נקמת הזר | לרכישה באינדיבוק
נקמת הזר

נקמת הזר

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

בעמדו במרומי אדמות הבור סחופות הרוח, הית' מונטניה גבה הקומה נשבע להתנקם באישה שהרסה את הפיסה האחרונה של לבו…

ליידי קתרין צ'רלסטון לא שכחה אך פעם את נער האורווה עם האגרופים המסוכנים והלב הסוער, אותו הכירה בילדותה.

ועכשיו, המורד ההוא חזר, זעמו העז נסתר מאחורי חזות מלוטשת ומעוררת כבוד.

כשעשר שנים תמימות של סקנדל וסודות משתחררות בנשיקה סוערת ומלאת להט, תשוקתו הכמוסה ביותר של הית' הופכת לממשית… הוא יזכה בנקמה שלו – וגם בקתרין!

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נקמת הזר”

בקרוב…

1

הוא חזר.
הית' עמד על תלולית אדמת הבור שניצבה כמעט בדיוק באמצע, בין שני הבתים אשר עיצבו בעבר את חייו. למעלה, מעליו, גבוה במעלה הגבעה התלולה, עמד בית האבן הגדול והמיושן שנודע בשם החווה העליונה. מוזנח כיום, וזקוק נואשות לשיפוץ נרחב, עם מסגרות החלונות שהחלו כבר מזמן להירקב ושיחי הפרא שהשתלטו על הגינה, הבית נראה קודר ולא מסביר פנים בעת שהרוח הצליפה בעצים שצמחו מאחוריו. למטה משם, במורד העמק, היה בית האחוזה, אלגנטי ומטופח היטב, עם מדשאות נרחבות, גן וורדים פורח, ושם, לצד בית האבן הגדול, ניתן היה להבחין בנצנוץ התכול של אור השמש המשתקף בבריכת השחייה.

אחד משני הבתים הללו היה הבית בו הוא גדל – אך מעולם לא היה מסוגל לחשוב עליו כעל ביתו. הוא בילה שם את רוב ילדותו וימי נעוריו, אך מעולם לא השתייך למקום. תמיד הרגיש כמשקיף מבחוץ. וברגע שהאיש אשר הביא אותו לשם הלך לעולמו, כל שמץ של חמימות "משפחתית" גווע ונעלם אתו.

אל הבית השני נאסר עליו לחלוטין להיכנס. אפילו בדלת לא הותר לו לעבור, שלא לדבר על כניסה לאחד החדרים האלגנטיים, המעוצבים בפאר. רק פעם אחת הוא חצה את המפתן, הצליח להגיע עד להול – אך לא יותר מכך. בפעם ההיא הוא נזרק משם בידי איש שאחז בצווארון חולצתו, דחף ברך בגבו והשליכו אל שביל החצץ המוצף בגשם, כך שהוא נחת על פניו בעוצמה כזאת שבמשך מספר ימים אחר כך, הוא נאלץ להוציא רסיסי אבן מתוך השריטות שנשרט.

והוא חזר כעת, אבל בשום פנים לא ניתן לומר שהוא חזר הביתה.

"הביתה! הא!"

הוא בעט בחלוק אבן שנקרה בדרכו, ראה איך הוא מקפץ לאורך השביל וצונח לבסוף אל הדשא שלצדו. המקום הזה לא היה מעולם ביתו. אפילו כשהוא חשב – קיווה – שזה ביתו. עשר שנים לפני כן, בהיותו צעיר חסר פרוטה, הוא הפנה את גבו למקום הזה בלי אף מחשבה נוספת, גורש משם על ידי בגידה אחת נוספת, על ידי הדחיה האחרונה בשרשרת, שהיתה יותר מכפי שהוא היה מסוגל לשאת. הוא יצא אל תוך לילה כה נורא שנדמה היה שכל שדי הגיהינום הם המייללים ברוח שנשבה באדמות הבור, והגשם המקפיא כמעט עיוור אותו כשהיכה בעיניו והדביק את שערו לראשו.

כשברשותו רק הבגדים שעל גופו, ובכיסו חסכונותיו הדלים – סכום קטן כל כך שכיום הוא לא היה חושב עליו פעמיים לפני שהיה משליך אותו לתוך כובעו של קבצן ברחוב, הוא נשבע שיום אחד הוא עוד יחזור. יום אחד הוא ישוב. אבל לא לפני שירכוש לעצמו את המעמד, את ההון והעוצמה שיבטיחו לו שלא משפחת ניקולס ולא משפחת צ'רלטון, לא יוכלו לעולם לצאת נגדו שנית.

עשר שנים זה לקח לו, אבל עכשיו הוא כבר היה מוכן. אומרים שהנקמה היא תבשיל שטעים יותר כשאוכלים אותו צונן, ובמהלך השנים הללו היה לו די זמן להפוך לצונן כקרח, ולנכון בהחלט ליטול את מנת הנקמה שלו. כבר עכשיו הכל היה מוכן. הוא שלף את הקלף הראשון, הפיל את אבן הדומינו הראשונה שתמוטט מהר מאוד את כל מערכי ההגנה של יריביו ותרסק אותם ארצה.

הרוח העזה השטיחה שוב את שערו, השיבה אותו לרוחב מצחו חרוץ הקמטים והחדירה אותו לתוך עיניו העצומות למחצה. הוא הדף אותו אחורה וחש באצבעותיו את קצה הצלקת שנמשכה לאורך כל עצם הלחי שלו, וחייך חיוך קודר כשנזכר מי בדיוק גרם לצלקת הזאת, ולמה.

לפני שהשבוע הזה יגיע אל סופו, ג'וזף ניקולס יתחרט על המהלומה ההיא – ועל הרבה דברים נוספים.

