נפלאתה, אנתולוגיה של שירה להט"בית | לרכישה באינדיבוק
נפלאתה, אנתולוגיה של שירה להט"בית

נפלאתה, אנתולוגיה של שירה להט"בית

שנת הוצאה: 10/2015
מס' עמודים: 402
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 71.1

האנתולוגיה שלפניכם היא חלוצית בשירה העברית. עד היום מעולם לא כונסו בספר עברי אחד יצירות שיריות להט"ביות בהיקף נרחב כזה – כשלושת אלפים שנה של שירה, במקור וכן בתרגום מעשרים שפות שונות.

ספפו וקטולוס, אבו נואס ושקספיר, וולט ויטמן ואמילי דיקינסון, ארתור רמבו ואוסקר ויילד, ו"ה אודן ואיימי לואל, מרינה צווטאייבה ופדריקו גרסייה לורקה, קונסטנדינוס קוואפיס ואלן גינזברג – כולם ועוד רבים שכתבו שירים שהיום היינו מגדירים אותם כלהט"ביים מיוצגים בנפלאתה, לצד כמה מגדולי השירה העברית הקלאסית והמודרנית – משמואל הנגיד ועד יונה וולך, מיהודה הלוי ועד חזי לסקלי, ועוד ועוד.

בניגוד לכמה מתרבויות השירה העולמית, מסורת השירה והתרבות היהודית-עברית היא סטרייטית בכל מובן אפשרי של המילה. גם תרגומי השירה הלהט"בית לעברית עדיין לוקים מאוד בחסר. נפלאתה מבקשת למלא כמה מן החוסרים האלה, הן באמצעות הזמנה מסיבית של תרגומים חדשים ליצירות לסביות והומואיות משפות שונות, והן באמצעות ריכוז חסר תקדים בהיקפו של שירה להט"בית עברית והצגתה בהקשר תרבותי כולל.

'נפלאתה' נועדה להזכיר לנו את ממד העומק התרבותי ארוך השנים של ההוויה שהיום נקרא לה להט"בית – הוויה שימיה כימי התרבות האנושית בכלל.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נפלאתה, אנתולוגיה של שירה להט"בית”

הורטיוס | החורף מתפוגג

מלטינית: מאיה ערד

הַחֹרֶף מִתְפּוֹגֵג, רוּחַ אָבִיב נוֹשֶׁבֶת,
כְּבָר גּוֹרְרִים אֶת הַסְּפִינוֹת לַיָּם.
הַדִּיר כְּבָר צַר לַצֹּאן, בַּבַּיִת צַר לָשֶׁבֶת,
הַכְּפוֹר מֵהַשָּׂדוֹת כְּבָר נֶעֱלַם.

לְאוֹר יָרֵחַ וֶנוּס עִם עַלְמוֹת הַיֹּפִי
שָׁרוֹת מִזְמוֹר. הַנִּימְפוֹת בְּרַגְלָן
רוֹקְעוֹת רִקּוּד, כְּשֶׁבַּסַּדְנָה קִיקְלוֹפִּים
חוֹשְׁלִים סוּפוֹת בְּהַשְׁגָּחַת ווּלְקַן.

עַכְשָׁו נִשְׁזֹר הֲדַס עַל רֹאשׁ מָשׁוּחַ שֶׁמֶן
אוֹ פְּרִי הָאָרֶץ, זֵר פִּרְחֵי אָבִיב,
עַכְשָׁו נַקְרִיב לְפַּן, בְּיַעַר חַף מִשֶּׁמֶשׁ,
טָלֶה, אוֹ גְּדִי עִזִּים, אִם יַעֲדִיף.

הַמָּוֶת, סֶסְטִיוּס, חִוֵּר, שׁוֹחֵר לַטֶּרֶף
בְּמִגְדְּלֵי מַלְכוּת, בִּקְתּוֹת דַּלִּים.
עֲזֹב תִּקְווֹת גְּדוֹלוֹת. חַיֵּינוּ הֵם רַק הֶרֶף,
הִנֵּה הַלַּיְלָה בָּא, וְהַצְּלָלִים

כְּבָר יַעַטְפוּ אוֹתְךָ. וְאַךְ תִּהְיֶה מֵעֵבֶר,
לֹא תְּנַצֵּחַ עוֹד עַל הַמִּשְׁתִּים.
לֹא תִּתְעַנֵּג עַל לִיקִידֶס, תְּשׁוּקַת כָּל גֶּבֶר,
שֶׁיִּתְבַּגֵּר – אֶל אַהֲבַת נָשִׁים.

