נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות | לרכישה באינדיבוק
נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות

נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות

שנת הוצאה: 2007
מס' עמודים: 121
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 47.40

אישה נשואה מתחילה לעבוד בארכיון עיתונות בעיצומה של אחת ממערכות ישראל, והעבר וההווה שלה נבללים; נערה פוגשת בבית-קפה בעפולה את ק', סופר שמכבר הלך בדרך כל בשר; ילדה המהופנטת בטעות נידונה לחיים של חיפוש תמידי; חיילת צעירה מחפשת את עצמה ונתקלת בפילוסופים צרפתים מנוחים; שתי אחיות מנסות להקים את אביהן מן המתים ומעלות באוב דבר מה אחר לחלוטין; מתבגרת מוצאת מגף של פֵיוֹת בחצר בית-הזיכרון שבקיבוץ שלה; והנסיכה הגלובלית שהגיעה לפרקה חייבת למצוא דרך לחמוק מנורמת החתונה.

בקובץ נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות מכונסים שבעה סיפורים פיוטיים המהווים עירוב מקורי ורב השראה של פרוזה, שירה, פנטזיה ומסה.

במרכז כל אחד מהסיפורים מצויה דמות נשית בשלבים שונים של התפתחותה – ילדה, נערה, אישה – שהעדר או עודפות מניעים אותה בעל כורחה: מדירים אותה מסביבתה הקרובה, דוחפים אותה אל גבולות המציאות והזהות שלה, ובעיקר – מאלצים אותה לפגוש את המופלא שהיה טמון בחייה או חלחל אליהם.
"לנשים תמיד היה ידע צבור באפלה שאסור לחשוף," כך מעיר המשתמש של הספר הזה, שהוא ספק הקורא המושלם ספק דמות ספרותית שקיבלה ממשות. ונורית זרחי, המצייתת לעצתו של יציר דמיונה, משרטטת בכישרון נהדר את קווי המתאר של אותו ידע ומניחה לקורא שלה את השאר.

בכל אחד מסיפורי הספר היא מתווה דרך חדשה לבחינת המתח השורר בין הבדידות שכפו ההעדר או העודפות על האישה שבמרכזו לבין המסתורין המכה בה לפתע. ובכל אחד מהם היא מציעה אופן הסתכלות שונה על הקשר שבין המתח הזה לבין חוויית הקיום הנשי: פעמים המתח מחולל אותה, פעמים הוא מגדיר אותה; פעמים הוא נגזרת בלתי נמנעת של היות האישה בעולם, ופעמים – עצם הדבר שטורד אותה וטורף את זהותה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות”

את זה בלה אהבה, לנסוע בעיר הישֵנה הכבויה כולה, חוץ מכמה חלונות בוערים, ובחוץ החושך דק וניתן למישוש. הפעם היתה פטורה לחלוטין מאשמה, אף שהשאירה מאחור את שתי התינוקות שלה. היא ידעה שמעולם לא היתה מגיעה למערכת ללא רכב ההסעה החמים שגייסה עבורה המלחמה. בזכות ההסעה חרגו חייה לאחרונה מן המעגל הפרטי.

במה יכולה לעבוד אישה צעירה שסיימה חצי תואר בלימודי הפילוסופיה?

באחת השיחות עם חברות, שבדרך כלל אין בהן תועלת, רק נחמה, צירפה אותה תמי למכונת המלחמה בלי להתכוון.

בחדר המערכת דלקו האורות בענייניוּת, כאילו לעולם לא יכבו.

"הַיי, בל," קראה תמי בקול, לגבור על רעש הטלפרינטרים. היא היתה נסערת. "הם חוצים כבר. ברגע זה הם חוצים. זה התחיל."

בלה עצרה על מקומה. הקודים שלה עדיין לא היו מאופסים. עוד רגע, ורַכַּז המערכת הגיח וחטף מידה את סרט הטלפרינטר. אחריו יצאו כולם מחדר המערכת אל המסדרון, מסבירים-מתרצים-מתארים את מהלך פתיחת המלחמה:

"סוף-סוף."

"זה אסון."

"זה ייקח רק כמה ימים, חכו ותראו, חכו ותראו."

בלה נכנסה לחדר הארכיון. בשבועות הספורים שעבדה שם הכירה את התצלומים שנדחסו בארוניות המתכת, מסגרות מגָרות של תצלומים מסוּוגים.

היא, שכל חייה פטרה את שמם של טיטו, פוֹסטר דלאס ומקמילן כפרטים טורדניים שלא מעניינה, את אספהן, אוזבקיסטן, רג'סטהן, רוטרדם ומון בלאן כאֵי שם מופרך במפת העולם בשעה שהיא נקודת הציר, היא היתה חייבת להודות שההוכחה לקיומם אינה ניתנת להכחשה.

