נערת קריירה או אישה לעולמים | לרכישה באינדיבוק
נערת קריירה או אישה לעולמים

נערת קריירה או אישה לעולמים

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

המכונאית הראשית דייזי בל זקוקה למזומנים – במהירות! היא חייבת להחזיק בחיים את העסק המשפחתי הכושל. כאשר דייזי פוגשת את המשקיע המסתורי שלה, היא מוצאת את עצמה בדילמה. היא צריכה לבחור בין להציל את העסק לבין להעמיד בסכנה את ליבה!

פליקס גיסבורן חושב שדייזי היא האישה המדהימה ביותר שפגש מימיו – גם כאשר היא לבושה בסרבל עבודה. פליקס אינו בטוח אם דייזי רוצה להכניס אותו למיטתה – או שהיא רוצה את כספו בחשבון הבנק שלה.

האם ניתן לשלב בין עסקים לאהבה?

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נערת קריירה או אישה לעולמים”

בקרוב…

 1

זה מוכרח להיות איזה סיוט מציאותי להחריד. לא ייתכן שזה קורה. לא ייתכן.

דייזי עצמה עיניים וצבטה את זרועה.

כשהרגישה בכאב, הבחילה בבטנה התגברה, והיא פקחה שוב עיניים כדי להתמודד עם העובדות.

מישהו באמת פרץ למוזיאון הקיטור. לא מישהו אחד, אלא מספר אנשים. והם גם היו די שיכורים, אם לשפוט לפי מספר הבקבוקים המנופצים סביב קרוסלת הסוסים והקיא שהותז לידה. פרחחים שחשבו שזה יהיה מצחיק לחתוך את זנבות הסוסים ולרסס בצבע כיתובי גרפיטי גסים על צדי גופם. והם שיחקו עם בית-הקפה קליעה למטרה, יידו אבנים על השמשה ושברו אותה.

דייזי תמיד היתה מעשית ויכלה לתקן כמעט הכול, אבל את זה היא לא יכלה לתקן. על כל פנים, לא במהירות הרצויה. אין מצב שהיא תוכל לפתוח היום את היריד. יידרשו לה מספר ימים כדי לעשות סדר בבלגן הזה ולהחזיר את המקום להיות בטוח לילדים ולמשפחות.

מי לעזאזל יכול היה לעשות משהו כזה? הדבר נשגב לגמרי מבינתה. למה שמישהו ירצה להרוס ציוד יפהפה כזה, מורשת חשובה, סתם בשביל הצחוק?

בידיים רועדות לקחה דייזי את הטלפון הנייד שלה והתקשרה למשטרה כדי לדווח על הנזק.

בתום השיחה היא התקשרה לדוד שלה. היא לא אהבה להתקשר אליו ביום החופשי שלו – היום שבו היא היתה אמורה להיות אחראית ולפתוח את המקום – אבל זה לא היה יום ראשון שגרתי. והיא לא היתה היחידה שהשקיעה את כל כולה במוזיאון; ביל הקדיש למקום מחצית מחייו.

"ביל, זאת דייזי. אני ממש מצטערת שאני מתקשרת אליך בשעה כזאת, ועוד ביום ראשון בבוקר, אבל…" היא בלעה את רוקה במאמץ כי לא ידעה מה לומר, איך לבשר לו בשורות איומות כל-כך.

"דייזי, את בסדר? מה קרה?"

"מסתבר שוונדלים פרצו לכאן אתמול בלילה. אני לא יודעת איך." דייזי ידעה ללא צל של ספק שנעלה את המקום כראוי בלילה הקודם. "אבל יש פה המון זכוכיות שבורות, והם חיבלו בקרוסלת הסוסים." היא נשכה את שפתה. "המשטרה בדרך. המקום צריך להישאר סגור היום, וכנראה גם מחר."

