סדקים בכפר הגלובלי | לרכישה באינדיבוק
סדקים בכפר הגלובלי

סדקים בכפר הגלובלי

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 232
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 39
- 30

קובץ הסיפורים והנובלה "סדקים בכפר הגלובלי" הוא מסע נוקב אל תוככי האמירה השגורה "הכפר הגלובלי". הסיפורים מתרחשים בהודו, בתאילנד, במרכז אמריקה, באפריקה וגם בישראל. גיבורי סיפוריו, בני העולם המערבי, מרביתם ישראלים, ונאיביים, נוחתים לתוך סיטואציות במקומות זרים ולא אחת מסוכנים. מה שנותר הוא לראות מה יקרה.

להבדיל מבני המקום גיבורי סיפוריו נמצאים בדרך. לכל היותר באתנחתא של חניית ביניים, מתגעגעים למשהו שאין הם יודעים לקרוא בשמו. הולכים ומבקשים תשובות לשאלות של זהות, של שייכות, של קשר. הולכים עד שיקרה מה שצריך לקרות, או שיידעו מה הם בעצם מחפשים. "בכפר הגלובלי" הכול זמני, ארעי, תלוש.

התרבות המערבית אותה מתאר יגאל צור עומדת על רצפה רעועה ומתנדנדת. גיבורי סיפוריו חופרים מתחת ליסודות, לא אחת באמצעות חוויות של סמים, רק כדי לגלות את הריק, החלל הבולעני, שקיים מתחתם, שיוצר איום תמידי מיתי – פטליסטי. ברבדי העומק הכל אפשרי עד כאב, עד אובדן, אפילו עד מוות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    סיפורים חזקים ומעניינים. כתיבה חסכונית ומדויקת המצליחה להמחיש במעט מילים את המתרחש. אירועים במקומות רחוקים מישראל, שנהפכו לפיסת חיים בלתי-נפרדת מההוויה הישראלית. אהבתי מאוד. בהצלחה!

  2. :

    קראתי את הסיפור המצורף. מעורר מחשבה ומרתק.

הוסף חוות דעת


דאטורה אינוקסייה

 

דאטורה נטוית פרי, דאטורה אינוקסייה, הוא צמח בעל פרחי פעמון לבנים ותמימים למראה, שמכיל אלקלואידים מקבוצת האטרופין, רעל שעלול להיות קטלני בשימוש לא מבוקר, ובכמות קטנה גורם לאובדן זיכרון. כמה טיפות ממנו הופכות אותו לסם, שהבאבא ההודים, אותם קדושים שזנחו את העולם בחיפוש אחר משמעות עמוקה יותר, לוקחים בעת מדיטציה כדי לעבור את דלתות התודעה לשם כניסה עמוקה אל הנפש ולטייל בתוך האינסוף של גבולות האין-תפישה. 

 

 

 

 

יואב צחק.

הקול אמר לו, "תצחק. צוחק מי שצוחק אחרון."

"אתה מתחיל להזכיר לי את אבא שלי."

הקול אמר, "כנראה שהוא לא טיפש בכלל, האבא שלך."

יואב צחק. "אם היית מכיר אותו…"

אוטובוס הלילה מדלהי עצר בחריקת בלמים שחוקים בכניסה למאנאלי-באזאר, החלק התחתון של העיירה היפה והציורית על הגדה המערבית של נהר הביאס, בחבל הימצ'אל פראדש, צפון הודו. הנהג קם מהכיסא המרופט, התמתח, זרק על כתפו את המגבת שבמהלך הנסיעה מחה בה את מצחו וגם ניקה את החלון הקדמי, ובשנייה נעלם, משאיר לעוזר הנהג את מלאכת פינוי הנוסעים.

הנוסעים היו אוסף טיבטיות רחבות פנים, כמה אנשי הרים גרמיים, עם כובעי לבד ירוקים שימשיכו במסעם אל מחוז לאדאק, סוחר פאנג'בי שמן ואיש משטרה סיקי מגודל. יואב ירד והוציא את התרמיל שלו מתא-המטען. הוא היה התרמילאי היחיד. עונת העלייה לתחנות ההרים טרם החלה. היה בכך משהו מרענן – להיות לבד. לא לשמוע עברית ברגע שאתה מוריד רגל מהאוטובוס. להקשיב לעצמך.

