סוגיות הליבה בסכסוך הישראלי־פלסטיני | לרכישה באינדיבוק
סוגיות הליבה בסכסוך הישראלי־פלסטיני

סוגיות הליבה בסכסוך הישראלי־פלסטיני

שנת הוצאה: 03/2014
מס' עמודים: 474
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 40
- 87
- 40

תכנית החלוקה בנובמבר 47' סדקה את הסדקים המשמעותיים הראשונים בסכסוך שבין התנועה הלאומית הפלסטינית לבין התנועה הציונית ומדינת ישראל. בבסיסה של המחלוקת אז ניצבה אי נכונותם של הערבים להתפשר על חלוקתה של ארץ ישראל. מלחמת השחרור הישראלית בשנת 48', והנכבה הפלסטינית שבאה בעקבותיה, בקעו בקיעים רחבים נוספים בעימות הזה כשבמרכזו ניצבו סוגיית הפליטים והרס התשתיות הערביות.

מלחמת ששת הימים 67' והעשור הראשון של הממשל הישראלי בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, פערו בין הצדדים תהום שכמעט איננה ניתנת לגישור. רבדיה של תהום זו פרושים על פני סוגית הפליטים לרבות אלו שנוספו בשנת 67', סוגית מזרח–ירושלים, סוגית ההתנחלויות, וסוגית הגבולות וההסדרים.

ספר זה המבוסס על עבודת דוקטורט שעסקה בממשל הישראלי בעשור הראשון שאחרי מלחמת ששת הימים, 1976-1967, מתאר את לידתן של ארבע סוגיות הליבה תוך הארת היבטים עכשוויים ואקטואליים ותוך ציון ההשלכות המעשיות האפשריות שלהן.

 

הספר זכה לאחרונה בפרס חייקין לגאואסטרטגיה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “סוגיות הליבה בסכסוך הישראלי־פלסטיני”

בקרוב…

"פשרה על שטח פלסטין לא באה בחשבון". די הופתעתי. "זאת אומרת שאפשר לסגור את העסק ולשוב אל הרובים", תמהתי. "לא, לא חייבים לשוב אל הנשק", הוא הסביר, "אבל אתם חייבים להבין שפשרה על הארץ לא באה בחשבון". "אז לשם מה חתמתם על הסכם אוסלו", שאלתי. שוב השתרר שקט.

בסוף חודש ספטמבר 1996, ימים אחדים לאחר שוך אירועי מנהרת הכותל, התיישבתי לפגישת עבודה עם קצין משטרה פלסטינית בכיר, אחד מאותם גנרלים של הפת"ח שהגיעו לאזור רצועת עזה במסגרת הסכם אוסלו. הקצין היה מהנלווים הקבועים בפמליה של הראיס, יאסר ערפאת. אירועי מנהרת הכותל, אלה שבאו בתום פחות משנה מאז הוחל ביישום ההסכם בגדה המערבית, גבו קרבנות כבדים משני הצדדים: 17 חיילי צה"ל וכ־70 פלסטינים נהרגו ועוד מאות רבות נפצעו בסדרת עימותים מהקשות שידענו ב"שטחים". בהיקפה ובחריפותה עמדה סדרת תקריות זו בסתירה מוחלטת לאווירה השקטה שבה התנהלו יחסי ישראל והרשות הפלסטינית מאז תחילת מימוש ההסכם באוקטובר 1995.

מאז מועד זה נהגתי לקיים עם עמיתי הפלסטיני עקיד (קולונל) ריבחי ערפאת פגישות עבודה רבות, מדי יום ואף מספר פעמים ביום, שתכליתן הייתה יישום הנספח הביטחוני של הסכם השלום ברחבי הגדה המערבית. תפקידי במערכת התיאום מול הפלסטינים זימן לי שעות די רבות עם ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. כמי שעקב מקרוב ומתוך דאגה אישית של ממש להסכם, התבטא רבין לא אחת בפני העושים במלאכה, כי רק הצלחה ביישום הנספח הביטחוני תוביל להצלחתו של ההסכם כולו. עשינו כמצוותו.

הקשיים היו מרובים והמשימות היו לעיתים קשות מנשוא. כתף אל כתף פעלנו ריבחי ערפאת ואנוכי בצוותא להוצאת הסיורים המשותפים, תופעה תקדימית וייחודית בפני עצמה. בסיור משותף כזה נעו זה לצד זה שוטרי משמר הגבול ואנשי פת"ח; אימת הערבים בגדה לצד ה"מחבלים" של אש"ף עד לא מכבר, שאך זה מקרוב שבו מהגלות הפלסטינית בלבנון, בתוניסיה ובעיראק. עקב בצד אגודל ניסינו לבנות את המערכת הביטחונית המשותפת השברירית והרגישה כל כך, שאיימה להתרסק כל אימת שאחד מהשוטרים, הישראלים או הפלסטינים, צעק, איים או דרך את נשקו כלפי הצד השני.

