נקמה בהזדמנות הראשונה | לרכישה באינדיבוק
נקמה בהזדמנות הראשונה

נקמה בהזדמנות הראשונה

שנת הוצאה: 2004
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

ריימנוד פסקל משוכנע כי קייטלין היא רודפת בצע שהשיגה את ירושתה באמצי פיתוי. במרמה הויא גזלה ממנו את האדמה אשר למיטב הבנתו שייכת לו. כאשר ריי מוצא דרך לתבוע לעצמו את יורשתה של קייטלין, הוא נאחז בהזדמנות הנקמה שנקרתה לפניו. לאחר שיפתה אותה בסעודות כיד המלך… יקח איל ההון הצרפתי את מה שבצדק שייך לו…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נקמה בהזדמנות הראשונה”

בקרוב…

כאשר קֵייתְלִין סיפרה לאנשים שהיא עוזבת את אנגליה כדי לפתוח בחיים חדשים בפרובנס, נשמעו הדברים זוהרים ומלהיבים. עתה, משהתבוננה בגשם הזלעפות האלכסוני מבעד לשמשת המכונית, החלה לעכל את המציאות. האם בזאת העניין: בווילת החלומות שלה, דרך המילוט שלה מכל מה שהשתבש בחייה?
בדמיונה טבלה הווילה בחמימותה של צמחייה ירוקה שופעת באזור כפרי צרפתי. בית שצבעו החום-צהוב מתמזג עם הירוק של הסביבה. תריסים ירוקים מוגפים כדי למנוע מהשמש הים תיכונית המסנוורת לחדור אל החדרים המושלמים. אולם המציאות לא דמתה כלל לחלומותיה. אולי בעבר היה הקוטג' בעל קסם מיוחד, אבל עתה הוא נראה קודר ומוזנח ולמען האמת, עגמומי למדי.
אולי היא טעתה בפנייה וזה לא באמת הבית שלה? היא בדקה את הכיוון במפה, אחר כך בחנה שוב את המסמכים שקיבלה במשרדו של עורך הדין. ההנחיות היו בבירור לנסוע ישר; היא לא חשבה לרגע שהוא טעה, עם זאת, היא לא ראתה בסביבה אפילו מבנה אחד לרפואה. קייתלין התבוננה שוב במבנה הרעוע. אור היום החל לדעוך, ויהיה עליה לצאת ולחקור לפני רדת החשכה. אפשרות אחרת היתה לסובב את רכבה ולחזור לכפר הקרוב ולהזמין חדר במלון. המחשבה על מקלחת חמה, אוכל צרפתי טעים וסדיני כותנה קרירים נראו מפתים למדי. היא יצאה מלונדון בארבע ושלושים הבוקר; השעה היתה כבר כמעט שבע בערב והיא היתה מותשת. אבל היא כבר עשתה את כברת הדרך הזו ולמרות עייפותה היא לא תירגע עד אשר תדע בוודאות שזו וילה מִיראבֵּל… הירושה שלה.
היא כיבתה את המנוע. צלילי מקצב הגשם שהכה בגג בחוזקה הפרו את הדממה ונשמעו כמו שאון רעמים ממרחק. העולם שבחוץ שקע בערפל מימי קודר כשהמגבים של שמשת הרכב חדלו מפעולתם. קייתלין כיסתה את ראשה בכובע של מעיל הגשם, נטלה את מפתח הדלת הקדמית שקיבלה והוציאה פנס מתוך תא הכפפות, היא נשמה נשימה עמוקה ויצאה מהרכב.
רגליה שקעו בקרקע הבוצית והרטובה. היא החלה להתקדם אל עבר חזית הבית כשהיא משכשכת בנוזל סמיך כמו תרכיז דביק, מכנסי הג'ינס שלה מתחת למעיל הכחול נספגו מהר מאוד בנתזי בוץ. נותרו עוד שני צעדים עד שתגיע לדלת והיא כמעט מעדה כשטיפות הגשם טשטשו את שדה ראייתה. היא נקשה על דלת העץ, רק למקרה שטעתה בזיהוי הבית, והמתינה לשמוע תנועות כלשהן בתוכו, אבל אף קול לא נשמע לבד מתיפוף טיפות הגשם על מעילהּ.
