגבשה אצלי ההחלטה הזו, לאחר מכן, עשיתי צעד שזיעזע את חברותי והן קראו לי משוגעת כשסיפרתי להן על כך, במיוחד הודיה. באחד מימי הנישואין שלנו, כשבילינו בצימר כפרי משגע, ודוד כהרגלו ביום הנישואין נתן לי מתנה, פעם היו אלה לבנים סקסיים ובפעם אחרת צעצוע מין שהדליק אותו. בפעם הזו, החלטתי להעניק לו מתנה מעניינת יותר. נתתי לו את החופש לשכב עם אחרות. העלתי לכך כמה תנאים, כמו השימוש באמצעי מניעה ושהמין ישאר בגדר מין בלבד ולא יהפוך לרומן מתמשך. כמובן שדוד התנגד לרעיון ואמר שמעולם לא שכב ולא ישכב עם אחרת. הוא דיבר על זה שלא חסר לו סקס איתי, אני תמיד זמינה עבורו, ועל כך שמכיוון שאני מגשימה את כל הפנטזיות המיניות שלו, אין לו צורך באחרות. רציתי להאמין לו, כל כך רציתי להאמין לו וכמעט שהאמנתי. למשך כמה שעות חייתי בחלום רומנטי טיפשי, אך החלום התנפץ בין רגע עוד באותו הלילה. בזמן ששכבנו החל דוד לדבר על פנטזיה אחת שלא מימשנו ואם כבר העלתי את הנושא הקודם, הוא מרגיש שהוא יכול לספר לי עליה. הוא החל לספר על כך שהוא מפנטז על זה שנעשה שלישיה עם עוד אישה ואמר שהוא יכול אולי אפילו להזמין מישהי אלינו לצימר כבר למחרת היום, אם רק אסכים. המציאות הכתה בפניי, הידיעה שהוא בוגד הייתה נסבלת, אך לראות זאת במו עיניי היה הכל, חוץ מנסבל. לא יכולתי להסכים לרעיון המטורף הזה והתנגדתי בתוקף אליו, שוב רבנו כמו בעבר, אבל ידעתי שהפעם אני אשמה וניסיתי לכפר על האשמה הזו בהענות לדברים שלא אהבתי לעשות בחיי המין שלנו. במהלך כל אותו סופשבוע ובמשך שנים אחרי, ניסה דוד לשנות את דעתי, אבל ללא הועיל, התשובה שלי נשארה לא. רוב חיי הנישואין שלנו נתתי לו להחליט על כל דבר, אבל כשאני נחושה בדעתי בנוגע לנושא כולשהוא, גם טנק לא יזיז אותי ממקומי. הרעיון שלו הרגיז אותי ואמרתי לו זאת. לשמחתי, בשנים האחרונות דוד הרפה מהנושא ורק פעמים נדירות  העלה את הרעיון הזה שוב. אמרתי לו כשדיבר על כך שהוא חופשי להתנסות בפנטזייה הזו, רק לא איתי, ותגובתו תמיד הייתה, שאני היחידה ורק איתי הוא יכול להגשים זאת. בתוך תוכי הרגשתי שהוא משקר. פעמים רבות הרגשתי כשהוא היה חוזר אליי מאישה אחרת , ויכולתי להשבע שחשתי בריח שלה על גופו. מה שהיה מסגיר אותו, היה הרעב עימו היה מגיע למיטה. הוא היה מתנפל עלי ולא בנגיעות רכות ועדינות שהייתי רגילה אליהן, אלא תופס אותי ומזיין אותי חזק. באותן הפעמים הייתי מרגישה כה נחשקת, והמחשבות לרגע היו נעצרות ונעלמות מראשי. משהו היה מתעורר בתוכי, משהו שהיה רדום אצלי רוב הזמן, באותן הפעמים, הייתי מתחילה להאמין שאולי הפעם זה יקרה, אני אטפס על ההר הדימיוני ואגיע לפסגה שכה חיכיתי לה, לאותה אורגזמה מיוחלת שלא הגיעה עד עכשיו. כך הייתי מטפסת בכל פעם ומגיעה גבוה, גבוה כך שכמעט נשקתי לעננים ושוב הייתה מגיעה האכזבה ומחזירה אותי לקרקע. בין רגע הכל היה נעלם. התחושות, ההנאה, התקווה