קווינְטוּס הוֹרָטִיוּס פְלָקוּס (8־65 לפנה"ס), מבחירי משורריה של רומא וחביבו של הקיסר אוגוסטוס, טבע את הביטוי carpe diem ("קטוף את היום", או בגירסה העברית: "אכול ושתֹה כי מחר נמות") ברוחו של הפילוסוף אפיקורוס. גם השיר המופיע כאן משקף את הפילוסופיה האפיקוראית: האביב נועד לחגיגות, ואביב הנעורים – לאהבה. יש לנצלם כל עוד לא מאוחר מדי, כי המוות אורב מעבר לפינה. במקור אין לשיר כותרת.

אבו נוּואס | בחמאם

מערבית: עמרי לבנת

וּבַחַמָּאם תֶּחֱזֶה בְּכָל סוֹדוֹת הַמִּכְנָסַיִם.
כָּאן יִתְגַּלּוּ מֵאֲלֵיהֶם, אִם אַךְ תַּשְׁפִּיל עֵינַיִם,
פִּלְחֵי־עַכּוּז כְּמוּסִים שֶׁל נְעָרִים דַּקֵּי־מָתְנַיִם,
וְהַגְּבָרִים הוֹגִים בְּרָכָה לְאַלְלָהּ בַּשָּׁמַיִם.
יָפֶה אַתָּה, חַמָּאם, לַלֵּב יָקַרְתָּ שִׁבְעָתַיִם,
חֲבָל עַל הַפּוֹרְשִׂים מַגֶּבֶת וּמְכַסִּים טְפָחַיִם!

אלחסן אִבּן האני אלחַכַּמי (814־756), הידוע בכינויו אבו נוּוַאס ("אבי התלתלים") שזכה בו בזכות תלתליו הארוכים, היה מגדולי המשוררים הערבים אך כתב גם בפרסית. הוא נולד בעיר אַהְוַאז שבאיראן לאב ערבי ולאם פרסייה, ונמכר בילדותו לחנווני שלקח אותו עימו לבצרה. לאחר שנחלץ מאדונו בזכות המשורר ואליבה אִבּן אלחובאב שאימץ אותו לבן, עבר לבגדאד ועשה לו במהרה שֵׁם בזכות שיריו, שחרגו מן התיאורים המקובלים של חיי המדבר ועסקו גם בחיי העיר על כל קסמם ושחיתותם. בין היתר חיבר שירי חשק לנערים ולנערות, אך גם שירי לעג לנשים מופקרות ולגברים פסיביים, והיה כנראה המשורר הערבי הראשון שכתב על אוננות. אבו נוואס נאלץ לנוס למצרים לאחר שכתב שיר שבח לאויבי הח'ליף הארוּן אלרשיד, אך חזר לבגדאד עם מותו ועליית בנו מוחמד אלאמין, שהיה תלמידו של המשורר. ואולם אפילו שליט מתירני זה מאס לבסוף בפריצותו של המשורר ובשכרותו, והשליכוֹ לכלא. אחיו של אלאמין שהדיחוֹ ושלט תחתיו היה אדוק הרבה יותר. ייתכן שאבו נוואס חזר בתשובה לעת זיקנה, וייתכן שרק כתב כך כדי להיחלץ ממצוקתו. מסופר שמת בכלא או הורעל. במקור אין לשירים כותרות.

מוחמד ג'לאל א־דין רוּמי

מפרסית: ראובן נמדר

אַתָּה הָאָהוּב וְאַתָּה הָאוֹיֵב, אַהֲבָה מְאַכֶּלֶת קְרָבַיִם – אַתָּה
אַתָּה אֲהוּבִי וְאַתָּה הוּא אוֹיְבִי – אָנָּא תְּמֹךְ בִּי, אָדוֹן; שְׁמֹר נָא אוֹתִי.

