נשבעת בדם | לרכישה באינדיבוק
נשבעת בדם

נשבעת בדם

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 589
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39

"לורנזו הוא העונש שלי. לא עצרו אותי אחרי מה שקרה אבל אלוהים דאג שאהפוך לאסירה, אסירה לחיים שלמים של אחד הגברים החזקים ביותר. "

 

נינה נוימן

 

עם קריירה מצליחה במשטרה, משפחה תומכת וחיי נישואים מאושרים, החיים שלי היו מושלמים. היה לי הכול. הרגשתי מלאה וחסרת מעצורים. האמנתי באמת ובתמים שאני בת מזל, עד שהבנתי כמה טעיתי.

ברגע אחד איבדתי הכול, באשמתי.

 

אז ברחתי.

 

השארתי הכול מאחור כדי להעניש את עצמי על הטעות הגדולה שעשיתי.

 

בגיל עשרים ושבע, ללא עתיד, כיוון או מטרה, מצאתי את עצמי מתפרנסת מעבודה מגוחכת ושותה במועדונים עד השעות הקטנות של הלילה, כל לילה.

הייתי בטוחה שמצאתי את העונש המושלם, ושוב, החיים הוכיחו לי עד כמה טעיתי.

 

מפגש לא צפוי עם לורנזו טורנטיני הבהיר לי שהגיע הזמן לשלם על חטאיי. הגיע הזמן להיענש  ואיש לא יוכל להציל אותי מהגורל שנקבע לי.

 

לברוח או להישאר? לסבול או לאהוב? אני לא באמת יודעת. הדבר היחיד שאני כן יודעת הוא, שאין לי דרך חזרה.

 

נשבעת בדם הוא רומן פשע מתוחכם ומותח הנוגע בתרבויות שונות, בנאמנויות, באהבות ובדם. הרבה דם. זהו ספרה השלישי של ליליאן סלמה נחום והוא מצטרף אל רבי המכר "בין שני עולמות" ו-"שונאת לאהוב אותך", אשר ראו אור במהלך שנת 2015.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    וואו אחד גדול! ליליאן עשתה את זה שוב בענק!

  2. (בעלים מאומתים):

    ספר מושלם!! אי אפשר להניח אותו בצד לרגע
    שנון, מצחיק!! הסופרת נותנת תמורה מלאה !!

  3. (בעלים מאומתים):

    מומלץ ביותר

  4. (בעלים מאומתים):

    לא חשבתי שהסופרת תוכל לכתוב ספר יותר טוב מהספר שני העולמות אבל טעיתי בגדול
    ליליון עשתה את זה ובגדול
    ספר מרתק

  5. (בעלים מאומתים):

    ספר כובש שאי אפשר להניחו מהיד
    דיאלוגים שנונים בין הדמויות.
    העלילה לופתת את כל מאווייך ואינה מניחה עד לתום הקריאה.
    תוך הזדהות והבנה של גיבוריה.
    אהבתי מאוד את נקודת המבט המשנה מהגיבור לגיבורה ולהיפך.
    הספר מומלץ מאוד מאוד מאוד !!!

הוסף חוות דעת

בקרוב…

נינה

העיניים עצומות. המוזיקה מרעידה. אני לבד בעולם, אף אחד לא קיים. רוקדת, נעה בביטחון, שוכחת מהכול. ידיים עדינות אוחזות במותניי, ענת.

"תורך לקנות לנו משקאות," היא מדווחת ואני צוחקת. ענת שתתה יותר ממני ואני מופתעת שהיא עדיין מצליחה לעמוד על הרגליים. אין לי מושג לאן הננסית דוחפת את כל האלכוהול.

"חסר לך שאנחנו מסיימות את הלילה בבית החולים, אהרוג אותך," אני מאיימת והיא צוחקת. כן, כבר קרה שהיא איבדה את ההכרה בעבר באשמת האלכוהול.

 

אני בוחרת בבר הפינתי, המרוחק מההמון, מעדיפה לצעוד עוד קצת ולא לחכות בתור הארוך בבר הראשי. לראשונה בחיי, המזל מחייך אליי ואני ממהרת להתיישב על הכיסא הפנוי, כפות רגליי לא יתנגדו למנוחה קצרה.

