נקמתו של מארק קסטלנו | לרכישה באינדיבוק
נקמתו של מארק קסטלנו

נקמתו של מארק קסטלנו

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

גברים מסוגו של מארק קסטלנו לא סולחים – הם נוקמים!

לפני חמש שנים עזבה אותו אווה מקגוויר ואז התחתנה עם יריבו העסקי.

עכשיו היא נותרה עם חובות עצומים, ומארק מציע לה עזרה.

אבל הוא מציע לה אותה במסגרת הצעה שערורייתית…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נקמתו של מארק קסטלנו”

בקרוב…

 1

"כמובן, גברת קול, את תזכי לשמור על התכשיטים ועל כל המתנות האישיות האחרות שמר קול העניק לך במהלך הנישואים," עורך הדין אמר כשסגר את קלסר המסמכים העבה שלפניו. "אבל הווילה במונטה קרלו והיאכטה, כמו גם כל תיק ההשקעות שלו, שייכים עכשיו לסניור מרסלו קסטלנו."

אווה ישבה בכיסאה שלווה וחסרת תנועה. במהלך השנים היא אילפה את עצמה להחזיק את רגשותיה תחת שליטה קפדנית. שום ניצוץ של פחד לא התגלה בעיניה, והידיים המטופחות שנחו בחיקה לא הסגירו כל רעד. אבל עמוק בתוך חזה, היא הרגישה כאילו יד איתנים אחזה בלבה ומעכה אותו באכזריות. "אני מבינה," היא אמרה בקול קריר ומרוחק. "אני כבר נמצאת בתהליך של התארגנות ושל הוצאת החפצים שלי מהווילה במהירות מרבית."

"סניור קסטלנו התעקש שלא תעזבי את הווילה עד שהוא יפגוש בך שם," עורך הדין אמר. "כנראה יש דברים שהוא רוצה לדון איתך עליהם במעמד של העברת הבעלות."

הפעם היא לא הצליחה להשתלט על עיניה שנפערו כשהתבוננה בעורך הדין. "אני בטוחה שצוות העובדים מסוגל לגמרי לעשות לו סיור בווילה," היא אמרה ושלבה את ידיה על מנת להימנע מלהתעסק בעצבנות בתיקה.

"בכל זאת, הוא התעקש לראות אותך אישית הערב בשמונה," עורך דין לטורנה התעקש. "אני מאמין שהוא רוצה לעבור לגור בווילה מיד."

אווה נעצה בו מבט, לבה הולם בפניקה. "האם זה חוקי?" היא שאלה. "החוזה קצר הטווח על דירה שמצאתי כשל ולא היה לי זמן לחפש תחליף. היה כזה עומס של דברים ואני – "

"זה חוקי לחלוטין," לטורנה אמר בחוסר סבלנות מסוים. "הוא היה הבעלים של הווילה מזה כמה חודשים, עוד לפני מותו של בעלך. ובכל מקרה, נשלח אליך מכתב לפני מספר שבועות להזהירך שמר קסטלנו עומד לקחת בעלות על הנכס."

אווה הרגישה שבטנה מתהפכת בצורה קשה שגרמה לה סחרחורת. היא בהתה בעורך הדין, ולא הייתה מסוגלת לדבר ובקושי לחשוב. מה היא אמורה לעשות? לאן תלך בהתראה כה קצרה? היה לה כסף בחשבון הבנק, אבל בהחלט לא מספיק כדי לשלם על מלון לכמה ימים, או אולי אפילו שבועות, בעודה מחפשת לעצמה מקום מגורים.

למן ההתחלה, דאגלס התעקש שהכול יהיה על שמו. זה היה חלק מהעסקה שעשה איתה כשהתעקש שתהפוך לאשתו. ואז, עם מותו היו הוצאות רבות כל כך על הלוויה ועל הסדרת החובות הרבים שהשאיר ללא טיפול בשלבים האחרונים של מחלתו.

"אבל לא קיבלתי מכתב כזה!" היא אמרה אחרי שאספה את מחשבותיה. "אתה בטוח שמכתב כזה אכן נשלח?"

עורך הדין פתח את התיק שלפניו והעביר לה העתק של מכתב מודפס במחשב שאישר את הפחדים הגרועים ביותר שלה. איכשהו המכתב אבד, כי היא מעולם לא קיבלה אותו. היא בהתה במילים המודפסות, והתקשתה להאמין שזה קורה לה.

"אני מאמין שיש לך עבר עם סניור קסטלנו, נכון?" קולו של עורך הדין שלף אותה בבת אחת ממחשבותיה.

"כן, אדוני," היא אמרה כשמצחה עדיין חרוש בקמטי דאגה. "לפני חמש שנים…" היא בלעה במאמץ "…בלונדון."