"בלה," צעק מישהו מתוך חדר המערכת, "מהר, בואי הנה, תזדרזי, צריכים תמונות למהדורה הנוספת."

החיים הממשיים התעבו, נוטשים את ציר בלה, מתפשטים מעליה כמו הגל שבא אחרי הגל שבקושי הצלחת להרים את ראשך מעליו. ובלה, בהקלה, תרמה את נישואיה המטרידים, את אימהותה הלופתת ורווית האשמה, למדורת המלחמה.

"לא ידענו אם ניוותר בחיים הפעם," ציטטה בלה בנוחם הנובע מן השימוש בגוף רבים. בעלה לא גויס, אבל היא, בלה השמשוני, הצטרפה סוף-סוף לציבור, ויותר מזה – ללאום.

*

פעם אחת נכנסה בלה לבית-קולנוע בקיץ, במדים קֵיציים, ויצאה בחורף. מבעד לדלת המסתובבת של חילופי העונות פלשו ז'אן מורו, אלן דילון, קתרין דנב, ז'אן-פול בלמונדו.

בחוץ היה ריח של גשם ובגלגלי הרוח התחיל העולם מחדש – המכוניות נעו על הכבישים המוצפים כצעצועים צבעוניים, ובג'ונגלים, היא היתה בטוחה, רחצו תוכים צבעוניים את מעילי האהבה המאובקים, והכול משום שהלכה לסרט עם לֵב. כשנכנסו הוא היה חייל ביחידה מן המשרד הסמוך, כשיצאו הוא היה אהבתה.

לב, הגבר הצעיר שהוציאו אותו אל מחוץ לספירה: מבטא זר שהעיד על מקום היוולדו שלא מכאן, עיניים צרות צהובות, אולי קירגיזיוֹת, קומה גבוהה שיצאה משליטתו ויכולת לגרור אותה אל מעבר למעקה. יכולתָ להשתמש בבלה כבפרסומת למעקים. אתה רוצה לדעת אם היתה לה הצדקה לכך? היתה. עכשיו, לעומת המלחמה, הכול נזדער כקוף של מחט. בלה לא היתה רגילה לזה. בדרך כלל הורחבו חייה באמצעות מומחים, כמו שמרחיבים שלולית כדי למצוא בתוכה את הפנינה שצללה פנימה. בסתר לבה לא היתה בלה משוכנעת שאכן היתה לה פעם פנינת הפנינות הזאת, אבל המומחים אמרו שזה משום שהיא מסרבת להביט פנימה.

בלה סיפרה את זה פעם לאחד מהם, והוא צחק ואמר שדיקֶנס יכול להתבייש על ידה. איננו רוצים לבייש את דיקנס. גם בלה לא רצתה, במיוחד לא עכשיו, כשהיא עומדת להיקרא בכל רגע לחדר המערכת.

לא, לא. אין לה עניין לא בשלולית שלה ולא בדיקנס.

ולב, היא לא חושבת גם עליו. תודה לאל, יש לה בעל, ושתי ילדות, ועכשיו יש לה מלחמה. היא לא מקשיבה למוזיקה מ"מטריות שֶׁרבּוּרג", הסרט שראתה לפני שנים עם לב. מי יקשיב למטריות האלה בשעה כזאת ואחרי שכבר עברו עשר שנים.

*

ועדת חקירה:
לדברייך אהבת אותו. לְמה התכוונת כשאמרת את זה?

מילה כזאת הסתובבה בסביבה שלי לפני שהכרתי את לב. אני חושבת שהיא התאימה להרגשה.

תארי באיזה אופן.

היה קיץ, ונכנסנו…

כבר שמענו את זה. זו לא תשובה, נסי שוב.

השמים התרחבו ונפתחו. לפרחים היה לב שלוף. הצבעים נולדו והתבהרו. הרוח התמתקה. העור לא כאב יותר. האבן שבחזה פיכתה מים. הגוף התמלא תנועה. הזמן חלף ללא כאב, כאילו הוא חי.

מה הקשר בין זה לבין לב?

איזו שטות. לב גרם לכך.

איך?

זה פלא.

ולכן חשבת שזה האיש המתאים לך?

מה זה שייך? לב היה מוזר. הוא הגביר בי את תחושת המוזרוּת שלי, את חוסר הביטחון. רְאה עניין המעקה.

אולי השותפות בחוסר הביטחון גרמה לך לתחושה הנפלאה שדיברת עליה.

מה, אין בעולם אהבה אתם רוצים לומר לי?

