נשים בסתיו | לרכישה באינדיבוק
נשים בסתיו

נשים בסתיו

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 137
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 30

הספר מציג, מנקודת ראות אישית לחלוטין, תמונה כוללת של נשים מסוגים, תכונות, וגילים שונים החיות בעיקר בעיר הגדולה (תל-אביב?) וסביבתה, עובדות ומבלות, נפגשות ונתקלות זו בזו ומשפיעות זו על זו. העניין שהספר עשוי לספק לקורא הוא אישי במיוחד, לכל מי שמתעניין בבני אדם והיחסים ביניהם, ובמיוחד נשים. הסתיו מהווה כאן רקע של מזג אוויר משתנה והפכפך למזג ותנאי-חיים משתנים והפכפכים, יחד עם מצב-רוח דיכאוני במקצת ואפילו אובדני לעתים, לכל המעוניין במצב דומה של החיים. – למה לרכוש אותו? כי הוא לא מצוי ברוב הספריות בארץ.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נשים בסתיו”

בקרוב…

א רביעי

 

"אז מה, עוזי, מה אתה חושב כדאי לי לעשות היום?"

אריאלה ליפשיץ לא אמרה את הדברים בקול, אבל מחשבותיה ריחפו

קרוב מאוד לפני השטח. עשר שנים לאחר מותו עוד לא התרגלה שלא לשתף בהן את בעלה, אבל היא התרגלה לא לצפות לתשובה ממנו. בן ארבעים ושמונה היה כשלבו פקע פתאום והוא הסתלק לו, ללא הכנה, ללא פרידה לשלום. מאז היא מנהלת את שיחותיה אתו בכל פעם שהיא נמצאת לבדה, שואלת בעצתו, מתווכחת, לעתים אפילו נכנעת לדעותיו המוחלטות, עד כדי כך היה חלק מחייה, מהווייתה, מאז שהכירו בגימנסיה העירונית. הוא למד בכיתה המסיימת והיא בכיתה המתחילה, והיה ביניהם מרחק של שנים שכאילו לא ניתן לגישור; אבל הוא נהג לבוא להגנתה מפעם לפעם, כאשר בני כיתתה הציקו לה, כעולה חדשה שטרם הסתגלה להוויית החיים בארץ. לאחר שנה הלך לצבא, אבל איכשהו נפגשו פה ושם בעיר, שלא היתה גדולה כל כך בימים ההם. כשהגיע זמנה לשירות, מצאה את עצמה לפתע ביחידה בה שירת כקצין בקבע. הפעם, זה היה זה, והם נישאו כשהיא באמצע השירותומאז לא נפרדו, עד

לאחר ארוחת בוקר קלה של טוסט וקפה, עמדה סביבות השעה עשר

 וחצי והביטה בראי שבחדר השינה. בת ששים וחמש היתה, אבל בסיפוק

יכלה לראות שהיא נראית צעירה בעשר שנים. הראי הציג לפניה אישה בגובה

בינוני, בעלת גוף אימהי מלא אך בשום אופן לא שמן מדי, עם קמטים מעטים

על פניה. עיניה  התכולותחיוורות ופיה הרפוי הביעו אופי נוח וחביב וחיוכה

היה חם ושכיח, ללא התפרצויות צחוק עזות.

"אין לי ממש חשק לקניות, אבל נדמה לי שכדאי ללכת למספרה. לא היה מזיק לחדש את הצבע, וגם התסרוקת כבר לא ממש לפי האפנה," הציעה. אבל בסתר לבה, בלי שעיצבה את מחשבתה במלים מוגדרות, ידעה שהדחף ללכת למספרה לא היה קשור דווקא בשינוי התסרוקת. בכל אופן, זהו יום רביעי, והסלון לא יהיה צפוף מדי באמצע השבוע.

          "אז מה ללבוש?" היה זה יום נוח של סתיו, עם בוקר רענן לאחר לילה קריר למדי, אבל איך  אפשר לדעת מה יהיה במשך היום  אתמול היה חם, והיום, אם היא לא טועה, אולי התחלה של חמסין? בחרה לבסוף חולצת תכלת עם שרוול קצר, וחצאית בסגול עמוק עם פרחי תכלת תמיד אהבה את השילוב הזה, אבל היא תהתה אם לא הגיע הזמן להחליף; כבר שנתיים מאז קנתה אותן, ולבשה אותן לעתים תכופות למדי.