"אני מצטער שהדברים לא פעלו לטובתך, גברת קול," עורך הדין אמר. "מר קול רצה להשאיר אותך במצב של רווחה כלכלית, אבל המשבר הכלכלי העולמי פגע בו קשה מאוד, כפי שזה פגע גם במשקיעים ואנשי עסקים אחרים. למרבה המזל, סניור קסטלנו הסכים לכסות את החובות הנותרים כחלק מחבילת ההשתלטות."

בטנה של אווה שקעה לפתע כמו מעלית מקולקלת. "חחובות?" המילה יצאה בלחישה משפתיה המיובשות. "אבל חשבתי שהכול טופל. דאגלס הבטיח לי שהכול הוסדר, שלא תהיה לי סיבה לדאגה." בעודה מדברת, היא קלטה כמה טיפשה ותמימה היא נשמעת. היא נשמעה בדיוק כמו האישה הייצוגית והריקנית שהתקשורת עשתה ממנה. אבל האם העלבון הזה לא הגיע לה? אחרי הכול, היא הייתה טיפשה נאיבית שהאמינה למילה של דאגלס לפני חמש שנים, רק כדי לגלות תוך שעות מטקס הנישואים שאי אפשר לסמוך על הבטחותיו.

עורך הדין לטורנה התבונן בה בקדרות. "אולי הוא לא רצה להכביד עליך וליידע אותך כמה גרועים היו הדברים לקראת הסוף. אבל תני לי לומר לך שבלי ההצעה הנדיבה של סניור קסטלנו היית מוצאת את עצמך במים עמוקים מאוד. כל המוסדות הפיננסיים בעולם עצבניים עכשיו. תביעות לתשלום מגיעות כמעט ברמה יומית. סניור קסטלנו הסכים לכסות את כל דרישות התשלום העתידיות."

אווה מיהרה ללחלח את שפתיה, וטעמה קומבינציה מתוקה-מרה של קוקטייל תות ושל פחד. "זה נראה נדיב מאוד מצדו," היא אמרה, ושמרה על כתפיים וגב ישרים.

"כן, אבל הוא אחד האנשים העשירים ביותר באירופה," עורך הדין אמר. "חברת הבנייה שלו גדלה בצורה מדהימה בשנים האחרונות. יש לו סניפים בכל העולם, אפילו במולדתך, אני מבין. האם את מתכוונת לחזור עכשיו לאוסטרליה?"

אווה חשבה בגעגוע על חזרה למולדת, אבל מכיוון שאחותה הצעירה הייתה עכשיו נשואה והתגוררה בלונדון, היא הרגישה שזה רחוק מדי, במיוחד עכשיו. סרינה עדיין לא חזרה לעמוד על הרגליים אחרי שסבלה מהפלה איומה אחרי עוד ניסיון כושל של הפריית מבחנה. אווה חזרה לא מזמן מביקור אצל אחותה, והבטיחה לחזור במהרה על מנת לסייע לה להתאושש מהתקופה הקשה. אבל לחזור לשם עכשיו לא היה אפשרי כי סרינה תחוש מיד שמשהו קורה וזה לא יסייע להחלמה שלה, אם תקלוט את מצבה הקשה של אווה. "לא," היא אמרה,"יש לי חברה שאני רוצה לבקר בסקוטלנד וחשתי שאנסה למצוא שם עבודה."

אווה יכלה לראות את ההבעה הצינית בעיניו של עורך הדין, כשהוא קם על רגליו. היא הניחה שמזווית הראייה שלו זה הגיע לה, אחרי הכול, אפשר לומר שהיא הייתה אישה מוחזקת במהלך חמשת השנים האחרונות. ללא ספק הוא חשב שלמצוא עבודה רגילה עם סוג ההטבות שאליהן הורגלה לא יהיה פשוט.

אווה הייתה מודעת מאוד למצבה הלא מבוסס. זה לא יהיה קל, אבל היא זקוקה לזרם קבוע של הכנסות כדי לעזור לאחותה להוליד את הילד שכמהה אליו כל כך. בעלה, ריצ'רד הולט, הרוויח משכורת סבירה כאיש אקדמיה, אבל ממש לא מספיק על מנת לכסות את ההוצאות של טיפולי ההפריה החוזרים.

אווה הציצה בשעונה כשעזבה את משרדו של עורך הדין. יש לה פחות משלוש שעות עד שתראה את מארק קסטלנו בפעם הראשונה מזה חמש שנים. הבטן שלה התכווצה בפחד כשפסעה בזריזות לאורך המדרכה.

פחד, או שזו הייתה התרגשות?

אולי היה בזה משניהם, אווה החליטה. היא פחות או יותר ציפתה שיצור איתה קשר. היא ידעה שהוא יתענג על האפשרות לשמוח לאידה בשל הצורה שבה התגלגלו הדברים. החדשות על מותו של דגלאס לפני שישה שבועות נפוצו סביב העולם. היא הניחה שמארק חיכה את כל הזמן הזה על מנת לראותה כדי ליהנות בצורה מקסימלית מהנפילה שלה.

