נערה עם קעקוע דרקון | לרכישה באינדיבוק
נערה עם קעקוע דרקון

נערה עם קעקוע דרקון

שנת הוצאה: 2009
מס' עמודים: 512
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 88.2
- 39

נערה עם קעקוע דרקון, הוא החלק הראשון של טרילוגיית המתח המדוברת ביותר בשנים האחרונות, הזוכה להצלחה עולמית מסחררת (ספריה נמכרו עד כה בלמעלה מ-14 מיליון עותקים!). בנקודת שפל בחייו המקצועיים, לאחר שהורשע בהוצאת דיבה, מחליט מיכאל בלומקוויסט, הבעלים והמו”ל של כתב העת “מילניום”, לקחת פסק זמן מעבודתו. עוד בטרם הפנים את מצבו החדש, פונה אליו הנריק ונגר, תעשיין שוודי רב השפעה, בבקשה לחקור את נסיבות היעלמותה של קרובת משפחתו, נערה בת 16, מהאי הפרטי של המשפחה לפני כארבעים שנה. ונגר משוכנע שהנערה נרצחה על ידי אחד מבני המשפחה הענפה והמסואבת שלו. כל החקירות שערכה המשטרה הגיעו למבוי סתום, אך התעשיין מסרב לתת לפרשה לגווע. הבחירה במיכאל לפתרון התעלומה אינה מקרית. היא נעשתה בעקבות תחקיר שהזמין ונגר. את התחקיר ביצעה ליסבת סאלנדר, האקרית צעירה, מבריקה, מורכבת ומוזרה, הנתונה לפיקוח אפוטרופוס ומצטיירת כטרף קל לכל חורשי רעתה. באין לו אלטרנטיבה טובה יותר מיכאל מחליט להיענות לאתגר. הוא אורז את חפציו ועובר להתגורר באי הפרטי של משפחת התעשיין, שם מתחילה העלילה לקרום עור וגידים ולהסתעף במקביל בכמה מישורים – עד לפתרונה המפתיע.

סטיג לרסון, יליד שוודיה, היה אחד המומחים הבולטים בעולם לתנועות ימניות קיצוניות, אנטי–דמוקרטיות וניאו–נאציות, ושימש כעורכו הראשי של עיתון שוודי ששם לו למטרה להילחם בתופעות אלו. לרסון נפטר מהתקף לב בטרם יצא לאור הכרך הראשון של הטרילוגיה (שראה אור גם בשם גברים ששונאים נשים), ולא זכה לראות בחייו את ההצלחה המסחרית הגדולה, שלל הפרסים והתרגומים (לארבעים שפות!) להם זוכים ספריו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נערה עם קעקוע דרקון”

1
יום שישי 20 בדצמבר

המשפט הסתיים, לא היה מנוס מכך, וכל מה שהיה אפשר לומר כבר נאמר. לרגע לא היה לו ספק שיורשע. ההכרעה בכתב ניתנה בשעה עשר בבוקר יום שישי ועתה נשאר רק לחכות לסיכום הסופי, שיינתן על ידי הכַּתבים הממתינים במסדרון שמחוץ לאולם בית־המשפט.
מיכּאל בּלוּמקוויסט ראה אותם מבעד לפתח הדלת והאט את צעדיו לשנייה או שתיים. הוא לא רצה לדון בפסק הדין שניתן לו זה עתה, אבל השאלות היו בלתי נמנעות והוא ידע – מי כמוהו ידע – שהן חייבות להישאל ולהיענות. "ככה מרגיש עבריין," חשב לעצמו. "בצד הלא־נכון של המיקרופון." הוא התמתח באי נוחות וניסה לחייך חיוך מאולץ. הכתבים השיבו לו חיוך והנידו בראשם בחביבות, כמעט במבוכה.
"נראה מי יש לנו כאן… 'אַפטוֹנבְּלָאדֶט', 'אֶקספּרֶסֶן', סוכנות הידיעות TT, ערוץ 4 של הטלוויזיה ו… מאיפה אתה… 'דָאגֶנס אינדוּסטרי', אני מבין. נראה שהפכתי לסלבריטי," קבע מיכאל בלומקוויסט.
"תן לנו הצהרה קצרה, קָאלֶה בלומקוויסט," אמר לו כתב של אחד מעיתוני הערב.
מיכאל בלומקוויסט, ששמו המלא קָארל מיכאל בלומקוויסט, הכריח את עצמו שלא להזדעף כתמיד למשמע שם החיבה הזה. פעם, לפני עשרים שנה, כשהיה בן עשרים ושלוש ורק התחיל לעבוד במשרתו הראשונה, עיתונאי ממלא מקום לחודשי הקיץ, חשף מיכאל בלומקוויסט בלי כוונה כנופיה של שודדי בנקים שביצעו בהצלחה בתוך שנתיים חמישה מעשי שוד שזכו לתשומת לב רבה. לא היה שום ספק שבחלק מהמקרים מדובר באותה כנופיה; המומחיות שלה היתה להיכנס ליישובים קטנים ולשדוד בדייקנות צבאית ממש בנק או שניים בכל פעם. על פניהם עטו השודדים מסכות לָטֶקס של דמויות וולט דיסני, והמשטרה הכתירה אותם, די בהיגיון, בשם "כנופיית דוֹנָאלד דָק". העיתונים לעומת זאת כינו אותם "כנופיית הדובים", שם שנשמע מעט רציני יותר, כיוון שפעמיים הם ירו בפזיזות וככל הנראה בלי כל התחשבות יריות אזהרה שסיכנו עוברים ושבים ואנשים סקרנים יתר על המידה.
הפשיטה השישית היתה על בנק באוֹסטֶריוֹטלָנד בעיצומו של הקיץ. במקרה נמצא כתב הרדיו המקומי בבנק בשעת השוד, והוא פעל על פי הנהלים. ברגע שעזבו השודדים את הבנק הוא ניגש לתא טלפון ומסר את הידיעה בשידור ישיר.
מיכאל בלומקוויסט בילה כמה ימים עם ידידה בבקתת הקיץ של הוריה בקרבת קָטרינֶהוֹלם. הוא לא הצליח להסביר, אפילו לא כשנשאל על ידי המשטרה, איך קרה שקישר בין הדברים, אבל ברגע ששמע את החדשות נזכר בחבורה של ארבעה בחורים בבקתת קיץ סמוכה, כמה מאות מטרים משם. הוא ראה אותם משחקים בדמינטוֹן בחצר כמה ימים קודם לכן, כשעבר שם עם ידידתו בדרך לקיוסק לקנות גלידה.