בידיים רועדות קלות היא ניסתה להשחיל את המפתח בתוך המנעול הענק. הוא השתחל בקלות אבל לא הסתובב. לפני שהוציאה אותו מהמנעול היא ניסתה שוב והפעם בכיוון ההפוך. בתחושת הקלה עצומה היא שמעה את הנקישה הרכה של המנעול הנפתח וידעה ללא צל של ספק, שהגיעה למקום הנכון.
האכזבה חלחלה אל קרבה לרגע קל אבל היא מייד סילקה אותה מלבה בעת שחשבה על מעשהו הנדיב של מוּרְדוֹ כשהוריש לה את הקוטג'. היא לעולם תהיה לו אסירת תודה, בעיקר כשהירושה הגיעה לידיה בזמנים שבהם היתה זקוקה לה ביותר. היא הפתיעה אותה לחלוטין. היא אפילו לא היתה קרובת משפחתו, היא היתה בסך הכול האחות שטיפלה בו. לא היתה כל סיבה מוצדקת שישאיר לה אף לא אגורה אחת, על אחת וכמה, נכס ושטח אדמה בצרפת.
היא פתחה את הדלת והאירה בפנס שלה את פנים הבית. אלומת האור הצהובה של הפנס פיזזה על פני סדינים לבנים רבים ולאחר רגע קל הבינה כי היו אלו סדיני אבק שכיסו את הרהיטים. כשהיא נכנסה פנימה נשמעו חריקות מחאה של רצפת העץ ונדמה כי איש לא העז לדרוך עליה מזה זמן רב. ליד הדלת היה מתג חשמל שהיא ניסתה להדליק אבל לא הופתעה כשדבר לא קרה. החשמל בבית היה כבוי, כנראה… בהנחה שהמקום היה מחובר בכלל לחשמל. היא השאירה את הדלת פתוחה והתקדמה פנימה אל תוך החדר. ניחוח של לבנדר מהול בריח אדמה לחה נישא בחדר שכנראה לא אוורר כבר הרבה זמן.
על מזנון ניצבו כמה מסגרות כסף ובתוכן תמונות של אנשים שקייתלין לא זיהתה. היא הבינה עד כמה מעט ידעה אודות מעסיקה לשעבר. הוא לא נטה לחשוף פרטים אישיים מחייו. למען האמת, על האדמה בצרפת נודע לה משום שלעיתים הגיע לבקרו השכן שגר סמוך לביתו, גבר צרפתי כהה וגבה קומה ששמו ריי פסקל.
היא סקרה את התמונות בעין מסוקרנת כשהבחינה לפתע בפניו המוכרות של ריי, מבין כל הפנים הזרות שניבטו מהן. היא הרימה את התמונה ובנשיפה פיזרה את האבק שכיסה אותה.
נראה בבירור שהתמונה צולמה בחתונתו. אישה יפהפייה בשמלה לבנה ארוכה עמדה לצדו; שערה כהה ועיניה צוחקות. קייתלין שערה כי התמונה צולמה לפני חמש עשרה שנים משום שריי נראה בשנות העשרים המוקדמות של חייו. גבר נאה, חשבה כשבחנה את התמונה בתשומת לב, ועם השנים הוא התבגר והיה לגבר נאה ומרשים – גם אם נרגן משהו. עיניה נעו שוב אל עבר האישה שנישא לה; היא נהרגה בתאונת דרכים וריי לא הצליח להתגבר על האובדן.
קייתלין פגשה את ריי בסך הכול כמה פעמים, אולם בכל אחת מהן שררה ביניהם מתיחות שערערה כליל את בטחונה. היא לא היתה רגילה למבטים שליליים כל כך מצדם של גברים. למען האמת, היא היתה משוכנעת שההתחלה שלהם היתה גרועה. ביום הראשון שבו פתחה לו את הדלת היא לבשה מכנסיים קצרים זעירים וחולצת טי-שרט. הוא הרים את גבתו בהשתאות כשהיא הציגה את עצמה לפניו בתור האחות שמטפלת במורדו.
"הלבוש שלך לא מצומצם מדי לבגדי עבודה?" הוא שאל בעוקצנות.