ואחותו של ג'וזף? מה עם קאת?

"קתרין…"

זאת היתה טעות לחשוב עליה. הוא שם לב שהוא נד בראשו בפראות בניסיון לגרש את הזיכרונות שהתעוררו ועלו מהפינות האפילות ביותר של מוחו, רק מעצם זה שהוא חשב עליה. זיכרונות שהוא היה בטוח שקבר שם כבר לנצח.

היו דברים שהיה עליו לעשות; תכניות להוציא לפועל. ולא היתה לו שום כוונה לתת לזיכרונות של נערה אחת – אישה אחת כיום – שלקחה בזמנו את המעט שעוד נותר מלבו כדי לרמוס אותו תחת רגליה, להסיח את דעתו דווקא עכשיו, כשהוא קרוב כל כך להשגת המטרות שלו. הוא יראה אותה אחר כך, כמובן. איך הוא יכול לשוב להוודן בלי לטפל בזיכרונות המרים שהיא הותירה לו, הצלקות הללו היו עמוקות יותר מאלו שנחקקו בגופו ועל פניו, הצלקות שהותירו אחיה ובעלה.

הוא יהיה חייב לראות אותה פעם אחת אחרונה, לפני שיעזוב את עמק הוודן לתמיד. אבל קודם כל ישנם דברים אחרים שהוא צריך לעשות. זיכרונות אחרים שהוא צריך למחות, גילויים אחרים של אכזריות וחוסר צדק עליהם הוא צריך לנקום. הוא היה מוכן להראות לבני המשפחות שנהגו בו כאילו היה חסר כל ערך, שכבר אין להם שום השפעה עליו. שבעצם, עכשיו הוא זה שמחזיק בידיו את כל הכוח והשליטה.

קתרין ניקולס – קתרין צ'רלטון – תוכל לחכות עוד קצת. הוא היה צריך לראות אותה, כדי לסגור את הגולל על מה שהיה בינם ולדעת שעכשיו הכל נשאר מאחוריו. זה הדבר האחרון שיהיה עליו לעשות כדי לנער את האבק של הוודן מעל רגליו. מבט אחד, ואז הוא יוכל לעזוב לתמיד את המקום.

 

"מישהו בא לראות אותך, גברת צ'רלטון."

תשומת לבה של קאת היתה נתונה למסמכים שלפניה, כך שהיא לא הרימה את ראשה עם כניסתה של אלן אל החדר, רק קימטה את מצחה בבלבול כשעוזרת הבית נעצרה ליד הדלת עם ההכרזה שלה. היא לא שמעה את פעמון הכניסה מצלצל, או נקישה בדלת החזית, כך שההשתהות הזאת, במקום להגיד לה מיהו המבקר, היתה די מתמיהה. בדיוק כמו הפניה "גברת צ'רלטון" הרשמית למדי. בדרך כלל עוזרת הבית קראה לה קאת.

ברור שכשארתור עוד היה בחיים, הכל היה שונה לגמרי. הוא עמד תמיד על כך שתישמר הרשמיות כפי שהוא היה רגיל מילדותו. אבל ארתור לא היה כבר בחיים כמעט שנה, והמשמעת הנוקשה שהוא הטיל היא אחד הדברים הראשונים שקאת מיהרה להיפטר מהם מוקדם ככל שרק יכלה.

"מי זה, אלן?"

"התבקשתי להגיד לך שזה מישהו מלונדון," אמרה אלן, וקולה הזהיר את קאת שלא מדובר פה בסתם מישהו.

אבל אז היא נזכרה מי בדיוק היה אמור להגיע היום, והכל התחבר לה פתאום. כבר חודשים אחדים ששום דבר לא היה כאן כסדרו. מאז מותו הלא צפוי של ארתור, והתגליות הנוראות שנחשפו בעקבותיו. והיום היה היום בו התברר לה איפה היא עומדת בדיוק, אם היא בכלל עומדת, לא שרועה על הפנים.

"את יכולה להכניס אותם, אלן."

היא ידעה שהמתח שלה ניכר בקולה. הרי בכל זאת, מדובר פה בעורכת הדין של ארתור, האישה שמחזיקה בידיה את הפרטים של עתידם. ועתידה של אלן היה כרוך בגורלו של המקום, בדיוק כמו עתידה של קאת ועתידן של משפחות רבות כל כך של עובדי האחוזה. אנשים רבים כל כך שבעלה אכזב. זאת היתה סיבה נוספת שבגללה היום הזה היה כל כך חשוב.

כששמעה את צעדיה של אלן חוצים את ההול, תשומת לבה של קאת הושבה אל המסמכים שלפניה על השולחן. אם זאת אכן עורכת הדין, אז היא באמת קיוותה שהיא נושאת בשורות טובות. משהו אתו היא תוכל אולי לקוות להמשיך הלאה. איזושהי דרך להיחלץ מכל הדאגות וחוסר הוודאות עמם היה עליה לחיות בחודשים האחרונים. אנשים רבים כל כך סומכים עליה, והיא באמת היתה רוצה להיות מסוגלת לעזור להם.

היקפן של הצרות שארתור הותיר מאחוריו במותו סחרר את דעתה. ההימורים והדברים הנלוזים האחרים עליהם הוא בזבז את כספו, היו מספיק גרועים, אבל הממדים האמתיים של חובותיו, שהגיעו בזה אחר זה, כמו שורת אבני דומינו נופלות, עם שמות זרים,  השמות  הזרים  הללו,  תאגיד  איטבירה  הענקי  מדרום אמריקה – שהיה מעורב בעסקים פיננסיים, ממש הותירו אותה אובדת עצות לגמרי. בכל מקרה, דבר אחד היה ברור: בעלה המנוח רושש את האחוזה, בזבז כל אגורה שהיתה להם על חייו הסודיים, אותם הסתיר מפניה, מהיום בו הם נישאו – בעצם, עוד מלפני כן, היא נאלצה להודות בפני עצמה. האמת היא שהיא מעולם לא הכירה באמת את ארתור צ'רלטון.