יואב צחק.

טיפות טל כבדות זלגו על גגות הפח של החנויות בבאזאר, משמיעות נקישות קצביות. יואב הרים את הראש, האזין. צליל אחד בלבד, חוזר על עצמו, קבוע,  רק המקצב השתנה, תבנית פזורה, לא קבועה. אבל די היה בה כדי לצבוע את הנפש שלו בהומור.

הטיפות השמיעו לו, "רגע אנחנו נראות ורגע לא, רגע אנחנו אוויר ורגע אנחנו מים. רגע אנחנו כאן ואחר-כך כבר לא."

הוא חייך לעצמו ואצבעותיו תופפו על התרמיל שהיה מונח לפניו, מחפשות את המקצב.

לפניו, במעלה הגבעה, נפרשה העיירה מאנאלי, טבולה ברכסים מיוערים בצבעים שונים של ירוק כהה. את הפסגות כיסה ערפל סמיך. כך הן יישארו, כמעט מדי יום, עד לתום עונת המונסונים, עד הסתיו הבא, שיבוא ויבהיר את השמים הכחולים, אז, לזמן קצר, ייחשפו הפסגות והעולם ייראה בהיר וצלול.

שכירי יום נפאלים, בבגדים מרוטים ובנעליים בלויות, נושאים על גבם סלי קש עמוקים וריקים, מיהרו ברחובות החשוכים-למחצה אל עבר מטעי התפוחים  במעלה ההר. נעליהם רכות הסוליה משמיעות מקצב מונוטוני קודר, טא, טא, טא-טא. פרה בודדה התקדמה לאורך נתיב הביוב הפתוח בשולי הכביש, מרימה ומפזרת בזרבוביתה ערימת אשפה בחיפוש אחר קליפה דשנה או נייר-עיתון עם שאריות מזון של יום אתמול.

הוא הקשיב לקולות. הפרה הצליפה בזנבה בזבוב ראשון של בוקר, שהתיישב על שיפולי גבה התחתון. החיים הם סבל, זמזם זנבה של הפרה. הצלפה. מטרת החיים היא שחרור מסבל. עוד הצלפה. הזבוב פרח וירד אל ערימת צואה. הפרה עצרה והשתינה. קלוח השתן זרם במורד הכביש אל עבר התעלה הפתוחה שממנה לעסה הפרה. דבר לא הולך לאיבוד.

יואב צחק. ההודים הכורעים שישבו לפני החנויות הסגורות התבוננו בו בשתיקה.

"צחקתי בקול?" חשב.

"לא," אמר הקול, "היחיד שאין לו ברירה ושומע אותך זה אני. לצערי זה גם כל מה שאני יכול לשמוע. אם אתה חושב שאני רוצה לשמוע את הצחוק שלך  כצליל ראשון של בוקר, אתה טועה."

"מה אתה רוצה לשמוע?" שאל יואב בתמיהה.

הפעם היה זה הקול שצחק. "סא-א-א-א-א," הוא השמיע ברכות את הצליל הראשון בסולם ההודי.

יואב הצטרף אליו. הוא השעין את התרמיל על רגליו, פרש את ידיו אל מול ההרים של מאנאלי, עצם את עיניו והוציא סא כזה נפלא.

"סא-א-א-א".

אחר-כך שוב צחק. צחוק יוגי, שבו משתחרר אוויר-הריאות בצחוק אחד גדול ופתוח.

הנפאלים שמיהרו בטפיפת רגליים במעלה ההר ראו את הערפילים נעים בין צמרות הארזים ברכסים מעל מאנאלי ושמעו את פכפוך המים הצלולים בנהר הביאס. ההודים הכורעים ליד החנויות ראו את האור הראשון של הבוקר עולה וקרניו מפזזות על פניו של הצעיר המערבי שעומד ברחוב הבאזאר הריק וצועק, ואחר-כך צוחק.

יואב פקח את עיניו.

"זה היה יפה," אמר הקול.

יואב חייך, אבל הניח אצבע מורה על רקתו הימנית. דופק? יש תחושה של דופק. הכול בסדר? בסדר. האוויר של מאנאלי קריר בשעה הזאת. יואב הוציא מעיל ולבש אותו לפני שהעמיס על עצמו את תרמיל הגב.