אַתָּה זַךְ כַּנַּחַל וְאַתָּה הוּא הָרוּחַ. הַכּוֹבֵשׁ, הַנִּכְבָּשׁ, שְׁנֵיהֶם יַחַד – אַתָּה
אַתָּה הוּא פִּצְעוֹ שֶׁל לִבִּי הַשָּׁסוּעַ – עַל מִפְתַּן בֵּית הַסּוֹד הֵן הוֹתַרְתָּ אוֹתִי.

אַתָּה הוּא הָאוֹר וְאַתָּה הַשִּׂמְחָה, נִצְחוֹנוֹ שֶׁל הַטּוֹב בָּעוֹלָם הוּא אַתָּה
אַתָּה חֲמַקְמַק כְּמוֹ צִפּוֹר בַּמִּדְבָּר – בַּמִּרְדָּף אַחֲרֶיךָ הִתַּשְׁתָּ אוֹתִי.

אַתָּה הַטִּפָּה וְאַתָּה הוּא הַיָּם, הַחֶסֶד וְגַם הֶחָרוֹן הֵם אַתָּה
אַתָּה הַסֻּכָּר, הַמָּתוֹק וְהַמַּר – רַחֲמִים, אַל תּוֹסִיף לְיַסֵּר כָּךְ אוֹתִי.

אַתָּה הוּא הַשֶּׁמֶשׁ וְאַתָּה הַיָּרֵחַ, גַּן הָעֵדֶן שֶׁל כָּל הַתִּקְווֹת הוּא אַתָּה
אַתָּה מִסְתַּתֵּר בְּגַנְּךָ הַנָּעוּל – אֲהוּבִי, רַק הַפַּעַם הַכְנֵס נָא אוֹתִי.

אַתָּה חֹם הַיּוֹם וְאַתָּה הַצָּמָא, פִּרְיוֹ שֶׁל עָמָל מְפָרֵךְ הוּא אַתָּה
אַתָּה הוּא הַכַּד, צִנָּתָם שֶׁל הַמַּיִם – שְׁבֹר צִמְאִי זֹאת הַפַּעַם, הַשְׁקֵה נָא אוֹתִי.

אַתָּה הַפִּתָּיוֹן וְאַתָּה הַמַּלְכֹּדֶת, הַגָּבִיעַ, הַכַּד וְהַיַּיִן – אַתָּה
אַתָּה הָעִסָּה וְאַתָּה גַּם הַלֶּחֶם – הֲרֵי טֶרֶם סִיַּמְתָּ לָלוּשׁ גַּם אוֹתִי.

אַתָּה הוֹפַעְתָּ פִּתְאֹם בְּחַיַּי, אֶת דַּרְכֵי־לִבִּי טָרַפְתָּ, אַתָּה
אַתָּה נֶעֱלַמְתָּ, יָצָאתָ לַדֶּרֶךְ, רַק עִם שֶׁפַע מִלִּים הוֹתַרְתָּ אוֹתִי.

מַוּלָאנָא (מוֹרֵנוּ) ג'לאל א־דין רוּמי (1273־1207) היה משורר, תיאולוג ומורה דרך צוּפי ממוצא פרסי שחי ופעל בעיר הטורקית קוניה. פגישתו עם הדרוויש שַׁמְס א־דין טַבְּרִיזִי ב־1244 שינתה מן היסוד את חייו ואת דרכו הרוחנית של רומי. תלמידיו של רומי לא ראו בעין יפה את הקשר שהתרקם בין מורם הנערץ לבין הדרוויש הנודד, ושמס נאלץ לעזוב את קוניה לאחר איומים חוזרים ונשנים על חייו. רומי התאבל שנים רבות על לכתו של מורהו האהוב, וחיבר לכבודו מאות שירי אהבה מלאי ערגה וגעגועים שנכללו בקובץ הידוע בשם 'דיוואן שמס טבריזי', וממנו לקוח השיר המופיע כאן.