הגבר אתו היא התחתנה – הגבר אתו היא חשבה שהתחתנה – לא היה קיים בעצם מעולם. אם היא היתה חושדת אפילו במחצית מהדברים עליהם היא ידעה כעת לבטח, היא לעולם לא היתה שוקלת אפילו להיענות להצעת הנישואים שלו.

אם מדובר אכן בפרקליטתו של ארתור, אז היא עשתה אולי ניתוח לשינוי מין, חשבה קאת, מאחר שהצעדים שנשמעו מכיוון ההול היו כבדים ומלאי עוצמה יותר מצעדיה של אלן. צעדיו של גבר, בלי ספק. ולא היה לה גם שום ספק שאלו צעדיו של גבר ששומר לעצמו את המילה האחרונה, כמו שסבתה נהגה לומר. גבר קשוח ונוקשה, ששולט במצב תמיד.

הצעדים שככו מאחורי גבה. השקט הפתאומי הבהיר לה שהאורח נמצא קרוב, עומד בפתח החדר. אבל לפני שעלה בידה להרים את ראשה, הוא פתח את פיו ודיבר, וקולו הכניס את כל עולמה לצלילה מסחררת חושים.

"שלום, קאת."

הקול הזה…

מוחה מתעתע בה, מסרב להניח לה להשלים את המשפט. המילים לא הצליחו להיווצר בתוך ראשה. בשום פנים ואופן לא ייתכן שזה הוא.

"הית'?"

המילה בקעה מפיה בלחישה, המסמכים צנחו מידיה אל השולחן כשהיא אילצה את עצמה להרים את עיניה ולהביט לכיוון הדלת. לגבר שהיא ראתה שם היתה השפעה כזאת על חושיה, שגרמה לכל עולמה, לתחושת המציאות שלה, להתערער כליל.

הלו, קאת. היא חשבה שלעולם לא תשוב לשמוע את הקול הזה שנית. זה היה כמעט כמו לשמוע קול של מי ששב מבין המתים ונכנס אל החדר כמו מין רוח רפאים טורדת מנוחה. כאילו חזר לרדוף אותה בהווה כמו שרדף את עברה.

"הית'!"

זה באמת היה הית'. אותו הית', ובה בעת לגמרי לא אותו האיש. הוא היה גבר גדול יותר, כחוש יותר, שרירי יותר, חזק יותר, אפל יותר. כל כך שונה, ועם זאת, כה דומה. הנער הפרוע שהוא היה, הצעיר עם הברק בעיניים, עם הסכנה באגרופיו ועם הצרות בלבו, ניכר בו עדיין. היא יכלה לראות אותו עדיין בעיניים השחורות הלוהטות הללו. אבל הנער הפראי והלא מרוסן ההוא היה מוסתר כעת, כלוא מתחת לחזות עזה, חזקה, מלוטשת יותר. חזות מלוטשת ומתוחכמת לעילא. הופעה גברית רבת עוצמה וסקסית להפליא.

הגבר הזה ניצב זקוף ובוטח בעצמו. שערו השחור כפחם שהיה פרוע אז, נגזז בתספורת אלגנטית. הגוף הארוך והשרירי היה עטוי חליפה מחויטת היטב, אפורה כפלדה, אשר היתה צמודה למותניו הצרים ולרגליו הארוכות והחזקות שהיו פסוקות מעט בעמידה רבת עוצמה. מגפי העור שלו, שנתפרו על פי מידה בהזמנה אישית, הבריקו על רקע גוני הפסטל הלבנים-תכלכלים של השטיח הרך. חולצה צחורה כשלג הדגישה את גון עורו השחום, שיזוף כמוהו ניתן לרכוש רק משהייה של זמן רב מאוד – חיים שלמים – בארץ חמה הרבה יותר מאדמות הבור של יורקשייר. על כתפיו היה מונח מעיל גשם שחור ומחויט, ארוך ולא מכופתר, שגרם לו להיראות כמו שודד דרכים מימים עברו, שהגיע אל דלתה באקדחים שלופים כדי לתבוע כופר נפש, או שהיא תמסור לו את כל תכשיטיה. ומה זה נוצץ על רקע עורו השחום? האם זה עגיל בתנוך אוזנו אזמרגד בוהק בירוק כהה, שקרץ אליה באור הקלוש שהגיע מהחלון. קישוט פנטסטי ולא צפוי כשם שהיה אקזוטי ויפהפה – בדיוק כמו הגבר שניצב לפניה.

"זה באמת אתה."

פעם היא היתה שמחה לראות אותו. אבל זה היה בימים בהם הם היו עוד חברים. זה היה אדם שנעלם לפני זמן רב מאוד, לנצח, כנראה. אחרי האופן שבו הם נפרדו, האיומים הקודרים שהוא השמיע מעבר לכתפו בעת שעזב, היא ידעה שחברות כבר אינה הרגש שהוא חש כלפיה או כלפי מישהו ממשפחתה. ואם ניתן היה לקרוא משהו משפת הגוף הנוקשה והעוינת שלו, מהניצוץ הקפוא בעיניו ומההבעה הלא מחייכת שעל פניו, ברור היה שהוא לא שב לכאן בשביל איזה מפגש איחוד נוסטלגי.

ובגלל מה שהיה ביניהם בעבר, המבט הזה גרם לה להרגיש צינה מהממת ומקפיאה.