ונשאר לו רק חור שחור של כלום. גורנישט, נאדה, נאטינג, ריקנות מרה ואכזבה. אילצתי את עצמי ללמוד לחיות עם התחושה הזו, עם הכאב וההבנה שאולי זה לא יקרה לי לעולם. תמיד קיוויתי לדעת מה זה הדבר הזה שנשים רבות חוות ואוהבות אבל שנים של אכזבות מגופי ומעצמי לימדו אותי להנמיך את הציפייה הזו למינימום, כגודל הציפייה, גודל האכזבה. אחרי שחזרתי הביתה מבית הספר של בנותיי, נשאר לי עוד מעט זמן עד שהמונית תגיע לאסוף אותי. עברתי שוב על הדברים שהיו לי בתיק היד שלי. הדרכון, הכרטיסים שהדפסתי מראש, המדריך על ליסבון ועוד כמה דברים שתמיד היו איתי, בדקתי שהכל שם. פתחתי את המקרר ובדקתי שוב שיש מספיק אוכל לדוד, בישלתי עבורו את המאכלים שהזמין ממני, רציתי שלא ירגיש כמעט בחסרוני בימים האלו. בהתחלה חשבתי שהתאומות ישארו בבית וההורים שלי יקפצו לשמור עליהן בערב עד שדוד יחזור מהנגרייה, אבל הוא הציע לי רעיון טוב יותר שכלל פחות טירטור להורים שלי, שהן ישארו לישון אצלהם בבית, דבר שהותיר את הבית ריק לחלוטין ועיוורת או לא למעשיו, הבנתי איזה תסריטים עלולים להתרחש בבית הזה בימים שלא אהיה פה. עברתי ליד המראה במסדרון ניראתי זוועה, אוף בגלל הבכי במכונית, למה נתתי לדמעות להשתחרר, אצטרך ללכת לחדר השינה ולהתאפר מחדש בזמן שנותר לי, רציתי גם לעשן סיגריה אחת לפני שאצא מפה. החלטתי קודם לצאת למרפסת הקטנה שיצאה לגינה שלנו, זאת שדוד החליט שהיא תיהיה פינת העישון שלי, האמת הוא שנא את ההרגל הזה שלי ובהתחלה כשהודעתי לו שאני חוזרת לעשן, הגענו למריבות איומות, הפתעתי את עצמי בכך שלא נשברתי תחת הלחץ שלו, כמו ברוב הפעמים שהתווכחנו. בזמן הלימודים באוניברסיטה שנינו התחלנו לעשן מידי פעם, אבל דוד לא אהב זאת והפסיק כמעט מיד, בסוף הלימודים הבטחתי לו שלא אעשן יותר ובמשך שנים עמדתי בהבטחה שלי. אבל עד כמה שזה נשמע מטומטם, זה חסר לי, אהבתי לעשן כשיצאתי עם חברות ותמיד כששתיתי מעט רציתי להחזיק סיגריה ולעשן, אבל לא עשיתי זאת מנאמנות אליו ומפחד שהיה לי מלמרוד. דוד לא ידע דבר אחד שהמרד שלי בו בנושא העישון היה קשור באופן ישיר לתחילת עבודתה של גילה כמזכירה אצלו בנגרייה. האישה הזו הדיפה סקס והרגיזה אותי בטירוף, ראיתי את המבטים שהיו עוברים בינהם, דוד שכב איתה יכולתי להמר על כך. כעסתי כי הוא הפר את התנאי שלי, ניהול רומן עם המזכירה שלו, לא בא בחשבון עבורי. רציתי לפגוע בו והרגשתי כלבה על כך. קניתי את חבילת הסיגריות הראשונה שלי וכשהוא הגיע הביתה הודעתי לו שאני עומדת לחזור לעשן. רבנו על הנושא, רציתי לומר לו שאני יודעת עליו ועל גילה אבל שתקתי במקום ויצאתי לגינה לעשן. הוא חטף את הסיגריות שלי וזרק לפח ואיים עלי שאם אעשן אתחרט על כך, אבל באותה הפעם לא ויתרתי והתגאתי בעצמי על כך. יצאתי מהבית וקניתי עוד חבילה ועישנתי בחוץ, רעדתי כמו עלה ברוח ביום קיץ שרבי כששום רוח לא