נפשות מתות | לרכישה באינדיבוק
נפשות מתות

נפשות מתות

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 496
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78
- 42
- 42

נפשות מתות – הרומאן הגאוני והמדהים על התוהו-ובוהו של ההבלוּיות והעמדות-הפנים שמהן עשויה, טלאי על גבי טלאי, הרֵיקוּת של המצב האנושי; פסגת יצירתו של "האמן הגדול ביותר שהוציאה מתוכה רוסיה עד עצם היום הזה" (כפי שכתב עליו נאבוקוב), פסגה שלמרגלותיה שוצפת התהום הפרטית המסויטת של המחבר – 'נפשות מתות' זה מוגש כאן לקוראים הישראלים בתרגום עדכני, מבריק ורענן, של רִנה ליטוין, ולראשונה בעברית עם "החלק השני".

צ'יצ'יקוב, גיבור הספר, נודד בין האחוזות הכפריות וקונה בחצי-חינם "נפשות מתות", כלומר: צמיתים שכבר מתו, אך במובנים רבים הם חיים לא פחות מבעליהם החיים. מה יוצא לו מזה? על כך נפוצות בעיר שמועות למכביר, האחת מופרכת מחברתה. אבל השמועה הנראית כמופרכת ביותר (שמפיצות בעיקר נשים), זו האומרת שהנפשות המתות הן רק הסוואה לרומאן שצ'יצ'יקוב (החרד עד מוות מנשים) מנהל עם בתו של מנהל המחוז, ולכוונתו לברוח עימה – שמועה זו דווקא משיקה לאמת עמוקה…

היצירה מפתיעה בהקשריה ובחיוניותה, ייחודית בצורתה, בקצבה ובסגנונה. גוגול מיטיב לבחון את בני האדם, לאגור פרטי פרטים אודותיהם ולתאר מצבי "צחוק תוך דמע". הלשון והדיבור מקיימים את החברה האנושית, ובעזרת קסמי הניבים והדימויים מצליח גוגול לתאר את היומרה, את הריקנות ואת ההבל השולטים בה.

ניקולי וסילייביץ' גוגול (1852-1809), מגדולי הסופרים הרוסיים, נחשב לאחד מיוצרי הפרוזה הספרותית הרוסית המודרנית ומגדולי הסופרים הקומיים הרוסים במאה ה-19.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נפשות מתות”

בשער האכסנייה של עיר-הגוּבֶּרנִיָה NN נכנסה כּרכּרה בעלת קפיצים יפה למדי ולא גדולה, מאלו שמשתמשים בהן רווקים: סגני-אלופים בדימוס, סרני-מַטה, בעלי-אחוזה שברשותם כמאה צמיתים, בקיצור, כל הנקראים אדונים מהשכבה הבינונית. בכרכרה ישב אדון, לא יפהפה אבל גם לא מכוער, לא שמן מדי ולא רזה מדי. אין לומר שהיה זקן, אבל גם צעיר מדי לא היה. בואו לא עורר כל רעש בעיר ולא נתלווה לו כל אירוע מיוחד. רק שני איכרים רוסים, שעמדו ליד פתח הפונדק שממול לאכסנייה העירו כמה הערות שנגעו, אגב, יותר לכרכרה מאשר ליושב בה.

"הבט," אמר אחד לשני, "איזה מין גלגל! מה אתה חושב, יגיע עד מוסקבה, אם יהיה צורך, או לא יגיע?" "יגיע," ענה השני. "ואני חושב, עד קָזַן יגיע?" "עד קָזַן לא יגיע," ענה השני. בזה נסתיימה השיחה. זאת ועוד, כשקרבה הכרכרה אל האכסנייה, בא לקראתה צעיר במכנסי בד מפוספסים, צרים וקצרים מדי, ובפראק שהתיימר להיות אופנתי ומפתחו נראה חזֵה-כותונת ועליו סיכה תוצרת טוּלָה בצורת אקדח ארד. הצעיר פנה לאחור, הסתכל בכרכרה, החזיק בכובעו שכמעט הועף ברוח, והלך לדרכו.

כשנכנסה הכרכרה לחצר, פגש את האדון משרת האכסנייה, או שָרָת, כפי שמכנים אותם בפונדקים ברוסיה, ותנועותיו מלאות חִיוּת עד כדי כך, שלא ניתן לראות ברור את פניו. הוא יצא לקראת האורח בזריזות, מפית בידו, בחור ארוך, לבוש מקטורן דֶמיקוֹטוֹן ארוך העולה כמעט עד עורפו, הניף את שערו והוליך את האדון בזריזות בכל יציע-העץ להראות את החדר שהועיד לו אלוהים. החדר היה מסוג ידוע, שכן היה גם האכסנייה מסוג ידוע, זאת אומרת ככל האכסניות בערי-גוּבֶּרנִיָה שבהן מקבל האורח תמורת שני רוּבָּלים ליממה חדר שקט עם מקקים, המציצים כשזיפים שחורים מכל הפינות, עם דלת אל החדר הסמוך החסומה תמיד בשידה, חדר שהשתכן בו שכן, אדם שתקן ושקט, אבל סקרן עד מאוד, המתעניין בכל פרטיו של האורח השכן.