לעיתים נהג ריבחי ערפאת לצרף לפגישותינו קצין בכיר כזה או אחר ממפקדת אש"ף בעזה, כאשר לכול היה ברור כי הוא בא מטעמו של יאסר ערפאת לרחרח אחר הנעשה בגדה המערבית. איכשהו מצאתי את עצמי יושב מול אותו גנרל מהפת"ח ומנהל עמו שיחת חולין שהתפתחה עד מהרה לעימות מילולי, שבמרכזו עמד, כמובן, הסכסוך רב השנים בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית. אירועי הימים שקדמו לפגישה המעניינת הזו עשו אותה לטעונה במיוחד. במשך מספר ימים מאז פרוץ העימותים, שאת חלקם ניתן להגדיר כקרבות של ממש, לא ניתן היה ליצור קשר עם אף בעל תפקיד מקרב הקצינים הפלסטינים, שעד לאותו המקרה היו זמינים בכל שעות היממה כדבר שבשגרה. בדיעבד התברר שבפקודתו של יאסר ערפאת ניתקו אלה את הטלפונים הניידים שלהם והותירו את כל הקצונה הישראלית חסרת אונים בניסיונותיה לשוחח עם בעל תפקיד כלשהו ברשות.

לימים, כאשר ההוראות מהראיס הפלסטיני אפשרו לחדש את התקשורת עם הצד הישראלי, הרהבתי עוז ושאלתי את מקבילי הקולונל ריבחי: "לאן נעלמת?" לא הייתה זו שאלה פשוטה כל עיקר. בהכירי את רגישותו של הקצין, נזהרתי שלא לפגוע בכבודו. גם עבורו הסיטואציה שבה נאלץ להתנתק למספר ימים ולא להגיב לקריאותיי הטלפוניות, לא הייתה קלה. קשה היה לשכוח את תגובתו. תוך השפלת מבטו השיב לי אז בשקט אך בנחישות: "זה בא מהראיס". העמדתי פני מופתע. הרי ברור היה לי שמי שהורה לפגוע בישראלים הוא גם זה שהורה לנתק עמהם את הקשר הטלפוני. זה היה יכול להיות רק אדם אחד — יאסר ערפאת.

בפעם הראשונה מאז החילונו לפעול במשותף במסגרת ההסכם, ניצל עמיתי את אופציית ההתחמקות שכה קשות טרחנו שלא לעשות בה שימוש. השתדלנו להימנע מהאמירה הכה טעונה שהייתה נכונה בסיכומו של דבר: "אני מבצע את הוראות הדרג הממונה עליי". עד אז השתדלנו שנינו שלא להסתתר מאחורי הגב של הבוסים שלנו — הוא מאחורי גבו של יאסר ערפאת ואני מאחורי גבם של מפקד האוגדה האלוף גבי אופיר ואלוף הפיקוד אילן בירן. לא כעסתי על ריבחי. היה לי ברור אז שהיה זה ערפאת שבהבל פיו הרס את חומת הלבנים שהנחנו ביחד, בעמלנות של נמלים ובזהירות מתמדת שמא משהו ישתבש. במאמצים כבירים פעלנו כדי לגשר על התהום שהייתה פעורה בינינו. עוד שיחה ועוד מפגש על כוס קפה, עוד ביקור הדדי ועוד סיור בשטח, מנסים לגשר על מאה שנות עימות ושלושים שנות כיבוש. קיימנו בצוותא מאות פעולות שהיה בהן כדי לשבור את המחיצות ולנסות ליצור מסגרת עבודה רגועה, מנותקת עד כמה שאפשר מהסכסוך ש"בחוץ".

זכורני כיצד מטה המשרדים לשיתוף פעולה ישראלי־פלסטיני בין רמאללה לבית אל הפך עד מהרה למוקד עלייה לרגל של תושבים משני הצדדים. תיירים ואנשי אקדמיה לצד עוברי אורח וסתם סקרנים הגיעו מדי יום לחזות בפלא החדש — שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לפלסטינים. הללו צבאו מדי יום על גדרות המטה המשותף שלנו כאילו היה זה כיכר טרפלגר או מגדל פיזה. הם הגיעו במספרים גדולים, ותקתוק המצלמות נשמע באון כאשר הונפו זה לצד זה דגלי ישראל ופלסטין. אכן, כל מי שהזדמן אז למקום סבר כי אסור לו להחמיץ את "הרגע ההיסטורי" — ישראל והפלסטינים עושים שלום, ויד הגורל זימנה את ריבחי ואותי לשמש כשחקנים בהצגה הזאת.