ממרחק רב היא שבה ושמעה את קולו. קול עמוק של גבר, צרוד מעט וגרוני, עם שמץ מפתיע של מבטא זר לחלוטין. קול שהיא הכירה, ועם זאת קול שהיא לא שמעה מעולם.

"למי עוד ציפית?" הוא אמר.

ההעדר המוחלט של כל חמימות בקולו פילח אותה כמו ניצב של קרח, הפך את הקרקע תחתיה לבלתי יציבה, ואת רגליה עצמן למוצקות כמו צמר גפן רך.

לגבר הזה היה חלק כה גדול ומשמעותי בחייה. הוא היה כל כך הרבה יותר מחבר שחלק עמה את הילדות שלה, עבר עמה את מות אביה, את תחילת גיל ההתבגרות שלה. הוא עמד לצדה מול עריצותו של אחיה, ואז הוא נעלם פשוט. הלך לו בלי אף מילת הסבר אפילו, ולא עשה שום מאמץ ליצור איתה כל קשר, מאז ועד עכשיו. היא בכתה על האובדן שלו על כריתה בלילה, יותר פעמים משהיתה רוצה לזכור כעת, אבל הוא, כנראה, פשוט שכח אותה וזהו. היא לא שמעה ממנו, או עליו, במשך קרוב לעשר שנים תמימות.

ועכשיו הוא אמר, "שלום, קאת," וזה כל מה שנדרש כדי להפוך את עולמה לגמרי על ראשו.

אבל בעצם, זה מה שהוא איים כבר אז שיעשה. הוא הבטיח שיום אחד הוא עוד ישוב, ואז הוא יהפוך את החיים שלהם כפי שהם מכירים אותם לגמרי על ראשיהם.

"מי עוד חשבת שזה יכול להיות, מיס קתרין?"

שמץ ההומור הציני, הלעג הצונן, זה היה חדש. כמו הופעתו החיצונית, זה היה שונה מאוד מכל מה שהיא הכירה אצלו בעבר. הית' שלה לא נראה ככה מעולם. להית' שהיא הכירה לא היתה מעולם הופעה חלקלקה ומהוקצעת כזאת, שגרמה לו להיראות כמו איזה טורף מושחז שהתגנב חרש על כפותיו הרכות, נוכרי ומסוכן, אל תוך הסביבה התרבותית של הבית שהיא הקימה. אבל מצד שני, דווקא היא מכל האנשים צריכה לדעת עד כמה הופעה "תרבותית" יכולה להיות מטעה.

כי למרות כל התחכום והליטוש, הוא עדיין נראה כמו מין יצור פראי שרק בקושי ניתן לשלוט בו, עם עיניים מתבוננות, כל שריר דרוך ומתוח, מוכן להילחם או להימלט – מה שיהיה נחוץ.

לא נכון. בהביטה אל תוך עיניו היא לא ראתה בהן שום סימן לנכונות להימלט. הית' הישן עוד היה שם, באש המרי שבערה בעיניים הזהובות הללו. מרדנות ששום חליפת בגדים מהודרת, ולא משנה מאיפה הוא השיג אותה, לא תוכל כלל להסתיר. כשהיא הביטה בפניו, היא ראתה אדם שהיו לו התווים של מי שהיה חברה לפני שנים, אך בלי שום שמץ מהחמימות שהיתה זורחת בהם אז, בימים ההם. הית' ניצב כאן, לפניה, אבל הילד שהיא הכירה נעלם לו לבלי שוב, והיא התגעגעה אליו. הכאב שזה עורר בה היה כמו דקירה שפילחה את לבה.

"מיס קתרין!" היא הצליחה לומר בקוצר נשימה רועד, בחקותה את הנוקשות של קולו למרות שלבה התכווץ בכאב לשמע הצינה הזאת. "תמיד קראת לי רק קאת!"

"אז את היית קאת."

זה היה צונן כל כך ומרוחק, ועיניו נראו כאילו היו גושים של קפה קפוא, על רקע פניו השזופים. הוא החליק את המעיל הארוך מעל כתפיו, השליך אותו על משענת כיסא סמוך, והשינוי הפתאומי משודד דרכים לג'נטלמן מהודר היה מדהים כל כך שנשימתה ממש נעצרה בגרונה.

"אבל זה היה מזמן," היא אמרה לו בנוקשות. "היינו אז רק ילדים. לא ידענו מה מותר ומה אסור."

ובכל הזמן שחלף מאז הוא לא למד דבר? שאל הית' את עצמו. הוא היה צריך להיות נבון מספיק כדי לדעת שמוטב לו לא לשוב לכאן בצורה כזאת. הוא אמר לעצמו שחזר לכאן מסיבה אחת בלבד, נשבע לעצמו שיטפל רק בשני האנשים שהפכו את שנותיו הראשונות לאומללות כל כך. הגברים שהתייחסו אליו כמו אל חיה ולא כמו שמתייחסים לבן אדם. הוא ישוב לכאן, להוודן, ויראה להם מה יצא ממנו, יפגין את העוצמה שיש לו כיום כדי לשלוט בהם, יטיח בפניהם בחזרה את העלבונות, את האכזריות שלהם, ואז יפנה להם את גבו ויעזוב בלי להסתכל אחורה אפילו פעם אחת.

התכנית התנהלה יפה, לפחות עד כמה שזה נגע לג'וזף ניקולס. עם ארתור צ'רלטון זה כבר היה סיפור אחר. כשנודע להית' על מותו של האיש הוא הרגיש כמו צייד שהציד שלו חמק ממנו. נמנע ממנו הסיפוק שבהתייצבות לפני הרוזן הנעלה. הוא ממש רתח מרוב תסכול. והתסכול הזה הביא אותו למקום אליו הוא נשבע שלא ישוב עוד לעולם.