החזית החיצונית של האכסנייה הלמה את הפְנים: שתי קומות לה והיא ארוכה מאוד. הקומה התחתונה לא טויחה ועמדה בלבֵניה האדומות-כהות, שכָּהו אף יותר ממזגי-האוויר הגרועים וכבר היו מזוהמות קודם לכן. הקומה העליונה נצבעה בצבע הצהוב הנצחי. למטה היו חנויות של סִמלוֹנים, חבלים וכעכים. בחנות הפינתית, וליתר דיוק בחלון שלה, נראה רוכל תְמָד ועמו מֵיחם-נחושת וגם פניו שלו אדומות כנחושת, עד שמרחוק יכולת לחשוב שבחלון עומדים שני מיחָמים, לולא היה זקנו של אחד מהם שחור כזפת.

האורח סקר את חדרו ובינתיים הובאו חפציו: תחילה מזוודה מעור לבן, מרופטת קצת, מעידה שאין זה מסעה הראשון. הביאו את המזוודה הרַכָּב סֶליפַן, אדם נמוך בפרוות-כבשים, והמשרת פֶּטרוּשקה, בחור כבן שלושים, במקטורן רחב משומש, כפי הנראה מתנת אדוניו, בחור מחמיר מעט לפי מראהו, ששפתיו ואפו מגושמים.

לאחר המזוודה הובאה תיבה לא גדולה עשויה מַהֲגוֹני ועליה עיטורים מלִבנֶה קָרֶלי, אימוּמים למגפיים ותרנגולת צלויה עטופה בנייר כחול. כשהובא כל זה, הלך הרכּב סֶליפַן אל האורווה לטפל בסוסים, ואילו המשרת פֶּטרוּשקה התחיל להסתדר בפרוזדורון, מלוּנה אפלה מאוד, וכבר הספיק להביא לכאן את האדרת שלו ועמו את ריחו האישי המיוחד, שנדף גם מהשק שהובא אחר כך ובו מלבושיו של המשרת. במלונה זו הצמיד אל הקיר מיטה בעלת שלוש רגליים, כיסה אותה במשהו הדומה למזרָן, שטוח ומהודק כלביבה, ואולי גם משומן כמו הלביבה, שהצליח להשיגו אצל בעל האכסנייה.

עד שהמשרתים מתעסקים ומסתדרים, הלך האדון אל האולם הכללי. מה צורתם של אולמות כלליים אלה יודע היטב כל נוסע: אותם קירות עצמם הצבועים בצבע שמן, כהים בחלקם העליון מעשן המקטרות ומבריקים בחלקם התחתון משפשוף גבם של האורחים, ובמידה רבה יותר, גבות הסוחרים המקומיים, שכן בימי השוק היו הסוחרים באים לכאן בחבורות, ששה או שבעה, לשתות את צמד ספלי-התה, כמנהג. ואותה התקרה המפויחת ואותה הנברשת המפויחת, על שפע פיסות הזכוכית התלויות, שקיפצו וצלצלו כשרץ השָרָת על שטיחוני-השעוונית השחוקים, מנופף בזריזות במגש ועליו שפע ספלי-תה כציפורים על שפת הים. ואותן תמונות שמן עצמן המצוירות על כל הקיר – בקיצור, הכול כמו בכל מקום אחר.

ההבדל היחיד היה בכך, שבאחת התמונות צוירה נימפָה בעלת שדיים כה אדירים, שהקורא לא ראה, ודאי, כמותם מימיו. אמנם, שעשוע כזה של הטבע מזדמן לנו בתמונות היסטוריות שונות, שהובאו אלינו לרוסיה אין יודע מתי ומאיִן ובידי מי, אולי אפילו בידי מיוחסים שלנו, חובבי אמנות, שקנו אותן באיטליה בעצת מורי-הדרך שלהם. האדון הסיר את הכובע, התיר מצווארו את סודר הצמר הססגוני, מהסוג שסורגות לַנשואים נשותיהם בעצם ידן, ומצרפות הוראות נאות כיצד להתעטף בהם, ומי מכין אותם לרווקים לא אוכל לומר בוודאות, האל יודע, אני מעולם לא התעטפתי בסודר כזה. לאחר התרת הסודר ציווה האדון להגיש לו את ארוחת-הצהריים. הוגשו לו מאכלים המקובלים בפונדקים, כמו: חמיצת-כרוב עם פשטידת-שכָבות, הנשמרת למען הנוסעים כמה שבועות, מוח עם אפונים, נקניקיות עם כרוב, פרגית צלויה, מלפפון כבוש ועוגת-שכָבוֹת מתוקה, המוכנה תמיד לשירות האורח.

ובעוד כל זה מוגש לו, קר ומחומם, אילץ את המשרת, או השָרָת, לספר לו כל מיני הבלים – מי החזיק בפונדק קודם לכן ומי מחזיק בו עכשיו, והאם ההכנסה רבה, והאם מנוול גדול הוא בעל-הבית, ועל כך ענה השָרת כרגיל: "כן, נוכל גדול, אדוני." כמו באירופה המשכילה, כן גם ברוסיה המשכילה רבים עכשיו האנשים הנכבדים, שנבצר מהם לאכול בפונדק בלי לשוחח עם המשרת, ולפעמים גם לצחוק לו בעונג. אמנם, לא כל שאלותיו של האורח סתמיות היו: בדקדקנות שאל מי הוא הגוּבֶּרנָטוֹר בעיר, מי הוא יושב-ראש לשכת-האוצר, מי הוא התובע-הכללי – בקיצור, הוא לא פסח על שום פקיד חשוב. אבל בדקדקנות רבה עוד יותר, ואולי אפילו מתוך יחס נפשי, שאל על כל בעלי-האחוזה החשובים: כמה נפשות איכרים-צמיתים לו, מה מרחק ביתו מהעיר, מה אופיו ומה תכיפות ביקוריו בעיר. בהקפדה שאל על מצב האזור: האם לא פרצו אילו מחלות בגוּבֶּרנִיָה – מגיפה של כל מיני קדחת, של צמרמורות קטלניות, של אבעבועות וכדומה, ושאל בהרחבה ובדקדקנות שהעידו, שיש כאן יותר מסקרנות פשוטה.