למה זה היה מוכרח לקרות בשלב מוקדם כל-כך של העונה? היות שתקציב המוזיאון היה נמוך, התקרית תפער בו חור גדול. הכול בר-תיקון, אבל התיקון יצריך זמן, והם יידרשו לשלם את ההשתתפות העצמית של הביטוח, סכום לא מבוטל. שלא לדבר על אובדן ההכנסות שלהם עד שירידה שעשועים יחזור לפעילות. תיירים מאוכזבים עלולים להחליט לא לחזור למוזיאון לעולם, והם יספרו זאת גם לחבריהם, וגם אותם חברים יבטלו את הביקורים המתוכננים שלהם. וזה יפגע בהכנסות עתידיות.

ללא כמות מבקרים ראויה, לא יהיה ברשותם כסף לתוכנית השיפוץ המתוכננת שלהם. המתקן שהיא הצליחה להציל בסתיו שעבר יזכה לשנה נוספת של חלודה שתחדור פנימה, שנה שעלולה לחרוץ את גורלו. כך, במקום שתהיה להם קרוסלת שרשראות מחודשת שתלהיב את המבקרים שלהם, הם יישארו עם ערימת מתכות למחזור. כל הכסף הזה יתבזבז. והיא זו ששכנעה את ביל לקנות את המתקן מלכתחילה. היא ניסתה להוכיח שתוכל לתפוס את מקומו של ביל כשיפרוש בעוד מספר שנים. היא בזבזה כסף שהיה עליהם לשמור בצד למקרי חירום שכאלה.

"המשטרה רוצה לגבות ממני הצהרה, כי אני זו שגיליתי את זה. אבל הם אמרו שירצו לדבר גם איתך. אני מצטערת, ביל."

"זה בסדר, חומד. אני בדרך," הרגיע אותה ביל. "אני אגיע בתוך עשרים דקות."

"תודה. אני אתלה שלט שאנחנו סגורים היום ואחר-כך אתחיל לצלצל לעובדים. נתראה עוד מעט." דייזי החזירה את הטלפון לכיסה והביטה בקרוסלה, שסבה הגדול בנה, שהיתה מצוידת גם בעוגב מקורי. היא נתקפה רצון לגשת לכל אחד מהסוסים המושחתים ולחבק אותו, להגיד לו שהכול יהיה בסדר. היא ידעה שזה טיפשי. בין השאר, זה עלול לחבל בראיות שהפרחחים השאירו. והסוסים היו עשויים עץ ונטולי רגשות. אך היא גדלה איתם וזכרה איך רכבה עליהם כפעוטה. היא הרגישה כאילו מישהו הרס משהו מילדותה ודרך עליו.

היא השקיעה עשר שנים מחייה בבניית המקום הזה: עשר שנים שבהן עברה קורס מפרך בהנדסת מכונות ונאלצה להוכיח את עצמה להוריה, למוריה, לסטודנטים האחרים בקורס. עשר שנים שבהן נדרשה לשכנע אנשים שהבחירה שלה היתה נכונה. לרוב הם סברו שהם יודעים הכול יותר טוב ממנה, וסטיוארט אפילו אילץ אותה לבחור בין יריד השעשועים לבינו.

אף שזה לא היה אולטימטום רציני. כל גבר שרצה לשנות אותה ולמנוע ממנה לעסוק במה שאהבה לא היה הגבר הנכון בשבילה. היא ידעה שהחליטה נכון כשסירבה להתחתן איתו. זו היתה ההחלטה הנכונה עבור שניהם. הוא כבר התחתן ונולדו לו ילדים, ילדים שהוא ביקר עמם ביריד השעשועים באופן קבוע.

מוזר שעכשיו הוא הבין מה היא ראתה במקום.