להתייצב שוב מול קתרין צ'רלטון. האישה שלקחה את המעט שנותר מלבו, אחרי שהחיים, אחיה וחברו הטוב ביותר סיימו להתעלל בו, ודרכה עליו בלי רחמים, רמסה אותו באכזריות ברגלה העדינה.

"אנחנו כבר לא ילדים." הוא הינהן בראשו. "כבר שנים שאנחנו לא ילדים."

וזה היה המקור לטעות שהוא עשה. הזיכרונות הללו של כמה השנים המאושרות של ילדותו, צפו ועלו שוב עם שובו לאנגליה, הוא לא היה מסוגל להתאפק מלשוב מיד אל בית האחוזה. הוא לא היה מסוגל להיאבק בצורך הזה לבוא לכאן ולראות למה הפכה קאת, מה עשו לה השנים.

רק מבט אחד, הוא אמר לעצמו. הצצה אחת באישה שהיא הפכה להיות, ואז הוא יעזוב.

אלא שהמבט הזה הרס לגמרי את שלוות הנפש שלו. הרס כליל את נחישותו להשאיר מאחוריו את הוודן ואת כל המשמעות שהיתה למקום הזה אי-פעם עבורו, לנער את אבק המקום הזה מעל רגליו. אך המבט האחד הזה אמר לו שהוא לא יוכל לעזוב את קתרין צ'רלטון. מבט אחד הוא כל מה שנדרש כדי לדעת שהוא עדיין מעוניין בה, עדיין חושק בה יותר מכפי שרצה איזו אישה אי-פעם בחייו. הוא ייאלץ להוציא אותה מתוכו, להתרחק ממנה, הן פיזית והן מבחינה נפשית, לפני שהתשוקה הזאת שבוערת בכל עצב בגופו תהרוס כליל את יכולתו לחשוב בהיגיון הצונן שכפי שהוא יודע, המצב הזה דורש.

הוא ידע מראש שהיא עדיין תהיה מושכת. איך היא היתה יכולה להיות משהו אחר? אפילו כשהיתה ילדה, היא כבר משכה את העיניים של כולם.

אבל הוא לא ידע שהיא תהפוך ליפהפייה כזאת.

הזמן שחלף לקח את גופה ארוך הגפיים והפך אותו לרך ונשי יותר, עם קימורים כאלו שגרמו לדופק שלו להתחיל להתגבר במקצב לוהט. בשנים שחלפו מאז שהוא ראה אותה לאחרונה, מראה הסייח הנערי והפרוע שלה התמתן, הזדכך והפך לדמות של ליידי אלגנטית שנראתה כמו השתקפות חיוורת של קאת שהוא הכיר בעבר. שערה הארוך והכהה, שהיה תלוי בעבר פרוע סביב פרצופה ועל כתפיה, היה מסורק כעת אחורה ואסוף בקוקו שהתנדנד בכל פעם שהיא הניעה את ראשה. פניה רזו, מה שהבליט את עצמות לחייה מתחת לעיניים הכחולות שלה, והעיניים הללו נראו ענקיות כעת, רחבות יותר משהיו אי-פעם, מוקפות ריסים שחורים, ארוכים ועבים. אפילו בהיותה לבושה בשמלת כותנה פשוטה, היא נראתה בהחלט כמו הגבירה של בית האחוזה, נינוחה לגמרי בביתה, בבית לתוכו הם נהגו להציץ בעבר מבעד לחלונות, מוקסמים מעצם זה שנאסר עליהם להיכנס אליו.

"הו, בטוח שאנחנו כבר לא ילדים!" צחקה קאת, אם כי זה היה צחוק נטול הומור לגמרי. "אנחנו השארנו את כל זה מאחורינו כבר מזמן."

הוא ממש הרגיש את הצינה בוקעת מהמילים שלה, את הנימה הכועסת של תשובתה, והוא ראה איך עיניה נעשות כהות בדחותה אותו בכעס.

המילים הקצרות והכעוסות הוטחו בפניו, אולי כדי להרחיק אותה ממנו בצורה ברורה, ממש כמו הצעד לאחור שהיא עשתה כדי להתרחק ממנו, אך הן לא הצליחו לשכך את דקירת המשיכה הלוהטת שהסתחררה בתוכו. בחושים בוערים בתגובה אינסטינקטיבית, הוא סרק אותה במבטו, מפניה הכעוסים והמתריסים, עם הסנטר שהורם כך שהיא נאלצה להסתכל עליו במורד אפה האריסטוקרטי, ועד למקום שבו רגליה, בסנדלים תכולים ועדינים, נחו ביציבות על השטיח הרך והעבה.

"את ממש לא ילדה. את ליידי מכף רגל ועד ראש."

ההתלקחות של משהו שהופיע בעיניה אמרה לו שהיא זיהתה את האופן בו הוא שינה במכוון את נימת הקול שלו כדי שדבריו לא יהיו בגדר מחמאה. היא בוודאי ידעה יפה מאוד מה מסתתר מאחוריהם.

האיסור להיכנס לבית האחוזה הוטל רק עליו, הוא נזכר בשמץ מרירות פראית. על קאת לא נאסר מעולם להיכנס למה שתושבי המקום כינו "הבית הגדול". בלילה שבו כלבי השמירה שמעו אותם בחצר, מיהרו להתנפל על הפולשים ותפשו את קאת ברגל בנשיכה עזה של שיניהם החדות, אשר פצעה אותה. היא נלקחה אל תוך הבית והתקבלה בו בברכה. מכאוביה טופלו, מיטה הוצעה למענה והיא בילתה בה את הלילה. הוא נזרק משם בכוח, הושלך החוצה אל הלילה הגשום כמו איזה כלב משוטט, לא רצוי ומוכה כינים. ובשובו לחווה העליונה, ג'וזף החל להצליף בו בשוט על כך שהעז ונכנס לאדמתם של שכניו האריסטוקרטים.