בכל נוהגו היה משהו מהימן, מיושב, אך את אפו קינח בקול רם מאוד. לא ברור כיצד עשה זאת, אבל אפו תקע כחצוצרה. אולם יתרון תמים-לכאורה זה הקנה לו כבוד רב מצד משרת האכסניה, וכל פעם ששמע את הצליל הזה הניף את שערו, הזדקף ביתר כבוד, הרכין ראשו ושאל: אולי דרוש משהו? לאחר ארוחת-הצהריים שתה האדון ספל קפה וישב על הספה, נתן מאחורי גבו כר, שבאכסניות הרוסיות אין בו צמר גמיש אלא משהו הדומה ללבֵנים ולאבני-גוויל. עתה התחיל לפהק וציווה להביא אותו אל חדרו ושם שכב וישן שעתיים. לאחר המנוחה כתב על פיסת-נייר, לבקשת המשרת, את דרגתו, שמו ושם משפחתו, כדי למסור את הפרטים במקום שהם נדרשים בו, במשטרה. השָרת היורד במדרגות איית את הכתוב בפתק: "יוֹעץ-הקוֹלֶגיָה פָּוֶל איוַנוֹביץ' צִ'יצִ'יקוֹב, בעל-אחוזה, לשם צרכים אישיים". ובעוד השָרת מאיית הברות-הברות, יצא פַּוֶל איוַנוֹביץ' צ'יצ'יקוֹב לראות את העיר, וכפי הנראה בא על סיפוקו שכן מצא, שאין העיר נופלת מערי גוּבֶּרנִיָה אחרות: הצבע הצהוב בלט מאוד על בתי-האבן והאפור היה מַכהה בצניעות על בתי-העץ.

הבתים היו של קומה אחת, של שתיים ושל קומה וחצי-קומה, הלוא זה ה"מֶזוֹנִין" הנצחי, היפה מאוד לדעת האדריכלים בגוברניה. פה-ושם נראו בתים אלה אבודים ברחוב הרחב כשדה, בין גדרות-העץ שאין להן סוף. פה-ושם הצטופפו הבתים, וכאן ניכרו יותר חִיוּת ותנועת אנשים. נראו לפעמים שלטים שטושטשו על ידי הגשם ועליהם מצוירים עוגיות-סהרון, מגפיים, מכנסיים כחולים ושם של חייט מ"אַרשה" (וַרשה). והנה חנות כובעים שונים והשלט: "וָסילי פיוֹדוֹרוֹב מחוץ-לארץ". ואכן מצויר בּיליאַרד ולידו שני שחקנים בפראקים, מהסוג שלובשים אצלנו בתיאטראות האורחים, העולים על הבמה במערכה האחרונה. שחקני הביליארד צוירו כשמקולותיהם מכוונים, זרועותיהם כפופות קצת לאחור ורגליהם מלוכסנות, כאילו ביצעו זה עתה תנועת "אַנטְרשָה" באוויר. ומתחת לכל זה נכתב: "והנה המוסד".

פה-ושם עמדו ברחוב שולחנות ועליהם אגוזים, סבון ועוגיות שונות הדומות לסבון. והנה מזללה ומצויר מעליה דג שמן ומזלג נעוץ בו. אבל על פי רוב נראו צורות כהויות של נשר-המדינה בעלי שני הראשים, שהוחלפו עכשיו בכתובת קצרה: "בית מוֹזֵג". מרצפת הרחוב היתה משובשת בכל מקום. הוא נכנס גם לגן העיר שהעצים בו דקיקים, עצים שלא נקלטו יפה, והם תמוכים למטה במשולשים הצבועים יפה בצבע-שמן ירוק. אגב, אף על פי שלא היו עצים אלה גבוהים מקנה-סוף, נכתב עליהם בעיתונים, עם תיאור חגיגת האורות, ה"אִלוּמינַציה", כי "העיר שלנו עוטרה, הודות לדאגה של המושל האזרחי, בגן, המלא עצים ענֵפים, מטילי צל, המעניקים צינה ביום שרב", ובשעת מעשה "היה נחמד לראות כיצד רטטו לבות האזרחים בשפע תודה ושפכו פלגי דמעות לאות תודה לאדון ראש-העיר".

לאחר ששאל שוטר בפרוטרוט על הדרך הקצרה ביותר אל הכנסייה, אל הגוברנטור, אל משרדי הממשלה, אם יהיה צורך להגיע לשם, הלך להסתכל בנהר הזורם באמצע העיר, בדרך תלש מודעה שהודבקה במסמרים לעמוד, כדי לקרוא בה היטב בשובו הביתה, נתן מבטים נוקבים בגברת לא מכוערת שעברה על מדרכת-העץ ונער במדי-צבא הלך אחריה וצרור בידו, ולאחר ששב והקיף הכול בעיניו כדי לזכור היטב את המקום, הלך הביתה ועלה אל חדרו, נתמך במדרגות ביד קלה של משרת האכסנייה.