את בסיפור שלך, בייבי.

ועדת חידה:
למה לא רצית לחכות ללב, ואחרי זה, במשך שנים, בכית כל אימת שנזכרת בו?

לא יודעת. אולי לא ידעתי אז לזהות מהי אהבה. אולי לא באמת אהבתי אותו. אולי דווקא בגלל זה פחדתי. ואולי זו היתה פנטזיה שנוצרה בדיעבד.

למה את זקוקה לפנטזיה הזאת?

אולי זו לא פנטזיה?

איך אפשר לדעת?

איך אפשר לדעת?

אבל הכול פנטזיה.

הכאב היה אמיתי. אפשר להישבע בזה. פעם בטח גם ימדדו.

מתי התחיל הכאב?

זה כבר ביני לבין אלוהים. בבקשה, בזה אין לכם רשות להתערב.

ועדת בדיחה:
קודם אבימלך ואחר-כך שאול ואחר-כך דוד ואחר-כך יוסף, וכשחשבת שיעזבו אותך, ותמיד חשבת, רצית למות.

נכון. כשחשבתי שהם אוהבים אותי זה היה בשבילי סם קיום.

איך זה יכול להיות נכון? הלב שלך, הלב שבגוף, הוא בדיחה.

אז למה אני לא צוחקת?

ועדת סיכום:
יד על הלב, למה את צריכה את כל הוועדות האלה?

זה מוצא המינים, הדרוויניזים שלי. הקולומבוסיות, הארכימדיות, הקוֹפֶּרניקאוּת, הסהרה, האנטארקטיקה. יש אומרים שניוטון צדק יותר מאיינשטיין. אני המעבדה של מה שיש. זה המחקר שלי בעולם. ואני חוקרת.

*

הן היו שלוש פקידות בארכיון:

יוליה לא הגיעה לעבודה ביום השני למלחמה, כשבן דודה נפל. הוא היה יתום מאם, ובמידה רבה יוליה היתה לו אמא. כך הסבירה יוליה את היעדרותה, בעיניים נפוחות, כאילו בן דוד סתם אינו עילה מספיקה.

שושי פרשה מן העבודה בגלל עצבים חלשים. זה היה ביום השלישי למלחמה, אולי ברביעי – בלה כבר לא יכלה לעקוב, היתה עובדת בלילות ולא מצליחה לישון בימים – כשבאו ההורים הראשונים. "ראינו אותו בעיתון," אמרו, "תַראי לנו בבקשה את העיתון מיום חמישי, אלה היו הפנים שלו, מאחורי אחד החיילים. את רואה? הנה, הלחי הזאת היא שלו במאה אחוז. הודיעו לנו שהוא נעדר, אבל זאת טעות מוחלטת. את העיתון מיום חמישי. העיתון מיום חמישי. לשלוח ליוניצף. דחוף! הרגע! את שומעת? זאת טעות איומה. את לא מוצאת את התמונה? זה לא יכול להיות. אנחנו ראינו אותו. אין לך זמן עכשיו? זה לא יכול להיות! זה הבן שלי, את שומעת? אני אשב פה עד שתמצאי. לא, אני לא צועקת. בבקשה את העיתון ההוא. אני אחכה פה במסדרון. את שומעת? תחפשי מהר. ברגע זה. את מקשיבה?"

בלה התחילה לבכות. מולה התמונות על השולחן, העיתונים שטרם נגזרו, רשימת הצלמים שעל הקיר. "שמעיה, את בטוחה שזה הצלם? המטוס הזה שלם לגמרי, רואים ברור מאוד את האותיות על הכנף. זה מיום שני. את בעצמך אומרת, תסתכלי: כתוב עשירי לחודש. זה יום שני. כל מטומטם יגיד. אז איך אפשר להגיד שהוא נעלם ביום ראשון אם ביום שני צילמו אותו באוויר?"

"הנה, תסתכלי בעצמך בזכוכית המגדלת." "אדוני, אני הייתי פה לפניך." "הבן שלי, הם אומרים שנפל בשבי. כן, ביום ראשון, אבל כמובן שזאת טעות."

שקט מוחלט השתרר במערכת. האישה שנכנסה למערכת בהיסוס צעדה קדימה וצעקה, "בַּשבי, אדוני, ואתה עוד מתווכח. בשבי זה חי, זה חי, אתה לא תופס? הבן שלי." והתעלפה.

ביום ראשון, שני, שלישי, שבוע, שבועיים. בלה לא ספרה יותר. היא היתה בְּלימבּוֹ שאין להבחין בו בין יום ללילה.