"אמרו לך פעם שאת יפהפייה?" השיכור לצדי שואל ובוחן את גופי בהבעה מעוררת בחילה.

"ברצינות? השורה הטובה ביותר שלך?" הזלזול נוטף מקולי ועיניי מרצדות בין הברמנים, מנסות למשוך את תשומת לבם.

"לא ניסיתי להרשים, אמרתי את האמת."

הברמן מתקרב ואני רוכנת קדימה, מזמינה פעמיים פיג'לינג סאוור, המשקה האהוב על ענת. אני מתיישרת במקומי, מתעלמת ממבטו הבוחן של השיכור ומנסה להבין על מה, לכל הרוחות, ריהאנה שרה בלהיט החדש, Work. היא בטח המציאה את המילים, אין הסבר אחר.

"חבר שלך לא התנדב לקנות לך את המשקה?"

"וזאת הדרך המקורית לשאול אם יש לי חבר?"

"יש לך חבר?" הוא שואל בחיוך מתנשא ואני עונה בבוטות: "לא עניינך."

הברמן מניח את המשקאות לפניי ואני שולפת שטר מהכיס הקטן של החצאית. הוא נופל על הרצפה ואני קמה ומתכופפת כדי להרים אותו, מנסה לכסות את גופי כמה שיותר כדי לא לספק מופע לשיכור. אני מתרוממת חזרה עם השטר בידי ומגלה שהברמן כבר התרחק. בלית ברירה מתיישבת על הכיסא, ומחכה שיחזור לגבות תשלום עבור המשקאות.

"נרים כוסית?" השיכור דוחף לעברי את אחת הכוסיות ומרים את הכוסית שלו.

"לא, תודה."

"קדימה, אל תהיי קשוחה. תשאירי אותי עם המשקה באוויר? לא מנומס," הוא מתעקש ואני מתאפקת לא להתפרץ, מרימה את הכוסית ומחליטה לסיים את ההצגה, כשפתאום יד גברית נשלחת וחוטפת את הכוס מידי. אני מפנה את מבטי אל הגבר המפחיד העומד מאחוריי.

מבטו הרצחני מופנה אל השיכור, לסתו הדוקה, שפתיו מחוברות ויוצרות פס דק ומאיים. העוצמה בעיניו מפחידה, אך אני לא מניחה לפחד להשתלט. הוא גנב לי את המשקה מהיד.

"לא נראה שחסר לך כסף," אני מתלוננת אך הוא מתעלם, מבטו נעוץ בשיכור ונראה שהמסכן עומד להשתין בתחתונים מהפחד. אף אחד לא מוציא הגה מהפה עד שגורילה נוסף מתקרב והגבר המפחיד מעביר לו את כוסית המשקה. הגורילה בתגובה מעביר את הכוסית לבחור נוסף העומד מאחוריו, שולף נשק ומכוון אותו אל השיכור. אני מיד מזנקת ממקומי.

"מה אתה חושב שאתה עושה? תעיף את הנשק!" אני מרימה את קולי כדי להתגבר על המוזיקה. המפחיד מניח את כף ידו על כתפי כדי להחזיק אותי במקומי ואני מרימה את מבטי הזועם לעברו, מבינה עד כמה הוא גבוה ומאיים.

"תעיף את היד, ואתה חמוד," אני פונה אל הגורילה, "תעיף את הנשק, עכשיו!" אני לא מסירה את מבטי, השפעת האלכוהול חלפה. הם עומדים לרצוח אותו לנגד עיניי ולא אניח להם לעשות זאת, אין סיכוי, לא אהיה אשמה במוות נוסף.

"חמוד?" הגורילה פוער את עיניו בתדהמה.

"שמעת אותי נכון, תעיף את הפאקינג נשק!" אני שומרת על קול יציב, לא אניח להם לראות את הפחד. אני מחשבת בזריזות את האפשרויות הניצבות מולי ורואה בזווית עיניי את הנשק של המפחיד צמוד לגבו.

"או שמה?" הגורילה שואל וחונק את צחוקו. בלי לחשוב ובצעד מהיר אני שולפת את הנשק מהחגורה של המפחיד, טוענת במהירות שיא ומכוונת אל ראשו של המגודל.