לאחר שתיית התה ישב אל השולחן, ציווה להגיש נר, שלף מהכיס את המודעה, קירב אותה אל הנר והתחיל לקרוא, מצמצם קצת עין ימין. אגב, במודעה זו לא היו דברים רבים הראויים לציון: הציגו דרמה של קוֹצֶבּוּ, שבה גילם את תפקיד רול האדון פּוֹפּליוֹבין, את תפקיד קוֹרָה – העלמה זיַבּלוֹבה, ושאר הדמויות היו מעניינות אף פחות. אבל הוא קרא את כל השמות, הגיע אפילו אל מחיר הכרטיס באולם, וכן נודע לו, כי המודעה נדפסה בדפוס הנהלת הגוברניה. אחר כך הפך את המודעה: לראות אם אין שם משהו, ומשלא מצא דבר, שפשף את עיניו, קיפל את המודעה בקפידה והניח בתיבה שלו שבה היה נוהג לשים כל מה שנפל לידיו. היום נסתיים, כנראה, במנת בשר-עגל קר, בקבוק קוַס תוסס ושינה איתנה במלוא כוחה של המשאבה, כפי שאומרים בכמה מקומות במדינת רוסיה רחבת-הידיים.

כל יום המחרת יוּחד לביקורים. האורח יצא לבקר אצל כל הפקידים הבכירים בעיר. הלך להביע הוקרה לגוברנטור, וכפי שנתברר היה גם הוא כמו צ'יצ'יקוב, לא שמן ולא רזה, נשא על צווארו עיטור אָנָּה והשמועה אמרה שהוא מועמד לקבלת כוכב. אגב, אדם טוב-לב היה, ואפילו רקם לעתים על גבי טול. אחר כך הלך אל סגן-הגוברנטור, אחר כך ביקר אצל התובע-הכללי, אצל יושב-ראש לשכת-האוצר, אצל ראש-המשטרה, אצל חוכר-המסים, אצל מנהל בתי-החרושת הממשלתיים… חבל שקשה לזכור את כל אדירי העולם הזה. אבל די בקביעה, כי האורח הפגין פעילות בלתי-רגילה בביקורים: הוא בא להביע הוקרה אפילו למפקח מחלקת הבריאות ולאדריכל העיר.

אחר כך עוד האריך לשבת בכרכרה וחיטט בדעתו אצל מי אפשר עוד לבקר, אלא שלא נמצאו עוד פקידים בעיר. בשיחותיו עם שליטים אלה ידע להחניף להם במיומנות רבה. לגוברנטור רמז אגבית, כי לגוברניה שלו אתה נכנס כמו לגן-העדן, דרכי-קטיפה בכול, וממשלות הממנות שליטים חכמים ראויות לשבח גדול. לראש-המשטרה אמר משהו מחניף מאוד על שוטרי-העיר. בשיחות עם סגן-הגוברנטור ועם יושב-ראש לשכת-האוצר, שהיו עדיין יועצים-אזרחיים בלבד, פנה אליהם פעמיים בטעות בתואר "הוד-מעלתך" והדבר מצא-חן בעיניהם עד מאוד. התוצאה היתה הזמנה של הגוברנטור למסיבה בביתו בו ביום, וגם שאר הפקידים הזמינו אותו, אחד לארוחת-צהריים, אחד ל"בוסטון", אחד לספל-תה.

כפי הנראה, נמנע האורח מלהרבות דברים על עצמו. אם אמר משהו, נקט הכללות בצניעות ניכרת, ודבריו היו נאמרים במקרה כזה במליצות מהספרים: שאין הוא אלא תולעת חסרת-חשיבות בעולם הזה, ואינו ראוי שידאגו לו הרבה, כי עמד בניסיונות רבים בימי חייו, ובשירותו התייסר על הנאמנות לאמת, כי היו לו אויבים רבים שהתנקשו אפילו בחייו, ועכשיו, כשהוא רוצה להירגע, הריהו מחפש מקום להשתקע בו, ועל כן, בבואו לעיר זו ראה חובה לעצמו להביע הוקרה לראשונים-במעלה בעיר.

הנה כל מה שנודע בעיר על הדמות החדשה, על האיש שמיהר להיראות במסיבה של הגוברנטור. ההכנות למסיבה זו נמשכו למעלה משעתיים ובאורח נתגלתה תשומת-לב ללבושו, שלא בכל מקום אתה נתקל בה. לאחר שינה קצרה אחר-הצהריים ציווה להביא מים לרחצה ושעה ארוכה שפשף בסבון את לחייו, כשהוא תומך בהן מבפנים בלשונו. אחר כך הסיר מכתפו של השרת מגבת, ניגב מכל הצדדים את פניו השמנות, התחיל באוזניים וגם התנשף פעמיים אל פניו של השרת. אחר כך, מול המראה, לבש את חזה-הכותונת, תלש שתי שערות שבלטו מאפו ומיד לבש פראק בצבע מהבהב של האוכמניה האדומה. לאחר שהתלבש כך, נסע בכרכרה שלו ברחובות הרחבים מאוד, המוארים באור קלוש הבוקע מחלונות שנצנצו פה-ושם.