כל מה שראה היה ארבעה צעירים בלונדינים ואתלטיים במכנסיים קצרים ובלי חולצה. נראָה שהם עוסקים בפיתוח הגוף, ומשהו בצעירים האלה המשחקים בדמינטון הביא אותו לתת בהם מבט נוסף – אולי כי שיחקו בשמש הקופחת ומשחקם נדמה לו נמרץ, ממוקד ועז. זה לא נראה כמו בילוי, וזה הדבר שמשך את תשומת ליבו של מיכאל.

לא היתה שום סיבה הגיונית לחשוד שהם שודדי בנקים, אבל למרות זאת יצא לשוטט בחוץ והתיישב על גבעה שהיה יכול להשקיף ממנה על הבקתה ולהיווכח שהיא נראית ריקה באותה שעה. כעבור ארבעים דקות בערך הגיעה חבורת הבחורים במכונית ווֹלווֹ והם החנו אותה בחצר. נדמה היה שמשהו בוער להם, כולם נשאו תיקי ספורט, דבר שלכאורה אין לו שום משמעות, אולי רק שהם חוזרים מרחצה באיזשהו חוף ים. אבל אחד מהם חזר למכונית והוציא מתוכה חפץ שמיהר לכסותו בז'קט ספורט, ואפילו מנקודת התצפית הרחוקה למדי שלו ראה מיכאל שמדובר ברובה אוטומטי ישן וטוב, בדיוק מהסוג שאליו היה צמוד יומם וליל עד לא מכבר, בשנת שירותו הצבאי. לפיכך צילצל למשטרה ודיווח על מה שראה. זה היה אות הפתיחה למצור הדוק על בקתת הקיץ, שנמשך שלושה ימים, בליווי כיסוי תקשורתי, ומיכאל בקדמת הבמה ובכיסו סכום נאה ששילם לו אחד מעיתוני הערב ששכר אותו כפרילנסר. המשטרה הקימה את המטה הכללי שלה בקרוואן שהוצב סמוך לבקתה שמיכאל התגורר בה.
בזכות המקרה הזה של "כנופיית הדובים" דרך כוכבו של מיכאל בשמי הברנז'ה כעיתונאי צעיר. הצד השני והפחות מחמיא של התהילה היה שעיתון הערב המתחרה לא התאפק והכתיר את הכתבה שלו בכותרת "קָאלֶה בלומקוויסט פותר את התעלומה"**. הכתבה הקנטרנית נכתבה בידי בעלת טור מבוגרת יחסית, וכללה תריסר התייחסויות לבלש הצעיר של אסטריד לינדגרן. ואם לא די בכך, הוסיף העיתון תצלום מגורען שמיכאל נראה בו עומד בפה פתוח למחצה ואצבעו מורמת, כביכול מחלק הוראות לשוטר במדים. לאמיתו של דבר הצביע על הדרך לשירותים של הבקתה, שהיו בחוץ, במבנה נפרד.
העובדה שמיכאל בלומקוויסט לא השתמש אף פעם בשם קארל ולא חתם על שום כתבה בשם קארל בלומקוויסט לא השפיעה על האנשים כהוא זה. למורת רוחו נודע מאותו רגע בקרב עמיתיו העיתונאים בשם "קאלה בלומקוויסט" – כינוי שנאמר בנימה מתגרה וכמו כדי להכעיס, לא בזדון אבל גם לא ממש בחביבות. עם כל הכבוד לאסטריד לינדגרן, הוא אהב את הספרים אך תיעב את שם החיבה שדבק בו. הוא נזקק להרבה שנים ולהצלחות עיתונאיות רבות מאוד עד שהתחיל הכינוי הזה להישחק ולהישכח, והוא עדיין התכווץ בכל פעם שמישהו בקרבתו השתמש בשם הזה.
לפיכך חייך חיוך רגוע והישיר מבט אל כתב עיתון הערב.
"בחייך, תמציא משהו. אתה הרי ממילא בודה מליבך את הכתבות שלך."
נימת דיבורו לא היתה עוינת. כולם שם הכירו זה את זה פחות או יותר, ומבקריו החריפים ביותר של מיכאל לא הגיעו לבית־המשפט. בעבר עבד עם אחד מהם, ובמסיבה לפני כמה שנים כמעט הצליח להתחיל עם אחת –
הכתבת ההיא מערוץ 4 של הטלוויזיה.
"קיבלת שם על הראש כהוגן," אמר לו שליח 'דאגנס אינדוסטרי'. כנראה שלח העיתון לבית־המשפט ממלא־מקום צעיר.
"אכן כן," הודה מיכאל. שהרי לא היה יכול לטעון את ההפך.
"איך ההרגשה?"
למרות הרצינות לא הצליחו מיכאל והעיתונאים המבוגרים לכבוש את חיוכם למשמע שאלת ההמשך הזאת. מיכאל החליף מבט עם ערוץ 4. "איך ההרגשה" זאת השאלה היחידה, על פי "העיתונאים הרציניים", ש"כתבי ספורט מטומטמים" מצליחים לשאול את "הספורטאי המתנשם ומתנשף" התורן מעברו של קו הגמר. ואז חזר והרצין.
"אני יכול כמובן רק להצטער על כך שבית־המשפט לא פסק אחרת," השיב במידה של רשמיות.
"שלושה חודשי מאסר בפועל ופיצויים על סך מאה וחמישים אלף קרונות. זה לא פשוט," אמרה ההיא מערוץ 4.
"אני אחזיק מעמד."
"אתה תתנצל לפני וֶנֶרסְטרוֹם? תלחץ לו את היד?"
"לא, אני חושב שלא. הדעה שלי על האתיקה העסקית של מר ונרסטרום לא השתנתה במידה ניכרת."
"אז אתה עדיין טוען שהוא נוכל?" מיהר 'דאגנס אינדוסטרי' לשאול.
מאחורי השאלה הסתתרה הצהרה קצרה עם כותרת הרסנית, ומיכאל היה עלול ליפול בפח הזה אילולי אותת לו הכתב על הסכנה הקרבה בכך שתחב לעברו את המיקרופון בהתלהבות מעט מוגזמת. הוא חכך בדעתו כמה שניות.
בית־המשפט קבע זה עתה שמיכאל בלומקוויסט פגע בשמו הטוב של איל ההון הָנס־אֶריק וֶנֶרסטרוֹם. הוא הורשע בהוצאת דיבה. המשפט הסתיים ולא היו לו שום תוכניות לערער על ההרשעה. אבל מה יקרה אם יחזור בחוסר זהירות על טיעוניו מייד עכשיו, על מדרגות בית־המשפט? מיכאל החליט שהוא לא מעוניין לברר את התשובה לשאלה הזאת.