אבל זה כבר היה מאוחר מדי. גם אלמלא היה נשוי, היא כבר לא היתה מעוניינת בו. כששני החברים הבאים שלה התגלו כמי שקורצו מאותו חומר כמוהו – ורצו שהיא תשתנה ותהיה נשית במקום מכונאית מיומנת – היא החליטה לרכז את מאמציה בעבודתה. לפחות כאן קיבלו אותה כמות שהיא, אחרי ששכנעה את המתנדבים המבוגרים יותר שהיא וסבתה דומות כמו שתי טיפות מים. היא הוכיחה שהיא יודעת להקשיב ולעבוד קשה ושהיא טובה בעבודתה.

היא תלתה על השערים שלט שמודיע שפארק השעשועים סגור בשל נסיבות בלתי צפויות. כשביל וננסי נכנסו למשרד הם מצאו אותה יושבת ליד שולחן הכתיבה שלה ומטלפנת אל המתנדבים לפי הרשימה. ביל היה חמור סבר.

"אני לא מאמין," אמר כשהיא סיימה לדבר בטלפון. "הייתי שמח להניח את הידיים שלי על מי שעשה את זה ולפרק אותו לגורמים."

"אני הייתי מעדיפה לשים אותו בכלוב, למרוח אותו בריבה ולהשאיר אותו לצרעות," אמרה דייזי. "או אולי למחוץ אותו במכבש. איך הם יכלו לעשות את זה? זאת אומרת, מה יצא להם מזה?" ידיה התאגרפו בכעס ובתסכול. "אני פשוט לא מבינה למה הם עשו דבר כזה."

"אני יודע, חומד." ביל חיבק אותה. "כל העבודה שכולם השקיעו נהרסה."

"וכל האנשים שתכננו להגיע לכאן היום. הם כל-כך יתאכזבו." היא נשמה עמוק. "אולי כדאי שאני אתקשר לאנני." חברתה הטובה ביותר היתה עורכת התוכן בעיתון המקומי. "היא תדע איך להעביר את הידיעה לדסק החדשות של הרדיו, כדי לחסוך לחלק מהאנשים נסיעה מיותרת."

"רעיון טוב, חומד," אמרה ננסי.

"הרמתי טלפונים והודעתי לכולם להישאר היום בבית," הסבירה דייזי. "בינתיים כולם ביקשו שנתקשר אליהם ברגע שאפשר יהיה להתחיל לנקות והם יבואו לעזור."

"יש לנו מזל. יש לנו צוות טוב." ביל נאנח. "את תתקשרי לאנני, וננסי ואני נמשיך לעבור על רשימת המתנדבים."

"קודם אני אפעיל את הקומקום," אמרה ננסי. "אני יודעת שיש לנו חלב במקרר שבמשרד. אני אלך לקנות עוד מאוחר יותר, או כשיאפשרו לנו להיכנס לבית-הקפה, אבל בינתיים זה יספיק לנו."

אנני הופיעה באמצע התשאול המשטרתי עם עוגת שוקולד וצלם. "עוגה בגלל שזה משפר את ההרגשה של כולם, ותמונות בגלל שהסיפור מן הסתם יתפרסם בעמוד השער. ואת מושלמת לזה, דייז."

"את רוצה לצלם אותי?" שאלה דייזי בתמיהה. "למה? זאת אומרת, המראה שם בחוץ לא מדבר בעד עצמו?"

"את יודעת מה אומרים – תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים," אמרה אנני. "ואת ממש פוטוגנית, דייז. חוץ מזה את שקופה, כך שכולם יוכלו לראות כמה את נסערת. הפנים שלך יזכו אתכם בהמון אהדה."

"אני לא רוצה אהדה. אני רוצה שיריד השעשועים שלי יחזור להיות כמו שהוא היה," אמרה לה דייזי.

"אני יודעת, חומד, וזה יקרה," הרגיעה אותה אנני. "הטלוויזיה והרדיו המקומיים יגלו בזה עניין. באמצעותם ודרך העיתון תוכלי להודיע שאתם סגורים עד סוף השבוע, וזה גם יזכיר לאנשים שאתם כאן. עם קצת מזל, בסוף השבוע הבא יהיו לכם יותר מבקרים מהרגיל כי הם ירצו לבוא מתוך סקרנות."