אף אחד לא ניגש אליו. לא נערים שהציעו חדרים להשכרה, לא צעירים עם כרטיסי ביקור של בתי-הארחה או סוכנויות של טְרֶקים. איש לא ציפה לתרמילאים עדיין. בשנים האחרונות הפכה מאנאלי בעיקר לצומת-מעבר בדרך אל חבל לאדאק ואל חבל ספיטי המבודד, אבל מעברי ההרים היו עדיין חסומים. תרמילאים מאריכי שהות העדיפו את העיירה קאסול, בשולי עמק פארוואטי. 

אחרי צליל ראשון רחב ופתוח, תמיד בא צליל שני, רה. קטן ומצומק יותר, בעיקר סגור. משאית צופרת דוהרת חלפה בכביש הריק. אוטו-ריקשה הגיע מידרדר אל התחנה, מנועו הקטן מפכפך ומרעיש. הנהג הוציא את ראשו, התבונן ביואב. מכאן לא תבוא פרנסה.

ערפילי הבוקר החלו להתפזר. הוא החל לצעוד לאורך השדרה היפה של עצי ארז ההימלאיה, שחיברה בין מאנאלי-באזאר לאולד-מאנאלי. עצים מדהימים. מתנשאים לגובה של עשרה מטרים ויותר, חייהם כשנות חיי אדם, אפילו יותר. לא מפתיע שהמקומיים מביאים ומצמידים להם מנחות. ציפורים דילגו בין ענפי הארזים, עומדות זו מול זו ושרות שירי אהבה. יואב צחק.

לאורך השדרה התנהל קיר-אבן ומעליו גדר-רשת מחלידה. את האבן כיסה אזוב ירקרק. מעל לגדר נשפכו צמחים נישאים של קאנאביס אינדיקה, פותחים את זרועות ענפיהם לעולם, לשמש, למים, לחום, ללחות. יואב עצר לידם, קירב את מבטו אל אחד מהשיחים, מקשיב לצליל הרביעי, מא, הצליל של היופי של כל מה שאור השמש נופל עליו, שדילג בין העלים המאוצבעים שנראו לו ככפות ידיים פתוחות, שלו, של שיווה, של וִישנוּ, של בודהא, של אלוהים, מראות וחושפות את שלל קוויהן העדינים. 

הריח הטרי של הגאנג'ה עקצץ באפו. כשהרים את עיניו ראה את הסככה הקטנה בהמשך הכביש, סמוכה אל החומה, יריעת ניילון כחולה זרוקה מעל לשני קירות אבנים ומתחתיה יושב הודי עירום בפלג גופו העליון, שערו הארוך סתור ונופל בגלים סבוכים כמנהג הבאבא ההודים. על צווארו מחרוזות של חרוזי מאלה ולצידו, נעוץ בקרקע, קלשון-ברזל של האל שיווה.

כמה צעדים נוספים והוא עמד לפני הבאבא, שהיה עסוק במעיכה של גאנג'ה בכף ידו השמאלית, מפורר את צמח הקאנאביס בבוהן ידו הימנית, פחוסה ומתורגלת היטב. הבאבא הרים את פניו ויואב ראה עיניים כהות ועמוקות. הבאבא הזמין אותו בתנועת יד לשבת עמו.

"אני צריך לפגוש מישהו," אמר יואב, "שם," והצביע על בית חב"ד.

"שם אין אף אחד. אתה מצפה באמת למצוא אותו בתוך בית?" צחק הבאבא במעט לגלוג. הצחוק היה נעים, מתגלגל, סולם שלם מסחרר שסחף ועטף את יואב.

בית חב"ד עמד מעבר לערוץ, גדול מקרוב, קטן מרחוק. שלט בעברית על הקומה השלישית. הבאבא הביט בו בעיניו הכהות, עמוקות כמו האוקיינוס הקוסמי, ואמר, "כמו שהשמש מייבשת את טל הבוקר, כך חטאי האדם מתפוגגים למראה ההימלאיה," אבל לאוזן של סתם עובר-אורח זה היה נשמע גם כמו, "אתה יכול לפחות לשתות איתי צ'אי."

