נפילה | לרכישה באינדיבוק
נפילה

נפילה

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 374
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 64
- 25
- 25

ומה אם האדם שנועדתם להיות שלו, לעולם לא יהיה שלכם?

נפילה הוא מותחן מרתק וסיפור אהבה מסעיר.

 

יש משהו מוכר עד כאב בדניאל גריגורי. מסתורי ומנוכר, הוא מושך את תשומת לבה של לוּס פְּרַייס מרגע שהיא מבחינה בו ביום הלימודים הראשון שלה בפנימיית הצלב והחרב לנוער עבריין. דניאל הוא נקודת האור היחידה של לוּס במקום שבו אסור להחזיק מכשירי טלפון ניידים, שהתלמידים בו מופרעים, שמצלמות האבטחה עוקבות אחר כל תנועה ותנועה של התלמידים.

 

אלא שדניאל אינו מעוניין בשום קשר עם לוּס ועושה מאמצים ניכרים כדי להבהיר לה זאת  מעבר לכל ספק. אבל מדי פעם, מבליחים מבעד לדחייתו גילויי התקרבות ולוּס נאחזת בהם, למרות שקאם מחזר אחריה נמרצות וגם בו יש משהו המושך אותה.

 

לוּס נחושה לגלות מהו הסוד שדניאל מנסה נואשות להסתיר.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נפילה”

בקרוב…

בראשית
הֶלְסְטוֹן, אנגליה
ספטמבר 1854

 