דייזי העוותה פניה. "אנני, זה נורא."

"זה הטבע האנושי," אמרה אנני. "את יודעת, השוטר הזה שם לא מפסיק לעשות לך עיניים. תחייכי אליו."

"אנני!" דייזי הביטה בחברתה הטובה באי-אמון. יריד השעשועים היה בצרות, ואנני חושבת על שידוכים?

"דייזי, בעבודה שלך כאן את לא ממש זוכה לפגוש הרבה גברים רווקים, ובטח לא גברים מתחת לגיל חמישים," אמרה אנני ללא שום חרטה. "תנצלי את הרגע. הוא ממש חמוד. והוא בהחלט מגלה עניין."

דייזי נשפה ברוגז. "תודה רבה, אבל אני לא מעוניינת בו."

"יפריע לך אם אני אגש לפטפט איתו?"

"תעשי מה שאת רוצה, כל עוד לא תנסי לסדר לי איתו פגישה עיוורת." דייזי הזעיפה פנים. "לא כולם מחפשים שותף לחיים, את יודעת."

"את מסתפקת בחתול שלך?" שאלה אנני ללא שכנוע רב.

"כן. טיטאן אורח לי לחברה, והוא לא תובעני."

אנני עיקמה אפה בלעג. "לא תובעני? אנחנו מדברות על החתול שיש לו מיטה מרופדת בכל חדר בבית שלך ושאוהב סלמון שלוק טרי?"

"או-קיי, אבל הוא עדיין פחות תובעני מגברים." החתול שלה לא ציפה ממנה להשתנות ולהיות נשית יותר. הוא אהב אותה כמות שהיא, לא כמו מי שרצה שתהיה. "למרות שהוא לא כל-כך מרוצה ממני כרגע. נעלתי אותו במשרד שלי כדי לוודא שלא תיכנס לו זכוכית שבורה לכפות הרגליים." היא קימטה מצחה. "למה אנחנו מדברות על זה? אנני, אני יודעת שאת מאושרת עם ריי – ואני ממש שמחה בשבילך – אבל טוב לי עם המצב שלי, באמת."

"המממ." אנני הביטה בה. "בסדר. אני ניגשת לפטפט עם השוטר הזה, כי אני צריכה קצת מידע לכתבה שלי. ועד שאני אחזור, סי תצלם אותך במראה מיוסר."

"אני לא בטוחה שזה רעיון טוב לפרסם את התמונה שלי בעיתון."

"אין לך ברירה. כבר קיבלתי אישור מביל. הוא אומר שאת יותר יפה ממנו, כך שאת עושה את זה." היא חייכה.

דייזי נאנחה. "את כזאת עיתונאית קשוחה."

"אנני סילווסטר, כתבת-על: זאת אני." אנני חיבקה אותה. "וברגע שהשוטרים יגידו שאפשר להתחיל לנקות, אני אעזור לך להיפטר מהזכוכיות ולקרצף את הצבע. אני אתקשר אל ריי וגם הוא יבוא ויתרום את חלקו."

"תודה. אני חייבת לך," אמרה דייזי.

"ממש לא. בשביל זה יש חברות טובות. גם את היית עושה את זה למעני." היא עשתה אתנחתא. "כבר התקשרת לשאר המשפחה שלך?"

"לא." דייזי זקרה את סנטרה. היא היתה מסוגלת לנהל את חייה בכוחות עצמה, ורוב האנשים הבינו מהר שהיא מסוגלת לתקן דברים ביעילות ובלי לעשות מזה סיפור, אבל משפחתה עדיין התעקשה להתייחס אליה כאל תינוקת, זו שצריך לחלץ אותה מכל צרה. היחס הזה שיגע אותה אפילו יותר מההתעקשות שלהם שקידום בעבודה ומשכורת טובה חשובים יותר מסיפוק אישי. אם היא היתה מתקשרת אליהם, הם היו כמובן מגיעים, אבל בכך היתה מצדיקה את כל הדעות הקדומות שלהם. "ביל, ננסי ואני יכולים להסתדר."