אגב, בית הגוברנטור הואר כראוי לנשף: מרכבה בעלת פנסים, לפני הכניסה שני ז'נדרמים, צעקות הרכבים מרחוק – בקיצור, הכול כנדרש. כשנכנס צ'יצ'יקוב לאולם, עצם על כורחו את עיניו בגלל הזוהר הנורא של הנרות, המנורות ושמלות הגברות. הכול הוצף אור. פראקים שחורים הבהבו והתרוצצו, אחד-אחד ובחבורות, כמו שמתעופפים הזבובים מעל גוש סוכר מבהיק בלובנו בימי יולי חמים, כשהסוכנת הזקנה פולחת אותו ליד החלון הפתוח לשברים קטנים מבהיקים. הילדים שנאספו סביבה עוקבים בסקרנות אחר תנועות ידיה המרימות את הפטיש, והזבובים, בלהקות הנישאות באוויר הקל, נכנסים בעוז כבעלים ממש, מנצלים את ראייתה הלקויה של הזקנה ואת השמש המטרידה את עיניה ומכסים את הפלחים המתוקים, אחד-אחד ובחבורות צפופות. מדושנים על ידי הקיץ העשיר, שפיזר גם הוא מאכלים טעימים על כל צעד ושעל, התעופפו הזבובים פנימה לא כדי לאכול אלא כדי להציג את עצמם לעבור הלוך-ושוב על פני גוש הסוכר, לשפשף זו בזו רגליים, קדמיות או אחוריות, או מעל לראש, לפנות אחודה ולעוף ולשוב ביחידות טרדניות חדשות.

עוד לא הספיק צ'יצ'יקוב לסקור את הכול וכבר שלב הגוברנטור את זרועו והציג אותו לפני הגוברנטורית. האורח לא נכשל גם כאן: אמר לה מחמאה מכובדת למדי לגבי אדם בגיל העמידה, שדרגתו אינה גבוהה מדי ואינה נמוכה מידי, כשדחקו זוגות הרוקדים את הקהל אל הקירות, עמד, ידיו שלובות מאחור, והסתכל בהם שתי דקות בתשומת-לב רבה. גברות רבות היו לבושות יפה ולפי האופנה, ואילו לבשו מה ששלח אלוהים אל עיר הגוברניה. כמו בכל מקום היו גם כאן גברים משני סוגים: הסוג האחד, רזים מאוד שהתפתלו בלי הרף בין הגברות. קשה היה להבחין בין אחדים מהם לבין הגברים של פֶּטֶרבּוּרג, שכן היה זקן-הלחיים שלהם סרוק במחשבה תחילה ובטעם, או שהיו פניהם נאות ומגולחות למשעי. גם הם היו מתיישבים ליד הגברות כלאחר-יד, גם הם דיברו צרפתית והצחיקו את הגברות כמו בפֶּטֶרבּוּרג.

הסוג האחר של הגברים היו השמנים, או הדומים לצ'יצ'יקוב, זאת אומרת לא שמנים מדי אבל גם לא רזים. אלה פזלו לעֵבר הגברות, נרתעו מפניהן והסתכלו לצדדים, לראות האין משרתו של הגוברנטור מעמיד שולחן ירוק למישחק הוויסט. אלה, פניהם מלאות ועגולות, על פנים אחדות גם שוּמוֹת, אחדים מחוטטים, שערם אינו מסורק בבלורית או בתלתלים ואינו פרוע בסגנון "יקח אותי השד", כי שאומרים הצרפתים, אלא מסופר נמוך או מלוקק, ותווי פניהם מעוגלים וחזקים. כל אלה פקידים נכבדים בעיר. אוי לנו! בעולם הזה מיטיבים השמנים מהרזים לסדר את עסקיהם. הרזים משרתים על פי רוב בביצוע מטלות מיוחדות, או שהם "רשומים" בלבד ומתרוצצים מפה לשם. קיומם קליל, אוורירי מדי ולא בטוח כלל. ואילו השמנים לעולם לא יחזיקו במקומות עקיפים, אלא בישירים בלבד, וכשיתיישבו באחד המקומות, ישיבתם איתנה ובטוחה, עד שגם אם יחרוק המקום ויכרע תחתם, הם לא יעופו ממנו. אין הם אוהבים זוהר חיצוני. אין הפראק שלהם גזור במיומנות רבה כל כך כמו הפראק של הרזים, לעומת זאת מצויה ברכת אלוהים בכספות שלהם.

אצל הרזה לא תישאר לאחר שלוש שנים אפילו נפש אחת שלא מושכנה ב"לומברד". שלום ושלווה אצל השמן, אבל אתה הצץ ותראה: בקצה העיר הופיע בית שנקנה על שם אשתו, בקצה אחר הופיע בית אחר, ואחר כך מופיע כבר קטן הסמוך לעיר, וישוב על כל אשר בו. לבסוף, לאחר ששירת השמן את אלוהים והקיסר, לאחר שזכה לכבוד בעיני הכול, הוא נוטש את המשרה, עוקר מהעיר ונעשה בעל-אחוזה, אדון רוסי נחמד, מכניס-אורחים וחי לו חיים טובים. והיורשים הרזים הבאים אחריו מבזבזים בדהירה, לפי המנהג הרוסי, את כל רכוש אביהם. אין להעלים, כי הרהורים דומים לאלה העסיקו את צ'יצ'יקוב שעה שסקר את החברה, והתוצאה היתה, שהצטרף אל השמנים ופגש שם כמעט פנים מוכרות בלבד: התובע, שגבותיו השחורות עבותות ועינו השמאלית קורצת קצת, כאילו אמר: "בוא, חביבי, לחדר הסמוך ושם אומר לך משהו," – אגב, אדם רציני ושתקן; מנהל-הדואר, גוצון, אבל שנון ופילוסוף; יושב-ראש לשכת-האוצר, אדם חביב ובעל שכל-ישר; כל אלה בירכו אותו לשלום כמכר ותיק וצ'יצ'יקוב ענה להם בקידה שפנתה קצת הצדה, אך כל העניין נעם לו.