"או שאפוצץ לך את הראש לנגד כולם. לא אחזור על עצמי פעם נוספת, תניח את הנשק!" כולם מסתכלים עליי בהפתעה, הם לא ציפו להתפתחות האחרונה.

"את יודעת עם מי את מדברת?" המפחיד שואל.

"עם חבורת גורילות המאיימות על חייו של שיכור שעוד שנייה משתין על עצמו מפחד. אתם מנצלים את העובדה שהוא שיכור, חלש, תמים ולא יכול להתעמת אתכם."

"חלש?" המפחיד שואל ורוכן אל אוזני כדי שאשמע אותו בברירות למרות המוזיקה החזקה. "תמים? לא יכול להתעמת אתנו? שאלת את עצמך למה לקחתי לך את המשקה מהיד לפני שהספקת לשתות ממנו?"

הוא מצליח לבלבל אותי ואני מפנה לרגע את מבטי אל השיכור. ידיי נמשכות לאחור, מוחזקות מאחורי גבי והנשק נלקח ממני בכוח ובזהירות. אני מתעמתת ומנסה להשתחרר מהאחיזה, ללא הצלחה. המפחיד מהדק את האחיזה במרפקיי, מצמיד אותם מאחורי גבי. "השיכור התמים דחף לך רופי למשקה, יש לך מושג מה היה קורה אם היית שותה ממנו?"

אני מזדעזעת ונועצת מבט רצחני בשיכור הבוכה, דמעות שוטפות את לחיו, חתיכת בן זונה. "סם אונס?" אני שואלת בחוסר אמון.

"תענה לה, שמת לה רופי במשקה?"

השיכור לא עונה. הגורילה מצמידה את האקדח חזק אל מותנו והוא נשבר ועונה בבכי: "לא התכוונתי, שתיתי יותר מדי."

הכעס מעוור. אני מושכת את ידיי בחוזקה ומזנקת עליו לפני שהמפחיד מצליח לעצור בעדי, תופסת את שיערו ודופקת את ראשו בחוזקה בדלפק הבר, גוחנת אל אוזנו ומסננת בזעם: "אני מקווה שלפני שיירו לך בראש, יכרתו לך את הזין ויאכילו אותך בו באיטיות."

אני מרגישה שאוחזים במותניי ובכף ידי, משחררים אותה משיערו ומושכים אותי לאחור. הפעם המפחיד לא מרפה ומוביל אותי אל מדרגות פינתיות המוסתרות מיתר הבליינים. אני מתפרעת ומנסה להשתחרר, לא מאמינה שדבר כזה קרה לי או שיכול היה לקרות לי.

"תעזוב אותי!"

"תירגעי!" הוא פוקד. קולו קר, מחושב ואכזרי, אך אני מתעלמת מהפחד. אם הוא היה אכזרי, הוא לא היה מציל אותי מאונס.

אנחנו צועדים בפרוזדור ארוך. ידו האחת לוחצת את מותניי בעוד השנייה אוחזת בכף ידי. הוא פותח את אחת הדלתות ומכניס אותי אל משרד ענק. אני מתרחקת ממנו והוא נועל את הדלת.

"מחר יהיו לי סימנים באשמתך!" אני זועפת ומעסה את פרקי כף ידי.

"שוטרת?" הוא שואל בלי הקדמה ולבי מאיץ.

"לא עניינך מי אני או מה אני! עכשיו תפתח את הדלת ותעוף לי מהדרך!"

"תעני על השאלה." הטון שלו נמוך מאוד, מאיים, חודר. לא אצליח לנצח אותו בצעקות, הן מעידות על חולשה. אני סורקת את המשרד ומוצאת אגרטל המונח על שולחן קפה. אני ממהרת לכיוונו, ולפני שהמפחיד מספיק להבין מה בכלל אני עושה, אני מרימה את האגרטל וזורקת לכיוונו בחוזקה, לא במטרה לפגוע אלא יותר כדי להבהיל. הוא, כמובן, מספיק לזוז בזמן ואני מרימה תמונה ממוסגרת וזורקת גם אותה. המפחיד מתקדם לעברי בתנועות זריזות וגמישות, כורך את זרועו סביב מותניי ומקרב אותי אליו. הוא שולף בידו השנייה את הנשק המוצמד אל גבו ומצמיד אותו אל ראשי. מבטינו מצטלבים, יורקים אש וחיוך קטן נמתח על פניי.