בשלב הזה היה עליה להסביר שבעצם, היה זה היום החופשי שלה והיא כלל לא היתה אמורה להימצא שם אילמלא הבהיל אותה מורדו לבוא אליו בדחיפות בתואנה שהוא היה זקוק לעזרתה. בעקבות דאגתה אליו, נחפזה להגיע אל ביתו ומצאה אותו במצב מצוין, יושב בסלון ומספר לה כי רצה שתכיר מישהו שעומד לבקר אותו.
כתוצאה מכך, מצב רוחה לא היה במיטבו כשפתחה את הדלת לריי והביקורת המגנה שנשמעה בנימת קולו היתה הקש האחרון. "הבגדים שאני לובשת לעבודתי הם ענייני ועניינו של המעסיק שלי בלבד…" השיבה בקרירות, הניפה את שערה הכהה בתנועה מתריסה ופסעה על פניו אל עבר היציאה. "הוא מחכה לך בסלון," הפטירה לעברו כבדרך אגב מעבר לכתפה. "אמור לו שלעולם לא יטלפן אלי כך שוב."
למורדו היתה לפעמים נטייה לעורר את זעמה, חשבה במרירות כשהניחה את התמונה בחזרה במקומה. מסיבה כלשהי, במהלך הביקור הקצר של ריי בקיץ שעבר, נכנס לראשו של מורדו הרעיון שהיא וריי עשויים להיות זוג מוצלח. רעיון מטורף ולא רק משום שהם פשוט לא חיבבו זה את זה, אלא פשוט משום שקייתלין היתה עם דייוויד – למען האמת, היא ודייוויד התגוררו יחדיו מזה שלוש שנים.
לאחר כמה שבועות של רמזים כבדים העז לבסוף מורדו לשאול אותה בצורה גלויה אם ריי מצא חן בעיניה. היא נזכרה כי הסמיקה מאוד כשהשיבה לו בשלילה נחרצת. אפילו כעת היא לא ידעה מדוע השאלה הטרידה אותה עד כדי הסמקה. תגובתה שעשעה את מורדו. הוא לא היה מהטיפוסים שנטו לצחוק הרבה, לפחות לא במהלך השנתיים שבהן הכירה אותו קייתלין. אותו יום הוא פרץ בצחוק חם ועסיסי שהעלה גיחוך אפילו על פניה.
"אני מאוהבת בדייוויד," הזכירה לו כשהוא המשיך לצחוק.
"אם את אומרת." גיחך מורדו.
"כן, אני אומרת אנחנו מאורסים." היא נפנפה מול עיניו בטבעת היהלום שעל אצבעה.
"את עונדת את הטבעת הזו מהיום הראשון שהתחלת לעבוד אצלי," פטר אותה מורדו. "ורק לא מזמן קבעת מועד לחתונה."
היא הקדירה את פניה. "אני יודעת שריי בחור נאה מאוד, אבל כך גם דייוויד. הוא יהיר וכלל לא הטיפוס שלי." עיניו הכחולות של מורדו ריצדו במבט משועשע והיא חשבה שאולי זה משום הבעות המחאה הרבות שלה; אבל לפתע הבינה שהם לא היו לבדם. ריי עמד מאחוריה בפתח חדר השינה. אם קרה אי פעם שקייתלין רצתה שהאדמה תבלע אותה, זה היה היום.
היא ניסתה מאוחר יותר להתנצל בפניו, נימוסיה הטובים לא אפשרו לה פשוט להניח לנושא. אז היא תפסה אותו עם תום ביקורו אצל מורדו בדרכו אל דלת היציאה.
"אני באמת מצטערת על… לפני כן… אתה יודע…" היא התאמצה לא להיבהל מהמבט הנוקב שבעיניו הכהות. "מורדו קנטר אותי… ובכן… לא הייתי צריכה לבלוע את הפיתיון."
"את לא צריכה להתנצל," הוא אמר ובניגוד אליה נשמע בטוח בעצמו לחלוטין. שפתיו התעוותו בחצי חיוך לגלגני. "העובדה היא שגם את לא הטיפוס שלי."
אז הוא פנה ללכת והותיר אותה בתחושה שלא היתה צריכה להתנצל.