הווילה הייתה קרירה אחרי החום הקיצי והיא שחררה את שערה הדביק מאחורי הצווארון וגלגלה את צווארה וכתפיה בניסיון לשחרר חלק מהמתח שהצטבר שם.

סוכנת הבית, אישה צרפתייה מבוגרת בשם סלסט, באה לקראתה דרך הסלון המרכזי שלמרגלות גרם המדרגות המרשים. "תסלחי לי, מאדאם, אבל יש לך מבקר," היא אמרה בצרפתית ואז המשיכה באנגלית, "סניור מארק קסטלנו. הוא אמר שאת מצפה לו."

אווה חשה את הפניקה שעלתה בה, כמו רגליים זעירות ומבוהלות שהתרוצצו בשערה. "מרסי, סלסט," היא אמרה, והניחה את התיק שלה על המשטח הפנוי הקרוב ביד שהייתה, כמעט אבל לא ממש, יציבה. "אבל נאמר לי שהוא יגיע מאוחר הרבה יותר."

סוכנת הבית הרימה ידיים במחווה של: מה – אני – יודעת? "הוא כאן עכשיו, שם," והיא הצביעה אל הסלון הרשמי שנשקף אל הגנים ואל הנמל והים שמאחוריהם.

אווה נעלה את פיה, אם כי לבה שוב התהפך. "את יכולה לעזוב עכשיו," היא אמרה. "אני אראה אותך בבוקר. ערב טוב."

סוכנת הבית הנהנה בראשה הכסוף ונסוגה. אווה לקחה נשימה עמוקה ופלטה אותה במאמץ.

הדלת של הסלון הייתה סגורה, אבל היא יכלה לחוש בנוכחותו של מארק העומד מאחוריה. היה ברור לה שהוא לא יושב. הוא גם לא יצעד הלוך ושוב בקוצר רוח. הוא פשוט יעמוד.

מחכה.

לה.

אווה הניחה רגל אחת נעולה בנעלי עקב גבוהות, ואחריה את השנייה, הלכה אל הדלת, פתחה אותה ונכנסה אל החדר.

הדבר הראשון שבו הבחינה היה ריחו: ניחוח הדרים חריף ונימה של חום גוף גברי, הוא חדר לנחיריה וגרם להם להתרחב באופן לא רצוני.

הדבר הבא שבו הבחינה היה עיניו. הן ננעלו על עיניה תוך שנייה, עמוקות וכהות כמו פחם, לא קריאות ועם זאת סקסיות בצורה מסוכנת. ריסיו היו שחורים ועבים מתחת לגבות שחורות לא פחות, מבטו היה אינטליגנטי וחריף וגם גברי בצורה גורפת. אחרי שאחז במבטה במה שנראה לה כמו נצח, מבטו עבר לחלוף על פני דמותה בעצלתיים, משאיר אחריו מסלול של חום יוקד. להבות התפרצו מתחת לעורה, לוחכות את עורקיה, מבעירות בתוכה אש של תשוקה שחשבה שמזמן כלתה.

הוא לבש חליפת פסים אפורה כהה שהדגישה את רוחב כתפיו ואת הרזון השרירי של גופו. שערו השחור היה ארוך יותר מבעבר, אבל אווה חשבה שהמראה הסתור מעט של מי שקם עכשיו משינה התאים לו להפליא. החולצה הלבנה והעניבה הכסופה הדגישו את עורו השחום, החפתים המתנוצצים על פרקי ידיו החזקות הזכירו לה עד כמה הצליח בחמש השנים האחרונות.

"אז אנחנו נפגשים שוב לבסוף," מארק אמר בקול העמוק והגברי שתמיד השפיע עליה. "אני מצטער שלא הגעתי ללוויה או שלחתי לך כרטיס של השתתפות בצערך." שפתיו בצעו תזוזה קלה שסתרה את כנות דבריו. "תחת הנסיבות לא חשבתי שזה יהיה מתאים."

אווה זקפה כתפיים כדי לטשטש את ההשפעה שלו עליה. "אני מניחה שאתה כאן על מנת לשמוח לאיד, להתענג על הפרס שלך," היא אמרה, בניסיון להתנשאות.

עיניו הכהות התנוצצו. "זה תלוי על איזה פרס את מדברת, מה פטיט" (קטנה שלי, המתרגמת).

אווה הרגישה את עורה בוער כשעיניו חלפו שוב על פני גופה. זה תמיד גרם ללבה לדלג על פעימה כשהשתמש במילות חיבה צרפתיות במבטא האיטלקי הסקסי שלו.

היא תהתה אם ידע כמה זה הכאיב לה לראות אותו שוב. לא רק רגשית, גם גופנית. זה היה כמו כאב עמוק בעצמותיה; הן חרקו מהזיכרון שלו מחבק אותה, מנשק אותה, גורם לגופה להתפוצץ מתשוקה פעם אחרי פעם. היא הרגישה את התגובה הגופנית העזה שלה אפילו עכשיו, בגלל היותה באותו חדר איתו. כאילו נפרטו מיתרים עמוק בתוכה, והזכירו לה את כל החום והבערה של תשוקתו אליה ושל תשוקתה אליו.