"תני לי את העיתון. את רואה את היד עם השעון? זה השעון שלו, קנינו לו לבר מצווה. את יודעת, הוא היה ילד אחר, אבל אף אחד אף פעם לא צעק עליו, כי הוא היה מחייך את החיוך המקסים שלו. יש לו תינוק, את מבינה מה זה תינוק? את מבינה בכלל מה זה לגדול בלי אבא, גבירתי הצעירה? את בכלל מבינה משהו בחיים האלה?"

*

בנוגע לבנות שלה החליטה בלה, והודיעה לבעלה, שיהיו להן חיים מאושרים. נתחיל מן הנתונים היסודיים:

ראשית, הן לא יעברו דירה כל שנה, כמו אחדים מאתנו.

שנית, הוריהן יתאמצו לא למות לפני שהילדות יגיעו לגיל הולם.

לעזוב את הקיבוץ הם היו מוכרחים? לנסוע לשטוקהולם לשליחות הם היו מוכרחים? לחזור לקנות דירה בראשון, כי שם היה יותר זול? ולחזור לשטוקהולם כשהזמינו אותם? והקטנה עד היום מדברת שתי שפות, לדעת בעלה, או אף אחת ברורה, כפי שבלה מגדירה את זה – כך, לדעתה, אחראי יותר לומר. אבל לדעתו זה מנציח את שיטת חצי הכוס שלה. והבת הגדולה?

פעם בלה חשבה שבתה זיהתה את נקודת החולשה של הוריה והיא מפעילה אותם ביעילות באמצעותה. בזמן האחרון הבינה שהילדה מבוהלת. בספר האשמה שלה כבר היו חתימות אישור של הילדות, אף שבלה מעולם לא הזניחה אותן, גם לא לדקה, ולקחה אותן אתה באשר הלכה; גם זה נרשם נגדה, חתום בחותמת המצורפת של שתי הבנות. מסתבר שציור הבלון הפורח מעל למיטתן, ימי ההולדת על חוף הים או הצפייה בעולם המתעורר עם שחר לא הקלו את פסק הדין.

המחשבה הזאת נצמדה כמו קוף חולה ולא הרפתה מסעיפי מוחה.

*

כשבלה היתה בבית-הספר היסודי היא גילתה שאם לוחצים על תחתית העפעף, הכול הופך לקטן יותר, הכול מתרחק – הכיתה, הילדים, המורה – עד שהוא מתפזר בעין. ככה הרגישה בלה עכשיו, הכול קטן, חוץ מהחדר הזה עם החלונות המאובקים שאין לפותחם אל הרחוב, שגדל וגדל. העיתונים המשיכו להגיע, בלה המשיכה לגזור את התמונות. הצלמים שלחו את התמונות מן הסוכנויות המקומיות והבינלאומיות. בכל נשימה שלה נהרג חייל בצפון או בדרום, ובמשרד של בלה הופיעו הוריו, אחותו או קרובים אחרים. בלה רצתה להפסיק לנשום.

היא חדלה לגמרי לגזור את התמונות או למיין אותן. המשרד נמלא עיתונים ותמונות, על השולחן, על מדפי המתכת, על הכונניות גדושות המגירות, בסלסילת הדואר היוצא ובסלסילת הדואר הנכנס. והאנשים שבאו פשטו עליהם כמו עופות דורסים ופצועים.

בהנהלה, סברה בלה, מעדיפים שלא להעיר לה ושׂשׂים שיש מישהו שיושב במשרד כשבאים המחפשים.

"זאת העין שלו, אני בטוחה, לפי הגבה. הנה המרפק שלו, אתה לא רואה? היתה לו צלקת קטנה, הנה, תסתכל בזכוכית מגדלת, אתה לא זוכר שהוא נפל מהאופניים ביום הולדת, אז, כש…?"

בלה אטמה את אוזניה.

*

"אמא, אמא, קומי, כבר צהריים. בואי תראי, אבא מצלם אותנו בתחפושות."

"מה? בשום פנים. לא בא בחשבון. תפסיק את זה מיד. מיד. אתה שומע?"

"אמא, אבל את אמרת…"

"לא משנה מה אמרתי. זה היה קודם. אתן שומעות? שום צילום, שום דבר כזה בכלל."

"אבל אמא…"

מזווית העין ראתה בלה את בעלה מביט בה.

אחר-כך התנצלה. ושוב התנצלה. ובעלה הביט בה באותו מבט מוכר שלו, כפי שמביטים במקרה אבוד.

*

האם נותרה בצילומים נפש?