"למה לא הזהרת אותי שהוא עמד מאחוריי?" היא שאלה את מורדו ברוגז מאוחר יותר.
הוא גיחך, וכלל לא נראה מתחרט. "לא נותרו לי בחיי הנאות רבות אבל אחת מהן היא להתבונן בניצוצות שעפים בינך לבין ריי." אז התפוגג לפתע חיוכו, הוא התעייף מהמשחק ונעשה רגזן. "עדיין לא נטלתי את התרופה שלי… את יודעת שאני שונא לאחר לקחת אותה אפילו בחמש דקות."
מורדו לא היה מטופל קל, נזכרה כעת, אבל היא התגעגעה אליו. היה בו משהו חביב אפילו ברגעיו המוזרים ביותר.
"הבית שלך מבולגן מאוד, מורדו," אמרה בקול רם כשהביטה סביבה, וקולה נשמע מוזר במרחב הסגור. "אבל בכל מקרה, אני מעריכה את המחשבה."
"את יודעת שלדבר אל עצמך הוא סימן ראשון לשיגעון."
הקול שנשמע מאחוריה היה כל כך בלתי צפוי שהיא זינקה באחת והסתובבה לאחור, הפנס נע בידה בחוסר יציבות על פני הסדינים הלבנים, ולבה הלם בחזהּ.
בפתח נראתה צללית של גבר ולרגע מטורף היא חשבה שהיה זה מורדו ששב מקברו להשיב לה. אבל הדמות בפתח היתה של גבר חסון יותר, גבה קומה ורחב כתפיים.
"ריי! הבהלת אותי!" היא האירה בפנס לכיוונו והוא הרים את ידו להגן על עיניו מפני האור המסנוור. קרן האור הצהובה נצנצה על טיפות הגשם בשערו הכהה והקצר כשהיא הבחינה במעיל גשם כבד מעל מכנסי ג'ינס. לבושו היה שונה מאוד מזה שבו ראתה אותו באנגליה – שם הוא הקפיד ללבוש חליפות מהודרות. "מה, לכל הרוחות, אתה עושה כאן?" היא שאלה, והנמיכה את קרן האור מפניו כלפי מטה.
"הייתי בדרכי אל הבית וראיתי את מכוניתך."
"אל הבית?" היא הוכתה בתימהון.
"הבית שלי." קולו נשמע כעת מר. "אני מתגורר במרחק של שישה קילומטרים במעלה הדרך מכאן."
"אה! לא ידעתי… ובכן, ידעתי שאתה מתגורר בצרפת, כמובן…" היא חשה נבוכה ומבולבלת, "אבל מורדו סיפר לי שיש לך דירה בפריז, אז הנחתי שעברת מכאן."
"אכן יש לי דירה בפריז – אני משתמש בה לצורכי עבודה – אבל ביתי כאן בדרום."
לדבריו התגנבה נימה תמוהה שקייתלין לא הצליחה לעמוד על טיבה. מדוע חשה תמיד בחוסר שקט כששוחחה עמו? תמהה קייתלין. מדוע הוא ערער כל כך את ביטחונה? האם רמז לה שהיא היתה כעת בטריטוריה שלו ושהיא לא מתקבלת כאן בברכה?
נדמה כי הגשם בחוץ גובר, הבזק של ברק האיר את החדר, ולאחריו נשמעו קולות רעמים עזים. לפתע, לא היתה חשיבות לנימוסיו הבלתי מזמינים של ריי; לפחות היה שם עוד בן אדם, והיה משהו מרגיע בפנים מוכרות בסביבה לא מוכרת. "ובכן, אני שמחה שיהיה לי שכן מוכר," היא אמרה בשמחה. "אוכל לקפוץ אליך אם יאזל לי הסוכר. זה בהחלט בונוס לא צפוי."
"את לא מתכוונת להישאר כאן… נכון?"
הספקנות וההלם בקולו עוררו את הססנותה של קייתלין; היא באמת לא ידעה מה תעשה. התוכניות שטוותה בהיותה באנגליה נראו כעת מגוחכות. היא חלמה להפוך את ביתו של מורדו לבית הארחה קטן. חזון שבחוסר חוכמה, שיתפה בו כמה מחבריה ומעמיתיה למקצוע אשר כולם בשמחה הבטיחו לה כי יהיו הראשונים להזמין אצלה מקום.