"סברתי שהיו לי סיבות טובות לפרסם את המידע שהיה בידי. בית־המשפט חשב אחרת ואני כמובן חייב להשלים עם העובדה שההליך המשפטי התנהל כפי שהתנהל. המערכת שלי תשב עכשיו לדון בפסק הדין לעומק ואז נחליט מה לעשות. מעבר לכך אין לי מה להוסיף."
"אבל שכחת שעיתונאים חייבים לגַבּות את הטענות שלהם בראיות והוכחות," אמרה ההיא מערוץ 4 ושמץ של חריפות בקולה. לטענה הזאת לא יכול כמובן להתכחש. פעם הם היו חברים טובים. פניה היו חתומות, אבל היה נדמה לו למיכאל שהוא מבחין בעיניה בקורטוב של התנערות ואכזבה ממנו.
מיכאל בלומקוויסט נשאר עוד כמה דקות מייסרות כדי להשיב על שאלות נוספות. השאלה שלא נשאלה אך עמדה תלויה באוויר, שאלה שאיש מהכתבים לא היה מסוגל לשאול – אולי מפני שהדבר היה בלתי נתפס עד כדי מבוכה – היא איך היה מיכאל מסוגל לכתוב כתבה חסרת מהות לחלוטין. כל הכתבים שנכחו במקום, חוץ מהכתב המחליף מטעם 'דאגנס אינדוסטרי', היו עיתונאים ותיקים בעלי רקע מקצועי נרחב. התשובה לשאלה הזאת היתה בעיניהם מעבר לתחום ההבנה.
הכתבת ההיא של ערוץ 4 העמידה אותו מחוץ לדלת הבניין של בית־המשפט ושאלה את השאלות שלה לחוד, ולפני המצלמה. היא היתה נחמדה אליו יותר ממה שהגיע לו, ואגב כך הוציאה ממנו די הצהרות להשביע את רצון כל הכתבים. הסיפור ייגמר בכותרות – זה בלתי נמנע – אבל הוא אילץ את עצמו לזכור שבסך הכול לא מדובר באירוע התקשורתי הגדול של השנה. הכתבים קיבלו את מה שרצו וחזרו איש־איש למערכת עיתונו.
הוא חשב ללכת ברגל, אבל מזג האוויר באותו יום בדצמבר היה קר וסוער והוא כבר היה קפוא מהריאיון. כשעמד לבדו על מדרגות בית־המשפט הרים את עיניו וראה את ויליאם בּוֹרג יוצא ממכוניתו, שבה ישב ככל הנראה כל זמן הריאיון. מבטיהם נפגשו, ואז בורג חייך.
"היה שווה לבוא הנה רק כדי לראות אותך עם הנייר הזה ביד."
מיכאל לא ענה. ויליאם בורג ומיכאל בלומקוויסט הכירו זה חמש־עשרה שנה. פעם עבדו ביחד בתור כתבים כלכליים ממלאי־מקום באחד מעיתוני הבוקר. כבר אז, אולי בגלל חוסר כימיה ואולי מסיבה אחרת, התעוררה בין השניים עוינות שהלכה וגברה במרוצת השנים. בורג היה בעיני מיכאל כתב גרוע ואדם קשה, קטנוני ונוקם ונוטר שמטריד את הסובבים אותו בבדיחות אוויליות ומשפיל בהתבטאויותיו כתבים מבוגרים, שכמובן גם היו מנוסים ממנו. דומה היה שהוא סולד במיוחד מעיתונאיות מבוגרות. אחרי המריבה הראשונה ביניהם פרצו עוד ויכוחים ולבסוף נעשתה האיבה ביניהם אישית.
במרוצת השנים נתקלו מיכאל וּויליאם בורג זה בזה בפרקי זמן קבועים, אבל מסוף שנות התשעים נעשו אויבים בלב ובנפש. מיכאל כתב ספר על עיתונות כלכלית וציטט בו ביד רחבה מאי־אלה מאמרים אוויליים שבורג היה חתום עליהם. בגרסה של מיכאל יצא בורג טיפש, מלא חשיבות עצמית, אחד שרוב העובדות אצלו שגויות, שגומר את ההלל על חברות דוֹט.קוֹם על סף קריסה. בורג לא קיבל את הניתוח של מיכאל באהדה, ובפגישה מקרית בפאב ברובע סוֹדֶר כמעט הגיעו לידי תגרת ידיים. בתוך כך עזב בורג את העיתונות ועכשיו עבד בשכר גבוה במידה ניכרת כאיש יחסי ציבור בחברה, שנוסף על הכול היתה בתחום השפעתו של התעשיין הנס־אריק ונרסטרום.
הם החליפו ביניהם מבט ממושך עד שמיכאל סב על עקביו והלך. כמה אופייני לבורג לנסוע עד לבית־המשפט רק כדי לשים אדם ללעג.
קו 40 עצר בתחנה הסמוכה ומיכאל עלה לאוטובוס בעיקר כדי להסתלק מהמקום. הוא ירד בכיכר פרידהֶמסְפְּלָאן והוסיף לעמוד בתחנה בלי החלטה, פסק הדין עדיין אחוז בידו. לבסוף החליט ללכת ברגל ל'קָפֶה אָָנָה' הסמוך לכניסה לחניון התת־קרקעי של בניין המשטרה.
פחות מחצי דקה אחרי שהזמין לעצמו קפה לָאטֶה וכריך, התחיל שידור חדשות הצהריים ברדיו. הסיפור שלו שודר שלישי, אחרי מחבל מתאבד בירושלים וידיעה על שהממשלה מינתה ועדת חקירה לבדיקת קיומו כביכול של קרטל חדש בענף הבנייה.
העיתונאי מיכאל בלומקוויסט מכתב־העת 'מילניום' נידון ביום חמישי בבוקר לשלושה חודשי מאסר לאחר שנמצא אשם בפרסום לשון הרע והוצאת דיבה בנסיבות מחמירות נגד התעשיין הנס־אריק ונרסטרום. בכתבה שזכתה לתשומת לב גדולה בתחילת השנה, על אודות מה שמכונה 'פרשת מינוֹס', טען בלומקוויסט כי ונרסטרום השתמש בכספי מדינה, שהיו מיועדים להשקעות בתעשייה בפולין, לביצוע עסקאות נשק. על מיכאל בלומקוויסט גם נגזר תשלום פיצויים בגובה 150,000 קרונות. פרקליטו של ונרסטרום, עורך הדין בֶּרטיל קָמנֶרמָרקֶר, אומר כי מרשו שבע רצון מפסק הדין. זהו מקרה חמור במיוחד של הוצאת דיבה, לדבריו.
