נשף המסכות של איש האמון | לרכישה באינדיבוק
נשף המסכות של איש האמון

נשף המסכות של איש האמון

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 365
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68
- 35
- 35

 

נשף המסכות של איש האמון הוא הרומן האחרון שכתב הרמן מלוויל, ובמובנים מסוימים אין זה הרומן האחרון שלו בלבד, אלא "הרומן האחרון" בכלל, יצירה שכמו מטרימה את סופה של הסוגה הספרותית הזאת ומציגה את קצה.

זהו כביכול סיפורו המוזר של זר מסתורי, איש האמון, נוכל מומחה ואמן תחפושות, שעולה בבוקר 1 באפריל, יום השוטים, על אוניית קיטור העושה דרכה לאורך המיסיסיפי לעבר ניו אורלינס. זר זה מעמת את נוסעי האונייה עם שלל אופנים ומשמעויות של אמון ומרמה, אולם גם הרומן עצמו הוא מתחזה. במבנהו הוא דומה לרומן קלאסי העשוי כפסיפס של סיפורים קטנים, המאוגדים במסגרת עלילתית אחת; אלא שבין השורות הוא מתפרק מכל צורה וסדר וחושף את פניו האירוניות של רומן מודרניסטי חד וחדשני, המלהטט בחן ברעיונות כבדי משקל כמו חוסר זהות, אירוניה ואבסורד.

התרכובת המקורית שרקח מלוויל מכל אלה מביאה את השפה ואת המעשה הסיפורי למיצוי, שכל הנותר מעבר לו הוא שתיקה: אולי שתיקתם של בארטלבי ושל הלויתן הלבן.

ואכן, לצד מובי דיק, רומן אחרון זה מסמן במידה רבה את פסגת המפעל הספרותי של הרמן מלוויל.

 

תירגם מאנגלית והוסיף אחרית דבר: יהונתן דיין

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נשף המסכות של איש האמון”

בעלות השחר על יומו הראשון של אפריל, הנה לפתע פתאום התגלה על גדת המים של העיר סיינט לואיס, כמאנקו קאפק על אגם טיטיקקה, איש בגוני השמנת.

לחייו היו חלקות, סנטרו פלומתי, שערו פשתן, כובעו עשוי פרווה לבנה ובעל גדילים ארוכים ורכים. לא היו לו ארגז מסעות, גם לא מזוודה, תיק בד או שק. שום סבל לא הלך בעקבותיו. לא ליווה אותו כל חבר. ממשיכות הכתפיים, הגיחוכים, לחישות ותהיות ההמון ניכר שהיה – במובנה הקיצוני ביותר של המלה – זר.

רק הופיע ומיד עלה על סיפונה של אוניית הקיטור המשובחת פידל אשר עמדה לצאת לדרכה אל ניו אורלינס. ובעודו מרכז אליו מבטים, אך לא ברכות שלום – מקרין את דמותו של אדם שלא יענה בנימוס, אך גם לא יבוז לפונים אליו אלא ידבק איתן במשימתו ויחצה עמה שממה והמון – שירך דרכו לאורך הסיפון התחתון עד שהזדמן לצד מודעה, שנתלתה בסמוך למשרד הקברניט והציעה פרס תמורת לכידתו של מתחזה מסתורי שלכאורה בא לאחרונה מהמזרח; גאון לא קטן ודי מקורי במשלח ידו, כך מתברר. עם זאת, לא נאמר בבירור במה התבטאה מקוריותו אף על פי שמיד בהמשך הופיע מה שהתיימר להיות תיאורו המדויק.

קהל התאסף סביב המודעה כאילו היא כרזת תיאטרון. בקהל נראו ברנשים שעיניהם נחות במופגן על האותיות הנוצצות, או לכל הפחות תרות אותן בכוונה מרובה מבעד למעילים העומדים בדרכן; עם זאת, בכל הנוגע לאצבעותיהם, הרי אלו היו מקופלות במעין מיתוס; רק כאשר נזדמנה הפוגה רגעית, גילה אחד הברנשים את ידו וקנה מברנש אחר – רוכל בחגורות כסף בתוקף תפקידו – את אחד מאמצעי ההגנה המבוקשים שלו. זאת בעוד רוכל אחר, ברנש ססגוני אף הוא, סירסר בלב ההמון בסיפור חייהם של מייסן, הבנדיט מאוהיו, מורל, פיראט המיסיסיפי והאחים הארפ, כנופיית ארץ הנהר הירוק של קאנטקי; יצורים שכאלה ואחרים בני מינם, בימינו כבר הושמדו כולם, ועל פי רוב – בדומה לדורות על דורות של זאבים שניצודו באזורים ההם – הותירו אחריהם ממשיכי דרך מעטים יחסית, דבר אשר כמדומה יתקבל לרוב כברכה משמים. ואכן כך הוא לדעת כלל הבריות, להוציא את אלה הסבורים שבארצות חדשות, כאשר מודברים הזאבים מתרבים השועלים.