"תירה," אני דורשת בקור רוח ומזהה את הבלבול בעיניו. "קדימה, תירה! תהיה גבר ותירה! מבטיחה לשלוח לך מכתב תודה מהגיהינום."

 

עיניו הכהות נעוצות בעיניי, הלסת עדיין מהודקת, ידו לוחצת על גבי התחתון ומצמידה את גופי בחוזקה אל גופו השרירי. הזקפה הקשה מוצמדת אל בטני והדבר האחרון שחשבתי שיקרה קורה, שפתיו מתרסקות על שלי. שפתיים תובעניות, כוחניות, מסחררות. התשוקה משתלטת כסערה, אך אני לא מאפשרת לצורך שלי בסקס להשתיק את ההיגיון. אני מפשקת את שפתיי ומאפשרת ללשונו לפלוש אל פי, פוקחת את עיניי ומופתעת לגלות שהוא עצם את עיניו למרות הנשק שעדיין מוצמד לראשי. גופו משתחרר. טעות גדולה, מר מפחיד, ואני מניפה את הברך בתנופה ופוגעת בחוזקה במקום הרגיש שבין רגליו. הוא קופא במקומו, משחרר את ידי ומתקפל. "בת זונה!"

אני שולחת לעברו חיוך אחרון, רצה לכיוון הדלת וממהרת לברוח. הוא לא ירה בי, למרות הכול.

 

*

"את מוכנה להסביר לי מה קורה לך?" ענת תובעת לדעת. היא שתויה ומועדת באשמת נעלי העקב הגבוהות. אני אוחזת בזרועה ומובילה אותה בצעדים גדולים אל הכביש הראשי, מסתכלת לצדדים בחשש כדי לוודא שלא עוקבים אחרינו וממהרת לעצור מונית. אנחנו נדחפות במושב האחורי ואני מזרזת את הנהג.

"דברי אליי!" ענת דורשת ואני מסדירה את נשימותיי, עדיין מסתכלת לאחור כדי לוודא שלא עוקבים אחרינו. "אנחנו לא מתקרבות למועדון הזה יותר, צריך למצוא מקום אחר."

"מה קרה?" היא שואלת בלחץ, מאבדת את הסבלנות.

"חכי, אספר לך כשנגיע הביתה." ענת מבינה שאני לא רוצה לדבר ליד הנהג ולכן שותקת, נשענת לאחור ועוצמת את עיניה. מה הם עשו עם השיכור? רצחו אותו? אולי הסגירו אותו למשטרה? אני מקווה שהסגירו אותו, מגיע לו לשבת מאחורי סורג ובריח. אני עוצמת את עיניי ורואה את דמותו של המפחיד. הכרתי המון גברים בחיי אבל הוא שונה מכולם ולא במובן הטוב. מודה, אני אוהבת גברים יפים, בהירים, עדינים והוא לא עונה לאף לא אחת מהקטגוריות; גוון עורו כהה, פניו מעוטרות בזיפים כהים, שפתיו לא עבות אך גם לא דקות, עיניו חומות ובולטות, אפו ללא כל ספק נשבר יותר מדי פעמים בעבר, צלקות במצח, בלחי ועל קו הלסת, ושיערו כהה וקצר המכסה את חלקו העליון של עורפו. אין לי ספק, הוא טיפוס בעייתי, הכרתי מספיק כדי לזהות אותם מרחוק. הייתי צריכה לדווח על מה שקרה ולהגיש תלונה במשטרה.

 

הנהג עוצר מול הבניין. אני משלמת וממהרת לעזור לענת, מובילה אותה אל המדרגות. היא נתמכת בי ואני מבינה שהלילה כבר לא ננהל שיחה, לפחות הידיעה שנוכל לישון בשקט, מרגיעה אותי.

*

 

"בוקר," אני אומרת וסוגרת את המים בכיור המטבח. "ארוחת הבוקר מוכנה."