כדי להגיע לסלון 'תלתלי כסף' מביתה הקרוב לשפת הים לקחה מונית. היא לא נהגה במכונית, לרוב היתה נוסעת באוטובוס, ולעתים הלכה ברגל – כשהיום היה יפה ולא חם יותר מדי. היום לא היה לה מצב רוח לכך, ובמונית יכלה להתרווח לכמה דקות, לא להתנגש עם איש ולא לחשוב על שום דבר. הסלון, אליו נשארה נאמנה מאז נפתח לפני כחמש שנים, נמצא בשולי העיר המזרחיים, במרכז מסחרי שהלך והתרחב בתקופה האחרונה; למעשה, עברה אליו יחד עם הספר "שלה" מהמספרה שבמרכז העיר. 'תלתלי כסף' לא היה מקום מפואר ביותר לא כמו המספרה שאותה עזבו היא ובני. המחירים בו היו סבירים במכוון, ולקוחותיו ברובן נשים מאותו מעמד בינוני שאליו השתייכה גם אריאלה זה שהיה גאה בחשיבותו למערכת הכלכלית של הארץ, אף כי לא נחשב על "מנהיגי האומה". המספרה לא היתה גדולה מדי, אבל היה בה משהו אקסקלוסיבי, מטופח; עובדיה נבחרו בקפדנות רבה, היו מאומנים ומיומנים ונהגו בלקוחותיהם כבמלכות לשעה. אריאלה, שחשה את עצמה כאן כדג במים, הפיקה הנאה לא רק ממסירותו של בני, הספר שנשאר נאמן לה כפי שהיא היתה נאמנה לו, לא רק מהטיפול בגופה ובנשמתה, אלא גם מהפגישות החברתיות שזכתה להן לעתים בסלון.

כפי שציפתה, המקום לא היה מלא ביום ובשעה אלה. שתי נשים שלא הכירה ישבו בכיסאות הטיפול, ולספרית שנגשה אליה הודיעה אריאלה שהיא מחכה לבני. ראתה אותו מכין את אחת הנשים למכונת הייבוש, וצפתה בו בחיבה שנבעה מהיכרות קרובה וממושכת. הוא לא היה איש צעיר, ונראה שהתקרב במהירות לגיל העמידה; הופעתו היתה שקטה, התנהגותו פשוטה, לא מתחנחנת ולא מתכרכרת. מעולם לא ניסה להתעגב על הנשים, ואריאלה ידעה, למעשה, שהיה הומוסקסואל וניהל חיי בית עם חבר קבוע זה שנים אחדות.

אישה צעירה נכנסה, ואריאלה הסתכלה בה בעניין. רוב הלקוחות בסלון היו נשים כמוה  בגיל העמידה ומעלה. נשים צעירות יותר הלכו למקומות ההומים מרוב אדם או המפוארים, בעלי השמות המפוצצים והמיומנות הפחותה מזו של 'תלתלי כסף', או שהעדיפו את המספרות הפשוטות, הזולות, עם החברה המעניינת והמגוונת יותר. רק מעטות העדיפו את הסלון האלגנטי, הסולידי הזה, שדרש התנהגות נאותה וכיס רחב ידיים. מבט נוסף גילה לה שהצעירה הזאת היתה שונה, לא אופנתית ולא שייכת ל"דור הרוק" כפי שכינתה אותו אריאלה בלבה. בשמץ של קנאה הביטה בשערה של האישה. זה נקצץ קצר בדרך פשוטה ביותר, לא טופח, התארך ונזקק לתספורת מחדשת; אבל גונו היה בלונדי טבעי, נוצץ, כזה שאין להשיגו מבקבוק הצבע המשובח ביותר.

"גברת ליפשיץ  אני לשירותך," הזמין אותה בני אל מושב הכבוד. אריאלה התיישבה בנחת, ואז פתחה בהסברים על הרעיון שלה לצביעה מחודשת בשני גוונים, וסידור אופנתי יותר של שערה. בני ידע את העדפותיה של אריאלה, והשניים דנו במה שמתאים והולם לאופיה ולהופעתה. לאחר מכן התרווחה בכיסא, התמסרה לעטיפת המגן והעיפה עין בראי. ספרית צעירה, שהתמחתה בגזיזת השיער וסלסולו, ניגשה אל האישה הזרה והובילה אותה לכיסא בצדה של אריאלה. כפי ששיערה, הצעירה לא רצתה יותר מתספורת.