בלה לא אהבה צילום, אף=על=פי שעד שהגיעה לארכיון התמונות לא נתנה דעתה על כך מעולם. אתה מביט במה שאתה חושב שהוא עצמך או שהיית עצמך. היא לא אהבה את התחושה הזאת, כאילו התבוננה ברוח. האם מפני שזכרה והמראה נראה לה שקרי? או מפני שבעצם בתוכה לא היתה לה תמונה משלה, או ששכחה, וכל חזות נראתה לה לא מתקבלת על הדעת?

הנה היא על חוף הים, רזה מאוד. זה ירח הדבש שלה. לא הרבה פעמים היתה אומללה יותר. אולי מפני שידעה שעליה להיות מאושרת.

הנה בעלה. היא זכרה שאז לא יכלה להביט בפניו. אבל פה הוא נראה לה חמוד מאוד וצעיר – היא הביטה היטב בפניו – אפילו שמח.

והנה הילדות. תינוקות יפהפיות. או שמא רק בעיניה? אבל התינוקות האלה, איפה הן, עמוק בתוך הילדות הגדולות שלה? בלה הרגישה בדידות עצומה כל אימת שהביטה בערימת התמונות הללו – מעולם לא סידרה אותן באלבום – כאילו הבטיחו הבטחת שווא, שתהיה הזדמנות שנייה, כאילו הבטיחו שהיה פעם עבר.

ואשר לעדוּת, איזה ערך יש לה כשהעד כבר מזמן אינו מי שהיה.

*

"מר חרמון," אמרה בלה, "אני רוצה שזה ייפסק מיד. הרגע. ירושלים, תל אביב, העיקר שיפסיקו למות. הרגע."

מר חרמון היה אחד מבעלי העיתון, ושני בניו היו בחזית. שניהם עדיין לא השמיעו אות חיים. בימים הראשונים, כשרק המתינו למלחמה, היה מר חרמון בא מדי יום, אחרי שסיים לכתוב את מאמר המערכת, מתיישב בכיסא הסמוך לשולחנה של יוליה ומורה לה דרכי חיים: איפה לקנות אריחי חרס, לאיזה מוסד לשלוח את הילד, באיזו תרופה משתמשים נגד נזלת רגילה ובאיזו לאלרגיה, וגם מה יהיה גורל הממשלה ואם תתקבל תוכנית המִתאר של העיר.

לפעמים היה מר חרמון מזמין את יוליה ובעלה, יחד עם הילד, לביתו, לארוחת שבת אתו ועם מרת חרמון.

"איך היא נראית?" שאלה אז בלה.

"אה," ענתה יוליה, מנופפת בידה. "אה."

יוליה לא הגיעה לארכיון זמן רב. בלה היתה נודדת לאורך מסדרון פתחי המשרדים וקוראת, "איפה המספריים שלי? מישהו ראה את המספריים שלי?" המספריים היו נעלמים מדי בוקר. מר חרמון, כמוהם, היה ירושה שקיבלה מיוליה. הוא היה בא בכל בוקר, מתיישב על הכיסא מול השולחן שהיה עכשיו שלה. בלה לא ידעה מה לומר לו. לפעמים היה שואל לשלום יוליה וחוזר ללשכתו בקומה למעלה.

עכשיו הביט בה מר חרמון ממרומי שתיקתו. "בשום פנים," אמר, "בגלל אנשים כמוך אנחנו שוב ושוב נמצאים באותו מקום."

"אבל…" בלה לא רצתה להמשיך את המשפט.

מה חרמון ענה על החלק שהחסירה: "זה לא עניין פרטי. זה הרבה מעבר לזה. זה גורל המדינה, אינך מבינה?"

"מה שאתה לא מבין הוא שהאנשים שמתו לא יקומו לתחייה כמו שחקני קולנוע בתום הסרט."

"את מפונקת ולא יודעת מה פירושו של דבר להיות ללא ארץ. הדור הזה, כולכם חסרי כבוד עצמי."

בלה לא ידעה אם נכון או לא נכון לומר בנקודה זו את המשפט "לא המתים יהללו יה". ראשית, מפני שמר חרמון היה מפקפק בעוצמת אמונתה הפתאומית. ושנית, מפני שחשבה שלא הוגן להשתמש באלוהים בשביל להסביר דבר ברור כל-כך. ולכן אמרה, "העיקר להיות חיים."

"שטויות," אמר מר חרמון – כולם במשרד הקפידו על המר – "העיקר איך חיים." ויצא, כורך את שובל שתיקתו מאחוריו.

*

באמצע הלילה, כשבלה היתה מתייצבת במערכת, היתה תמי שולפת את ראשה מחדר הטלפרינטר. "בוקר טוב, בל." קולה היה נמתח, עליז, לאורך המסדרון האפוף קדרות. בכל פעם היתה בלה מופתעת. היתה לה סברה משלה בנוגע לתמי ומצב רוחה הבהיר.