זאת היתה הפעם האחרונה בה הוא וקאת היו ממש קרובים. הניסיון הזה לימד אותה איזה תפנוקים כסף יכול להביא לה, איזה עונג זה להתפנק במנעמי החיים בבית האחוזה. כשהיא חזרה הביתה, היא כבר נראתה כמו מישהי אחרת, נראית דומה יותר לאחותו של אחיה – מאשר לבחורה השובבה והפרועה שהיתה לפני כן. היא הוסיפה להתרחק ממנו עוד ועוד, עם כל יום שחלף, עד שעכשיו, כשהיא לגמרי מסויגת, לגמרי מרוחקת, עיניה הכחולות הבהירו לו שכעת גם היא רואה בו פולש לעולמה האלגנטי.

טוב, הוא היה יותר מסתם פולש. ויום אחד, בקרוב מאוד, עוד יתברר לה באיזו מידה מושלמת התהפכו ביניהם היוצרות. פעם הוא היה רץ מהר ומספר לה. אבל הגבר שהוא נהיה למד להמתין בסבלנות, בידיעה שבסופו של דבר זה יהיה שווה את ההמתנה הזאת.

"אני גדלתי," היא הטיחה בו כעת. זה היה כמו קרח, צונן וחד כמו מבטה. "אני מקווה מאוד ששנינו גדלנו."

הו, היא בהחלט גדלה. גדלה ובמקביל התרחקה ממנו יותר מאי-פעם. חברי הילדות שהם היו בעבר כבר לא היו קיימים – אם בכלל הם היו אי-פעם קרובים כל כך כמו שנדמה היה לו. בהביטו בה בצינה, קל היה לו להאמין שהיא סתם העבירה את הזמן בחברתו מפני שהתחשק לה.

אבל לחשוב בצורה צוננת היה דבר קרוב לבלתי אפשרי. פעם הוא חשק באישה הזאת ברעב וצורך של נער עם לב גלמוד. אבל היא הפנתה לו עורף, העדיפה גבר אחר על פניו, בחרה להעניק את לבה לגבר עם הכסף והמעמד להם היא התאוותה. הוא כבר לא היה הנער בעל הלב הגלמוד שנלחם בעצמו למענה, כשם שנלחם בכל שאר העולם. והרגשות שהיא עוררה בקרבו לא היו קשורים בכלל לנעורים אלא רעב קשה ותובעני של גבר בוגר. גבר שהחיים הפכו אותו לקשוח ומנוסה.

גבר אשר חשק באישה שלפניו ברעב שהלך והתעצם בקרבו במשך עשר שנים ארוכות, למרות שלאורך כל הזמן הזה הוא התאמץ מאוד להתכחש לקיומו.

אפילו כשאמר לעצמו שרק יעיף עליה מבט אחד ואז ילך לו לדרכו, הוא האמין שבאמת יוכל לעשות את זה. אבל זה היה לפני שהוא ראה איזה מין אישה היא נעשתה. אישה שבתוך כמה רגעים בלבד הצליחה לעורר בו רעב שהוא ידע כי לא יצליח לשכך או לשלוט בו במשך זמן ארוך מאוד.

הוא בא לכאן כדי להתנקם באחיה, בבעלה אשר הצליח לחמוק מנקמתו בכך שמת באופן לא צפוי. אך האמת היא שנותר לו עדיין עסק לא סגור עם ליידי צ'רלטון. עסק לא סגור שהוא סירב עד כה לתת לעצמו לזכור עד כמה עמוק הוא בתוכו.

"מים רבים זרמו מתחת לגשר מאז שהיינו יחד לאחרונה," הוא אמר במחותו מקולו כל סימן למחשבות שחלפו זה עתה בראשו. "הדברים כבר אינם כמו שהיו."

"כלל וכלל לא."

תחושת אי-נוחות היא שדחקה את המילים החוצה מפיה של קאת. היא לא ידעה כיצד עליה להתנהג לפני האיש הזה, שהיה הית' וגם לא היה הוא. בהחלט לא הית' שהיא הכירה אז.

הקרח בעיניו סיפר את הסיפור שלו. והיה משהו באמירה הזאת, "מה מותר ומה אסור", שהקפיא את דמה בעורקיה. מי שהיה מולה לא היה כבר הית' שהיא הכירה, וגם לא מישהו שבכלל דומה לו. הקווים החדשים של פניו, שנחקקו מסביב לפיו ולעיניו, קווים שבשום מקרה אי אפשר היה לטעות ולכנות קמטים של צחוק, סיפרו בעצמם את הסיפור שלהם.

"איך משהו יכול להיות כשהיה אחרי כל כך הרבה זמן?" היא שאלה והקשתה את הבעת הקול שלה, להתאימה להבעת פניו. "אתה לא זכאי לקבלת פנים אחרי עשר שנים של היעדרות בלי שנשמע ממך אפילו מילה. אם שמרת על דממה כזאת, אני בטוחה שלא חשבת עלי בכלל."

"קצת יותר מכפי שאת חשבת עלי, מיס קתרין."

ציניות אכזרית שמה ללעג את הפניה הרשמית בה אחיה התעקש שהית' יפנה אליה. הית' הזה, הגבר שההצלחה לה זכה בחייו ניכרה היטב בהופעתו, לעולם לא היה נכנע להוראה לפנות אליה בתואר מיס קתרין, או להפגין כלפיה את הכבוד שאחיה דרש ממנו להפגין. הגבר הזה ניצב זקוף וגאה, ללא ספק, והישיר מבט אל העולם ללא שום רגש נחיתות. והאופן בו הוא השתמש בעקיצה הקטנה והמנומסת הזאת נגדה, הצליח לקלף שכבה מעורה, לגרום לה לחוש תחתיה רגישה וחשופה.