קייתלין נרתעה כשדמיינה את הבעות פניהם אילו ראו את הנכס. כשהשמועה תתפשט בין חבריהם ודייוויד ישמע על כך… הוא ודאי יפרוץ בצחוק. המחשבה על האפשרות שדייוויד יפרוץ בצחוק לעגני היתה הקש ששבר את גב הגמל.
בנימה מתנשאת האשים אותה דייוויד באימפולסיביות יתר כשהיא סיימה את הקשר עמו. הוא באמת ובתמים האמין כי היא לא תעז לבטל את החתונה. הוא היה משוכנע שהיא תערוך ביקור סמלי אצל אמהּ בלונדון ותשוב אחר כך אליו, כשההגיון הבריא ישוב אליה.
אבל אז היא ירשה את הבית הזה שהיווה עבורה חבל הצלה…
שוב האיר ברק את החדר ולרגע הצליח ריי לראות את קייתלין בבירור, את שערה הכהה הרטוב והמרושל סביב פניה החיוורות ואת עיניה הירוקות המנצנצות.
"אחליט מה בדעתי לעשות לאחר שאוכל לראות את המקום נכוחה באור יום." היא זקפה את סנטרה בעקשנות; היא לא התכוונה לוותר על חלומה בקלות.
"אבל את לא יכולה להישאר כאן הלילה," הוא המשיך ברכות.
העדינות הפתאומית שנשמעה בקולו הפתיעה אותה.
"ובכן, אני משערת שאסע לכפר ואזמין חדר במלון."
"אני לא חושב כך." הוא נפנה והעיף מבט החוצה. "הדרכים במורד ההר מוצפים. נוסף על כך, אני חושב שתתקשי להגיע למקום כלשהו במכוניתך."
"מה כוונתך?" היא חצתה את החדר ונעמדה לצדו ליד הדלת. השמים קדרו בצל מאיים של כחול כהה, מוארים מדי פעם בהסתעפות של פסי ברקים משוננים שהטילו את אורם על העצים המכסים את הגבעות בזוהר לא טבעי. מייד אחר כך לווה האור בהתנפצות רעמים עזה שהדהדה מעבר להרים כאש תותחים.
"מטר הבזקים כמו מבליח משום מקום במזג אוויר כזה," אמר ריי בענייניות יבשה.
כעת יכלה קייתלין לראות בעצמה את זרם המים ששטף כנהר את הכביש הצר והמתפתל שנסעה בו.
"חוץ מזה החנית את המכונית שלך בשולי הדרך; הצמיגים ודאי כבר שקעו בבוץ."
היא ראתה שצדק כאשר מבטה נע בעקבות מבטו אל מכוניתה המשפחתית הישנה.
"אם כן איאלץ להישאר כאן." היא ניסתה להישמע ללא חת, אבל למען האמת, המחשבה להישאר בבית הזה, בסופה הזו רק הגבירה את רמות החרדה שלה.
"אל תהיי מגוחכת."
הערתו הלעגנית מתחה עוד את עצביה הרוטטים ממילא. "יש לך הצעה טובה יותר?" נפנתה להביט בו.
הוא משך בכתפיו. "אני משער שתיאלצי לבוא אתי אל ביתי, נכון?"
הזמנתו לא היתה האדיבה והמנומסת ביותר שניתן להעלות על הדעת, וחלק אחד של קייתלין רצה לסרב מייד מתוך גאווה, ולומר, לא תודה, אסתדר כאן. אבל היא היתה עייפה מכדי להעמיד פנים, אז במקום זאת היא זקפה את ראשה. "תודה, אודה לך מאוד," אמרה.
"בכל מקרה, תהיה לנו הזדמנות לשוחח."
"על מה לשוחח?" היא הקדירה את פניה.
לרגע זהרו תווי פניו לאור הברק, עיניו הכהות קרות, ומשהו בלסתו המרובעת והקשה הביע עיקשות בלתי מתפשרת.