במערכת נלחש מאחורי גבה שבעלה הוא מרגל באחת הארצות שכולם, כולל תמי, מנועים מלדעת את שמה. אמרו שתקופות ארוכות אסור היה לו להשמיע קול, ותמי היתה עסוקה בלהעליז את עצמה. מסיבות, ערבי מוזיקת ג'ז, מועדוני ספורט, סרטים שהיתה הולכת אליהם לבדה בשקידה. תמי ראתה את כל הסרטים בעיר, ומי שרצה ללכת לסרט היה מחפש אצלה הדרכה.

בלה הבינה שתמי צירפה בהקלה את ערימת דאגתה למצוקה הכללית. כמו שכולם במדבר התנ"כי התפרקו מתכשיטיהם. בסתר לבה זיהתה את השיטה.

"בלה," קראה תמי מחדר הטלפרינטר, "הולכים לשתות קפה בהפסקה?"

"לא," אמרה בלה, "מה פתאום?" היא כבר דמיינה מה מצפה לה במשך היום. "את לא יודעת שעכשיו מלחמה?"

"מה את אומרת, בלינקה? בטח אם תשתי קפה, המערכה תתמוטט. מי את חושבת שאת. תשמחי שבינתיים את חיה מספיק כדי לשתות קפה."

בלה עצרה. היא ראתה את ערימת העיתונים החדשים שהשליח כבר הניח ליד הדלת.

"את יודעת מה," אמרה לתמי, מבושה יותר מאשר מהתלהבות, "בסדר, הולכים."

*

בלה מזמן לא היתה בחוץ בשעות האלה. שמש בהירה של צהריים הזהיבה את עצי הפיקוס ואת בגדיהם הצבעוניים של אנשי בית-הקפה שישבו על המדרכה. בלה שכחה שלָעולם יש יכולת צבעונית להפתיע.

היא התיישבה ליד שולחן קטן.

"פה יש את האספרסו הטוב ביותר של תל אביב ועוגות נפלאות שאין כמוהן בכל העיר," אמרה תמי.

בלה לא נהגה להיכנס לבתי-קפה. בעיר מגוריה היו כמה קיוסקים ומסעדת פועלים. פה היתה העיר, תל אביב. אין פלא שבחייה שלפני המלחמה חשה שיממון ורֵיקוּת. אבל איך זה שבתוך המלחמה, כשההורים ההם תכף יתייצבו במשרדה, ממשיכים לזרום ערוצים מוזהבים של עליזוּת? היא לא ידעה אם לראות באנשי בית-הקפה בוגדים או שמא זה סוג של אירוניה של אנשי הערים הגדולות?

"אספרסו," אמרה תמי, "פעמיים, ועוגה. בל, איזה עוגה את לוקחת? על חשבוני."

בלה עיינה במתוקים שבתפריט מתוך רצון להזדהוּת מלאה עם האורבניוּת ועם קלות דעתה, אמיתית או מדומה, של תמי. היא הצביעה על העוגה בעלת השם המוזר ביותר.

"את בטוחה?" שאלה תמי.

בלה הניעה את ראשה. רק לאחר מכן, במערכת, הבינה את פשר הבעת פניה של תמי. זו היתה העוגה היקרה ביותר בתפריט. בלה שגתה באשר לנוהלי העולם הגדול. היא לא יכלה להתנצל מיד, כי אולי טעתה. היא לא יכלה להמשיך לחשוב על זה בכלל באותו יום, כי במשרד, כשחזרה, רבו שתי אמהות על תצלום אחד. כל אחת מהן זיהתה באותו חייל את בנה הנעדר. והיו עוד מקרים כאלה. בסוף היום, כשנזכרה בבית-הקפה, עבר בגופה רעד של בושה.

*

בלה באה בלילה במכונית ההסעה וחזרה ביום. היא כבר לא ידעה אם היום הוא היום, אתמול או מחר. המלחמה לא נגמרה. מספר הנעדרים גדל מדי יום ביומו, וגם מספרם של בני משפחות הנעדרים. מאונסק"ו, מאונרר"א, מלשכת העיתונות, מדובר צה"ל, טלפנו, שלחו שליחים ותצלומים. העיתונים הוסיפו להיערם על ארונות המתכת והתצלומים על שולחנה. הם גלשו לרצפה. הם מילאו את המשרד. בכל פעם שניסתה להשליט סדר היו דורשי התמונות באים ומפזרים אותו. בלה ישבה במשרד כאילו אינה קיימת. סביבה סבבו המבקרים, והיא עקבה אחרי צערם.