"לפעמים את גאוותנית מדי, את יודעת," אמרה ננסי ברוך.

"בואי נסכים שלא להסכים." דייזי נאנחה. "תראי, אני אוהבת אותם, ואנחנו מסתדרים טוב – בדרך כלל. אבל אני לא רוצה לשמוע הטפה או את נאום האמרתי-לך, וזה יהיה המחיר שאצטרך לשלם תמורת העזרה שלהם. גם את יודעת את זה. לכן עדיף לי להסתדר לבד ולא לערב אותם בעניין."

"מה שתגידי, חומד. אבל לא עדיף שהם ישמעו את החדשות ממך במקום לקרוא עליהן בעמוד הראשון של העיתון מחר בבוקר?"

דייזי ידעה שחברתה הטובה צודקת. "בסדר. אני אדבר איתם הלילה, אני מבטיחה." אחרי שתסיים להשליט במקום סדר כמיטב יכולתה.

שאר היום חלף במתן הצהרות ובהכנת תה בזמן שכולם חיכו שצוות המז"פ יסיים לאסוף ראיות כדי שאפשר יהיה להתחיל לסדר את הבלגן שעשו הוונדלים. עם רדת הערב חלונות בית-הקפה כבר היו חסומים זמנית בקרשים, הזכוכיות סולקו, והם החלו להסיר את הגרפיטי.

 

עם זאת, בוקר יום שני הביא עמו עוד בשורות רעות. "לטענת חברת הביטוח אנחנו לא מכוסים," אמרה דייזי לביל כשהתיישבה על קצה שולחנו. "מסתבר שוונדליזם הוצא מהפוליסה שלנו לפני שלוש שנים." היא נאנחה. "מסתבר שהם שינו את תנאי הפוליסה שלנו כשדרק היה חולה, ואף אחד לא שם לב לזה בזמנו." דרק היה חברו הטוב ביותר של ביל וגם סוכן הביטוח שלהם.

"אז אנחנו צריכים לשלם על הנזק בעצמנו?"

היא הנהנה בקדרות. "הם יכולים להמליץ לנו על זגג, אבל אנחנו נצטרך לשלם את מלוא עלות התיקונים."

"וזכוכיות שטוחות עולות הון." ביל סינן קללה ונענע בראשו. "אני יודע שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לתקן את בית-הקפה, אבל אנחנו גם לא יכולים להרשות לעצמנו לתקן אותו."

היא נשמה עמוק. "בגלל ששכנעתי אותך לקנות את קרוסלת השרשראות."

"חומד, זה היה במבצע, והיינו כועסים על עצמנו אם היינו מפספסים את ההזדמנות. זה לא בגלל זה." ביל נאנח. "בגלל התפנית בשוק המניות, ההשקעות שלי לא שוות עכשיו כמעט כלום, גם אם אממש אותן. ואת יודעת בדיוק כמוני שאנחנו מנהלים את המקום הזה עם תקציב מצומצם. אם נפנה אל הבנק ונבקש הלוואה, הם יצחקו עלינו ויסלקו אותנו מהמשרד כי לא נוכל להחזיר אותה."

"לא מההכנסות של המוזיאון," אמרה דייזי. "אבל מה עם הבית שלי?" הבית הטורי הקטן הדו-קומתי שסבתה הורישה לה. "אני יכולה לשכנע את הבנק לתת לי משכנתא כדי לשחרר חלק מההון העצמי."

"עם המשכורת שאת מושכת מכאן, הם לא ילוו לך גרוש." ביל נענע בראשו. "וממילא לא הייתי מסכים שתיכנסי לחובות בשביל זה. לא, חומד."