היא קיוותה שהוא כבר הפסיק לשנוא אותה, אבל היא יכלה לראות את אש השנאה בעיניו, היא יכלה אפילו לחוש זאת בתנוחה של גופו שהתנשא לגובה של יותר ממטר תשעים, במתח של שריריו המפוסלים, באצבעותיו הארוכות שאותן כיווץ ושחרר כאילו אינו בוטח בעצמו שלא ישלח את ידיו ויטלטל אותה בגלל הדרך בה בגדה בו. לו רק היה יודע את האמת, אבל איך היא יכולה להסביר אותה עכשיו, אחרי כל הזמן הזה?

אווה זקרה את סנטרה בתעוזה שממש לא הרגישה. "בוא לא נדבר בחידות, מארק. תגיד את מה שבאת לומר."

הוא התקרב אליה. זה היה רק צעד אחד, אבל הוא העתיק את נשימתה. היא בלעה, אבל זה רק העצים את המתח. היא הייתה חייבת לשרבב צוואר, כי אפילו בעקביה הגבוהים, הוא עדיין התמר מעליה. עיניו ננעצו בה במבט נוקב, בריכות כהות ועמוקות של כעס.

"אני כאן כדי לקחת בעלות על הווילה הזו," הוא אמר, "ולהציע לך עבודה ששנינו יודעים שאת מוכשרת אליה מאוד."

היא הקדירה פנים, בטנה מתכווצת במתח, כל כולה מלאת חשש. "לעשות מה?"

שפתו העליונה התרוממה, עיניו התנוצצו בבוז מקפיא. "לתת שירות לאיש עשיר. את מפורסמת בזה, נכון?"

גווה של אווה הזדעזע כששנאתו הוטחה בה בגלים דוממים. "אתה לא יודע דבר על מערכת היחסים שלי עם דגלאס," היא אמרה, וניסתה לשמור על קול יציב ונשלט.

"מקור ההכנסה שלך מת," מארק אמר בבוטות. "הוא השאיר אותך בלי כלום, אפילו בלי קורת גג מעל הראש הבלונדיני היפה שלך."

"רק בגלל שלקחת ממנו הכול," היא ירתה בחזרה. "עשית את זה בכוונה, נכון? יכולת לבחור מבין מאות ואלפי חברות, אבל שמת עליו מצוד ולקחת ממנו הכול כדי להתנקם בי."

הוא חייך חיוך של מנצחים, אבל היה שם רמז לאכזריות. "אני אתן לך דקה או שתיים לחשוב על זה," הוא אמר. " אני בטוח שתגלי שזה המסלול ההגיוני ביותר עבורך בנקודת הזמן הזו בחייך."

"אני לא צריכה אפילו שנייה לחשוב על זה," היא אמרה בשפתיים סגורות. "אני לא רוצה את העבודה המחורבנת שלך."

הבזק של כעס נגלה במבטו. "האם עורך הדין שלך לא הסביר לך איפה עומדים הדברים?"

"אני מעדיפה לחיות ברחוב ולא לעבוד עבורך ולא משנה באיזה תפקיד," היא אמרה. "אני יודעת מה אתה מנסה לעשות, מארק, אבל זה לא יצלח. אני יודעת שאתה חושב שבגדתי בך בכוונה, אבל לא כך זה התרחש! לא ידעתי דבר על האינטרסים העסקיים של דאגלס. הוא לא סיפר לי שהוא מתחרה איתך על אותו חוזה."

פיו היה קו דק וישר של מתח. "שקרנית בוגדנית שכמוך," הוא אמר בארסיות. "עשית כל מה שבכוחך כדי להרוס אותי וכמעט הצלחת בזה. איבדתי כמעט הכול. הכול, את שומעת אותי?"

אווה עצמה את עיניה במצוקה. התדר של כעסו באוויר היה כמו חבטות ישירות בבשרה. היא לא יכלה להתגונן כנגד מה שעשתה לו שלא במתכוון על ידי נישואיה לדאגלס קול. אבל אם הייתה צריכה הייתה חוזרת על מעשיה. למענה של סרינה.

"תפקחי את עינייך," מארק נהם לעברה.

עיניה נפקחו בבת אחת, עוקץ הדמעות מערפל את ראייתה. "אל תעשה את זה, מארק," היא אמרה, כמעט בתחינה. "אי אפשר לשנות את העבר על ידי מניפולציות שנעשות בהווה."

עיניו הבזיקו כצמד להבות כשלפת את סנטרה בין שתי אצבעות, מגעו כמו חותם על עורה. עיניו חדרו לתוכה, אחזו בעיניה בדו-קרב שלא יכלה אפילו לקוות לנצח בו. היא הורידה את מסך ריסיה, אבל הוא הגיב על ידי הרמה נוספת של סנטרה. "נשבעתי שיום אחד אני אגרום לך לשלם על מה שעשית לי, אווה, והיום הזה הגיע," הוא אמר. "הווילה שלי וכל מה שבתוכה, כולל אותך."