*

היה בוקר או ערב. מישהו עמד בדלת. בלה הרימה את עיניה מן השולחן.

לפני שהבחינה בעיניים הצרות הצהובות חשה את המכה בתוכה.

המלחמה הביאה אותו אליה. מי שלא מת חי.

בלה נעמדה ולא זזה. לב ניגש אליה והניח את גב כף ידו על לחיָיהּ. כפי שזכרה, היתה בהירה מצבע פניו, ומגעה היה רענן וכומס חיים, כעלה גדול.

"איך מצאת אותי? איך ידעת שאני פה? איך ידעת למצוא אותי פה?"

לב הושיט לה יד. בלה התחילה לבכות בשקט, כאילו אבן מתחילה להתמוסס בתוכה. ככל שפניה התרככו מזרם דמעותיה, חבויים בחיבוקו, כן חשה את עוצמת הצער שהופכת לחיה.

לב הרחיק אותה לרגע, ניגב את לחייה בכפות ידיו. "היי, שמשון," אמר ומשך אותה אליו בחזרה.

"סוף-סוף באת," אמרה בלה לתוך מעילו.

"באמת, את מספרת לי. כבר שני לילות שאני מתגלגל בטרמפים."

"כל זה, זה היה נורא?" שאלה בלה.

לב הניח את אצבעו על פיה. "שש…" אמר, "את פה ואני פה."

*

החול היה לח, אבל הם לא נתנו דעתם על כך. על החוף לא היה איש מלבדם, ורסיסי המים יצרו מעין ערפל. כל נגיעה שנגע בה לב התירה בה חוט של בכי.

"אוהו," אמר לב, "ואת עוד ממשיכה לבכות?" זה היה המשפט שאמר לה בפליאה אז, כשיצאו מן הסרט.

"כן," אמרה בלה, "כן. אתה יודע שאני לא סובלת סופים עצובים."

"כאילו זה הדבר הנורא היחיד בעולם," אמר, והוסיף, "אני עייף. העיניים נעצמות לי. אני רוצה להירדם פה על ידך ואף פעם לא לקום. רק שקודם…" ובלה העבירה את ידיה על שמורות עיניו.

אחרי שבכתה, בלה צחקה, ואחר-כך עלתה מתוכה שתיקה גדולה. עד אז לא הרגישה אף פעם איך הגוף שלה יכול לקחת אותה למקום ההוא.

"ואותו עור," אמר לב, "אני זוכר. הוא נשאר חלק כל-כך."

"אני אוהבת אותך," אמרה בלה. ולב סָתַם את פיה, הפעם בשפתיו.

כשפקחה את עיניה נדהמה כשראתה שממש על החוף עומדת צוללת אדירה שעלתה מן הים וכל אורותיה זורחים. בהקלה עצומה נוכחה שיכול להיות משהו חזק כל-כך שאינו באחריותה.

ואז התחיל לטפטף גשם, דקיק מאוד וקצר, מעין רמז.

בלה אמרה, "כמו אז, כשיצאנו מן הקולנוע." היא לא ידעה אם לב זוכר או אם בכלל הבחין. ולב אמר, "לא. לעולם לא כמו אז. כי את נשואה ואני…"

בלה אמרה, "אבל עכשיו חזרת."

ולב אמר, "רק באתי לביקור."

ובלה אמרה, "איך, איך? אתה לא רואה שאנחנו בדיוק…? אתה לא יכול לוותר על החיים."

ולב אמר, "פעם כבר ויתרתי. לא. זאת את שוויתרת."

"אני?"

"אין טעם להתווכח," אמר לב.

ובלה אמרה, "אבל לב, אלה החיים שלנו. טעינו, אז מה, אי אפשר לתקן?"

"מאוחר," אמר לב.

"מאוחר לְמה? מאוחר לחיות?"

"תינוקת. אני אוהב אותך," אמר לב, "תמיד, תזכרי," ותחב את כפות ידיה הקרות לתוך כיסיו. "לא מעניין אותי," אמרה בלה, וחיברה את מסקנותיהן של ועדות הבדיחה והחידה והחקירה. "אני רוצה להיות אתך בבוקר כשאני קמה ובערב לפני שאני נרדמת."

ולב אמר, "מה שוועדת החידה לא תשכח אף פעם, בּיקוֹז אַיי לאב יוּ, אַיי מאסט ליב יוּ."

אולי זה היה משפט מסרט של צ'ארלי צ'פלין או מסרט אחר שנהג לצטט ממנו באוזניה בנעוריו. בלה אמרה, "בּיקוֹז יוּ לאב מי, יוּ הֶב טוּ ליב ויז מי."