פסק הדין השתרע על עשרים ושישה עמודים. הוא פירט מדוע נמצא מיכאל אשם בחמישה־עשר סעיפים של פרסום לשון הרע בנסיבות מחמירות נגד איש העסקים הנס־אריק ונרסטרום. מיכאל חישב ומצא שכל אחד מהסעיפים שהורשע בו עלה לו 10,000 קרונות ושישה ימי מאסר. לא כולל הוצאות משפט ושכר הטרחה של עורך הדין שלו. לא היה לו כוח אפילו להתחיל לחשוב איפה ייגמר החשבון הזה, אבל הוא הבין שהיה יכול להיות גרוע יותר; בית־המשפט בחר לזכותו בשבעה סעיפים.
בד בבד עם הקריאה בניסוחי פסק הדין התמלא תחושה לא נעימה באזור הבטן שהלכה וגברה. זה הפתיע אותו. מתחילת המשפט ידע שיורשע, אלא אם כן יקרה נס כלשהו. באותו שלב לא היה שום ספק בכך והוא השלים עם הרעיון. בשני ימי הדיונים ישב באולם בית־המשפט כשהוא שלֵו למדי, ובמשך אחד־עשר יום גם חיכה, בלי להרגיש רע במיוחד, שבית־המשפט יסיים לדון בעניינו וינסח את המסמך שהחזיק עכשיו בידו. רק עכשיו, אחרי סיום המשפט, הציפה אותו תחושה של אי נעימות.
כשנגס בכריך הרגיש כאילו הלחם תופח בפיו. הוא התקשה לבלוע והזיז את הכריך הצידה.
זו הפעם הראשונה שמיכאל בלומקוויסט הורשע בעבירה כלשהי, הפעם הראשונה שבכלל נחשד או הואשם במשהו. יחסית, היה פסק הדין הזה זניח. עבירה במשקל קל. בסופו של דבר, לא מדובר בשוד מזוין, רצח או אונס. אבל מבחינה כספית אין זה עניין של מה בכך. 'מילניום' איננו ספינת הדגל של עולם התקשורת, ולא עומדים לרשותו משאבים בלתי מוגבלים – כתב־העת בקושי מחזיק את הראש מעל המים – אך פסק הדין גם לא היה אסון מבחינתם. הבעיה היא שמיכאל הוא אחד הבעלים השותפים של 'מילניום' ובה בעת גם משמש, שלא בתבונה יתרה, כתב ומו"ל אחראי. את הפיצוי שנגזר עליו, 150,000 קרונות, התכוון מיכאל לשלם מכיסו, דבר שיחסל פחות או יותר את כל חסכונותיו. העיתון יישא בהוצאות המשפט. אם ינהלו את תקציבם בתבונה, הכול יסתדר.
הוא הירהר באפשרות למכור את דירתו, צעד שללא ספק יצער אותו עד בלי די. בסוף שנות השמונים העליזות, כשעבד במשרה קבועה והיה בעל הכנסה נאה יחסית, חיפש לו מקום מגורים קבוע. הוא התרוצץ מדירה לדירה ואת רובן פסל ממבט ראשון, עד שנתקל בעליית גג שהוסבה לדירת מגורים בגודל 65 מ"ר ממש בהתחלה של בֶּלמָנסְגָאטָן. הבעלים הקודמים התחיל לשפץ את המקום ולהכשירו למגורים, אבל אז קיבל פתאום עבודה בחברת דוט.קום בחוץ־לארץ ומיכאל הצליח לקנות בזול את הדירה הטעונה שיפוץ.
מיכאל דחה מייד את השרטוטים של מעצב הפנים וסיים את העבודה בכוחות עצמו. הוא השקיע כסף בשיפוץ חדר האמבטיה והמטבח ועל כל השאר ציפצף. במקום להניח פרקט על הרצפות ולבנות קירות פנימיים כדי להפוך את המקום לדירת שני חדרים, כמתוכנן, שייף את הקרשים ששימשו רצפה, סייד את הקירות המחוספסים המקוריים ואת הפגמים הכי בולטים לעין כיסה בכמה ציורי מים מאת עמנואל בֶּרנסטוֹן. התוצאה היתה דירה פתוחה עם אגף שינה מאחורי ארון ספרים ופינת אוכל וחדר מגורים ליד מטבח קטן עם דלפק. היו בדירה שני חלונות גג משופעים וצוהר גמלון המשקיף מעל הגגות בכיוון מצר רידָרפיֶרדֶן וגָמלָה סטָאן, העיר העתיקה של סטוקהולם. גם פיסת מים ליד סלוּסֶן*** ובניין העירייה נראו מהחלון. היום לא היה יכול להרשות לעצמו דירה כזאת, והוא באמת לא רצה למכור אותה.
אבל הסיכון לאבד את הדירה הוא כאין וכאפס בהשוואה למכה שספג מבחינה מקצועית, פגיעה רצינית שאת נזקיה והשלכותיה ייקח לו הרבה זמן לתקן. אם בכלל יהיה אפשר לתקנם.
זה עניין של אמון. עורכים רבים יהססו עתה לפרסם כתבה פרי עטו. עדיין היו לו די חברים בברנז'ה שהבינו כי נפל קורבן לחוסר מזל ולנסיבות, אבל מעכשיו לא יוכל להרשות לעצמו אפילו שגיאה קטנה שבקטנות.
ואולם, ההשפלה היא שכאבה לו יותר מכול.
כל הקלפים היו בידו, ובכל זאת הפסיד לגנגסטר־למחצה בחליפת ארמאני. ספסר בורסה מסריח. יאפּי עם פרקליט צמרת, שישב וגיחך בלעג כל זמן המשפט.
איך לכל הרוחות השתבשו העניינים כך?
***
פרשת ונרסטרום התחילה, באורח מבטיח ביותר, בתא הקברניט של מפרשית צהובה מסוג מֶלָר-30 בערב של חג אמצע הקיץ**** שנה וחצי קודם לכן. הכול קרה לגמרי במקרה בשל עיתונאי, עמית לשעבר וכיום איש יחסי ציבור מתרפס במועצת המחוז, שביקש להרשים את החברה החדשה שלו ושכר בפזיזות סירה מסוג סְקָאמפּי לשיט בלתי מתוכנן אך רומנטי של כמה ימים בארכיפלג של סטוקהולם. החברה, שהגיעה מהָלסטְהָמָר זמן קצר קודם לכן כדי ללמוד בסטוקהולם, ניאותה אחרי התנגדות מה לצאת לשיט, אבל בתנאי שגם אחותה והחבר של האחות יוכלו להצטרף. אף אחד מהשלישייה מהלסטהמר לא ישב מימיו בתוך מפרשית. הבעיה היתה שאיש יחסי הציבור המתרפס היה נלהב משיט באותה מידה שהיה חסר כל ניסיון בו. שלושה ימים לפני היציאה לים צילצל בייאוש למיכאל ושיכנע אותו להצטרף כאיש צוות חמישי שגם בקי בניווט.