קלוד לה־פּטי | הספד לז'אק שוסון

מצרפתית: דורי מנור

שׁוֹסוֹן בִּישׁ־הַמַּזָּל עָלָה עַל הַמּוֹקֵד,
חוֹבֵב גְּבָרִים יָדוּעַ וּמְקֻרְזַל־שֵׂעָר.
לְטֹהַר מִדּוֹתָיו מוֹתוֹ הָיָה גַּלְעֵד –
כִּי מָוֶת אֲצִילִי מִזֶּה לֹא יְתֹאַר.

הוּא שָׁר אֶת שִׁיר הָאֵבֶל בְּחִיּוּךְ כּוֹבֵשׁ,
לָבַשׁ בְּלִי לְמַצְמֵץ אֶת כְּתֹנֶת הַכָּבוֹד,
וּמִן הַמַּאֲכֹלֶת, מִתְּלוּלִית הָאֵשׁ,
הֵישִׁיר אֶת מַבָּטוֹ לַמָּוֶת בְּלִי לִרְעֹד.

לַשָּׁוְא שִׁדְּלוֹ הַכֹּמֶר וְלַשָּׁוְא סוֹבֵב אֶת
הַצְּלָב מֵעַל רֹאשׁוֹ: בְּאֶמְצַע הַשַּׁלְהֶבֶת,
כְּשֶׁנִּשְׁמָתוֹ עָמְדָה לִפְרֹחַ, הַנָּבָל

הִפְנָה אֶל הַשָּׁמַיִם אֶת אַחֲרִיתוֹ,
וּכְמוֹ בִּקֵּשׁ לָדַעַת טוֹב גַּם בְּמוֹתוֹ,
חָשַׂף אֶת יַשְׁבָנוֹ לְנֹכַח הַקָּהָל.

ז'אק שוֹסוֹן, סופר ומוֹכס צרפתי, הועלה על המוקד בעוון מעשי סדום וסִרסוּר בנערים ב־1661 בהיותו בן 43. התליינים עקרו תחילה את לשונו, ומנעו ממנו את החסד האחרון – חניקתו למוות בטרם יישרף חיים. סיפור מעצרו והוצאתו להורג עורר הדים רבים בצרפת, וגרם לבהלה גדולה בקרב חוגי הליברטינים והאתאיסטים שעימם נמנה. קלוד לֶה־פְּטי (1662־1638), משורר שנמנה אף הוא עם חוגי הליברטינים, נכח בהוצאתו להורג של ידידו. הוא עצמו הועלה על המוקד פחות משנה לאחר מכן, בהיותו בן 24.

ג'ון וילמוט, הרוזן מרוצ'סטר | זֶמֶר

מאנגלית: רונן סוניס

בְּאִשָּׁה הִתְאַהַבְתָּ? חֲמוֹר בֶּן חֲמוֹר!
תְּשׁוּקָתְךָ מַשְׁמִימָה, טַעַמְךָ הוּא נוֹרָא
אִם לְשֵׁם אָשְׁרְךָ הִתְעַקַּשְׁתָּ לִבְחֹר
בַּיְצוּר הַטִּפְּשִׁי בְּיוֹתֵר שֶׁנִּבְרָא.

רַק סַבָּל אוֹ סַיָּס, שֶׁיַּרְוִיחוּ לַחְמָם
בְּמִקְצוֹעַ בָּזוּי הָרָאוּי רַק לְעֶבֶד,
יְמָרְקוּ לְאוֹרֶלְיָה אֶת פֶּתַח רַחְמָהּ
וְכָךְ יִצְטַיְּדוּ לַזִּקְנָה וְלַקֶּבֶר.

שָׁלוֹם לָךְ, אִשָּׁה! עַד הַבֹּקֶר הַשְׁכֵּם
אֲבַלֶּה מֵעַתָּה בְּכָל לַיְלָה וָלֵיל
וְאוֹלִיד שְׁנִינֻיּוֹת עַל כּוֹסִית שֶׁל מַשְׁקֶה
בְּחֶבְרַת יְדִידִי הַמֻּשְׁחָת הַהוֹלֵל.

תְּנוּ לִי אֹשֶר וְעֹשֶר וְכֹשֶר וְיַיִן
וְאִם אַהֲבָה תְּנַקֵּר בַּלְּבָבוֹת –
הֲרֵי מְשָׁרְתִי, נַעַר רַךְ וִיפֵה־עַיִן,
שָׁוֶה לְפָחוֹת אַרְבָּעִים נְקֵבוֹת.