צליל דבריו התנגן באוזניו של יואב כבא ממרחק. היה זה הצליל השישי בסולם, הדהא הקטן. אין כמו הצליל הזה כדי להזכיר למאמין הדָבֵק את הידיעה בדבר המרחק שקיים בינו לבין האלוהות.

לפני הבאבא היה מונח בול-עץ חרוך שנותר מהלילה. כשנשף בגחל והוסיף לו מעט זרדי ארז יבשים, פתלתול האש ניצת. הוא הוסיף לו במתינות עוד זרדים עד שהאש תפסה בגזע-העץ השרוף.

יואב ישב לצד הכביש וגבו אל החומה, מביט אל תוך האש, שפיזזה מתחת למראה רכסי ההרים, מביט אל תוך עיניו היוקדות של הבאבא הקדוש. הוא שמח לשבת על האדמה. אותה אדמה שעולי רגל צעדו עליה יחפים בעלותם אל מקדש מאנו, שניצב בראש מאנאלי העתיקה. הוא שמח לשבת על האדמה בכניעה מוחלטת לטבע, לאדמה, לצליל ולאלוהות, שכולם יחד קרנו מעיניו הכהות של הבאבא.

הבאבא קירב שלוש אבנים קטנות והניח אותן מסביב לגזע. אחר-כך נטל כלי אלומיניום קטן ומזג בו מים מג'ריקן-מים מלוכלך. הוא עשה הכול ביד אחת, בעוד כף-ידו השמאלית סגורה על הגאנג'ה.

"אתה לא רוצה לעשן?"

"למה לא?" ענה יואב, שהרי ייקח זמן עד שהמים ירתחו.

הבאבא הרים את הצ'ילום שהיה מונח על ברכיו ודחס בו את הגאנג'ה המפוררת. הוא הרים סחבת-בד נקייה ועטף בה את הצ'ילום ונתן ליואב. יואב הרים את הצ'ילום אל עבר השמים, בירך אותו בתפילה לפני שקירב אותו אל שפתיו ואז הצית אותו בגחל לוחש מהמדורה.

כאשר שאף את העשן אל תוך ריאותיו שמע את הצליל השביעי בסולם, את הני השלם, את הצליל של שמחה מלאה המתפשט במעגלים שעוטפים אותו, את הבאבא, את היקום.

הוא העביר את הצ'ילום לבאבא שהרים את הצ'ילום כלפי מעלה אוחז אותו בין שתי כפות ידיו הצמודות, "אלקה ניראנג'אן (*האור הבלתי נראה, משמות האל שיווה)" ואז קרב אותו לשפתיו וינק ממנו בשקיקה מנוסה, חומד לריאותיו את עשן השריפה של כל פרח ועלה. כשגמר לעשן, דפק את הצ'ילום על העפר שלידו והניח אותו לצדו על תיק בד.

הבאבא מזג את הצ'אי והם שתו אותו בלהיטות. קאלי צ'אי, תה שחור, עמוק, ללא סוכר.

"אחרי שהגעת לסוף הסולם ושמעת את כולם," אמר הבאבא, "אתה מוכן לשמוע את הסא בסולם הבא?"

יואב חייך וצחק. צליל הני השלם היה שמחה מלאה. מה יכול להיות יותר נשגב ממנו?

"הצליל הבא," אמר הבאבא, "הצליל שאין לו סוף, הצליל שבא מן ההרים וחוזר אליהם, הצליל שאין לו שום מושב של קבע חוץ מכאן."

הבאבא הוציא בקבוקון קטן משקיק שהיה על הארץ לידו. הוא הרים אותו מול עיניו וניער אותו. בפנים ראה יואב נוזל חלבי במקצת.

הוא לקח את את כף-ידו הימנית של יואב בעדינות, פרש אותה פתוחה והזליף טיפה אחת ויחידה מהנוזל.

הוא הזליף טיפה אחת בכף-ידו שלו.

שניהם הצמידו את כפות-ידיהם אל פיהם, יונקים את הטיפה שהופקה מבסיס פרחיה הגדולים, הלבנים והתמימים-למראה של דאטורה נטוית פרי, דאטורה אינוקסייה.

יואב שמע את כל מנעד הצלילים והיה מלא פליאה ורוגע.

 

הטלפון צלצל פעם אחת והיא מיד היתה על הקו, "מה קורה?"