בתחילה הסתייג מיכאל מההצעה, אבל בסופו של דבר התרכך והתפתה לכמה ימי חופשה בארכיפלג עם – כך נאמר לו – אוכל טעים וחֶברה נעימה. כל התחזיות האלה התבדו והשיט התגלה כאסון נורא הרבה יותר מכל מה שצייר לו בדמיונו. הם הפליגו במסלול היפה והלא־מסעיר במיוחד מבּוּלָאנדוֹ דרך מצר פוּרוּסוּנד במהירות של בקושי חמישה מטרים לשנייה, ואף על פי כן לקתה מייד חברתו החדשה של איש יחסי הציבור במחלת ים. אחותה התחילה לריב עם החבר שלה, ואיש מהם לא הראה שום עניין ללמוד משהו על שיט. עד מהרה התברר שמצפים ממיכאל לטפל בסירה בעוד האחרים משיאים לו, אמנם מרצון טוב, עצות חסרות תועלת בעיקרן. אחרי הלילה הראשון, שבו עגנו במפרץ באֶנגשו, כבר היה מוכן לרדת בפורוסונד ולחזור הביתה באוטובוס. רק הפצרותיו הנואשות של איש יחסי הציבור שיכנעו אותו להישאר על הסיפון.
למחרת, בסביבות שתים־עשרה בצהריים, כשהשעה המוקדמת עוד איפשרה למצוא כמה מקומות עגינה פנויים, עגנו ברציף האורחים באי אָרהוֹלמָה. הם הכינו לעצמם משהו לאכול ובדיוק כשסיימו את ארוחת הצהריים הבחין מיכאל בסירת M-30 צהובה מפיברגלס המחליקה אל תוך המפרץ בכוח המפרש הראשי בלבד. הסירה שינתה כיוון בשקט בעוד הקברניט מחפש מקום לעגון לצד המזח. מיכאל העיף מבט סביב והגיע למסקנה שהחלל בין הסקאמפי שלהם לבין המפרשית שמימינם הוא ככל הנראה המקום המרווח הפנוי היחיד והוא יספיק בדיוק ל-M-30 הצרה. הוא קם על רגליו ונעמד בירכתי הסירה ונופף באצבע; הקברניט של ה-M-30 נופף ביד לאות לתודה ופנה לכיוון המזח. מיכאל ראה שהוא שייט בודד שלא יטרח להפעיל את המנוע. הוא שמע את רשרוש שרשרת העוגן ואחרי כמה שניות ירד המפרש הראשי, בעוד הקברניט מסתובב כאחוז תזזית בניסיון לכוון את ההגה ישר למקום ובו בזמן להכין את קצה החבל בחרטום.
מיכאל טיפס על המעקה והושיט את ידו כדי לסמן לו שהוא יכול לתפוס את חבל העגינה. השכן החדש שינה כיוון עוד פעם אחת אחרונה והחליק בהיגוי מושלם, לאט־לאט, עד לירכתי הסקאמפי. רק כשהשליך השכן החדש את החבל אל מיכאל הם זיהו איש את רעהו וחיוך של הנאה עלה על פניהם.
"היי רוֹבָּן," אמר מיכאל. "למה אתה לא מפעיל את המנוע, ככה היית נמנע מלשפשף את הצבע של הסירות במעגן."
"היי מיקֶה. חשבתי שאני רואה מישהו מוכר. תאמין לי שהייתי מפעיל את המנוע אם רק הייתי יכול. הגרוטאה הזאת שבקה חיים ליד רוֹדלוֹגֶה לפני יומיים."
הם לחצו ידיים מעל המעקה.
מיכאל בלומקוויסט ורוברט לינדבֶּרג היו חברים, חברים טובים מאוד אפילו, לפני עידן ועידנים, בשנות השבעים, בגימנסיה 'קוּנגסהוֹלמֶן' בסטוקהולם. כפי שקורה לרוב אצל חברים לספסל הלימודים, הסתיימה חברותם למחרת בחינות הבגרות. הם פנו איש לדרכו ונפגשו אולי חמש פעמים בעשרים השנים האחרונות. מאז פגישתם הקודמת ועד הפגישה המפתיעה הזאת במעגן בארהולמה חלפו לפחות שבע או שמונה שנים. עכשיו בחנו זה את זה בסקרנות. רוברט היה שזוף, שערו היה סתור וזקן בן שבועיים עיטר את פניו.
מיכאל הרגיש מייד שמצב רוחו משתפר פלאים. כשאיש יחסי הציבור וחבריו המשמימים הלכו לרקוד מסביב לעמוּד המקושט שהוקם לפני חנות המכולת בצד האחר של האי, נשאר לשבת על דג מלוח ושנאפס בתא הקברניט של ה-M-30 כדי לפטפט עם חברו משכבר הימים.
***
מתישהו במהלך הערב, אחרי שנואשו מן המאבק ביתושים הידועים לשמצה של ארהולמה וירדו לקבינה, אחרי כמות לא מבוטלת של שנאפס, התחלפה השיחה בוויכוח ידידותי על מוסר ואתיקה בעולם העסקים. שניהם בחרו בקריירה מקצועית שהתמקדה בצורה כזו או אחרת בענייניה הכספיים של המדינה. אחרי הגימנסיה למד רוברט לינדברג כלכלה באוניברסיטה ונכנס לעולם הבנקאות. מיכאל בלומקוויסט מצא את עצמו בבית־הספר הגבוה לעיתונות והקדיש חלק גדול מחייו המקצועיים לחשיפת עסקאות מפוקפקות בעולם הבנקאות והעסקים. השיחה התחילה לסוב על ההצדקה המוסרית של חלק מ"הסכמי מצנח הזהב" – אותן חבילות של הטבות ופיצויי פרישה מופלגים לבכירים, במקרה של פיטורים – שנחתמו במהלך שנות התשעים. לינדברג, אחרי שהגן באומץ לב על חלק מההסכמים שעוררו בשעתו תשומת לב ציבורית רבה, הניח את הכוס מידו והודה באי רצון שבעולם העסקים אמנם מסתתרים אי־אלה נוכלים מושחתים, בכל זאת. הוא התבונן במיכאל בעיניים שהרצינו לפתע.