היא בלעה בעווית וניסתה לסלק את אחיזתו. "לא… לא!"

אצבעותיו צבטו את בשרה. "כן וכן, מה בל," (יפתי, המתרגמת) הוא אמר. "האם את לא רוצה לשמוע את התנאים שלי?"

אווה נאבקה על שליטה ברגשותיה. היא נשכה את פנים שפתיה וטעמה דם וחרטה. "תמשיך, אם כך," היא אמרה וכתפיה שקעו מעט.

אצבעותיו הרפו את אחיזתן, אגודלו נע בליטוף עדין על שפתה התחתונה, עד שכל קצות עצביה עקצצו. אווה הופנטה על ידי מגעו. הוא היה עדין עד כאב אחרי המילים הפוצעות שלו. היא הרגישה שהיא מתמוססת, הנוקשות עזבה את רגליה וידיה, גופה זכר איך הרגיש כשנצמדה אל החום הקשה והמגונן שלו.

אחרי רגע, נדמה שהוא התעשת. ידו נפלה מפיה ועיניו התקשו שוב. "את תהיי הפילגש שלי," הוא אמר. "אני אשלם לך קצבה, למשך הזמן שנהיה ביחד. אבל אני רוצה להבהיר משהו אחד למן ההתחלה. שלא כמו הדרך שבה תמרנת את קול להתחתן איתך, אני לא מציע אותה עסקה. לא יהיו נישואים בינינו. אי פעם."

לבה של אווה התכווץ בכאב לשמע המרירות בקולו. הוא אמר את המילים כאילו היו תוכנית עסקית. אבל מה השתנה? האם לא אמר משהו די דומה לפני חמש שנים? בלי נישואים, בלי ילדים, בלי מחויבות. והיא הייתה טיפשה מספיק כדי לקבל את זה… למשך זמן מה.

אווה לקחה נשימה עמוקה שחרכה את גרונה. "אתה נראה משוכנע מאוד שאקבל את ההצעה שלך."

"זה בגלל שאני מכיר אותך, אווה," הוא אמר ובמבטו היה אור ציני. "את צריכה כסף והרבה."

"אני יכולה למצוא עבודה." הגאווה גרמה לה לזקוף את כתפיה עוד יותר. "חשבתי לחזור לדגמן."

מבט נחוש הקשיח את עיניו לקרח שחור. "מילה אחת ממני ואין אף סוכנות לאורכה ולרוחבה של אירופה שתיקח אותך."

אווה הצטערה שלא היה לה אומץ לחשוף את השקר שלו. אבל אחרי עצירה של חמש שנים בקריירת הדוגמנות שלה שעליה התעקש דגלאס, היא לא העריכה את סיכוייה לחזור לסוכנות הישנה שלה, שלא לדבר על סוכנויות אחרות.

"אני אוכל למצוא עבודה אחרת," היא אמרה במבט מתריס.

"לא סוג עבודה שישלם לך מספיק על מנת להזרים כסף לחשבון הבנק של אחותך על בסיס קבוע."

עיניה של אווה נפערו לרווחה. "אתה יודע על זה?"

הוא העניק לה מבט מסתורי. "את מכירה את האמרה – תחזיק את חבריך קרוב ללבך, אבל את אויביך קרוב עוד יותר. אני דואג לגלות כל מה שיש לדעת עליך, אווה."

אווה הרגישה כאילו שיפד את לבה על שפוד ברזל. היא רצתה לחבק את עצמה כדי להתגונן מהכאב. אבל איכשהו היא עמדה בתקיפות, עיניה מכילות את האש השחורה של עיניו.

"בבקשה תשמור על סרינה מחוץ לזה," היא אמרה בקול חלול.

"לא יהיה צורך שתדע משהו מלבד העובדה שאנחנו שוב ביחד," הוא אמר.

אווה תהתה איך החדשות ישפיעו על אחותה. מתוך נאמנות עזה אליה, סרינה לא הזכירה את שמו של מארק בנוכחותה במשך חמש השנים האחרונות. היא גם שמרה בסוד את מערכת היחסים האמיתית שהייתה לאווה עם דגלאס קול. היא שמרה על הסוד אפילו בפני בעלה ריצ'רד שלא היה מודע לכך עד עצם היום הזה. סרינה נחרדה עוד יותר מהאפשרות שמשפחתו השמרנית של ריצ'רד תשמע על תקופת המאסר שרק מעשיה של אווה מנעו אותה מן הצורך לרצות.

אבל החזרה אל מארק בתנאים שהעמיד בפניה הייתה בלתי נסבלת לאווה. איך תוכל לשאת את מסעו היומי אחרי נקמה? איך תוכל להתמודד עם שנאתו יום אחרי יום?