"או שמא אני צריך בכלל לקרוא לך ליידי צ'רלטון עכשיו."

"זה השם שלי!"

עצבנותה גרמה לה להטיל בו את הדברים הללו בצורה כזאת שאפילו היא נאלצה להכיר כקרה ומרוחקת. זאת היתה נימה שיכלה להתאים אפילו לארתור צ'רלטון עצמו, ומכיוון שכך, היא גרמה לה להצטער על כך שפצתה בכלל את פיה ודברה. מצד שני, הנימה הזאת רק התאימה את עצמה לנימת הקול של הית'. אם הוא לא חזר בתור חבר, אז הוא בוודאי חזר בתור אויב, ופתאום היא חשה צורך עז להיזהר מאוד מהזר הכמעט מוחלט הזה. הוא הצליח בחייו, הדבר הזה ניכר היטב בהופעה שלו. אבל הצליח איך? ובאיזה תחום?

"אז שמעת על הנישואים שלי."

והיא יכלה לתאר לעצמה איך בדיוק הוא פירש לעצמו את זה. אבל לא היה לו שום מושג איך התנהלו חייה מאז שהוא עזב. שום מושג לגבי החור הפעור שהוא הותיר בעולמה והאופן בו היא ניסתה נואשות למלא אותו.

הית' הינהן באיטיות ופניו הכהים היו כל כך קפואים, כאילו סותתו מאחת האבנים של אדמות הבור בחוץ; עיניו היו כמו שני רסיסים של אבן צור, אטומות ולא חושפות דבר.

"שמעתי על זה והחלטתי שיום אחד עוד אבוא למסור לך את ברכותי. לא חשבתי שבעלך יותיר אותך אלמנה לפני שיעלה בידי לעשות את הזה, ושבמקום איחולים אני אצטרך למסור לך את תנחומי."

"מותו של ארתור היה שוק מוחלט לכולנו."

מה עוד היא היתה יכולה לומר? הרי בכל זאת, זה היה נכון. והמילים הללו היו סיפור נחמד מאחוריו היא התחבאה מאותו היום שבו הגיעו השוטרים אל בית האחוזה ובפיהם הבשורה המזעזעת. אבל האמת לאמיתה היא שהיא הסתירה את המציאות של חיי הנישואים שלה עוד הרבה לפני כן. עד כדי כך היא התרגלה לזה, שהאינסטינקט להסתיר הכל, לא לגלות לאיש דבר מכל מה שנחבא מאחורי הדלתות האלגנטיות והמהוגנות של "הבית הגדול", הפך לה לטבע שני. לאינסטינקט שלה, למצב ברירת המחדל שלה. ההגנה היחידה שלה מפני דברים שהיו כל כך הרבה יותר גרועים.

זה מה שהנישואים לארתור עשו ממנה. הנישואים שמבחינת כל השכנים – כל המחוז בעצם – היו החתונה של העשור, אך התגלו כתרמית אחת גדולה מההתחלה ועד הסוף. הנישואים שהיא ניסתה להשאיר מאחוריה כשהתגלית על האופן בו ארתור השאיר אחריו את הדברים החזירה אותה ישר לנקודת ההתחלה.

"והוא גם די שינה את המצב."

"באמת? איך בדיוק?"

אלא שהית' לא הציע שום תשובה לשאלה הזאת אלא נכנס אל תוך החדר, נע על גבי השטיח באופן שהעלה במוחה שוב את המחשבות אודות חיית הטרף מלפני כמה דקות. בהיעמדו לפני החלון גדל הממדים, הוא השים עצמו כמתעניין בנוף שנשקף ממנו, במרחבי הגנים הגדולים, בבריכת השחייה הצמודה לצד הבית, ומעבר לאלו, השדות המשתפלים מן הרכס, עם הכבשים הרועות בהם בשלווה למרות הגשם שלא חדל לרדת.

במקום שבו עמד, באור של החלון, היא יכלה להבחין בעור המצולק שעל לחיו, בסימן הצלקת הצרה שהשחיתה את פניו בהימתחה לאורך אחת מעצמות הלחיים שלו. והזיכרון של האופן בו הוא זכה בצלקת הזאת, של מי שגרם לה, תפס את עצביה ומתח אותם בכוח. הסימן נחקק מכוח החבטה של פרסת סוס שהושלכה לעברו באכזריות מכוונת על ידי אחיה ג'וזף, באחד מהתקפי הזעם הבלתי רציונליים שלו. הסוס שהיה שייך לג'ו, אשר רכב עליו באליפות קפיצות הראווה המקומית הובס בצורה מוחצת על ידי הסוס שהית' רכב עליו, אשר הושאל לו על ידי אביה. כרגיל, ג'וזף פרק את כעסו ואת קנאתו בפרץ של אלימות אשר החריד אותה לגמרי.

האם הית' הלך לפגוש גם את אחיה כמו שבא אליה? די היה במחשבה על עימות אפשרי בינם כדי לגרום לתחושה של משהו צונן מחליק במורד גבה ומעביר בה צמרמורת מעיקה.

האמירה הזאת, "החלטתי שיום אחד עוד אבוא למסור לך את ברכותי" מתחה עוד יותר את עצביה המרוטים ממילא. השתמע ממנה שהוא תכנן את חזרתו במשך זמן רב מאוד. אם הוא היה מגיע מוקדם יותר, האם משהו היה מתנהל אחרת?