ג'ון וילמוֹט, הרוזן מרוֹצ'סטר (1680־1647), היה המבריק באנשי חצרו של צ'רלס השני מלך אנגליה, אם כי גורש ממנה שוב ושוב. הוא נולד באוקספורד לאב שהיה מן האחראים לשובו של המלך לכס, ולאם שהייתה פוריטנית אדוקה. לאחר שנות לימודיו באוקספורד ושובו ממסע בצרפת ובאיטליה תיכנן המלך להשיאו ליורשת העשירה אליזבת מאלט, אך קרוביה התנגדו לנישואיה לרוזן המרושש. רוצ'סטר נועַץ באמו והחליט לחטוף את האשה, שהסכימה בסופו של דבר להינשא לו בזכות גבורתו במערכה הימית נגד ההולנדים. לזוג נולדו ארבעה ילדים. המשורר חילק את זמנו בין משפחתו לחוג ידידיו המשוררים בלונדון, כשהוא עובר ביעף משערורייה אחת לרעותה בהילולה שיכורה עם מאהבים משני המינים. מלבד השירים שכתב מיוחס לו המחזה 'סדום, או תמצית הפריצות', המתאר את סופה של סדום. בשנתו ה־33 כבר גסס רוצ'סטר ממחלת מין, ובימיו האחרונים חזר בתשובה בהשפעת אמו וידידיה. בשיר המופיע כאן מוצג רעיון ליברטיני אופייני למשורר: עם נשים עשֵׂה ילדים – אבל למה לך, בעצם? עם נערים עשה אהבה – כשאתה חרמן. עם גברים עשה רוח (שנינויות, שירה, פילוסופיה…) – בכל לילה וליל.

איתי רון

וְכָךְ הוּא יָפְיְךָ: אָרוּג בְּתוֹךְ סָדִין
אֲשֶׁר פָּרַשְׂתִּי לִכְבוֹדוֹ, מַעֲשֵׂה פִּשְׁתָּן צָפוּף,
עוֹר מָתוּחַ כְּמוֹ אוֹר, כְּמוֹ בֶּגֶד גּוּף,
יֹפִי שֶׁאֵינוֹ נִקְמָט, חָלָק כְּזַג תְּמָרִים,
רַעַד הַמַּגָּע מַשִּׁיב אֲוִיר, מְרַפְרֵף כִּמְנִיפָה,
וְנִיחוֹחוֹ מֵגִיחַ, מְפַתֶּה כְּמַאֲפֵה שְׁמָרִים,
אֲשֶׁר הָיְתָה אִמִּי אוֹפָה.

וְכָךְ הוּא יָפְיְךָ: רְצוּעוֹת חָלָב, זָהָב,
שֶׁחֲרַכֵּי הַתְּרִיס בּוֹצְעִים בּוֹ.
הָבְנֶה שֶׁנְהָב, הָבְנֶה שֶׁנְהָב
צְלִיל צָלוּל וַאֲצִילִי צוֹלֵל לְתוֹךְ לֵילוֹ
וּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי הַהוֹפְכוֹת אוֹתוֹ לְצֶ'מְבָּלוֹ.

איתי רון נולד בישראל ב־1961. החל לכתוב שירה בילדותו. למד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. עבד כעיתונאי ומבקר ספרות וברדיו קול ישראל. נמנה עם מקימי כתב־העת 'שופרא, עיתון ישראלי לספרות ולהגות'. לאחר שסיים לימודי מידענות באוניברסיטת בר אילן עבד כספרן. מ־1999 מתגורר בברצלונה, ספרד, ועוסק בתרגום פרוזה ושירה מקטלאנית ומספרדית לעברית וכן בהדרכת תיירים בעברית. ספר השירה היחיד שכתב עד כה, 'בוחן את ארג המכנס', ראה אור בהוצאת שופרא לספרות יפה ב־1999.