היא התבוננה בו שוב, מזועזעת מן האיש הקר והמחושב שהפך להיות. הוא בהחלט לא היה מלאך בעבר – כן, הוא היה בעל רצון חזק וגאה והתעקש ביהירות להשיג את רצונו, אבל הוא מעולם לא היה אכזר. אבל מה שהכאיב יותר מכול הייתה העובדה שזו הייתה הבחירה שלה להינשא לדאגלס קול שהביאה לשינוי בו. כמובן שמארק חושב שזה מכוון, אבל דגלאס תכנן זאת כך ללא ידיעתה.

היא פכרה ידיים, ולטפה ללא משים את טבעת האחלמה שעל אצבעה, מנחת שלום שדגלאס העניק לה במשך החודשים האחרונים של מחלתו. "אני צריכה זמן לחשוב על זה…"

עיניו של מארק הבזיקו כמו פגיונות שלופים. "היו לך שישה שבועות."

אווה מצמצה בתגובה למילים החותכות שלו. "אתה בוודאי לא מצפה שאני אקבל את ההצעה השערורייתית שלך ללא קצת זמן למחשבה, נכון?"

פיו התעקל בגיחוך מלגלג. "לא לקח לך הרבה זמן לחשוב להמשיך עם גבר אחר אחרי שעזבת אותי. בתוך חודש כבר חיית עם קול כאשתו."

"אני בטוחה שהמשכת בחיים באותה מהירות," היא אמרה ועיניה בערו. "למעשה, לעתים נדירות אתה לא זוכה לכיסוי תקשורתי כשכוכבנית על זרועך."

"אני מודה שאני לא חי כנזיר," הוא אמר, "מה שמביא אותי לתנאי נוסף מצדי אשר להסכם."

"לא הסכמתי לזה עדיין."

"את תסכימי."

אווה חרקה שיניים. "תן לי לנחש," היא אמרה ונעצה בו מבט מלא תרעומת. "אתה רוצה שאהיה נאמנה לך בעוד אתה עושה מה שאתה רוצה ועם מי שאתה רוצה."

עיניו הכהות הבהיקו. "אולפת היטב, אני רואה. אולי התקופה שבילית עם קול לימדה אותך לבסוף איך להתנהג."

היא הדקה שפתיים עד לאובדן תחושה, התייחסותו אליה כאל רודפת בצע גרמה לכעס לבעבע בתוכה. זה היה כל כך לא הוגן. למה הוא לא יכול לעזוב את העבר בשקט? לבוא אליה עכשיו, אחרי כל הזמן הזה, לא ישיג דבר מלבד עוד שברון לב בשבילה. זה שבר לה את הלב לעזוב אותו בפעם הראשונה. היא הייתה זקוקה לכל כוח רצונה וכבודה העצמי בכדי לעשות זאת. החיים איתו כפילגשו היו כה מרירים-מתוקים עד שלבסוף בחרה במר על פני המתוק. הוא סירב להבטיח לה דבר מלבד פרשה קצרת טווח. הרעיון של נישואים היה תועבה בשבילו; ונראה שעתה זה היה נכון מתמיד.

מארק שלף מכיס המקטורן שלו מעטפה ומסר לה אותה. "ניסחתי מסמך חוקי לחתימתך," הוא אמר. "זה מצהיר איזה סכום כסף אני מוכן לשלם לך עבור מגורים משותפים איתי. אם תחתמי עליו, לא תוכלי לדרוש תמיכה ברגע שמערכת היחסים תסתיים."

"הסכם קדם נישואין?" היא שאלה, והקדירה פנים כשלקחה את המעטפה מידו.

"ללא הנישואים," הוא אמר, עיניו קשות כיהלומים. "בלי נישואים, בלי ילדים."

אווה התכווצה בכאב. העובדה שליוותה את אחותה דרך הייסורים שנגרמו לה בשל עקרותה גרמה לה להיות מודעת מאוד עד כמה השתוקקה היא לתינוק משלה. לשמוע את מארק מצהיר שהוא לא רוצה ילדים גרם לה לכאב לב. היא הייתה בת עשרים ושבע, צעירה מספיק בשביל לא להיכנס לפניקה, אבל בגלל בעיות הפריון של אחותה הצעירה ממנה היא לא יכלה להימנע מדאגה שאולי גם היא לא תצליח להרות בצורה טבעית.

"אני יכולה להבטיח לך שאני לא אשקול אפילו לרגע להביא ילד לתוך הסכם שכזה," היא אמרה והסתובבה לאחור כדי להניח את המעטפה מידה.

אווה שמעה אותו נע מאחוריה, וקפאה. היא התפללה בשקט שהוא לא ייגע בה כדי שלא תסגיר את עצמה. העור לאורך ידיה החשופות התכווץ בציפייה לידיו החמות. כמה פעמים הוא חיבק אותה מאחור בעבר? ידיו נהגו לנוע לאטן ממותניה אל שדיה, לעטוף אותה, פיו מתחכך בעור הרגיש של צווארה עד שהייתה מסתובבת בזרועותיו ומציעה לו את עצמה.