"זו גם הירושה שלי," ציינה דייזי. הדוד שלה אמר תכופות שהיא הילדה שהוא וננסי לא הצליחה להביא לעולם. "הסבא שלך, הסבא הגדול שלי." היא נשמה עמוק. מאז אתמול היא חשבה על הדברים שאמרה אנני. אולי חברתה הטובה צודקת. זה לא היה הוגן כל-כך מצדה לבשר למשפחתה על התקרית בהודעת טקסט אמש ואחר-כך לכבות את הטלפון כדי שהם לא יוכלו להשיג אותה. היא לא נתנה להם הזדמנות לעזור מפני שלא רצתה להתמודד עם הדרך שבה הם ראו אותה. אבל אולי הגיע הזמן שהיא תבלע את גאוותה, למען המוזיאון. מדובר כאן במשהו שהיא לא יכולה לתקן בכוחות עצמה. הם באמת נזקקו לעזרה. "אפשר לבקש מאבא, בן, אד ומייקי לעזור. הם יתרמו את חלקם, כי זו גם הירושה שלהם."

"לא. לבן יש משפחה צעירה שהוא צריך לחשוב עליה, לאד ולמייקי יש משכנתאות ענקיות, ואבא שלך עומד לפרוש." ביל נאנח. "ההשקעות שלו באותו מצב כמו שלי."

פרט לכך היה עליהם להכיר בעובדה שמשפחתה של דייזי התייחסה לפארק כאל גחמה של ביל, ושלדעתם הדבר מנע מדייזי לפתח לעצמה קריירה ראויה. וזו היתה הסיבה שהיא נמנעה מלשוחח איתם על כך.

ביל נראה חמור סבר. "נצטרך להשיג עזרה ממישהו שהוא לא בן משפחה."

"מי ישקיע במוזיאון קיטור של מתקני שעשועים שנמצא במשבר?" שאלה דייזי.

"המחירים של מנועי קיטור עולים בטיל – משחק המילים לא מכוון," אמר ביל והחווה בראשו אל הדגם של הקטר-טיל של סטיבנסון שעל המכתבה שלו. "כך שכרגע משקיעים ירגישו שהכסף שלהם בטוח יותר כאן מאשר במניות."

דייזי נענעה בראשה. "משקיעים תמיד מציבים כל מיני תנאים. והם לא יראו בזה כמונו שימור של המורשת שלנו. הם ירצו לראות רווחים גדולים מהכסף שלהם. הם ירצו שנעלה את מחירי הכניסה ושנכניס לחנות עוד מוצרים. ומה אם הם יחליטו לפרוש מהעסק? איך נוכל לגייס כסף כדי לקנות את חלקם?"

"אני לא יודע, חומד." ביל נראה עגמומי. "נוכל למכור את קטר הקיטור."

הוא היה שווה המון כסף, אך הוא היה גם המנוע האחרון שחברת בל ייצרה, ודייזי השקיעה ארבע שנים בשיפוצו. "על גופתי המתה. מוכרחה להיות דרך אחרת."

"חוץ מלזכות בלוטו או לגלות שבאמת קיימות פיות טובות, קשה לי להאמין, חומד. נצטרך לקחת לנו שותף."

"או אולי ספונסר." דייזי נאנחה. "אני אפעיל את הקומקום. ואז נחשוב מה יש לנו להציע לספונסר, נערוך רשימה של כל אנשי העסקים המקומיים ונחלק בינינו את הטלפונים." היא חיבקה אותו. "אנחנו נמצא פתרון."

 

פליקס ענה לטלפון מבלי להסיר את עיניו מהגיליון האלקטרוני. "גיסבורן."

"אוה אלוהים. אני כל-כך שמחה שאתה שם, פליקס."

פליקס נאנח בתוכו. זה העונש שלו על כך שלא בדק תחילה את צג השיחה המזוהה. עכשיו אחותו תנדנד לו במקום להשאיר הודעה במשיבון שלו. וזה אומר שהוא לא יוכל להריץ את ההודעה או למחוק אותה מבלי להקשיב לה ולטעון אחר-כך שהמשיבון שלו התקלקל. "בוקר טוב, אנטוניה."