כאן הכיר את בעל-האחוזה מָנילוב, איש הגון ונעים-הליכות ואת סוּבָּקיֶביץ' המגושם קצת, שדרך מיד על רגלו ואמר: "מבקש סליחה." ברגע זה תחבו לידו קלף למשחק ה"ווִיסט", והוא לקח אותו והודה באותה קידה מנומסת עצמה. האורחים ישבו אל השולחן הירוק ולא קמו עד ארוחת-הערב. כל השיחות נפסקו, כפי שקורה תמיד כשאנשים מתמכרים לעיסוק מעשי. אף על פי שהיה מנהל-הדואר דברן, העלה מיד על פניו, עם קבלת הקלפים, הבעה חושבת, כיסה בשפתו התחתונה את העליונה ושמר על מצב זה כל שעת המישחק. כשהטיל קלף, דפק בידו על השולחן, ואם הטיל גברת, אמר: "לכי, פּוֹפִית זקנה!" ואם הטיל מלך: "לך, איכר טַמבּוֹבִי!" היושב-ראש היה אומר: "ארביץ לו בפרצוף! ארביץ לה בפרצוף!" עם הטחת הקלף בשולחן נשמעו לפעמים אמירות: "יהיה מה שיהיה, אם לא יהיה, נזרוק שמיר!" או שנשמעו קריאות סתמיות: "תולעים! רקבון! פּיקֶנציה! פּיקֶנדרַס! פּיצ'וּרה!" או: "פּיצ'וּק!" וכל אלה כינויים לסוגי הקלפים שאימצו בחברתם. לאחר סיום המישחק רבו, כנהוג, בקול רם למדי. גם האורח שלנו התווכח, אבל במיומנות רבה, וכך ראו כולם שהוא מתווכח אבל בנועם. הוא לא היה אומר: "יצאת," אלא: "הואלת לצאת," "היה לי הכבוד לכסות את השתיים שלך," וכדומה. כדי לשכנע עוד יותר במשהו את יריביו, היה מגיש להם כל פעם את קופסת-הטבק שלו העשויה כסף ומזוגגת אֵמַייל והם ראו בתחתיתה שתי סיגליות שהונחו שם לבישום. כבשו במיוחד את תשומת-לבו של האורח בעלי-האחוזה מָנילוֹב וסוֹבָּקיֶביץ', שהוזכרו לעיל.

הוא קרא הצדה את היושב-ראש ואת מנהל הדואר ושאל אותם על שניים אלה. אחדות משאלותיו העידו לא רק -אהבת-הדעת אלא גם על היסודיות, שכן שאל תחילה כמה נפשות-איכרים להם, ומה מצב האחוזות שלהם, ורק אחר כך שאל לשמם ולשם אביהם. בשעה קלה הצליח להקסים אותם. בעל האחוזה מנילוב, שאינו קשיש עדיין ועיניו מתוקות כסוכר והוא מצמצם אותן בשעת צחוק, ממש התלהב ממנו, האריך בלחיצת ידו וביקש בתקיפות לכבד אותו בביקור בכפר, המרוחק, לדבריו רק חמישה-עשר ויורסט ממחסום העיר. על כך ענה צ'יצ'יקוב בהרכנת-ראש מנומסת ולחיצת-יד כנה, שהוא מוכן להיענות לא רק ברצון רב, אלא יראה בזה חובה קדושה ביותר. גם סובקיביץ' אמר בקיצור: "אני מזמין גם אלי," והקיש עקבים של מגפיו הענקיים, ואכן ספק אם אפשר למצוא רגל מתאימה למגף כזה, בעיקר בימינו, כשגם ברוּס' שלנו מתמעטים הגיבורים, ה"בּוֹגָטִירִים".

למחרת יצא צ'יצ'יקוב לארוחות-צהריים-וערב אצל ראש-המשטרה, ושם התיישבו בשלוש אחר-הצהריים אל ה"וויסט" ושיחקו עד שתיים אחר חצות. אגב, שם הכיר את בעל האחוזה נוֹזדְריוֹב, אדם כבן שלושים, בחור ממולח, שפנה אליו לאחר שלוש-ארבע מילים ראשונות בגוף שני, "אתה", ולא "הוא", כמקובל. גם עם ראש-המשטרה ועם התובע דיבר נוזדריוב בגוף שני ונהג בהם כידיד. אבל כשישבו לשחק, עקבו ראש-המשטרה והתובע בקפידה אחר כל לקיחה שלו, ובלשו כמעט אחר כל קלף שהטיל.

למחרת בילה צ'יצ'יקוב את הערב אצל יושב-ראש לשכת-האוצר, שהיה מקבל את פני אורחיו כשהוא לבוש חלוק מוכתם קצת, ובין האורחים היו גם שתי גברות. אחר כך השתתף במסיבה אצל סגן הגוברנטור, בארוחת-צהריים גדולה אצל חוכר-המסים, בארוחת-צהריים קטנה אצל התובע, שהיתה, אגב, שקולה כנגד ארוחה גדולה. כן השתתף בכיבוד לאחר המיסה בבית ראש-העיר וגם כיבוד זה כמוהו כארוחה. בקיצור, לא נותרה לו שעה לשהות בבית, ואכן היה חוזר לאכסנייה לשם שינה בלבד. האורח ידע אי-כה להתמצא בכל עניין ונתגלה כאיש חברה מנוסה. תהיה השיחה על כל נושא שתהיה, תמיד ידע להשתלב בה: דיברו על גידול סוסים, דיבר גם הוא על גידול סוסים. דיברו על כלבים משובחים, והנה גם הוא מעיר הערות לעניין.