שרון אס | המשוגעת בעליית הגג

לַיְלָה חַם וִירֵחַ־תַּעַר
מִתְנוֹצֵץ. הַאִם נִהְיֶה הַלַּיְלָה
הָאִשָּׁה הַמְשֻׁגַּעַת, זוֹ שֶׁאֵין
לָהּ מִטָּה וְאוֹכֶלֶת לֶחֶם
מִקַּרְקָעִית נָהָר שָׁחֹר?
אֵינֶנּוּ יְכוֹלוֹת לִישֹׁן הַלַּיְלָה לְיַד הַיָּשֵׁן.
חַיֵּינוּ הַקּוֹדְמִים וְחַיֵּינוּ הַבָּאִים
מְחַיְּכִים בְּפֶה חֲסַר שִׁנַּיִם
עַד שֶׁצְּמַרְמֹרֶת עוֹבֶרֶת בַּפָּנִים הָעֲיֵפוֹת.
בְּתוֹךְ הַנַּעֲלַיִם
מַצִּיעוֹת הַחַיּוֹת הַקְּטַנּוֹת אֶת מִטּוֹתֵיהֶן.
אֲנַחְנוּ פַּחְדָנִיּוֹת הַלַּיְלָה.
בִּמְיֻחָד בֵּין אַרְבָּעָה קִירוֹת.
אֵין סִכּוּי שֶׁאִישׁ חָדָשׁ
יִפְגֹּש אוֹתָנוּ בָּאַמְבָּט,
יַחְלִיק עַל גַּבֵּנוּ –

אֲנִי וְהַמְטֹרֶפֶת הוֹלְכוֹת
מֵהָעֵץ הַמְזַמֵּר חֲרִישִׁית בֶּחָצֵר
עַד הַחַשְׁמַל הַתָּלוּי כְּכָנָף
בַּמְּנוֹרָה. לֹא נִצְחַק כַּאֲשֶׁר נַבְעִיר אֶת הַבַּיִת
פָּשׁוּט נָנוּחַ, קְצָת נָנוּחַ בְּתוֹךְ הַלֶּהָבוֹת
בְּתוֹךְ כְּאֵב גָּדוֹל יוֹתֵר מִלָּשׁוֹן כְּרוּתָה, מֵאַהֲבָה שֶׁאֵפֶר נוֹצֵץ
בִּשְׁעָרָהּ וּמֵהַיָּשֵׁן שֶׁאֵינוֹ מִתְעוֹרֵר
לַמְרוֹת הַקִּירוֹת שֶׁנּוֹפְלִים
לַמְרוֹת הַנָּהָר שָׁחֹר וְקַר שֶׁנָּבַח
עָלֵינוּ לָצֵאת מֵהַשְּׂמִיכָה, לִנְדֹּד
לִנְדֹּד עַד הָאֵשׁ – עַד הַמַּעֲשֶׂה
שֶׁלֹּא תִּהְיֶה מִמֶּנּוּ
חֲזָרָה

שרון אס נולדה ברמת גן ב־1966. פירסמה עד כה את הספרים 'אֵם ההר נעלמה' (תג־הליקון, 1997), 'הזר ואשת חול' (סדרת ריתמוס, הקיבוץ המאוחד, 2001), 'נתיני השמש' (הקיבוץ המאוחד, 2006), 'האוֹריום' (מוסד ביאליק, 2011) ו'מוזיקת הנתיב הרחב' (הליקון ואפיק, 2015). מלמדת במסלול לכתיבה באוניברסיטת תל אביב, בעלמא ובהליקון. זכתה, בין השאר, בפרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול ליצירה ובפרס ביאליק.

עורכים: רונן סוניס ודורי מנורספפו וקטולוס, אבו נואס ושקספיר, וולט ויטמן ואמילי דיקינסון, ארתור רמבו ואוסקר ויילד, ו"ה אודן ואיימי לואל, מרינה צווטאייבה ופדריקו גרסייה לורקה, קונסטנדינוס קוואפיס ואלן גינזברג – כולם ועוד רבים שכתבו שירים שהיום היינו מגדירים אותם כלהט"ביים מיוצגים בנפלאתה, לצד כמה מגדולי השירה העברית הקלאסית והמודרנית – משמואל הנגיד ועד יונה וולך, מיהודה הלוי ועד חזי לסקלי, ועוד ועוד.

 

X