מוחה התפוצץ מתמונות שלהם ביחד. התשוקה שהצית בה הייתה משהו שלא חוותה קודם, אף על פי שלא הייתה בתולה כשנפגשו.

כשידיו נעצרו על מותניה, היא רעדה. "את מוצאת את מגעי דוחה, או שאת עדיין רעבה אליו?" הוא שאל, נשימתו החמה מחליקה סמוך לאוזנה.

לו רק ידע! היא חשבה. "אמרתי לך… אני… אני רוצה זמן לחשוב על זה," היא אמרה וניסתה לשמור על קול יציב.

הוא סובב אותה אליו, עיניו נוקבות את עיניה. "אין לך זמן לחשוב על זה, קארה," הוא אמר. "יש לך חובות עד ליהלומים שבתנוכי אוזניך." הוא נגע בתנוך אחד. "האם הוא קנה לך אותם?"

נשימתה של אווה נתקעה בגרונה כמו פיסת משי על קוץ פראי. "כ-כן…"

ידיו נפלו לצדי גופו כשציווה, "תורידי אותם."

היא הקדירה פנים, בטנה צללה בחשש. "מה?"

פיו התכווץ בנחישות. "תסירי אותם וכל דבר אחר שהוא נתן לך. עכשיו."

אווה חשקה שפתיים כדי להכיל את הפניקה המתעצמת שלה. האם זה באמת מארק שלה? הגבר שבו התאהבה עמוקות ובאופן בלתי הפיך? הוא היה זר עכשיו, זר מוחלט, שמלבד נקמה רוצה גם להשפילה עד עפר.

היא לא תיכנע לו.

היא לא.

היא סגרה את ידיה לאגרופים לצדי גופה, והדפה את המבט המקפיא שלו בהבזק לוהט משלה. "לא." קולה יצא דק ושקט מדי, אז היא חזרה על דבריה. "לא. בהחלט לא."

אישוניו התרחבו, ופיו נעשה שטוח עוד יותר. "אני אתן לך דקה אחת, אווה, או שהעסקה מבוטלת. תחשבי על החובות העצומים שבעלך השאיר אחריו. לפי הספירה האחרונה מדובר במאות אלפי דולרים." הוא כיוון את הטיימר של שעונו, מבטו הכהה מחזיק בשלה בהתרסה. "הדקה שלך מתחילה עכשיו."

הנחישות בעיניו העבירה צמרמורת של פחד בעמוד השדרה שלה. "א-אל תעשה את זה, מארק…"

עצב קפץ לצד פיו. "אם לא תעשי זאת, אז אני אעשה את זה עבורך," הוא הזהיר.

אווה האמינה שהוא מסוגל לזה. ידיה רעדו כשניסתה להסיר את עגיליה, אצבעותיה כשלו בחוסר אונים עד שהייתה קרובה לדמעות. היא המשיכה במאבק, מתבוננת בו במרירות, שונאת אותו באינטנסיביות כזו שיכלה להרגיש את החריפות בפיה. לבסוף היא הוציאה את העגילים החוצה והניחה אותם על השולחן הסלוני שלצידה.

"עכשיו השאר," הוא אמר, עומד ברגליים פסוקות, ידיו שלובות על חזהו בתנוחה סמכותית שהרתיחה את דמה.

עדיין מזדעפת, היא פשטה את הטבעות הרשמיות שלה והניחה אותן לצד העגילים. "הנה," היא אמרה, וזקרה גבות בהתרסה, "עכשיו אתה מרוצה?"

עיניו הכהות הפשיטו אותה ללא רחם. "תמשיכי."

לבה של אווה הטלטל בחזה. היא העבירה את קצה לשונה על שפתיה, ניסתה לקנות זמן ותהתה אם הוא רוצה שהיא תתפורר לגמרי, תתחנן ותשדל אותו להפסיק.

היא לא תעשה זאת.

היא לא תתכופף, או תשבר, היא לא תבכה, היא לא תתחנן.

היא זקרה סנטר ונעלה מבטים איתו. עיניים כחולות-אפורות נלחמו עם שחורות-חומות. "בסדר," היא אמרה והרימה בהתרסה כתף אחת כששחררה את הסוגר של שעונה. היא הסירה אותו מעל פרק ידה והניחה אותו ליד העגילים והטבעות.

היא הזדקפה, ואחרי שהעניקה לו מבט מתריס, החליקה את נעליה מעל רגליה ובעטה בהן הצידה, ואז שלחה את ידיה אל הרוכסן שמאחורי חצאיתה. היא אמרה לעצמה שהיא כבר עמדה ללא בגדים לפני מאות אנשים בתקופה שדגמנה. זה לא יהיה שונה; חוץ מזה הוא כבר ראה הכול בעבר. גופה לא היה סוד עבורו. הוא הכיר כל קו, כל עיקול וכל מקום סודי.