"אתה הרי עיתונאי חוקר ואתה כותב על עבירות פיננסיות, למה אתה לא כותב שום דבר על הנס־אריק ונרסטרום?"
"לא ידעתי שיש מה לכתוב עליו."
"תחפור. תחפש, לכל הרוחות. מה אתה יודע על תוכנית SIB?"
"מה אני אגיד לך, זאת היתה מין תוכנית סיוע בשנות התשעים שנועדה לעזור למדינות הגוש המזרחי לשעבר להעמיד את התעשייה שלהן על הרגליים. הפרויקט נסגר לפני כמה שנים. אף פעם לא כתבתי עליו."

"SIB זה ראשי התיבות של הסוכנות לסיוע תעשייתי, פרויקט שקיבל גיבוי מהממשלה ובראשו עמדו כעשר חברות שוודיות גדולות. הסוכנות קיבלה ערבויות־מדינה לשורת פרויקטים שעליהם הוחלט במשותף עם הממשלות בפולין ובארצות הבלטיות. התאחדות האיגודים המקצועיים הצטרפה אף היא כדי לערוב לכך שגם תנועת הפועלים במזרח תחוזק באמצעות המודל השוודי. רשמית זה היה פרויקט סיוע שהושתת על העיקרון של עזרה לשם עזרה־עצמית ונועד לתת למשטרים במזרח אפשרות לשקם את הכלכלה שלהם. בפועל זאת היתה עסקה שבה חברות שוודיות קיבלו סובסידיות מהמדינה כדי להתבסס כשותפות בחברות במדינות הגוש המזרחי. השר ההוא יימח שמו מהמפלגה הנוצרית היה תומך נלהב של SIB. דיברו על הקמת מפעל נייר בקרקוב, אספקת ציוד למפעל מתכת בריגה, בית־חרושת למלט בטאלין, וכן הלאה. הכספים חולקו על ידי הנהלת SIB, שישבו בה כמה וכמה תותחים כבדים מהבנקאות ומהתעשייה."
"מדובר בכספי ציבור, כן?"
"כחמישים אחוז היו כספי סיוע ממשלתי, את השאר העמידו לרשותם הבנקים והתעשייה. אבל קשה לטעון שמדובר בפעילות ללא כוונת רווח. הבנקים והחברות בנו על רווחים נאים. אחרת מה היה אכפת להם מהסיפור."
"בכמה כסף מדובר?"
"רגע רגע, תקשיב. עקרונית SIB היתה קשורה לחברות שוודיות רציניות שביקשו לחדור לשוק בגוש המזרחי. חברות כבדות כמו ABB ו'סְקָאנסקָה' וכאלה. בקיצור, לא גופים שעוסקים בספקולציות."
"אתה רוצה לומר ש'סקאנסקה' לא עוסקים בספקולציות? זה לא המנכ"ל שלהם שפוטר אחרי שאיפשר לכמה מן הבחורים שלו להפסיד חצי מיליארד בתהפוכות הבורסה? ומה עם עסקי הנדל"ן ההיסטריים שלהם בלונדון ובאוסלו?"
"בוודאי, אידיוטים יש בכל חברה בעולם, אבל אתה יודע למה אני מתכוון. אלה חברות שלפחות מייצרות משהו. עמוד השדרה של התעשייה השוודית, אתה יודע."
"איך ונרסטרום נכנס לתמונה?"
"ונרסטרום הוא הג'וקר בחפיסה הזאת. זאת אומרת, הוא בחור שמגיע משום מקום, בלי שום רקע בתעשייה כבדה, ואין לו בעצם שום קשר לפרויקטים האלה. אבל הוא עשה הון עתק בבורסה והשקיע בחברות סולידיות. הוא נכנס בדלת האחורית, כמו שאומרים."
מיכאל מילא את הכוס שלו בשנאפס מסוג 'רֵיימֶרסְהוֹלמס בְּרֶנווין', נשען לאחור, וניסה להיזכר מה ידוע לו על ונרסטרום. לא הרבה, בעצם. יליד מקום כלשהו במחוז נוֹרלָנד, בצפון, שם פתח חברת השקעות בשנות השבעים. הוא הרוויח כסף ועבר לסטוקהולם, ושם עשה קריירה מטאורית בשנות השמונים העליזות. הוא הקים את 'קבוצת ונרסטרום' שזכתה בשם ובאיות בינלאומי חדש, Wennerstroem Group, פתח משרדים בלונדון ובניו־יורק, וכתבות עיתונאיות התחילו להזכיר את החברה בנשימה אחת עם 'בֶּיֶר'. הוא סחר במניות ובאופציות ועשה רווחי בזק, ושמו התחיל לצוץ בתקשורת הסלבריטאים בתור אחד המיליארדרים החדשים הרבים של שוודיה, עם דירת גג בסְטרָנדוֶגֶן בסטוקהולם, בית קיץ מדהים באי וֶרמדוֹ ויכטה באורך 23 מטר שקנה מכוכב טניס לשעבר שירד מנכסיו. גאון פיננסי, אכן כן, אבל שנות השמונים כולן היו העשור של הגאונים הפיננסיים וספסרי הנדל"ן, וּונרסטרום לא התבלט יותר מכל השאר. נהפוך הוא; איכשהו הוא נשאר בצילם של "הבנים הגדולים". חסרו לו הגינונים הראוותניים של סטֶנבֶּק והוא לא התמרח בעיתונות כמו בָּרנֶוויק*****. הוא נפרד מעסקי הנדל"ן ותחת זאת השקיע באופן מסיבי בגוש המזרחי לשעבר.

בשנות התשעים, כשהבועה התפוצצה והמנהלים נאלצו זה אחר זה לממש את "הסכמי מצנח הזהב" שלהם, התברר שהחברה של ונרסטרום יצאה מכל הסיפור במצב טוב באופן מפתיע. אפילו לא רמז לשערורייה. ה'פייננשל טיימס' בכבודו ובעצמו הכתיר אותו כסיפור הצלחה שוודי.
"זה היה ב-1992. ונרסטרום פנה פתאום ל-SIB והודיע להם שהוא רוצה כסף. הוא הציג להם תוכנית, ככל הנראה בגיבוי בעלי אינטרסים מקומיים בפולין, שעיקרה הקמת תעשייה לייצור אריזות לתעשיית המזון."
"ייצור קופסאות שימורים, אתה מתכוון?"
"לא בדיוק אבל משהו בכיוון. אין לי מושג את מי הוא הכיר ב-SIB אבל בלי שום בעיה הוא יצא משם עם שישים מיליון קרונות בכיס."