היתה בנמצא. חזרתי הביתה עם ריח של סיגריות מהפה ועל הבגדים ואמרתי לו שאני אסבול הרבה דברים אבל שלעולם לא יאיים עלי. הוא יאבד אותי ואת הבנות אם יעשה זאת שוב. אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ להלחם בו, אבל כל סיגריה שעישנתי, עבורי היתה ניצחון קטן ועצמאות שגנבתי לעצמי. לא עישנתי הרבה האמת ולא החשבתי לכן את עצמי למעשנת רגילה. כשסיימתי את הסיגריה נכנסתי לחדר השינה ונעלתי את הדלת שהובילה לגינה. ניגשתי לפינת האיפור וכבר עמדתי לשים מסקרה ואודם בצבע ורדרד עדין כהרגלי בכל יום, אבל משהו במבט שלי כשהתבוננתי במראה גרם לי לרצות להעז, להפסיק לפחד ולחוש לרגע את עצמי לאישה שגברים יכולים להמשך אליה. הודיה וויקי תמיד אמרו לי שאני מסתתרת תחת חזות העכברון האפור ואם קצת איפור הכל משתנה אצלי מיד, הן אמרו שאני יפה, אז למה אני לא רואה את זה? רק באירועים אהבתי את המראה שלי, אבל מי לא ניראת טוב כשיש עליה מלא איפור ושמלת אירוע יפיפיה. לקחתי את האיילינר, המייק אפ, הסומק שישבו להם במגירה והוצאתי אותם על השולחן איפור, במשך הדקות הקרובות שקעתי בעולם אחר שבו אני מנסה להגיע לתוצאה הכי מושלמת שיכולתי, תמיד שאפתי לשלמות בכל דבר. התוצאה הסופית מצאה חן בעיני אבל משהו שם היה חסר לי, לבסוף הוספתי עיפרון מתחת לעיניים שהדגיש את צבע עיניי, אהבתי את מה שראיתי במראה. דוד לא היה אוהב את זה שהתאפרתי כך, אבל הוא לא יראה אותי היום אז אין לי מה לחשוש. לקחתי את כל האיפור שהיה על השולחן והחלטתי להכניס גם אותו למזוודה שבסלון. הסתכלתי בחטף בשעון, וואו הזמן טס היום, בעוד חמש דקות המונית כבר תגיע. אבל ידעתי שאני יכולה להספיק לעשות דברים נוספים בזמן הזה, הלכתי מהר למטבח, בכדי לשטוף את הכלים שנשארו מארוחת הבוקר. עשיתי זאת בחופזה ואפילו התחלתי לטאטא את הריצפה במטבח כששמעתי את המונית צופרת לי. פתחתי את חלון המטבח שפנה לכיוון הכניסה של הבית, צעקתי לנהג שאני תיכף יוצאת וסיימתי לטאטא את המקום. אסור להשאיר עבודה לא גמורה, במיוחד שלא אהיה פה בימים הקרובים. הורדתי את הסינר שלבשתי בזמן ששטפתי את הכלים ויצאתי מהמטבח. המזוודות חיכו לי על הרצפה, המונית חיכתה מחוץ לדלת והיום הזה שהחל כמו שאר הימים של חיי, חיכה לי בפתח ביתי, כדי להביא עימו שינוי ולא להיות דומה לאף יום אחר. לא ידעתי מה מצפה לי בימים הבאים, אולי בסוף עוד אשמח שנסעתי לבד ואזכר בפחד שלי כדבר מטופש. זה מה שמעניין כל כך בחייו של האדם, הוא איננו יודע מה צופן העתיד, הוא מתכנן הכל לפרטי פרטים אבל עליו לדעת שבכל רגע נתון הקלפים יכולים להיטרף מחדש והקלף שיתקבל לא תמיד יהיה זה שציפה לו. השאלה היא, האם הוא יידע מה לעשות עם אותו הקלף. להכנס למשחק, לפרוש או לחכות לקלף הבא.

 

 

אריאלה באום, בת 33, אמא, בת, אישה, אחות וחברה אוהבת. דוהרת על הכביש המהיר בדרך להגשמת חלום חייה.

X