המתח באוויר היה בר מישוש.

אווה פתחה את הרוכסן, הרחש המתכתי הדהד בתוך הדממה. האריג החליק אל הרצפה והיא יצאה מתוכו, אצבעותיה נעות אל קצה חולצתה.

עיניו של מארק עקבו אחריה. היא הרגישה את חום מבטו חורך את גופה כשהחולצה שלה הצטרפה אל החצאית על הרצפה. היא עמדה לפניו בחזיית פוש-אפ מתחרה שחורה ובתחתונים, סנטרה גבוה, מותנה הימני מוטה בפוזה של דוגמנית. "קניתי את אלה בעצמי," היא אמרה במבט מתריס.

שפתיו נעו, עיניו התנוצצו. "תוכיחי את זה."

אווה חשקה שיניים, ונלחמה לשמור על שליטה. הוא רצה שהיא תשבר, היא חייבת לזכור את זה. הוא רצה לשבור את גאוותה בכל צורה שיוכל. "כבר אין לי את הקבלה, אז אני חוששת שתיאלץ להסתפק במילה שלי," היא אמרה והבליטה את סנטרה כדי לטשטש את הרעד.

"המילה שלך?" שפתו העליונה התרוממה בלגלוג. "ממתי אני אמור להאמין למילה של רודפת בצע?"

"אני לא רודפת בצע," היא אמרה באצילות שקטה אך נחושה.

הטיימר של השעון שלו צלצל והודיע לה שהדקה שלה הסתיימה.

אווה הרגישה את בטנה מתהפכת כשמבטו של מארק נחבט במבטה. "ובכן?" הוא אמר.

היא מעולם לא הרגישה עירומה וחשופה יותר, אבל היא עדיין לבשה יותר ממה שרוב האנשים לבשו על חופי הריביירה שיכלה לראות מחלונות הווילה.

"כמה אתה מתכוון לשלם לי?" היא שאלה וידעה שזו בדיוק השאלה שהייתה שואלת רודפת בצע מקצועית, אבל כבר לא היה לה אכפת. סרינה הייתה חשובה יותר מגאוותה. הסבל של אחותה לאחרונה היה הרבה יותר גרוע מכל מה שמארק קסטלנו יוכל לעשות לה.

הוא נקב בסכום שהרים את גבותיה. "כל כך הרבה?" היא שאלה בקול חורק.

הוא העניק לה חיוך רודני, החורים השחורים באישוניו מתרחבים בהבטחה חושנית. "אני אגרום לך להרוויח כל גרוש, אווה. אני לא מניח ששכחת כמה טובים היינו יחד, אה?"

אווה קלטה שלחייה מסמיקות. היא זכרה הכול: כל מגע, כל נשיקה, כל ליטוף וכל אורגזמה שהותירה אותה רועדת בזרועותיו פעם אחרי פעם. "אתה רוצה איזו מדליה על כך שאתה מסוגל לבצע מה שבני אדם, ואפילו בעלי חיים, עשו מאות שנה?" היא שאלה במבט חותך.

לפתע הוא לפת אחד מפרקי ידיה ומשך אותה אליו, חזהו צמוד לחזה, הירכיים החזקות שלו צמודות לרגליה החלשות והרועדות. "אל תדחפי אותי רחוק מדי, אווה," הוא אמר בנהימה. "אני מאוד קרוב לצאת מכאן ולעזוב אותך להתמודד עם הנושים של השוגר-דדי שלך."

ושוב אווה רצתה נואשות לחשוף את איומי הסרק שלו. היא גם הייתה עושה זאת, לולא סרינה. מראה של אחותה הפגועה אוחזת בתצלום האולטרה סאונד של העובר שאיבדה, ומלטפת אותו שוב ושוב עלה בזיכרונה. "אני אוציא הודעה לתקשורת בזמן לעיתונים של מחר," הוא אמר לתוך הדממה. "אנחנו נתחיל לחיות יחד מעכשיו."

אווה התבוננה בו בעיניים פקוחות וחוששות. "כל… כל כך מהר?"

עיניו עברו אל פיה ואז חזרו אל עיניה. "חיכיתי חמש שנים כדי שתהיי היכן שאני רוצה שתהיי," הוא אמר.

היא התבוננה בו במרירות. "ואיפה זה?" היא שאלה. "בכף ידך, מתחננת לרחמים?"

הוא שרטט באצבע ארוכה מסלול על שדיה ואז ירד אל מחשופה, קצות העצבים שמתחת לעורה התפוצצו בתגובה. "אני חושב שאת יודעת בדיוק היכן אני רוצה אותך," הוא אמר בקול שהיה מחוספס ועמוק וחושני ומסוכן.

גופה של אווה נרעד למחשבה שיחדור לתוכה, יעשה אותה שלו.

ללא אהבה.

ללא משיכה הדדית.

בנקמה מלאת תשוקה וטינה…

בקרוב…

X