אם שוחחו על חקירה מטעם לשכה ממשלתית, הוכיח שידועים לו גם תעלולי השופטים. אם דובר על הביליארד, לא נכשל גם בענייני מישחק זה. אם דיברו על צדקה וחסד, ידע לדבר על המידות הטובות, ואפילו בדמעות בעיניו. כשדיברו על מבשל-וודקה, התמצא גם בזה. על מפקחי-מכס ופקידים דיבר כאילו היה גם הוא מפקח-מכס ופקיד. אך ראוי לציין, כי אמר את דבריו במתינות ובישוב-הדעת, ואכן נהג יפה. שתבדוק היה אדם הגון. כל הפקידים היו מרוצים מבואו של האורח. הגוברנטור אמר עליו שהוא אדם בעל כוונות רצויות. התובע אמר, שהוא אדם רב-פעלים. אלוף-המשנה של הז'נדרמים אמר, שהוא אדם מלומד. – שהוא אדם מכובד וחביב. אשת ראש-המשטרה – שהוא אדם חביב ומנומס ביותר. אפילו סובקיביץ', שלעתים רחוקות אמר מילה טובה על מישהו, חזר מהעיר בשעה מאוחרת למדי, וכשהתפשט ושכב במיטה ליד ארוחת-צהריים אצל ראש-המשטרה והכרתי את יועץ-הקולגיה פול איונוביץ' צ'יצ'יקוב: אדם נעים עד מאוד!" על כך הגיבה הרעיה: "המ…מ!" ודחפה אותו ברגלה.

דעה זו, המחניפה למדי לאורח, נקבעה בדעתם של תושבי העיר ולא נתערערה עד אשר תכונה מוזרה ויוזמה שלו, "פָּסַז'" כפי שאומרים בפרובינציה, הכתה בתדהמה כמעט את כל העיר.

 

 

ניקולאי וסילייביץ' גוגול (1809-1852) היה סופר ומחזאי רוסי יליד אוקראינה, מגדולי הסופרים הרוסים בכל הזמנים.

גוגול נולד בכפר בדרום מערב האימפריה הרוסית (כיום במחוז פולטבה שבאוקראינה. (בשנת 1821 נשלח גוגול הצעיר ללמוד בגימנסיה בעיר נייז'ין, שם לא מצא עניין בלימודיו אלא בספרות ובציור. יחד עם כמה מן התלמידים, הם הוציאו לאור כתב עת והעלו מחזות על הבימה. גוגול פרסם כמה וכמה מאמרים בכתב העת, ביים כמה מחזות, אף שיחק בהם בעצמו וצייר את התפאורות. בשנת 1825, בהיות גוגול בן 16, מת אביו, ובבת אחת הוטל הנער לתחום הבגרות; גוגול ראה את עצמו ראש למשפחה, וחזר לדאוג לבני ביתו. בשנת  1828 נשא רגליו לסנקט פטרבורג.

בראשית שנת  1829 פרסם גוגול תחת שם בדוי את הפואמה "האנס קיכלגארטן". הפואמה התקבלה בפנים זעומות, והמחבר מיהר לעבור בחנויות, קנה את כל טפסי הפואמה ושרף אותם. מרוב עוגמת נפש נטל את כספו המועט ששלחה לו אימו ונמלט לגרמניה, אך חזר כעבור שבועות מספר. רק בסוף החורף זכה למשרה קטנה במשרד הפנים הרוסי. בו בזמן קשר קשרים ראשונים עם החוג הספרותי שבסנקט פטרבורג, תרגם מאמרים בשביל כתבי עת וכתב סיפורים בודדים. בשנת 1831 התחיל המזל להאיר לו פנים; הוא עזב את משרתו, שנמאסה עליו, והחל עוסק בהוראה. הוא התוודע אל וסילי ז'וקובסקי ואל פושקין, ובתקופה ההיא אף מסר לדפוס את ספר הביכורים הראשון "ערבים בחווה ליד דיקאנקה", אף הוא תחת שם בדוי. הספר זכה להצלחה עצומה והוציא למחברו מוניטין, ופושקין – גדול הספרות הרוסית – נתן דעתו על הסופר הצעיר להדריכו ולסייע את ידו.

באביב שנת  1832עזב את סנקט פטרבורג ושב למקום הולדתו, ובסתיו שב לסנקט פטרבורג ובידו כתב העת של חלק ב' של "הערבים בחווה ליד דיקאנקה". ועדיין דימה גוגול בלבו כי תעודת חייו אינה צפונה בספרות; מתוך שעסק בהתלהבות בפולקלור של אוקראינה עשה מאמצים לקבל קתדרה באוניברסיטת קייב, כדי לעסוק שם בדברי ימיה של מאלורוסיה. את הקתדרה בקייב לא קיבל; תחת זה הוזמן בשנת 1834 לשמש פרופסור שלא מן המניין להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת סנקט פטרבורג, ופתח בהתלהבות בעבודתו. הרצאותיו הראשונות היו מזהירות והילכו קסם על שומעיו, אך חוסר ההשכלה שיטתית נתן בו אותותיו, ולאחר שנה וחצי עזב את עבודתו באוניברסיטה ואת מלאכת ההוראה בכלל. מכאן ואילך שיקע עצמו בספרות בלבד. בימים ההם סיים את הקומדיה "רביזור", והחל רוקם את פאר יצירתו: "נפשות מתות". בראשית שנת 1836 הועלה "רביזור" על הבימה, לאחר תקלות מרובות מצד הצנזורה, אשר הביאו לכישלונה החרוץ של הקומדיה. מחמת אכזבות מרות כאלו שהיו מנת חלקו במשך השנים לא עצר גוגול כוח ונמלט שנית לחוץ לארץ. הוא בילה שלוש שנים בפריז, בשווייץ, ולבסוף נשתקע ברומא. בה המשיך ושקד על "נפשות מתות", למד איטלקית,ארכאולוגיה וספרות תאולוגית, ושם הגיעה אליו השמועה על מות ידידו ומדריכו, פושקין. עם מותו של פושקין נתגברה בגוגול ההרגשה שקיננה בו מנעוריו, כי תעודה גדולה נכונה לו בחיים, ומכיוון שנפטר המשורר הגדול, שומה עליו, על תלמידו, להמשיך על פעלו בבחינת אמן-נביא.