הוא היה בטוח שהיא ישבה ליד הטלפון או לא זזה בלעדיו, יודעת שבגלל הפרש הזמנים הוא יצלצל כאשר שעת בוקר בישראל.

"ככה," אמר, "יואבי לא הגיע לפגישה." הוא ניסה לומר זאת בהכי רגוע שיכל. הוא חשב לא מעט על ניסוח משפט הפתיחה לפני שחייג. בסוף החליט להיות ישיר וענייני, ממילא היא תזהה כל ניואנס בקולו וכל מילה מעומעמת או לא ברורה רק תדאיג אותה יותר.  

"אתה בטוח שלא טעית במקום?" שאלה תמר.

החוסר ביטחון שלה בו. כרגיל. הוא לא ענה מיד. הוא ישב על שרפרף גבוה מול דלפק הקבלה בגסט האוז של שיווה. במורד הכביש ראה את הצל הארוך של בית חב"ד.  

"יש בית חב"ד אחד בלבד במנאלי," אמר אביו של יואב, "אי אפשר לטעות."

"יכול להיות שטעית בתאריך?" נימה של חרדה החלה להתגנב לקול שלה.

הפעם לפחות לא היה טון של אשמה, הוא חשב, היא מבינה שהוא זה שנמצא במקום והיא חייבת לסמוך עליו.

"זה יום ההולדת שלו. איך אני יכול לטעות? קבענו 14 ביולי. וזה היום." הוא שקל את המילים בקפדנות, בורר אותן, שוזר אותן כדי לא ליצר פאניקה מיותרת, "קראתי שלוש פעמים את המייל האחרון שלו, אחרי שהזזנו את הפגישה מדלהי לכאן."

"אולי הוא התבלבל בתאריך? יכול להיות? אתה מכיר אותו."

"הכל יכול להיות," אמר. הוא רצה מאוד להאמין בכך אבל התחושה שלו היתה אחרת. הוא אמר לה זאת בעיקר כדי להרגיע. הוא ידע שהיא מרגישה כעת חוסר ישע נוראי. לכן הוא הוסיף, "מה שנראה לי יותר הגיוני שהוא לא יצא בזמן מדלהי. הדרך היא ארוכה, כמעט יום שלם."

הם שניהם שתקו, והיה ברור להם שהם חושבים על אותו הדבר, על  תאונות האוטובוסים האינסופיות שקורות בהודו, מדינה שמובילה במספר תאונות הדרכים הקטלניות בעולם, על אותם מקרים של תרמילאים ישראלים שנהרגו בגלל נהגים שיכורים או לא זהירים. הכבישים מסוכנים – אירוע של כמעט יום יום הוא גלישת רכב, משאית או אוטובוס אל מדרון.

"בדקת אם הוא השאיר  פתק בבית חב"ד?" היא כבר לא הסתירה את הדאגה.

"בדקתי. יש להם שם לוח מודעות כזה שהחבר'ה הצעירים משאירים הודעות אחד לשני. לא היה שם כלום."

הם נדברו שמי שמגיע ראשון ישאיר פתק בבית חב"ד באולד-מנאלי ובעיקרון ייפגשו בשעות הבוקר, בין עשר לשתים-עשרה בצהריים.

כשאביו של יואב שאל כיצד ימצא את המקום, יואב כתב, " אבא תשאל. תתחיל להסתדר לבד. זאת הודו."

אביו של יואב לא ממש הבין למה הוא התכוון. צעירים יורים לחלל האוויר משפטים כאלו, במיוחד כאשר מערכת היחסים היא סבוכה, ובמקרה שלהם קלה היא לא היתה. בדיקה באינטרנט חשפה לפניו את הכתובות של כל בתי חב"ד בהודו. הוא הקדים להגיע. ערב לפני יום ההולדת של יואב. הוא נחת בדלהי ומשם בטיסה פנימית לעיירה בשם קולו. ברגע הראשון אחרי הנחיתה הוא היה אבוד אבל צעד בעקבות תיירים אחרים לעבר שורת ג'יפים ששימשה כמוניות עד למנאלי.