זיכרון מריר התגנב אל תוך מוחה. הזיכרון של הגעתה אל הכנסייה בכפר, ביום חתונתה, לפני קצת פחות מארבע שנים, כשהיא נעמדה בכניסה לאולם, ממש ליד הדלתות. העוגב כבר החל לנגן את הצלילים המוכרים של מרש החתונה, אבל רק למשך מספר שניות היא נעצרה, הביטה סביב, חיפשה פרצוף אחד כהה, קשה ומוכר. הרשתה לעצמה רק רגע אחד של – של מה בעצם?

תקווה?

אבל ברור שהית' לא היה שם. אחיה וארתור התייחסו אליו באופן נורא. בשום פנים הוא לא היה רוצה להיות שם כדי לחזות במו עיניו באיחוד של שתי משפחותיהם בברית הנישואין. הוא היה היחיד שהזהיר אותה מפני משפחת צ'רלטון. לו רק היתה מקשיבה לו, כמה כאב לב היא יכלה לחסוך מעצמה.

"איך בדיוק זה שינה את המצב?" היא שבה ושאלה ובנימת קולה דרשה תשובה.

"זה לא ברור?"

סיבובו היה איטי, כמו בריקוד כמעט, הוא חג על עקבו והתייצב שוב כשפניו אליה.

"כל זה שייך לך עכשיו."

מחווה של אחת מידיו החזקות הכילה את כל הבית, הגנים ושטחי האחוזה שמעבר לחלון.

"מיס קאת הקטנה זכתה בכל מה שלבה חפץ. הבית הגדול, המעמד, סגנון החיים. הכל כך אלגנטי…"

הוא נופף במילותיו כמו בחרב, מנחית, נועץ, גורם לה להתכווץ בתוך תוכה. כל מה שהוא אמר עורר בה זיכרונות מהימים שהיא בילתה אתו, מהכעס שהיה מתלקח בו אז. ולאחר מכן, הדחיה המוחלטת שהוא הפגין כלפיה. הצריבה המרה שהיא חשה ביודעה כמה היא רחוקה ממצב בו יש לה "כל מה שלבה חפץ", כמעט גרמה לה להתפרץ מתוך מגננה.

"לא כל מה שרציתי!"

אילו הוא רק היה יודע שמעולם לא היו לה בעצם חיי נישואים אמתיים, לא במלוא מובנה של המילה. שהגבר שהיה איש חברה כל כך מקסים, שנון וקשוב במהלך שנות הנעורים שלה ועזר להסיח את דעתה מהחלל העצום שנותר בחייה במקום שהית' עצמו תפס לפני כן, הפך לעריץ קטנוני ומרושע יותר מיום ליום, כמעט מהרגע בו הוא שם טבעת על אצבעה, ביום הולדתה העשרים ואחד. אילו הוא רק ידע שהבית הגדול הפך לכלא שנוא; סגנון החיים האלגנטי היה רק שקר.

"בעלי מת!"

"אני יודע… אבל זאת לא אבדה גדולה. אם כי במקור, חשבתי שאת בעלך אני אבוא לפגוש."

"למה? מה רצית מארתור?"

"היו לנו – ענייני עסקים שהיינו צריכים לדון בהם."

הדגש על המילה "עסקים" שלחה רעד של אזהרה במורד חוט השדרה שלה. כל כך הרבה פגישות "עסקים" הסתיימו לאחרונה בעוד בשורות רעות שהתוספו לכל הבשורות הרעות שכבר נערמו לפתחה.

"איזה מין עסקים?"

"זה כבר לא רלבנטי כל כך."

הבעתו של הית' נעשתה קפואה במכוון, כך שהיא לא הצליחה לנחש מה מתרחש מאחורי שחור עיניו האטומות.

"קשה לי להאמין שארתור היה רוצה לנהל איזשהן עסקאות אתך. הוא לא אמר לי שום דבר על זה אף פעם."

"בעלך נהג לשוחח אתך על עסקיו?"

האם הסתתר עוד משהו מאחורי השאלה הזאת? משהו שהכניס את ההבעה הקודרת לעיניו.

"טוב – בעצם לא."

למען האמת, ארתור לא דיבר איתה על שום דבר. הוא הנפיק פקודות, התעקש על האופן בו דברים אמורים להיראות. אך לא עברו יותר מכמה שבועות של נישואיהם וכבר התברר לה שרעיה ייצוגית היא כל מה שבעלה רצה שהיא תהיה. אישה שתוכל להיראות אלגנטית לצדו, להציג על צווארה או על תנוכי אוזניה את התכשיטים שעברו מדור לדור במשפחת צ'רלטון והיו מפורסמים מאוד. מישהי שתוכל לארגן את הנשפים והאירועים החברתיים שהיו כה חשובים לו.

כמובן שעכשיו היא כבר יודעת למה המסיבות הללו היו כה חשובות לו. הדימוי שהן נועדו להציג בפני העולם בזמן שהוא הסתיר את האמת מאחורי מסך עשן. האמת היתה שהוא בכלל לא רצה מעולם אישה, לא במלוא מובנה של המילה. הנישואים שלהם היו מזויפים בדיוק כמו תכשיטי המשפחה המפורסמים, שהיו בעצם רק העתק של התכשיטים שנמכרו מזמן.

"זה – לא היה הסגנון של ארתור."

"לא חשבתי שכן."

תשובתו תפסה את עצביה. זה הזכיר לה את הצהרתו שהיו לו עסקים עליהם הוא רצה לדון עם בעלה המת. איזה קשר היה לו עם עסקיו של ארתור?

השאלה כבר עמדה על שפתיה, אך היא נבלמה לקול צעדים קלים ונחפזים בהול, שהעידו על הגעתו של מישהו נוסף. וביודעה מי זה עשוי להיות, קאת ידעה שלא תוכל להוסיף לחקור אותו כעת.

בקרוב…

X