 

בקיץ 1839 חזר גוגול לרוסיה. בסנקט פטרבורג ובמוסקבה קרא בחוג ידידים פרקים מתוך החלק הראשון של "נפשות מתות" שעוררו התלהבות רבה. אף על פי כן היסס למסור את הספר לדפוס. באביב  1840 יצא שוב בדרכו לאיטליה האהובה עליו, אך בדרך תקפה אותו מחלה קשה וממארת. מחלה זו, ככל חוליו האחרים, הגבירה בו את ההרגשה כי אל לו למות בטרם ישלים את "פועלו" הגדול. ברומא המשיך ב"נפשות המתות", ובתוכו הסיפור "טאראס בולבה", וסיים את סיפור "האדרת". בסתיו השלים את החלק הראשון של "נפשות מתות" ונסע לרוסיה כדי לפרסמו בדפוס אך שוב נתקל בקשיים רבים מצד הצנזורה, שפסלה פרקים שלמים, ובעיקר את ה"מעשה בקפיטן קופייקין", ואף התנגדה לעצם השם "נפשות מתות", שהרי הנפש אינה בת תמותה, כידוע, ופה נמצא כי המחבר מטיף לכפירה בהישארות הנפש. מרוב ייסורים שב גוגול ונמלט מארצו למשך שש שנים תמימות. בתקופה זו הוא עבד לאטו, וטרח על הכרך השני של "נפשות מתות", אלא שבתוך כך נקלע לתככים קטנים כאשר ידידיו שבמוסקבה ובסנקט פטרבורג משכו אותו איש איש לעברוֹ. רבים גינו אותו על שום חיבתו לאיטליה. נוסף על כך התקבלו ידיעות על המצוקה ששרויה בה משפחתו ועל כי אין בידו לעזור להם. מנסיבות אלו נתגבש בנפשו אותו תהליך שנרקם בו לאמתו של דבר במשך כל חייו. ידידיו התחילו חשים בו נטייה מוגברת למיסטיציזם מעורפל. לפי התכניות שתיכנן לעצמו התעתד גוגול לכתוב את הפואמה שלו "נפשות מתות" בצורת "הקומדיה האלוהית" של דנטה, היינו, בשלושה חלקים: "תופת", "פורגאטוריון" (כור המצרף) ו"גן העדן". הוא הכין עצמו ליעוד חייו הגדול בתענית ובתפילה, ואף נהג להרהר הרהורי נזירות. הלך רוח זה שיתק בו מעט מעט את כוחו האמנותי הרענן, ובשנת  1846 פרסם במפתיע ספר בשם "מבחר אגרות לידידים", החדור כולו ביעותי מסתורין ואמונה נלהבת בייעודו הנבואי בקרב עמו. הספר הדהים את ידידיו, ואילו גוגול תלה את כישלון הספר בחטאיו שלו ובטומאת נפשו. גוגול עמד וגזר על עצמו אורח חיים סגפני ביותר שמוטט את גופו החלוש בלאו הכי, ובראשית שנת 1848 עלהלרגל לארץ ישראל להשתחוות במקומות הקדושים, וחזר למולדתו מעורער כליל. מכאן ואילך הייתה נטושה בקרבו ללא הפוגה מלחמה עזה בין יצר האמנות לבין המסתורין הדתי. באחת משעות החשכוּת של נפשו קם, בחצות לילה (אור ל-11 בפברואר 1852), העיר את נערו וציווה עליו לצרור את כתבי היד של החלק השני של "נפשות מתות" ולהטילם לאש. הנער כרע ברך לפניו והתחנן בדמעות שליש לבל יעשה מעשה שאין להשיבו. אך גוגול המעונה, הנתון כולו לייסורי נפש ורוח, לא שמע בקולו. הוא שרף את כתב היד וחזר ושכב על מיטתו שממנה לא קם עוד (מן החלק השני נותרו טיוטות של חמישה פרקים). הוא שקע באותה רוח רעה שבעתה אותו כל שנותיו האחרונות, וב-21 בפברואר, 10 ימים לאחר שהעלה באש את יצירתו הגדולה, נפטר מן העולם.

 

מכתביו שתורגמו לעברית:

שידוכין , רוויזור, קלפנים, האדרת וסיפורים אחרים, בעלי אחוזה מן הדור הישן, ערבי הכפר של דיקנקה, החוטם, היריד בסורוצ'ינץ, טארטס בולבה, סיפורים אוקראיניים, סיפורים פטרבורגיים.

 

 

מקור – וויקיפדיה

X