 
בסמוך לחצות הלילה סוף־סוף לבשו עיניה צורה. הבעתן נראתה חתולית, נחושה למחצה ומהססת למחצה, מזמינה צרות. כן, הן נראו בדיוק כך, העיניים האלה. מתרוממות לעבר מצחה המעודן והאלגנטי, סנטימטרים ספורים מתחת למפל שערה הכהה.
הוא הרחיק את הנייר מרחק של זרוע מגופו כדי להעריך את התקדמותו. זה לא היה קל לעבוד כך, בלי שהיא תשב לפניו, אבל הוא הרי מעולם לא הצליח לצייר בנוכחותה. מאז שהגיע מלונדון – לא, מאז ראה אותה לראשונה – הקפיד לשמור ממנה מרחק.
עכשיו היא נהגה לחפש את קרבתו בכל יום, וכל יום היה קשה מקודמו. מסיבה זו תִכנן לעזוב בבוקר… לנסוע להודו, ליבשת אמריקה, הוא לא ידע לאן ולא היה לו אכפת. בכל מקום שיגיע אליו יהיה לו קל יותר מאשר כאן.
הוא חזר ורכן על הציור, נאנח בעודו נעזר באגודל כדי להשלים את מריחת הפחם של שפתה התחתונה המלאה והמשורבבת. הנייר נטול החיים הזה, המתחזה והאכזרי, היה הדבר היחיד שבאמצעותו יכול היה לקחת אותה איתו.
ואז, כשהזדקף בכורסת העור שבספרייה, הוא חש בזה. באותו מגע קליל של חמימות על עורפו.
היא.
עצם קרבתה עוררה בו תחושה משונה ביותר, דומה לחום המתפרץ כשבול עץ מתנפץ לרמץ באש. הוא ידע מבלי להסתובב לאחור: היא שם. הוא הסתיר את דיוקנה בין הניירות הכרוכים על ברכיו, אבל לא יכול היה להימלט מפניה.
עיניו נפלו על הספה המרופדת בגון השנהב מעברו האחר של הטרקלין, שם הופיעה במפתיע רק שעות אחדות קודם לכן, אחרי שהגיעו שאר חבריה, לבושה בגלימת משי ורודה, כדי להשתתף במחווה לבתו הבכורה של המארח שניגנה כה יפה בצ'מבלו. הוא שלח מבט לצדו האחר של החדר, מבעד לחלון אל המרפסת, שם התגנבה לעברו אתמול, מחזיקה בידה קומץ של אדמוניות בר לבנות. היא עדיין האמינה שהמשיכה שחשה כלפיו היא תמימה, שהמפגשים התכופים בסוכה שבגינה הם אירועים מקריים ומשמחים ותו לא. איזו נאיביות! הוא לעולם לא יגלה לה את טעותה… יהיה עליו לשמור את הסוד בלבו.
הוא קם ופנה ממקומו, משאיר אחריו את הרישומים על כורסת העור. הנה היא שם שעוּנה על וילון הקטיפה האדום בחלוק הלבן הפשוט שלה. שערה השחור השתחרר מן הצמה. הבעת פניה הייתה אותה הבעה שצייר פעמים רבות כל כך בעבר. הלהט עלה בלחייה. האם כעסה? האם הייתה נבוכה? הוא השתוקק לדעת, אבל לא הרשה לעצמו לשאול.
"מה את עושה כאן?" הוא שמע את הרטינה בקולו והצטער על חריפותה, כי ידע שהיא לעולם לא תבין.
"אני… אני לא הצלחתי להירדם," גִמגמה, מתקרבת אל האש ואל הכורסה שלו. "ראיתי את האור בחדר שלך ואז" – היא השתתקה והשפילה מבט אל ידיה – "ראיתי את המזוודה הגדולה שלך מחוץ לחדר. אתה נוסע לאיזשהו מקום?"
"התכוונתי לספר לך…" הוא השתתק. עדיף לא לשקר. הוא מעולם לא התכוון לשתף אותה בתוכניותיו. אם יגיד לה, הוא רק יחמיר את המצב. כבר עכשיו הניח לדברים להרחיק לכת מדי, בתקווה שהפעם הזאת תהיה שונה.
היא התקרבה עוד ועיניה נפלו על דפדפת הרישומים שלו. "ציירת אותי?"
נימת קולה המופתעת הזכירה לו עד כמה גדול היה הפער בהבנתם את המצב. למרות כל הזמן שבילו יחד בשבועות האחרונים, היא עדיין לא התחילה לתפוש אף את קצה האמת שעמדה ביסוד המשיכה שחשו זה כלפי זה.
זה היה טוב, או לפחות לטובה. במהלך הימים האחרונים, מאז החליט לעזוב, השתדל מאוד לשמור ממנה מרחק. המאמץ גבה ממנו מחיר כבד כל כך עד שברגע שהיה לבדו, נאלץ להיכנע לתשוקתו הכבושה לצייר אותה. הוא מילא את הדפדפת שלו בדפים על גבי דפים של צווארה הקמור, של עצם הבריח דמוית השיש שלה, של מצולות שערה השחור.
עכשיו השיב את המבט אל הרישום, לא במבוכה על כך שנתפס מצייר אותה, אלא גרוע מכך. צמרמורת צוננת התפשטה בגופו כשהבין שהדבר שגילתה – רגשותיו החשופים – יהרסו אותה. היה עליו להיזהר יותר. ככה זה התחיל תמיד.
"חלב חם עם כפית דִּבְשָׁה," מִלמל, עדיין בגבו אליה. ואז הוסיף בעצב, "זה עוזר לך להירדם."
"איך אתה יודע? הרי זה בדיוק מה שאימא שלי נהגה … "
"אני יודע," אמר ופנה אליה. התדהמה בקולה לא הפתיעה אותו, ואף על פי כן לא יכול היה להסביר לה מאין הוא יודע, או לספר לה כמה פעמים בעבר השקה אותה בדיוק במשקה הזה כשהגיעו הצללים, ואיך נרדמה בזרועותיו.
הוא חש במגעה הצורב מבעד לחולצה, ידה המונחת בעדינות על כתפו גרמה לו להתנשם. טרם נגעו זה בזה במחזור החיים הזה, והמגע הראשון תמיד עצר את נשימתו.
"תענה לי," לחשה. "אתה עוזב?"
"כן."
"אז קח אותי איתך," פלטה. כאילו על פי אות הוא הביט בה שואפת אוויר בחדות, מבקשת לחזור בה מדבריה. הוא יכול היה לראות איך רצף רגשותיה המשתנים נח בקמט שבין עיניה: היא תרגיש פזיזה, ואחר כך אובדת עצות, ואז נבוכה מעצם תעוזתה. היא תמיד נהגה כך, ופעמים רבות מדי בעבר הוא שגה כשניחם אותה בדיוק ברגע הזה.
"לא," לחש, נזכר… כל הזמן נזכר… "מחר אני מפליג. אם אכפת לך ממני, אפילו רק קצת, אל תגידי מילה נוספת."
" אם אכפת לי ממך," חזרה אחריו, כמעט כאילו דיברה אל עצמה. "אני … אני אוהבת… "
"לא."
"אני מוכרחה להגיד את זה. אני … אני אוהבת אותך, אני בטוחה בזה, ואם תעזוב… "
"אם אעזוב, אציל אותך." הוא דיבר באיטיות, מנסה לגעת בחלק שבה שאולי יזכור. האם היה שם בכלל, קבור במעמקים? "יש דברים חשובים יותר מאהבה. את לא תביני, אבל את חייבת להאמין לי."
עיניה קדחו בו. היא נסוגה לאחור ושילבה את זרועותיה על חזהּ. גם זה היה באשמתו, תמיד עורר בה את הפן מלא הבוז כשדיבר אליה בהתנשאות.
"אתה רוצה לומר שיש דברים חשובים יותר מזה?" התריסה כלפיו, נטלה את ידיו וקירבה אותן אל לבה.