הזר, שהשתחלותו צלחה עד כה, נעצר בנקודה זו ונטע עצמו לצד המודעה. אז העלה לוח קטן ושירבט עליו מלים מספר. הוא הניף אותו לפניו בקו אחד עם המודעה, כדי שהקוראים באחד יוכלו לקרוא גם באחר. ואלו היו המלים:

 

"החסד לא יחשוב רעה"[2]

 

מכיוון שלא מן הנמנע הוא שכדי לשמור על מקומו נדרש למידה מועטה של התמדה, שלא לומר לעקשנות מהסוג המתון שאין בה להזיק, לא ברוב חמדה ראה הקהל את התפרצותו הגלויה. אולם לאחר סקירה מעמיקה יותר, משהבחינו שאינו נושא כל תג של סמכות אלא משהו שהוא ההיפך הגמור – הוא היה בעל ארשת פנים תמימה באופן יוצא מן הכלל, ארשת פנים שאף נתפשה כבלתי הולמת לזמן ולמקום ורמזה שהדברים שכתב נושאים אופי דומה; בקיצור, החזיקו ממנו מעין שוטה משונה, בלתי מזיק כל עוד אינו מתערב בענייני אחרים אם כי לא לגמרי בלתי מציק בתור פולש –   לא נקפו אצבע כדי להסיטו הצדה. אולם לעומתם טיפוס אחד, נחמד פחות מהאחרים או בעל אופי משעשע יותר, במכה זריזה אחת מעך במיומנות את הכובע הצמרירי שעל ראש הזר. בלי להשיב לכובע את צורתו, הסתובב זה בשקט, כתב עוד על הלוח ושב והניפו:

 

"החסד מאריך אף ועושה צדקה"

 

בפעם השנייה כבר השליך אותו הקהל שלא היה מרוצה כלל מטרחנותו – כך ראו את מעשיו –  הצדה, ולא בלי שמות גנאי וסטירות אחדות שהתקבלו כולן ללא כל מחאה. ואולם כמו נואש סוף-סוף מאותה הרפתקה קשה שבה מבקש אדם, המובס בקלות כמתברר, לכפות את נוכחותו על רוב לוחמני, התרחק כעת הזר באטיות, אך לא לפני שהחליף את הכתובת בזאת:

 

"החסד את כל יסבול"

 

הוא החזיק לפניו את הלוח כמגן ונע באטיות במעלה הסיפון ובמורדו בין מבטים לטושים וקולות מלגלגים, ובכל פעם שפנה לחזור שינה את הכתוב:

 

"החסד את כל יאמין"

 

ואחר כך:

 

"החסד לא ייבול לעולם"

 

המלה "חסד" נותרה כשם שנכתבה לראשונה, בלי שייגע בה; בדומה לחלקו השמאלי של תאריך בדפוס אשר ספרותיו נותרות ריקות לשם נוחות.

לדידם של כמה מהצופים הוחרפו מוזרותו של הזר, אם לא טירוף דעתו, בשל אילמותו, ואולי גם בשל הניגוד בין אורחותיו, שעליהן העידו פעולותיו – על פי סדר הדברים הרגיל וההגיוני – ובין אורחותיו של ספר האונייה, שאגפו עמד בשכנות למשרד הקברניט, מתחת לסלון העישון ולצד המסבאה.

כבאיזו שדירת קשתות בקונסטנטינופול או ביריד שנערמים בו סוגי מסחר שונים, וכאילו השתכנו חלונות ראווה וחללי חנויות משני צדי הסיפון הארוך, הרחב והמחופה שבסמוך למשכנו, היה אותו ספר של נהר, בסינר ובכפכפים – זעוף למראה באותו רגע, כנראה מכיוון שזה עתה יצא ממיטתו –  פותח את עסקיו לאותו יום ומשווה לפתח חנותו מראה הולם. בתנועות חפוזות של איש עסקים גילגל את תריסיו, ובטבעת עץ דקל שקובעה למסגרת ברזל הציב את סמל העמוד הדקורטיבי, וכל זאת בלי לגלות עדינות ורגישות יתרה למרפקיהם ולבהונותיהם של באי הקהל. את פעולותיו השלים כשפקד על האנשים לזוז עוד הצדה, ניתר על שרפרף ותלה על מסמר פשוט מעל דלתו שלט ססגוני, מעין לוח קרטון בוהק שגזר בעצמו ברוב מיומנות כתער מצופה זהב, קמור ומוכן לגילוח, ובנוסף, לשם נוחיות הציבור, עיטר בשתי מלים, שלא לעתים קרובות מכבדות בית עסק, פרט למספרות:

 

"אין אשראי"

 

כותרת זו, אף שבמובן מה היתה לא פחות פוגענית ממילותיו של הזר אשר ניצב כנגדה, לא גררה כנראה כל תגובה של לגלוג או הפתעה. היא עוררה הרבה פחות מורת רוח ועוד הרבה פחות מכך, כמדומה, הוציאה לכותבה מוניטין של שוטה.