היה משהו מפעים במראות העמק הפורה, הארוך, עם מטעי התפוחים, שמצדדיו הרים מיוערים עם פסגות ערפיליות. הוא חשב על ההצעה של יואב לצאת שניהם לבד לטרק בן שלושה ימים. נשמע מבטיח, אבל החשש קינן בו, האם יסתדרו?

הג'יפים עצרו בתחנה המרכזית. הוא לקח טוק-טוק מקומי לבית חב"ד. שמח על ההרפתקאה המוטורית הקטנה. בבית חב"ד לא היה כל פתק מיואב.

"בעזרת השם הכל יהיה בסדר," אמר לו הרב הצעיר, "אבל אפילו ההוא שבמרומים לא יכול להיות אחראי על זמן הודו. זה לא המגרש הביתי שלו."

אבא של יואב חייך והבין את הרמז המאוד אמיתי של הרב הצעיר, שאמר בעצם, תהיה סבלן, הכל בידי שמיים. הוא הניח שיואב עוד לא הגיע למנאלי, שכן הוא עצמו הקדים ביום, והלך לארגן לעצמו מקום לינה.

בית-המלון של ג'ון בנון שכן באמצע העלייה בין הבזאר למאנאלי העתיקה. החדר שבחר עמד בתוך גן פורח, סמוך למטע התפוחים של המשפחה, ששרד בתוך העיירה המתפתחת. בשולי הגינה צמח שתיל גדול של דאטורה אינוקסייה, פרחיו הלבנים מזדקרים אל עבר חלונות החדר.

בבוקר היום הנוכחי חזר לבית חב"ד ברבע לעשר. הוא חיכה עד שתים-עשרה. אחר כך חשב שאולי טעה בשעה, בדק את עצמו שלוש פעמים והבין שיואבי לא הגיע. הוא חיכה עוד שעה ועלה לכיוון אולד-מנאלי וישב לשתות ספל תה, אכל טוסט עם גבינה, שהיה שרוף מדי. אחר-כך שתה גם אספרסו לא רע.  באותו יום עלה וירד במאנאלי העתיקה כמה פעמים, ישב בכמה בתי תה וקפה, ניסה ליהנות מהנוף, ממה שהכניס לפיו, ניסה אפילו לקרוא במדריך שהביא עימו. הוא חזר עוד פעמיים לבית חב"ד, יואב לא הגיע ולא היה כל פתק.

זה היה הרגע שעצר וצלצל לתמר משיווה גסט האוז.

"מה אתה הולך לעשות?" הוא שמע כיצד הדאגה מתחילה לכרסם בקולה.

"אני חושב שבבוקר אלך לבדוק בתחנת האוטובוסים את זמני האוטובוסים שמגיעים מדלהי," אמר, "מעבר לזה…" הוא החל להסס, ידע שמה שיאמר ידאיג אותה עוד יותר. "אני אעבור בגסט האוזים ואשאל ישראלים אם מישהו ראה אותו."

יואב לא הופיע. לא באותו יום ולא בימים שבאו אחריו.

אביו של יואב החל להראות את התמונה שליואב. בגסט האוזים באולד-מאנאלי, בבזאר וסביב תחנת האוטובוסים המרכזית של מנאלי. הוא עלה לואשישט, הכפר הנמצא על צלע ההר ממול למנאלי ומאוכלס כמעט כולו על ידי מערביים. באחד מבתי הקפה שם שתי בנות ישראליות זיהו את התמונה, הן ראו את יואב במיין באזאר בדלהי אבל לא היה להן מושג היכן הוא ועל התוכניות שלו. אביו של יואב הזמין אותן לצ'אי, ניסה לדלות עוד פרט ועוד פרט אבל כלום.

הוא צלצל לתמר.

"יש חדש?" שאלה בחרדה.

"לא," אמר לה.

היא שמעה את הריקנות שבקולו.

"על מה אתה חושב?" שאלה.

"אני לא יודע," אמר לה, "בכל פעם שאני מדבר עם החבר'ה הישראלים יש לי הרגשה שכמה מהם יודעים מה אירע ליואב. אבל אף אחד לא רוצה לפתוח את הפה."

הוא החל לשאול הודים מקומיים.

"כן," אמר לו נער הודי, שניקה את השולחנות של אחת המסעדות הקטנות בבזאר ונהג לצאת לשליחויות למשרדים הסמוכים עם כוסות של צ'אי. "ראיתי אותו."