אה, הלוואי שיכול היה להיות היא, ולא לדעת מה עתיד לקרות! או לפחות להיות חזק יותר מכפי שהיה, עם יכולת לעצור אותה. אם לא יעצור אותה היא לא תלמד לעולם, והעבר רק יחזור על עצמו ויְיַסֵּר את שניהם שוב ושוב.
החמימות המוּכרת של עורה תחת כפות ידיו גרמה לו להטות את ראשו לאחור ולהיאנח. הוא ניסה להתעלם מקרבתה, מהזיכרון של מגע שפתיה בשפתיו, מהמרירות שחש על כך שכל זה חייב להסתיים. אבל אצבעותיה נגעו בקלילות שכזו באצבעותיו. הוא חש בלבה הפועם בחוזקה מבעד לכותונתה הדקה.
היא צדקה. דבר לא יכול להשתוות לזה. מעולם לא היה. הוא כבר התכוון להיכנע ולקחת אותה בזרועותיו כשהבחין במבט שעלה בעיניה. כאילו ראתה רוח רפאים.
הייתה זו היא שהתרחקה, והרימה יד אל מצחה.
"יש לי תחושה מוזרה מאוד," לחשה.
לא… האם זה לא מאוחר מדי?
עיניה הצטמצמו לַצורה כפי שצייר אותן והיא חזרה אליו, ידיה על חזהו, שפתיה פשוקות בציפייה. "אולי תגיד שאני משוגעת, אבל אני יכולה להישבע שכבר הייתי בדיוק במקום הזה בעבר."
אם כך, באמת היה מאוחר מדי. הוא הרים את מבטו, כולו רועד, וחש את החשיכה היורדת עליהם. הוא ניצל את ההזדמנות האחרונה לאחוז בה, להצמיד אותה בכוח אליו כפי שהשתוקק לעשות זה שבועות.
ברגע שהתמזגו שפתיה בשפתיו כבר היו שניהם חסרי אונים. טעם יערת־הדבש של פיה סִחרר אותו. ככל שנצמדה אליו יותר כך הלכה וגעשה בטנו ברטט ובצער על כל המתרחש. לשונה חקרה את לשונו, והאש שביניהם התלהטה והתעצמה עם כל מגע חדש, עם כל תגלית חדשה. ואף על פי כן דבר מכל זה לא היה חדש.
החדר רעד. הילה החלה זוהרת סביבם.
היא לא הבחינה בדבר, לא הייתה מודעת לשום דבר, לא חשה בדבר מלבד נשיקתם.
רק הוא לבדו ידע מה עתיד לקרות, אֵילו שותפים אפלים אורבים למפגשם המחודש. אף על פי שגם הפעם לא היה בידו לשנות את מסלול חייהם, הוא ידע.
הצללים הסתחררו היישר מעליהם. קרובים כל כך, עד שכמעט היה יכול לגעת בהם. קרובים כל כך, עד שתהה אם היא מסוגלת לשמוע את התלחשויותיהם. הוא התבונן בענן שחלף על פניה. לרגע ראה ניצוץ של הכרה ניצת בעיניה.
ואז דבר לא היה, שום דבר.

לוֹרֶן קייט היא סופרת אמריקאית. קייט גדלה בדאלאס, למדה באטלנטה, והחלה לכתוב בניו יורק. חיברה את רבי המכר נפילה והמשכו ייסורים ועוד. מתגוררת כיום עם בעלה בלוס אנג'לס.

 

X