"מה עקץ אותך? הראש מתפוצץ לי, תביאי כדור." ענת נזרקת על הספה ואני צוחקת, מוציאה את הקופסה הקטנה מהארון ובקבוק מים מהמקרר.

"בבקשה." אני מתיישבת על שולחן הקפה ומגישה לה את המים והכדורים.

"דברי," היא נשכבת על גבה ועוצמת את עיניה.

"לדבר?"

"את עדיין צריכה לספר לי מה קרה אתמול בערב. שלחתי אותך לקנות שתייה וחזרת אחרי שעה, חיוורת ובלחץ לצאת מהמועדון בלי שום הסבר," היא משחזרת ומכסה את פניה. מפתיע, ההנגאובר לא מונע ממנה לדבר על הנושא.

"הלכתי לקנות שתייה מהבר המרוחק, ההוא שאני תמיד הולכת אליו כדי לא לחכות בתור," אני מתחילה לספר והיא קוטעת אותי בכעס: "אמרתי לך לא ללכת לבד לבר הפינתי, יש סיבה לכך שבנות בוחרות לעמוד בתור בבר המרכזי, כל השיכורים יושבים שם."

"עד אתמול בערב לא קרה לי כלום אבל אחרי אתמול את יכולה להיות בטוחה שלא אתקרב שוב למועדון הזה, וגם את לא."

"תגיעי לעיקר," היא מבקשת.

"קניתי את השתייה ובשלב מסוים דעתי הוסחה, ושיכור הכניס לי רופי לתוך המשקה."

"רופי?" ענת מתיישבת, מתבוננת בי במבט שואל.

"סם אונס."

היא פוערת את עיניה בתדהמה ומכסה את פיה. "תגידי לי שלא שתית מהכוס, בבקשה. לא קרה לך כלום, נכון?"

"עמדתי לשתות מהמשקה אבל אז הגיע איזה מגודל מפחיד וחטף לי את הכוס מהיד. אליו הצטרפו עוד שני בחורים ואחד מהם כיוון אקדח אל השיכור."

"מה?" היא לא מצליחה לעכל את דבריי. "את צוחקת עליי?"

"ממש לא. לא יכולתי לעזוב כשראיתי שמאיימים על חייו וניסיתי להתעמת עם הגברים. בשלב מסוים הצלחתי לחטוף נשק מאחד מהם, ולכוון אותו אל הבחור שאיים על השיכור. הם סיפרו לי שהוא הכניס רופי למשקה שלי וברגע שבו הסטתי אליו את מבטי, הצליחו להשתלט עליי ולחטוף ממני את האקדח. המפחיד סחב אותי אל המשרד במרתף של המועדון ושאל אותי אם אני שוטרת, אך סירבתי לענות ואיכשהו הצלחתי לברוח." מיותר לספר על הנשיקה, את הפרט הקטן הזה אשמור לעצמי.

אני מרימה אליה את עיניי והיא שותקת, המומה.

ענת לוגמת באיטיות מהמים, ולבסוף אומרת: "איך רק את מסתבכת תמיד? את מבינה עד כמה האדרנלין חסר לך? נינה, הגיע הזמן לארוז את התיקים ולחזור לארץ, המשטרה מחכה לך."

דבריה מפתיעים אותי. אני מזנקת מהשולחן ומתחמקת חזרה אל המטבח, מכינה לעצמי קפה ומתעלמת מדבריה, לא מניחה להם לחדור לתוכי. המשטרה כבר לא חלק מחיי ולעולם לא תהיה. ויתרתי על תפקידי כי לא הייתי טובה בו, אכזבתי את אבא שלי, הרסתי למלי את החיים, רצחתי את סער, אין לי זכות לחיות.

לורנזו

 

כמו בכל בוקר, מרקו, רומאו, מריאנו ואנזו מגיעים לתדריך. הם תופסים את מקומם מסביב לשולחן ואני מתיישב בראשו וממתין לעדכונים.

"הצלחנו לנקום את מותו של החייל?" אני שואל ומסתכל על מריאנו.

"הורדנו חמישה והאנשים שלנו כבר תפסו עמדות בצפון. היום אנחנו מתחילים סבב השתלטות ומחר ניפגש עם הטיוואנים."