בעל-הבית נבח על הנער ההודי שישתוק וימשיך לנקות.

הנער היה נבוך. הרצון הטוב שלו סיבך אותו והוא קילל את עצמו ואת בעל-הבית, המוסלמי הדפוק.

"ראית אותו? איפה?"

הנער ידע שאין לו ברירה. את שלו הוא כבר יחטוף מבעל הבית.

"ראיתי אותו," אמר כשהוא מחזיק בצילום, "הוא עמד באמצע הרחוב עירום לגמרי וירק על אנשים."

אביו של יואב לא הבין.

הנער חזר על הדברים. "כל הבאזאר ראה. אנשים שותקים. כשמערבי יורד מהפסים, לא טוב לאף אחד. המשטרה באה וחוקרת. רק צרות."

"מתי זה היה?"

הנער ספר על הידיים. בחשבון שעשה זה יצא יום אחד לפני שאביו של יואב הגיע.

"ואחר-כך ראית אותו?"

הנער הנהן. לרגע חשב שהוא אומר כן, אחר-כך נזכר שזה בעצם "לא" הודי. לא מוחלט.

"אמרו שראו אותו יושב אצל באבא," אמר הנער.

אביו של יואב לא הבין.

הנער הסביר. "הולי-מן," אמר, "הוא בא והולך, הבאבא."

הנער הצביע לעבר מעלה הכביש, אל המקום שבו הגבעה משתפלת לצד יער ארזי ההימלאיה. "ירד מן ההרים. הבאבא, אף אחד לא יודע מתי הם באים ומתי הם הולכים. זוהי הארץ של האלים." התנועה שלו חבקה עכשיו את רכס ההרים המתנשא, שלרגע בצבץ מעבר לערפילים.

אבל אביו של יואב ראה רק ערימה של כמה אבנים ובד כחול מבצבץ מהן, במקום שבו עמדה פעם הבקתה.

הוא התקשר למשרד החוץ. אחר-כך מילא טפסים במשטרה המקומית. הם שאלו אותו אם יואב משתמש בסמים. הוא לא ידע. השוטרים צחקו.

בטיסה בחזרה לתל-אביב לא עצם עין. לא מדויק. לרגע כן עצם עין ואז ראה את עצמו נוסע באוטובוס לילי למנאלי. על המושב לפניו היה מוצמד נייר קטן ועליו כתוב משהו בעברית. הוא ראה את עצמו מתכופף, מתאמץ לקרוא. הכתב היה קטן. היה נדמה לו שהוא מכיר את הכתב. הוא חיפש את המשקפיים, אבל לא מצא אותם. הוא הביט ימינה ושמאלה, אבל הוא היה המערבי היחיד באוטובוס. הוא שלח את היד ותלש את הפתק. 

אתה מחפש אותי?

אתה באמת מחפש אותי?

זה אני בספסל האוטובוס לידך

זה אני שנשען על כתפך

כשבאמת תחפש אותי, תראה אותי מיד

תמצא אותי בבית הקטנטן של הזמן.

הוא פתח את העיניים בבהלה. הוא היה במטוס. בדרך לתל-אביב.

 

לסאשה, צעיר דרום-אפריקאי, שאיבד את זכרונו לאחר שימוש בדאטורה אינוקסייה ו"מצא אותו" רק לאחר שנתיים.

 

לביל, קבצן, שער הודו, מומביי, תצלומו על ידי קבוצת תיירים הביא לזיהויו, לאחר ארבע-עשרה שנים של אובדן זיכרון, שבהן נחשב אבוד.

יגאל צור (נולד ב-1955) הוא סופרעיתונאי, מגיש תוכניות טלוויזיה ומדריך טיולים.

צור שירת בצה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים. מלחמה זו שימשה רקע לכמה מסיפוריו הקצרים בקובץ הראשון שפרסם, "עם תום המונסון", ב-1989.

לאחר השירות הצבאי, החל את דרכו במשחק, בסדנאות שונות בלונדון. הוא גר באותה תקופה בבריקסטון. חברותו עם נגן רחוב הביאה אותו ללמוד בתיאטרון התנועה והפנטומימה של ז'אק לה-קוק. בנוסף למד אקרובטיקה בתיאטרון השמש, ותנועה אצל אלה ג'רושביץ, שותפתו של מרסל מרסו.

