נערות למופת | לרכישה באינדיבוק
נערות למופת

נערות למופת

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 235
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 71.2
- 39

רומן התבגרות שבלבו מיתוס אפל .

באולפנה בבני ברק מתכוננת חוה קלר, נערה שאפתנית שדבר אינו חומק מעיניה הכהות והנבונות, לחזרות על מחזה גורלי, המטיל את צלו הארוך על חייה. כאשר אחת השחקניות הצעירות נעלמת, רועמים הדים אלימים מן העבר במסדרונות בית הספר ומאיימים על כל אלו שרצו כל כך להיות נערות למופת.

לבטי הגיל, האימה שבמיניות המתעוררת וכאב התשוקות המודחקות, וגם העריצוּת, הכפייה והאכזריות שרק חברת בנות סגורה מסוגלת לה, נשזרים ומתפתלים בתכני המחזה. עלילתו, המבוססת על צוואתן של תשעים ושלוש תלמידות מקראקוב, שהתאבדו יחדיו כדי שלא יטומאו על ידי החיילים הנאצים, מלווה את חייהן של המשתתפות בו. קולן של הנערות המתות בוקע ממרחק הזמן והמקום, ועמו גם צליליה של ההתנגשות בין האמתי לכוזב ובין בדיה למציאות.

בספרה השני, נערות למופת, ממשיכה שהרה בלאו לבחון מיתוסים יהודיים בסגנונה הייחודי ורב־העוצמה. בכנות נוקבת היא מציעה תקריב מדויק של נשיות מתגבשת ומורכבת, ומעמידה יצירה בשלה הלופתת את הקורא אל הריאליזם המר והמעורר שלה בכבלי קסם.

ספרה הראשון של שהרה בלאו, יצר לב האדמה, ראה אור בשנת 2007 וזכה לשבחים רבים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נערות למופת”

1

קראקוב, אוגוסט 1942
כמה שהיא מגרדת, כתונת הלילה הזו.
היא גדולה ממידותי ועשויה תחרה נוקשה שמתחככת בעור. בחלקים הרגישים ביותר, הפך עורי מגורה וורוד, כבשר לפני בישול.
זו אינה כותונת חדשה. לצבעה הלבן נלווה גוון תכלכל, וניכר עליה שכובסה לפחות פעם אחת. את הריח הקלוש הנודף ממנה היתה אמא מכנה "נפקני", אבל בעיני הוא דווקא מוצא חן. אני מנסה שלא לחשוב על זו שלבשה אותה לפני, אבל איני מצליחה.
הגירוד אינו פוסק מלהציק, אצבעותי מסתבכות ללא הרף בקישורי התחרה סביב הצוואר, מנסות להרחיק אותם מהעור. מהי הלחות הזו שאני חשה בין האצבעות? דם? הייתכן שגירדתי חזק כל כך? האם כבר איני מכירה את גבולות היכולת של הגוף?
לפחות הכותונת שלי אינה צמודה כל כך. לרוּתְקָה המסכנה הם נתנו כותונת כה זעירה עד שבשרה הדל פורץ מבעד למלמלה. אני משתדלת שלא להביט לעברה, אפילו בטעות.
היא ישובה על המיטה ממול, סמוקה כולה. ידיה הצנומות מכסות על המחשוף הפרוץ, כמנסות להרגיע את הבשר הגלוי, הנעלב. שפתיה נעות כבתפילה.
"חיילים," הם אמרו. הרבה חיילים, עוטי מדים, צוחקים בכל פה.
ואז הבנו את פשר כותנות הלילה הריחניות, האמבט החם והמיטות היפות באולם הגדול והמואר, שהגיעו לאחר שהחזיקו אותנו שבועיים בקיטון האפל ההוא. רק אז הבנו את המצופה מאיתנו, רק אז הבנו ש…
אבל המיטה הרכה עוררה את חשדי כבר מהרגע הראשון. הכר הלבן שלמראשותיה היה שומני למגע ונדף ממנו ריחו של גבר.
רותקה בוכה עכשיו בקול. היא מרעידה ומתייפחת על הרצפה. עורה החיוור מתנוצץ באורות החזקים מדי.
לשם מה הם מאירים כל כך את האולם? לאיזו מטרה? טובי וריבי מתפללות לידי בלחש קדחתני. עד היום שבו נכלאנו כאן היו השתיים האלה אויבות מרות, שהתנצחו ביניהן בכל הפסקה, ושבעקבותיהן נחלקה הכיתה לשני מחנות יריבים (רק אני, כמו תמיד, לא ידעתי לאן לשייך את עצמי). רְאו אותן עכשיו: הן אינן מסוגלות להינתק זו מזו, בעתיד עוד יאמרו עליהן, "בחייהן ובמותן".
בעתיד עוד יאמרו דברים רבים.
דומה שלא עשינו כמעט דבר בשבועיים האחרונים מלבד לבכות ולהתפלל. וכי מה עוד נותר לעשות עד שיבואו החיילים? עוטי המדים? בעלי השיער השומני? אלה הצוחקים בכל פה?
עייפתי מדמעות. אין בהן טעם, ובניגוד לשאר הבנות, גם איני יושבת ומעלה זיכרונות מהבית.
הזיכרונות הללו, לא די בכך שאינם מנחמים, הם אף מעצימים את הכאב, שהרי מי יודע מה עלה בגורלם של אמא, של חיימי, של כל השאר… אני פוקדת על עצמי לכבות את זיכרונותי והם נמוגים ונעלמים בתוך התוהו הרועש של מוחי.
אבל ישנו זיכרון אחד עיקש ששב ואינו מרפה.
הייתי אז כבת ארבע, כשהלכתי עם אמא לפארק. רוח גדולה נשבה והעצים רישרשו. קפואה וצוחקת רצתי אל מול הרוח, חצאיתי התרוממה והתנפחה כבלון גדול ודומה היה שאעוף באוויר. אמא חייכה אלי ואמרה, "חיה'לה, את כבר ילדה גדולה, את צריכה להיזהר שלא יראו לך את התחתונים."
אבל אמא, עכשיו אין לגופי תחתונים כלל.

שהרה בלאו (בעבר: שרה בלאו; ילידת 1973) היא סופרת ופובליציסטית.

בלאו נולדה בבני ברק (עיר המופיעה ברבות מיצירותיה) בת בכורה למשפחה דתית לאומית. במסגרת שירותה הלאומי התנדבה במכון ללימודי השואה בחיפה, שם החלה להדריך ולתעד ניצולי שואה.

בכתיבתה הפובליציסטית בעיתונים השונים (מעריב, הארץ, העיר) עסקה בלאו בסוגיות הקשורות לחיי הדת והמדינה. בבסיס יצירותיה הספרותיות עומדים מיתוסים יהודיים אותם היא מעמידה לבחינה מחודשת.

כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים (2015). מנימוקי ועדת הפרס: "יוצרת מקורית, ברוכת דמיון, העזה תיאורית ועושר סגנוני. זיקתה לעולם היהודי עמוקה, אך מבעה נונקונפורמיסטי ובורא עולם עשיר המקושר למסורת ולחיים האמוניים ועם זאת פורץ מגבולותיו."

X