רוב העסקים שלנו נמצאים בחלקה הדרומי של ניו יורק, שם אנחנו בשליטה כמעט מלאה. רוב הבעיות מתרכזות בצפון. שם נמצאים גם הטיוואנים והרוסים. כל אחד רוצה את השליטה והמלחמות לא פוסקות.

"אתה חושב שאפשר לסמוך עליהם?"

"לא, אבל יש לנו מטרה משותפת. הבטראבה[1] יושבים להם על העורק הראשי, והטיוואנים ישמחו להיפטר מהם."

"דיברתי עם האנשים בשיקאגו," אנזו מוסיף, "המצב שם לא טוב ובכל יום מחסלים להם חיילים."

אני נשען לאחור, מנסה לחשוב על פתרון. ניו יורק ושיקאגו אף פעם לא היו ביחסים טובים, אבל למרות זאת אנחנו לא יכולים לנטוש אותם לגורלם. מחר אנחנו עשויים להזדקק לעזרתם נגד הבטראבה, הבעיה היא שאין לי אנשים לשלוח כרגע.

"הם צריכים נשקים?"

"הם צריכים עזרה," אנזו אומר את מה שאני כבר יודע. "אין להם אנשים."

"גם לנו אין מספיק אנשים, את מי נשלח אליהם?" השאלה מכוונת גם אליי. אין לנו מספיק אנשים כדי לשלוח לשיקאגו. הגזרה הצפונית בוערת ואנחנו זקוקים לכל חייל כרגע. "אדבר עם תאו, כרגע אין לנו דרך לעזור להם."

"תאו לא יאהב את התשובה," מריאנו מזהיר. במשך שנים היינו במלחמה עם שיקאגו ורק לפני כמה חודשים הצלחנו להגיע להסכם רגיעה. זאת הפעם הראשונה שהם פונים אלינו בבקשה לעזרה ואאלץ לסרב, מה שמעמיד את היחסים בינינו בסכנה.

"קשה להאמין שהם יפרו את הסכם הרגיעה דווקא עכשיו, מצבם גרוע." אני מקווה שאני צודק, ולא באמת נהיה בבעיה גדולה.

"ועכשיו לנושא אחר, אנזו, אני צריך שתאתר מישהי."

"בחורה?" הוא שואל בטון מופתע.

"בחורה שעלולה להוות בעיה. תהפוך כל אבן בניו יורק עד שתמצא אותה."

"מה היא עשתה?" מריאנו מתעניין. אני מחבר את המחשב הנייד אל המסך הגדול ומפעיל את סרטון האבטחה של המועדון. הבחורים צופים בסקרנות ומריאנו שואל: "מה הוא דחף לה לכוסית?"

"רופי. קיבלתי דיווח שהבן זונה חזר למועדון, מסתבר שהוא לא למד לקח בפעם הראשונה ובדרכנו להעיף אותו, ראיתי איך הוא דוחף לה את הכדור לתוך המשקה."

"והופעת כמו הנסיך על הסוס הלבן והצלת אותה," מריאנו צוחק ואז שואל: "היא מתווכחת?"

"חכה ותמשיך לצפות." אני בוחן את המבטים ואת שפת גופה, אין ספק שהיא שוטרת.

"די!" מריאנו צוחק כאשר היא חוטפת ממני את הנשק, טוענת במקצועיות ומכוונת אל ראשו של סלבדור. "אתה צוחק עליי."

"צריך למצוא אותה לפני שהיא תפנה למשטרה."

"אנחנו יודעים עליה משהו?" אנזו שואל ואני נד בראשי לשלילה.

"עברתי על סרטי האבטחה, היא בילתה עם בחורה נוספת והן יצאו יחד. התמונה בכניסה ברורה יותר, תפיצו בכל המועדונים שלנו את התמונות שלהן, מישהו בטח מכיר אותה. אני צריך שם וכתובת, לפני שנסתבך בצרות."

"אתה רוצה להשתיק או לזיין אותה?" מריאנו מקניט ואני ממשיך לצפות בסרטון, נזכר בבעיטה שהחטיפה לי. "ניסיתי לעצור אותה, ירדנו אל המשרד והיא בעטה לי בביצים. בהחלט מגיע לה שאזיין אותה."