בתוך כך המשיך בעל הלוח לנוע מעלה מטה, לא בלי שיגרום לכמה מבטים להתחלף בהקנטות, ולכמה הקנטות בדחיפות, ולכמה דחיפות בחבטות עד שפתאום, באחת מפניותיו, קראו אליו מאחור שני סבלים הנושאים ארגז גדול. ומכיוון שהקריאה על אף שהיתה רמה לא זכתה לכל תגובה, הניפו לעומתו את מטענם בטעות או שלא וכמעט דרסו אותו. אלא שאז מתוך עווית חטופה, אנחת גמגום משונה ואיתות מעורר חמלה באצבעותיו, הסגיר שלא ברצונו את העובדה שלא אילם בלבד הוא אלא גם חירש.

כעת, כמו לא היתה קבלת הפנים שזכה לה עד כה חסרת השפעה לחלוטין, צעד קדימה והטיל עצמו על מושב פנוי בסיפון הקדמי, סמוך לרגלו של סולם המוביל לסיפון גבוה יותר – סולם שבמעלותיו ובמורדותיו מטפסים לעתים קרובות אנשי האונייה המשוחררים מתפקידם.

מהדרך שבה בחר לעצמו את מקומו הצנוע אפשר היה ללמוד שבתור נוסע סיפון, תמים ככל שייראה, לא היה הזר בלתי מודע לחלוטין למקומו אף שייתכן ובחירתו במקום הלינה הארעי נבעה בחלקה גם מטעמי נוחות; שכן מכיוון שלא היה ברשותו כל מטען, סביר להניח שיעדו הוא אחת מהתחנות שבשולי הדרך, במרחק כמה שעות הפלגה. ובכל זאת, אף שכנראה לא היה לו מרחק רב לעבור, דומה היה כאילו בא ממרחק רב.

גם אם לא היתה מלוכלכת או מרושלת, חליפתו שבגון השמנת הציגה מראה בלוי, גס כמעט, כאילו חצה במשך לילה ויום את משעוליה של ארץ רחוקה כלשהי מעבר לערבות, וזה זמן רב שלא נקרו בדרכו מיטה או נחמה. ארשת פניו נעשתה באחת עדינה ותשושה, ומרגע שהושיב עצמו הלכה וניכרה בהן העייפות המופשטת והחולמנות. השינה נשאה אותו בהדרגה, ראשו הפשתני נשמט, כל גופו דמוי השׂה רפה, והוא נח ללא תנועה, שעון למחצה על רגל הסולם כאותם נטיפי קרח של חודש מרץ, המתגנבים ברוך במשך הלילה ומחרידים בדממת לובנם את החקלאי השזוף, המשקיף החוצה ממפתנו בראשיתו של יום.

 

 

 

 

 

 

 

 

[2] כל סיסמאותיו של הזר לקוחות מאגרת פאולוס: הראשונה אל הקורינתים; י"ג.

הרמן מלוויל נולד ב-1819 בניו יורק למשפחה ממוצא אנגלי והולנדי. אביו היה סוחר אמיד, אבל כמה שנים לאחר הולדת בנו הרמן, הוא פשט רגל ומת. כדי לעזור בפרנסת משפחתו יצא מלוויל לעבוד כפקיד בנק כבר בגיל 13. ב-1839 הצטרף לצי הסוחר ועשה שנים אחדות בים, בין השאר במסע של ציד לוויתנים. על בסיס חוויותיו בשנים אלה כתב את "מובי דיק", הנחשב עד היום רבים לגדול הרומנים האמריקאיים ולאחת מפסגות ספרות העולם.

מלוויל כתב את יצירת המופת שלו שנים אחדות לאחר חזרתו ליבשה, למסצ'וסטס, ולאחר שכבר פירסם יצירות אחדות המבוססות על חוויותיו בים. אלא ש"מובי דיק" עצמה זכתה לתגובות פושרות למדי. כשלוש שנים לאחר אותה אכזבה, מלוויל כתב את "בארטלבי הלבלר" ופירסם אותו בעילום שם בכתב עת. מאוחר יותר עבר לניו יורק, כתב סיפורים, שירים ונובלות ועבד למחייתו כמפקח מכס. מלוויל מת ב-1891. יצירותיו זכו למלוא ההכרה הראויה רק כמה עשורים לאחר מותו.

X