"את עם האנגלית העקומה שלך," אמר לב.

"זה אנגלית של קיבוצים," אמרה בלה, כאילו זה מה שהיה חשוב עכשיו.

בלה הביטה בים. אם היתה שם אי פעם צוללת, היא נעלמה מעבר למסך הערפל.

*

הטלפון צלצל. בלה הרימה את ראשה. עברו כמה דקות עד שהתברר לה איפה היא: במשרד, בחושך, ישֵנה על השולחן.

"אמא, טלפנתי לבדי את המספר שלך. אבא שואל מתי תבואי הביתה."

"עוד מעט, מתוקה שלי. תגידי לו שאני רק אגמור פה ואצא."

"טוב, אמא."

אמא? מפליא שהיא עוד שייכת למישהו בעולם. בלה חשה נטולת יכולת לקום וללכת. מכוניות עברו למטה בכביש והסיעו סולמות אלכסוניים של אור על הקירות. היא ישבה ועקבה אחרי חלופות האור וחשבה שתשב כך לעולם.

ואז נקב את החלון אור חזק. מכונית כבדה עצרה כנראה למטה בלי לכבות את פנסיה. בלה הבחינה שהתמונות שעל שולחנה במשרד המוצף אור מתחילות לנוע זו לעומת זו וחוברות יחד: פנים לכתף, כתף לזרוע, לצוואר, לבטן, לרגל, לכף רגל, לקיבורת. דמות עצומה נעמדה בחדר מלוא גובהה. כל חלקי התצלום של הנעדרים והחללים מיומה הראשון של המלחמה, השני, העשירי, השלושים, זה ששייך לאמא הזאת או לאחרת; דמות אדם – כולם או אף אחד – החלה לצעוד בצעדים גדולים לכיוון הדלת. הוא עבר מעליה בצעדי ענק.

"עצור," צעקה לו בלה, "עצור."

הוא לא הסב את ראשו, כאילו אינו שומע או אינו מבין שפת אדם.

"עצור," צעקה בלה שוב.

היא שמעה אותו עובר במסדרון בלי שאיש עוצר בעדו. שמעה את הולם צעדיו הפונים לכיוון הרחוב. היא לא ידעה מה בדעתו לעשות. בלה רצה לכיוון הפתח. היא רצתה לצעוק. מה תצעק, הצילו? או היזהרו? או הקשיבו? או בואו הנה, תראו, תראו מה, מי מת, מי חזר?

בלה עצרה על מקומה במשרד, ששוב השתררה בו חשיכה. למי עליה לקרוא? היא לא ידעה מה הוא מבקש – נקמה, רחמים, אהבה… וממי?

היא שתקה רגע. אחר-כך אמרה, "וזה בשבילך, אלוהים."

נורית זרחי (נולדה ב-19 באוקטובר 1941, כ"ח בתשרי ה'תש"ב) היא משוררת וסופרת למבוגרים ולילדים.
נורית זרחי נולדה בירושלים, בת לסופר ישראל זרחי‏. בגיל שש התייתמה מאביה, ו‎אף שהיא מייחסת את כישרונה הספרותי ואת פריון הכתיבה שלה אליו, היא טוענת ש"נולדתי וגדלתי בעצם ללא אב"‏. לאחר מות אביה עברה זרחי לקיבוץ גבע יחד עם אמה שהייתה מורה. את חוויותיה הקשות מהתקופה הזו תארה בספרה "ילדת חוץ". מאוחר יותר עברה לעין חרוד שם סיימה את לימודי התיכון. לאחר שירותה הצבאי למדה בסמינר למורים, השתלמה במדעי הרוח באוניברסיטה העברית ורכשה תואר ראשון בספרות ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. זרחי פירסמה מספר רב של שירים וסיפורים בעיתוני ילדים, פרסמה מעל למאה ספרי ילדים, שירה, פרוזה ומחקר וכן הייתה עיתונאית בעיתון ידיעות אחרונות. זרחי זכתה בפרסים ספרותיים רבים, בין השאר זכתה מספר פעמים בעיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים ונוער, המחולק במקביל לפרס אנדרסן לסופרים, מתרגמים ומאיירים ממדינות חברות ארגון סופרי הילדים הבינלאומי IBBY. כן זכתה בפרס ביאליק, פרס יהודה עמיחי, פרס לנדאו לאמנויות הבמה‏, פרס ראש הממשלה, פרס דבורה עומר ופרס לאה גולדברג‏.
זרחי הייתה נשואה לפזמונאי יורם טהרלב ולהם שתי בנות – הציירת רוני טהרלב, ואראלה. מתגוררת בתל אביב.

מקור: ויקיפדיה

X