"בבקשה תגיד לי שאתה צוחק. צוציקית קטנה הצליחה לחטוף ממך את הנשק ולבעוט לך בביצים? אתה אמור להיות קאפו של המאפיה. בבקשה תשמור את מה שקרה אתמול בסוד, אתה מוציא אותנו גרוע," מריאנו ממשיך להקניט ואני מעיף עליו את העט בתגובה.

"בפעם הבאה אעיף עליך את הסכין." הוא צוחק ואני לא אומר דבר, אם המקרה היה הפוך הייתי צוחק עליו במשך חיים שלמים.

 

נינה

 

מהיום שבו הגעתי לניו יורק החיים שלי השתנו לחלוטין. אי אפשר לומר שברחתי מהארץ, לעולם לא הייתי בורחת ממשפחתי האהובה, אבל הייתי זקוקה לפסק זמן כדי לברר מה אני מרגישה ורוצה לעשות בהמשך. זה מה שאמרתי למשפחה שלי. האמת היא, שמהרגע שהגעתי לניו יורק, הדבר היחיד שאני עושה הוא להדחיק.

מדחיקה את התקופה האחרונה בעזרת אלכוהול, מסיבות ושעות עבודה מטורפות.

כך קרה שגם היום, למרות היציאה אתמול בערב והדרך בה הסתבכו הדברים, הגעתי אל הדוכן. רוב הבנות לא אוהבת לעבוד בסופי השבוע, אבל לי לא אכפת, בכל מקרה אין לי דבר מעניין יותר לעשות. מי היה מאמין שיום אחד אמצא את עצמי מוכרת מוצרי קוסמטיקה של ים המלח דווקא בארצות הברית. בגיל עשרים ושבע אני פה, מחפשת דרך לשכוח, להדחיק ולהמשיך הלאה. לא למעני אלא למען המשפחה שלי.

 

"לאן אנחנו יוצאות היום?" ענת שואלת. לשם שינוי היא הסכימה לעבוד איתי היום, בייחוד לאחר כל מה ששתתה אתמול בלילה.

"אין לי מושג, אבל אני חייבת חוויה מתקנת אחרי הגיהינום שחוויתי אתמול בערב."

"אני עדיין מתקשה להאמין, נשבעת לך, אין לי מושג איך את מוצאת את עצמך תמיד בלב הבעיות." היא נאנחת ואני צוחקת.

"את נשמעת כמו סבתא שלי, היא הייתה אומרת שאני מושכת את הבעיות אליי אבל אני נשבעת שלא עשיתי כלום הפעם, רק הלכתי לקנות שתייה."

"כל הערב קניתי לנו שתייה, אף אחד לא דחף לי כלום לכוס, לא ראיתי כלי נשק, לא חטפתי לאף אחד נשק, לא החטפתי לאף אחד בעיטה, כמו שאני מכירה אותך בטח השארת אותו עקר."

אני פורצת בצחוק ונזכרת בפרצוף שלו, הוא היה הורג אותי אם היה יכול, בלי לחשוב פעמיים. "את חושבת שהם רצחו את השיכור?"

"נראה לך? בטח הסגירו אותו למשטרה או פיצצו אותו במכות, אבל לרצוח אותו? מאמי, לא רוצחים כאן בכזאת קלות," ענת משיבה.

"אני מקווה מאוד, לא הייתי רוצה להיות אחראית למוות שלו."

"שלא תעזי להתחיל עם רגשות האשמה שלך! זהו, סיימת לקחת מתים על הגב שלך, את לא יכולה להאשים את עצמך על דבר שלא עשית!"

ענת לא הייתה איתי בלילה בו יריתי בסער, בלילה בו חיי נהרסו.

ליליאן סלמה נחום (29), נולדה וגדלה בעיר אשקלון. עוד לפני שסיימה את בית הספר היסודי, כתבה סיפורים והמציאה דמויות. כעת, הדמויות שלה רואות אור.

ליליאן נשואה באושר לליעד ואמא לשני מלאכים-שטנים קטנים: הילי ודור. היא אוהבת לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה טובה וללמוד שפות ותרבויות שונות.

״בין שני עולמות״ הוא ספר הביכורים שלה. בדצמבר 2015 יצא ספרה השני, "שונאת לאהוב אותך".

X