אלא שלנו, אנשי הביצוע, נראו הדברים ה"היסטוריים" טריוויאליים למדי. פחות התרגשנו מהמעמד ויותר חששנו מהבאות. את הקולונל ריבחי ערפאת הכרתי, עד הגעתו לאזור, רק מתוך תיקי המודיעין. קצין הפת"ח ריבחי ערפאת שירת בצבא השחרור הפלסטיני כקצין מטה, לשם הועבר לאחר פציעה קשה במהלך שירותו הקרבי. כאשר נפגשנו לראשונה במשרד הקישור הראשי בתל אביב, הושטתי לו את ידי ללחיצת יד, אך הוא לא הסתפק בכך ומיהר לנשקני על לחיי. מופתע מהמחווה שלו, מיהרתי לומר לו פתגם בערבית שאותו נהג אחר כך להזכיר לי מדי פעם כשנפגשנו: שו אחלה מן אל חלאווה? אלסוחבה בעד אל עדאווה, כלומר: מה מתוק יותר מדבר מתיקה? הידידות שלאחר העוינות.

במשך דקות ארוכות התבוננו בנו יושבי החדר מחליפים חוויות מתקופתנו ה"משותפת" בלבנון. העלינו חוויות מהתקופה שבה ריבחי היה בחבורת הפיקוד העליון של ערפאת שנמלטה בסוף יוני 1982 בספינות הצרפתית והאיטלקית מנמל בירות לתוניסיה ואני שימשתי לימים כמושל צור בדרום לבנון, אזור שהיה מוכר גם לו היטב. אפילו את שמות הדמויות הלבנוניות שפעלו בשירותו של כל אחד מאיתנו בתקופות השונות, ידענו לומר.

את השגרה המעניינת הזו ואת השקט היחסי שליווה אותה, קטעה למעשה אמירה אומללה אחת של הראיס ערפאת במוצאי יום הכיפורים, 24 בספטמבר 1996. אפוף הילת מנצחים מעצם הגעתו לשטחים, נישא על גלי אופוריה של "שחרור האדמות הכבושות מידי האויב הציוני", החליט יאסר ערפאת לצעוד צעד אחד רחוק מדי. בתגובה לפתיחת פתח המוצא לתיירים במנהרת הכותל בירושלים, פעולה שנעשתה בהוראתו של ראש ממשלת ישראל דאז, בנימין נתניהו, ובתיאום עם ראש עיריית ירושלים דאז אהוד אולמרט, ציטט ערפאת את פסוק 111 מהסורה התשיעית בקוראן, סורת אל תובה (ההצהרה) וקרא בקול רם למען ישמעו תושבי הגדה ועזה מקטון ועד גדול:

הו אלוהים, קנה מהמאמינים את נפשם ורכושם, כי הם יירשו את גן עדן ויילחמו למען עמם… יהרגו וייהרגו…

האמירה הזאת והפירוש שניתן לה בקרב תושבי השטחים, ובעיקר בקרב אנשי המנגנונים הפלסטיניים שם, פגעה פגיעה אנושה בתהליך השלום. השוטרים הפלסטינים שנשאו נשק שנמסר להם על־ידי צה"ל החלו יורים בעמיתיהם הישראלים. האחרונים כמובן השיבו אש. מרגע זה ואילך לא ניתן היה לעצור את כדור השלג המתגלגל. הספקנים שבינינו, שמלכתחילה לא חשו בטוחים מספיק כדי לפעול במשותף עם אנשי הפת"ח, הניפו אצבע מאיימת כמו אמרו: "אמרנו לכם". שוטרי משמר הגבול שהחלו לספור את מתיהם, חבריהם לנשק, סירבו להמשיך ולשתף פעולה עם אנשיו של "הראיס". מעט האמון שנוצר במהלך עשרת חודשי שיתוף הפעולה הביטחוני, נמוג גם הוא. שני הצדדים שבו אל התהום החוצצת ביניהם, התהום המוכרת, זו שנפערה מחדש ומעתה הם חשו שהיא מאיימת להיות עמוקה עוד יותר.

ד"ר משה אלעד, מזרחן, מרצה וחוקר המתמחה בתחום המנהיגות והחברה הפלסטינית ויחסי הגומלין שלהם עם החברה הישראלית מאז העלייה הראשונה בשנת 1882. בוגר החוגים להיסטוריה של המזרח התיכון ולימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, שם גם כתב דוקטורט על הממשל הישראלי בגדה המערבית ובמזרח ירושלים בשנים 1976-1967. כמו כן הוא בוגר תואר שני במנהל ציבורי בבית הספר ג'והן קנדי לממשל באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית. שימש כחוקר וכמתאם מחקרים במוסד שמואל נאמן למחקרי מדיניות לאומית בטכניון.

אלוף משנה בצה"ל, ששימש בתפקידים בכירים בגדה המערבית ובלבנון. בין יתר תפקידיו שימש כראש המנגנון לתיאום ביטחוני עם הרשות הפלסטינית במסגרת "הסכמי אוסלו" (1998-1995).

X