אריאלה העיפה מבט בדמות שנראתה לידה בראי. האישה נראתה כבת לא יותר מעשרים וחמש, ונדמה היה לאריאלה שהיא נראית צעירה מגילה האמיתי. פנים חמודים השתקפו לעומתה, עם עיניים גדולות בכחול עמוק, אף ישר וקצר ועורה חיוור אך נקי מאיפור, עם שפתיים ורודות,  מעוצבות, בלי אודם.

גל סוחף של עצב עמוק תקף לפתע את אריאלה והיא עצמה את עיניה. משהו חשוב ביותר חסר בחייה של האישה הצעירה הזאת, שלא יכלה לכנותו בשם. חזרה ופקחה את עיניה ופנתה אליה מתוך דחף פתאומי. "לא היית רוצה לשנות פעם את התסרוקת?"

הצעירה הביטה בה בתמיהה קלה, כאילו אינה רגילה לפנייתם של אנשים זרים. משהו באישה המבוגרת, בקולה הנעים, דיבר אליה, והיא ענתה ישירות, באותו סגנון. "לא," אמרה, כשפיה החמוד מתעוות קלות בחיוך מעוקם. נדמה היה לאריאלה שזו אינה מחייכת לעתים קרובות.

"אני אריאלה," אמרה, ניסתה להושיט את ידה מתחת לעטיפה והתחרטה. אפשר הפעם גם בלי גינונים מיותרים.

"תרצה," ענתה הצעירה, שולחת מבטה לבבואה שבראי.

"מה דעתך על ספל קפה כשנגמור כאן?" שאלה אריאלה. לא תמיד

 נהגה להזמין אנשים זרים לספל קפה, אבל זה לא היה המקרה הראשון.

"בסדר," ענתה תרצה. 'היא חוששת שתתחרט על שנענתה להזמנה,'

הרהרה אריאלה. 'בוודאי מעולם לא הלכה לשתות קפה עם אדם זר.'

"אם לא איכפת לך לחכות קצת," הוסיפה.

תרצה ירום, תוהה על ההזמנה ועל כך שנענתה לה, פנתה וחזרה אל בבואתה בראי. ידיה הזריזות של הספרית קצצו והחזירו את שערה הבלונדי, הקצר, לאותה תספורת נצחית שלא היתה לה כל כוונה לשנותה. מאז נישואיה לפני כשלוש שנים, נפטרה מהשלוחותיו הארוכות, הישרות, שהיו מתחכות על גבה כל ימי נעוריה. פניה, עליהם קיבלה מחמאות רבות, נראו לה בלתי מעוצבים, כאילו טרם החליטה בדעתה מה תהיה הופעתם הבוגרת. שום דבר לא השתנה אצלה משנות העשרה, והיא לא יכלה לתאר לעצמה שפעם תזדקן ותיראה כמו האישה הזרה הזאת שלידה, שמסיבה זרה כלשהי הזמינה אותה לכוס קפה. ומסיבה מוזרה כלשהי נענתה להזמנתה.

"בעצם, אני צריכה לחזור לחנות," אמרה, לאחר שנכנסו לבית הקפה הסמוך והתיישבו ליד השולחן הקטן לשניים. מעולם לא ביקרה בו, ואפילו לא ידעה את שמו, אף כי עבדה לא רחוק משם. האישה אריאלה? איזה שם כל כך לא אופנתי! הזמינה פעמיים קפה ועוגייה, ותרצה ניצלה את ההזדמנות לבחון אותה מקרוב. לבושה נראה לה הדור בשביל היומיום, לא ממש בהתאם לאפנה האחרונה לא שתרצה היתה בקיאה בזה יותר מדי אבל הולמת את גופה המלא, מסווה בהצלחה את חסרונותיו ומבליטה את יתרונותיו. תרצה לא היתה מסוגלת להתלבש כך, אפילו יכלה להרשות לעצמה. בדרך כלל קנתה את בגדיה בחנויות הזולות של דרום העיר.

"אין לך חשק לפעמים להתפרפר קצת?" שאלה אריאלה.