"בקשר למורדו שהוריש לך את הבית, אלא מה? כעת, בואי נמהר להסתלק מכאן לפני שהכבישים יהיו חסומים למעבר ושנינו ניתקע כאן למשך הלילה."
המחשבה דרבנה את קייתלין להתלוות אליו החוצה אל הגשם. היא נעלה את הדלת מאחוריה בזהירות ומיהרה לרדת במדרגות.
מדוע רצה ריי לשוחח על הצוואה של מורדו? תהתה כשפסעה בעקבותיו. לא עלה בדעתה כל הסבר והיא דחקה ממוחה את השאלה כדי להתרכז בבעיות דחופות יותר. טיפות הגשם הקרירות הצליפו על פניה כשהבחינה שלא רכסה את מעילה ולא חבשה את כובעה. היא חשה בטיפות המים החובטות בעורה וניגרות על גבה. "רק אוציא מהמכונית שלי את החפצים שהבאתי," קראה אחרי ריי, אבל נדמה שהוא לא שמע אותה.
כשהיא התאמצה לחפש בחשכה את התיק שלה בתוך אי הסדר של חפציה האחרים, חשבה לפתע קייתלין על החמימות והביטחון שבחייה הקודמים. על הדירה ששכרה עם דייוויד שהיתה ממוקמת באזור המסחרי של מנצ'סטר ועל המאמצים והזמן שהשקיעו בריהוטה ובעיצובה. הם הפכו אותה לבית נעים. על שמלת הכלולות שלה, שהיתה תלויה עדיין בארון הבגדים הנוסף שהיה להם. שמלת חלומותיה היתה תפורה מהמון משי בהיר משובח עם ורדים זעירים שעטרו את המחשוף. בעוד כמה שבועות היא אמורה היתה להיות גברת קֵייתְלִין קְרֵמֵר. היא חשה מחנק בגרונה.
קייתלין מצאה את תיקה וגררה אותו בקוצר רוח. להינשא לדייוויד עלולה היתה להיות טעות גדולה, אמרה לעצמה בהחלטיות. מערכת היחסים ביניהם הסתיימה ולא היתה כל חרטה בלבה משום שהוא לא היה הגבר שחשבה.
כשהיא הסתובבה היא הופתעה לראות את ריי עומד מאחוריה. הוא הושיט את ידו לקחת את התיק מידה. "היזהרי כאן – הקרקע מתחת לרגליים בוגדנית."
"תודה." היא שילחה לעברו חיוך הססני. היא שמחה שהוא נטל מידה את התיק אבל היא לא התכוונה להיענות לידו המזמינה לאחוז בה. "אסתדר…" המילים בקעו מפיה בדיוק כשאיבדה את יציבותה בבוץ ומעדה. אילמלא תגובתו המהירה של ריי, ואילמלא זרועו שאחזה במותניה, היא היתה שרועה על הקרקע. היא מצאה את עצמה אחוזה בזרועותיו כשגופה נצמד אל גופו החסון. האינטימיות שנכפתה עליהם עוררה בה התרגשות מוזרה. לרגע נדמה כי טיפות הגשם שחבטו בהם נשתכחו מלבותיהם והיא היתה מודעת אך ורק לזרועו שאחזה בה בביטחון ולתחושה החמימה והמחשמלת שהכילה קרבתו אליה.
היא נחלצה מאחיזתו בתחושה מגושמת. "מצטערת." היא חשה קצרת נשימה כשמבטיהם הצטלבו כאילו יצא כל האוויר מגופה.
הוא חייך. "אמרתי שהאדמה חלקלקה."
קייתלין הסבה את מבטה מעל הנצנוץ המשועשע שניבט מעיניו. היא שנאה שאנשים אמרו אמרתי לך. מדוע בכלל דמיינה שנעים להיות קרובה אליו? הוא היה הגבר המעצבן ביותר עלי אדמות.
היא פסעה לפניו אל עבר מכוניתו, בצעדים מדודים, נחושה שלא להזדקק לסיוע נוסף. המים שזרמו על הכביש הציפו את נעליה, חדרו לכפות רגליה והשמיעו קולות של רטיבות כשרגלה דרכה על המדרגה בכניסה לרכב הארבע על ארבע שלו.

בקרוב…

X