"הסיפור הזה מתחיל להישמע מעניין. תן לי לנחש: יותר לא ראו גרוש מהכסף הזה."
"טעות," אמר רוברט לינדברג. הוא חייך כיודע סוד ולקח כמה טיפות שנאפס לחיזוק.
"מה שקרה בהמשך הוא סיפור קלאסי על דיווח פיננסי. ונרסטרום אכן הקים מפעל לייצור אריזות בפולין, ליתר דיוק בלודז'. לחברה קראו 'מינוֹס', במהלך 1993 קיבלה SIB כמה דיווחים נלהבים, ולאחר מכן דממה. ב-1994, לפתע פתאום, 'מינוס' קרסה."
רוברט לינדברג הטיח בחבטה את כוס השנאפס הריקה בשולחן כדי להדגים איך החברה קרסה.
"הבעיה עם SIB היא שלא היה להם נוהל מסודר בכל הקשור לדיווח על הפרויקטים. אתה זוכר את הלך הרוח של אותם הימים. כולם היו אופטימיים כל כך כשחומת ברלין נפלה. תקום שם דמוקרטיה, איום המלחמה הגרעינית הוסר והבולשביקים יהפכו בן לילה לקפיטליסטים מן השורה. הממשלה רצתה לבסס את עניין הדמוקרטיה במזרח. כל אחד מהקפיטליסטים רצה לעלות על הרכבת הזאת ולסייע בבניית אירופה החדשה."
"לא ידעתי שהקפיטליסטים נכונים כל כך להירתם למטרות צדקה."
"תאמין לי, זה היה החלום הרטוב של הקפיטליסט. רוסיה וארצות הגוש המזרחי הן אולי השוק הגדול ביותר שעוד קיים בעולם אחרי סין. לתעשייה לא היתה שום בעיה להירתם ברצון לעזרת הממשלה, בעיקר כי החברות לא היו צריכות לכסות אלא פירור מההוצאות. בסך הכול SIB בלעה כשלושים מיליארד קרונות כספי ציבור. הכסף היה אמור לחזור בצורת רווחים עתידיים. רשמית היתהSIB יוזמה של הממשלה, אבל השפעת התעשייה היתה גדולה כל כך עד שלמעשה עבדה הנהלת SIB באופן עצמאי."
"אני מבין. יש גם סיפור בתוך כל זה?"
"סבלנות. כשהפרויקטים יצאו לדרך לא היתה שום בעיה של מימון. שוודיה עדיין לא נפגעה מהלם הריביות. הממשלה היתה מרוצה כי היא יכלה באמצעות SIB לזקוף לזכותה השקעות שוודיות גדולות למען הדמוקרטיה במזרח."
"כל זה היה כמובן בזמן ממשלת הימין."
"אל תערב פוליטיקה בסיפור הזה. מדובר בכסף, וזה לא משנה אם הסוציאל־דמוקרטים או השמרנים ממנים את השרים. אז הם הסתערו קדימה במלוא העוצמה, אלא שאז התחילו הבעיות בשוק המטבע הזר ואחר כך כמה דמוקרטים חדשים – אתה זוכר את 'הדמוקרטיה החדשה'? –
התחילו להתלונן שחסר פיקוח על הפעילות של SIB. אחד החסידים שלהם בילבל בין SIB לרשות השוודית הבינלאומית לסיוע חוץ, SIDA, וחשב שמדובר באיזה פרויקט סיוע מזוין לתיקון עולם בסגנון טנזניה. באביב 1994 מונתה ועדה לבדוק מה קורה ב-SIB. בשלב הזה היו הערות על כמה וכמה פרויקטים, אבל אחד הראשונים שנבדק היה 'מינוֹס'."

"ואז מתברר שוונרסטרום לא מצליח להוכיח למה שימשו הכספים."
"להפך. ונרסטרום סיפק להם דין וחשבון יוצא מן הכלל שהראה שהושקעו ב'מינוֹס' בסביבות חמישים וארבעה מיליון קרונות, אלא שהתברר שבפולין, או במה שנשאר ממנה, יש יותר מדי בעיות מִבניות ואי אפשר לקיים שם תעשיית אריזה מודרנית, ושפרויקט גרמני דומה התחרה בתעשייה הזאת וניצח. הגרמנים ניסו כמיטב יכולתם לקנות את כל הגוש המזרחי."
"אמרת שהוא קיבל לידיו שישים מיליון קרונות."
"בדיוק. כספי SIB היו בפועל הלוואות ללא ריבית. הכוונה היתה אמנם שהחברות יחזירו חלק מהכספים האלה תוך כמה שנים, אבל 'מינוס' התמוטטה והפרויקט נכשל, ולא היה אפשר להאשים בכך את ונרסטרום. כאן נכנסו לתמונה ערבויות המדינה וונרסטרום פוּצה. הוא פשוט לא היה חייב להחזיר את הכספים שירדו לטמיון עם קריסת 'מינוס', והוא גם היה יכול להוכיח שהוא הפסיד סכום דומה מכספו שלו."
"בוא נראה אם הבנתי את העניין הזה נכון. הממשלה ישבה על מיליארדים של כספי ציבור וסיפקה מהם לדיפלומטים שפתחו דלתות. התעשייה קיבלה את הכסף והשתמשה בו כדי להשקיע במיזמים משותפים שמהם גרפו בעליה בהמשך רווחי עתק. כמו שקורה בדרך כלל, במילים אחרות. חלק מרוויחים וחלק משלמים את החשבון ואנחנו יודעים מי זה מי."
"אתה ציניקן. את ההלוואות הם היו אמורים להחזיר למדינה."
"אמרת שהן היו ללא ריבית. זאת אומרת שמשלמי המיסים לא הרוויחו כלום מזה שהם סיפקו את הסחורה. ונרסטרום קיבל שישים מיליון והשקיע חמישים וארבעה מתוכם. מה קרה עם יתר השישה מיליון?"
"ברגע שהתברר שפרויקט SIB מועבר לחקירה ונרסטרום שלח ל-SIB המחאה על סך שישה מיליון קרונות כהחזר על ההפרש. ובכך נסגר העניין מבחינה משפטית טהורה."
רוברט לינדברג השתתק ונתן במיכאל מבט מתגרה.
"זה נשמע כאילו ונרסטרום ביזבז ל-SIB קצת כסף, אבל בהשוואה לחצי מיליארד שנעלם מ'סקָאנסְקָה', או לסיפור 'מצנח הזהב' בסך מיליארד קרונות של המנהל ההוא ב-ABB – מה שבאמת הרגיז את הציבור – נראה שכמעט אין פה על מה לכתוב," אמר מיכאל בלומקוויסט. "הקוראים של ימינו די שבעים מכתבות על ספקולנטים חסרי כישרון, גם אם מדובר בכספי ציבור. יש בסיפור הזה עוד משהו?"