"לא מהעבודה," ענתה מיד. המלצרית הגישה את הקפה והעוגה הזעירה, ותרצה לגמה מהמשקה החם, הניחה אותו ונגסה בעוגייה. לפתע חשה רעב, וסיימה אותה מיד. חזרה לקפה ושתתה אותו בצימאון. בעצם, זו היתה שעת ארוחת הצהריים, ובדרך כלל אכלה כריך בחנות, אך מסיבה כלשהי רצתה לצאת היום, לכן הלכה למספרה שלא היתה רגילה ללכת אליה, לכן הצטרפה לספל קפה לאישה הזרה והמוזרה הזאת.

"את לא עובדת, אני משערת," העירה ומיד התחרטה על ההערה

הטפשית הזאת. לא נראה לה שהאישה המהודרת הזאת עבדה פעם בחייה.

"האמת, לא עבדתי מחוץ לבית מאז הילד הראשון," הודתה אריאלה.

 "ובעצם, זה גם לא חסר לי. מה מוכרים בחנות שלך?"

"חיות," השיבה תרצה קצרות. איך תוכל להסביר את עצמה לאישה

 כזאת? לא נראה לה שהיתה מסוגלת להבין.

"אה, את אוהבת חיות? ובטח גם ילדים, לא?"

פניה של תרצה הלבינו, וחזרו והסמיקו.

"אני מצטערת," אמרה אריאלה, הושיטה את ידה והניחה את כפה על זו של הצעירה. 'מה אני עושה?' שאלה את עצמה. 'הרי ידעתי שהיא סובלת!' גופה של תרצה, שהתקשח לשאלתה של אריאלה, חזר והתרפה, כאילו נענתה לסימפטיה שזו הביעה.

"לא יכולת לדעת," ענתה בלחישה, שיחררה את ידה ולגמה מהקפה.

אריאלה נבוכה לרגע. לא עתה בזיכרונה מקרה של אישה עקרה שהכירה מקרוב. התחילה לדבר על עצמה, לא במהירות אבל בקצב שוטף, בלי להפסיק לנשימה. "בעלי מת, את יודעת, לפני עשר שנים  הייתי עוד די צעירה, אף על פי שהילדים כבר היו גדולים. הייתי ממש צעירה כשהתחתנו. מזל שהיה ממה להתפרנס, והזמנים היו קלים, יחסית. אני מקווה שאין לך בעיות כלכליות  זה היה הכי מפחיד אותי, את יודעת."

"הי, אריאלה!" תרצה ראתה אותה בבירור נושמת לרווחה, כאילו ניצלה מצרה גדולה. גם היא נשמה לרווחה, מאחר שלא היתה יודעת איך להשיב לאריאלה על השתפכותה. הביטה בסקרנות באישה שהתקרבה אליהן בצעדים טופפים, מנופפת בידה ממרחק מה. זו נראתה כהיפך הגמור מאריאלה, ותרצה לא יכלה להעלות בדעתה חברות בין השתיים. אלינור היתה אישה נמוכה ועגלגלה, שערה הארוך, הפרוע, צבוע בגוונים שונים; מבנה פניה מוזר במקצת, עיניה ירוקות, והבעת פיה הקטן משתנה במהירות רבה. היתה לה הופעה של היפית גמורה, עם צבעי איפור מוזרים על פניה, ולבושה ספק כפרי, ספק לבוש של קבצנית  מנוגדת לחלוטין להופעתה המסודרת והמטופחת של אריאלה.

"תרצה, תכירי את אלינור," הציגה אותה אריאלה. "אל תדאגי, היא לא

 כל כך נוראה כמו שהיא נראית," הרגיעה.

 

אלינור פרצה בצחוק, שהיה לא פחות פרוע מהופעתה. לקחה כיסא והתיישבה אל השולחן בין השתיים, אבל תרצה לא היססה הפעם. "סליחה, אני באמת צריכה לחזור לחנות." קמה, השאירה סכום כסף על השולחן והסתלקה במהירות הרבה ביותר שאיפשרה לה הצפיפות הגוברת והולכת בבית הקפה.

טלה בר רובין, ילידת עין-חרוד, בוגרת אוניברסיטת לונדון עם ב.א. בלשון וספרות עברית, מ.פיל. בספרות כללית, כמעט ב.א. באנגלית מאוניברסיטת אוקספורד, ולימודי-חוץ באמנות. עסקה בהוראה ופירסמה מספר לא קטן של מאמרים, סיפורים וספרים בדפוס וברשת. מתעניינת במיוחד במיתולוגיה פגאנית.

X