כשחזר לארץ, למד קולנוע בבית צבי והמשיך בלימודי ספרות עברית וכללית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. בהמשך שיחק ב"מושבת העונשין" בתיאטרון המדרגות. לאחר מכן עבר לכתוב פרוזה וכתבות לעיתונות.

ב-1991 פורסם מדריך הטיולים הראשון שכתב, "מדריך למטייל בהודו". אחר כך כתב שני מדריכים לסין, וכן הוציא ב-2005 את המדריך "72 הערים היפות". בהמשך שיתף פעולה עם דן דאור בכתיבת מדריכים לסין ולהודו.

צילומיו של צור ממסעותיו בסין ובטיבט הוצגו ב-1994 בתערוכה "בסימן העגור הצהוב", בסינמטק תל אביב. תערוכה נוספת של צילומיו, "נשים באסיה", הוצגה במוזיאון ארץ ישראל, ב-1996.

ב-1999 כתב צור את התסריט לסרטו של דניאל וקסמן, "מנליק – נסיך יהודי שחור". הסרט זכה בפרס הראשון בקטגורית דרמות דוקומנטריות בפסטיבל סרטים בירושלים.

צור צילם מספר כתבות וסרטים לערוץ 10. ב-2003 שימש שליח הערוץ לעיראק בזמן מלחמת עיראק, וגם ביים וצילם סרט על מסעו בשם "42 יום בדרך לעיראק". עד 2005 הגיש את סדרת הכתבות "שליחות קטלנית". בנוסף צילם לערוץ את סרטי הטלוויזיה "כיצד חציתי את אירופה" ב-2005, ו"מסביב לעולם ב- 80$" ב-2006. מחוץ לטלוויזיה, צילם צור את הסדרה "צורה לו" ב-2007 לאינטרנט. ב-2011 הוציא לאור ספר מתח קצבי וישראלי להפליא – "צרות בגן עדן" (בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן), שמתרחש בבנגקוק אבל הוא חודר שם לתוך מיקרוקוסמוס שוקק דמויות כחול לבן. מערבולת מסחררת של אלימות, תשוקה ורוחניות. ב-2012 יצא ספר ההמשך בסדרת המתח שיצר עם גיבורו דותן נאור "מוות בשנגרי-לה" (הוצאת כנרת-זמורה) המתרחש בצפון הודו.

ספריו

  • 1989 – "עם תום המונסון" הוצאת מעריב
  • 1991 – "מדריך למטייל בהודו" – הוצאת מעריב
  • 1993 – "מעיין פרחי השקד" – הוצאת עם עובד/ הספרייה לעם
  • 1994 – "מדריך למטייל בסין" – הוצאת עם עובד
  • 1996 – "רומן עם סין" – הוצאת אריה ניר – מודן
  • 1998 – "שזיף שחור" – הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • 1998 – "טאנטרה של אהבה : אהבה וארוטיקה במזרח הרחוק" – הוצאת אריה ניר – מודן
  • 2005 – "72 הערים היפות" – כרטא
  • 2005 – "מדריך כרטא לשווקים בישראל" – כרטא
  • 2007 – "מדריך תרבותי לסין: מקומות, הקשרים, סיפורים" עם עובד (בשיתוף עם דן דאור)
  • 2009 – "מדריך למטייל בהודו: מקומות, הקשרים, סיפורים" עם עובד (בשיתוף עם דן דאור)
  • 2011 – "צרות בגן עדן" מותחן אפל הוצאת כנרת זמורה ביתן
  • 2012 – "מוות בשנגרי לה" מותחן הוצאת כנרת זמורה ביתן

תוכניות טלוויזיה

  • 2006 – "מסביב לעולם ב– 80$", ערוץ 10
  • 2005 – "כיצד חציתי את אירופה", ערוץ 10
  • 2004 – 2005 – "שליחות קטלנית" חדשות אולפן ו', 56 כתבות, ערוץ 10
  • "42 יום בדרך לעיראק" בימוי, תסריט וצילום, ערוץ 10
  • שליח ערוץ 10 לעיראק – מלחמת עיראק 2003

 

 

מקור – ויקיפדיה

X