"אמא אומרת שאתה מתחמק מהמסיבה בבית בסוף השבוע."

אופייני לאנטוניה: היא תמיד ניגשה ישר לעניין. "מצטער, מותק. אני לא יכול להגיע. אני עסוק בעבודה."

"תעשה לי טובה," אמרה אנטוניה בבוז. "אתה מסוגל להגיע למסיבה ולטפל בענייני העבודה שלך דבר ראשון על הבוקר, לפני שמישהו אחר בבית יחשוב בכלל לקום."

נכון. אבל זה לא אומר שהוא רוצה לעשות את זה.

"אמא ממש רוצה שתבוא."

"רק בגלל שהיא מתכננת להכיר לי עוד בת-זוג מתאימה." פליקס נאנח. "תראי, טוני, אני לא מעוניין להתחתן. אני בחיים לא אתחתן."

"אל תנסה לספר לי שאתה לא מעוניין בנשים. ראיתי את התמונה שלך בעיתוני הרכילות בשבוע שעבר, עם איזו שחקנית צמודה. או שאתה מתכוון להגיד לי שאתם רק ידידים?"

"לא. זה היה…" הוא חשק פיו ונענע ראשו ברוגז. "טוני, למען השם, את אחותי הקטנה. אני לא מתכוון לדון איתך בחיי האהבה שלי."

"אם כבר, בחוסר חיי האהבה שלך. הנשים שלך אף פעם לא מחזיקות מעמד יותר משלוש פגישות." היא נאנחה. "אתה יודע שאמא בסך הכול רוצה שתהיה מאושר. כולנו רוצים."

"אני כבר מאושר."

"אז מסודר."

"יש לי דירה נחמדה בדוקלנדס ועסק מצליח. זה נקרא מסודר אצל רוב האנשים."

"אתה יודע למה אני מתכוונת. מסודר עם מישהי."

"אני אלרגי לנשים עם פעמוני חתונה בעיניים." הוא השתתק. "הייתי שמח אם אמא היתה פשוט יורדת לי מהגב."

"אם לא היית תופס רגליים קרות עם טביתה המסכנה, כבר היית נשוי עכשיו ואמא היתה מאושרת," ציינה אנטוניה.

אולי, אבל פליקס בוודאי לא היה מאושר. הנישואים שלו היו מתגלים כסיוט מושלם. לרגע הוא תהה אם היה עליו לומר למשפחתו את האמת לגבי טביתה. אבל אז הם היו מתנהגים גרוע עוד יותר ומתייחסים אליו כאל קורבן. הם היו מכרכרים סביבו ומרחמים עליו, והוא היה שונא את זה אפילו יותר מששנא את הניסיונות הבלתי פוסקים שלהם לשדך לו מישהי. עדיף שהם יחשבו שהוא שובר לבבות שצריך אילוף מצד האישה הנכונה.

אבל הוא לא היה זקוק לאף אחת. הוא היה מרוצה לחלוטין מחייו: עם עבודה שסיפקה אותו ועם בילויים בחברת נשים שהבינו מההתחלה שהוא לא מעוניין בקשר ארוך-טווח, אלא רק בכיף. כי לא היתה לו שום כוונה להכניס את עצמו שוב לסיטואציה כמו זו עם ארוסתו לשעבר. הוא לעולם לא יחשוף את לבו שוב לפגיעות כזאת. "אולי," אמר.

"בחייך, פליקס. זה לא יהיה כזה נורא."

ועוד איך שזה יהיה. אמו בוודאי הכירה לו כבר כל בלונדינית ארוכת-רגליים פנויה מרחבי גלוסטרשיר, כי היא חשבה שהוא אוהב בלונדיניות ארוכות-רגליים.

טוב, היא צדקה.

הוא פשוט לא רצה להתחתן עם אחת כזאת. לא רצה להתחתן עם אף אחת.

בקרוב…

X