"הוא משתבח והולך."
"איך נודע לך כל הסיפור הזה על עסקיו של ונרסטרום בפולין?"
"בשנות התשעים עבדתי ב'הָנדֶלסְבָּנקֶן'******. נחש מי כתב את הדוחות עבור נציג הבנק ב-SIB?"
"אהה. אני רוצה לשמוע עוד."
"ובכן… לסיכום. SIB קיבל מוונרסטרום הסבר. נכתבו מסמכים. כספי ההפרש הוחזרו. ההחזרה של שישה מיליון קרונות היתה צעד חכם מצידו. אם מישהו עומד בדלת עם שק של כסף שהוא רוצה להחזיר לך, אתה מניח שאין למנוול מה להסתיר, נכון?"
"בוא תגיע לעיקר."
"אבל בלומקוויסט יקירי, אתה לא מבין שזה העיקר? SIB היו מרוצים מהדין וחשבון של ונרסטרום. החקירה של המקרה התבטלה לגמרי אבל לאף אחד לא היו השגות על הדרך שהתנהלה. בדקנו חשבונות והעברות ואת כל הניירת. הכול היה מדווח למופת. אני האמנתי למה שאני רואה. הבוס שלי האמין. גם ב-SIB האמינו ולממשלה לא היה מה להוסיף בעניין."
"אז איפה העוקץ?"
"פה הסיפור מתחיל להסתבך," אמר לינדברג, שפתאום נראה צלול ופיכח להפליא. "מאחר שאתה עיתונאי, אני מספר לך את כל זה אוף–דה–רקורד."

"תעזוב, בחייך. אתה לא יכול לשבת ולספר לי דברים ואחר כך להגיד שאסור לי לפרסם אותם."
"ועוד איך אתה יכול. מה שסיפרתי לך עד עכשיו פומבי וידוע. אתה יכול לראות את הדוח במו עיניך אם אתה רוצה. את המשך הסיפור – מה שלא סיפרתי לך – אתה יכול לכתוב, אבל אתה חייב להתייחס אלי כאל מקור אנונימי."
"אני מבין, אבל במונחים של ימינו אוף–דה–רקורד פירושו לא לציטוט, שמידע נמסר לי בסודיות אבל אסור לי לכתוב עליו."
"אני לא שם על המינוחים. תכתוב מה שאתה רוצה, לעזאזל, אבל אני המקור האנונימי שלך. סיכמנו?"
"זה מובן מאליו," השיב מיכאל.
בדיעבד אפשר לומר שהתשובה הזאת היתה כמובן שגיאה.
"ובכן. הסיפור הזה על 'מינוס' התרחש כאמור לפני עשור, בדיוק אחרי שחומת ברלין נפלה וכשהבולשביקים התחילו להיות קפיטליסטים טובים. אני הייתי אחד האנשים שחקרו את ונרסטרום וכל הזמן הרגשתי שמשהו לא כשר בסיפור הזה."
"למה לא אמרת שום דבר בזמן החקירה?"
"דיברתי על זה עם הבוס שלי. אבל העניין הוא שלא היה לי במה להיאחז. כל המסמכים היו בסדר. לא נותר לי אלא לחתום על דוח החקירה. אבל מאז, בכל פעם שאני נתקל בשמו של ונרסטרום בעיתון אני חושב על 'מינוס'."
"אני מבין."
"העניין הוא שכמה שנים אחר כך, באמצע שנות התשעים, הבנק שלי עשה קצת עסקים עם ונרסטרום. עסקים די גדולים, למען האמת. ולא בהצלחה יתרה."
"הוא רימה אתכם?"
"לא, לא עד כדי כך. שני הצדדים הרוויחו מהעסקאות. יותר נכון… אני לא ממש יודע איך להסביר. עכשיו אני מדבר על המעביד שלי, ואני מעדיף שלא. אבל מה שאני ראיתי – ההתרשמות הקיימת והמצטברת, כמו שאומרים – לא היתה חיובית. ונרסטרום מוצג בתקשורת כאורקל פיננסי שאין שני לו. מזה הוא ניזון. זה המוניטין שלו."
"אני מבין למה אתה מתכוון."
"הרושם שלי היה שהאיש הוא פשוט בלוף. הוא לא היה מוכשר במיוחד בעניינים כלכליים. נהפוך הוא, לדעתי הוא היה שטחי עד להדהים בשאלות מסוימות. היו לו כמה לוחמים צעירים ממש מבריקים ששימשו בתור יועצים, אבל ברמה האישית לא סבלתי אותו, ממש לא."
"אוקיי."
"לפני כמה שנים נסעתי לפולין בעניין אחר לגמרי. הקבוצה שלנו נפגשה לארוחת ערב עם כמה משקיעים בלודז' ומצאתי את עצמי בשולחן אחד עם ראש העיר. דיברנו על כמה קשה להעמיד את כלכלת פולין על הרגליים ודברים מהסוג הזה, ובמקרה הזכרתי את פרויקט 'מינוס'. ראש העיר נראה לרגע מבולבל לגמרי – כאילו מימיו לא שמע על 'מינוס' – אבל אז נזכר שמדובר באיזו עסקה עלובה ששום דבר לא יצא ממנה. הוא פטר את העניין בצחוק ואמר – אני מצטט מילה במילה – שאם זה כל מה שמשקיעים שוודים יכולים לעשות אז לא ירחק היום ששוודיה תתמוטט. אתה איתי?"
"לפי ההתבטאות הזאת ראש העיר של לודז' הוא אדם חריף, אבל תמשיך."
"הדברים שלו המשיכו לטרוד את מנוחתי. למחרת היתה לי פגישה בבוקר אבל שאר היום הייתי חופשי. סתם בשביל הדווקא, זה הכול, נסעתי לראות את מפעל 'מינוס' שנסגר, בכפר ליד לודז'. מצאתי שם מסבאה בתוך אסם, ושירותים במבנה נפרד בחצר. מפעל 'מינוס' הענק היה מבנה רעוע מט לנפול. מחסן ישן מפח גלי שהצבא האדום הקים בשנות החמישים. בחוץ פגשתי שומר שדיבר מעט גרמנית וממנו נודע לי שאחד הבני־דודים שלו עבד בזמנו ב'מינוס'. הבן־דוד גר ממש סמוך לשם וניגשנו לביתו. השומר התלווה אלי כמתורגמן. מעניין אותך לשמוע מה הוא אמר?"
"כולי אוזן."
"'מינוס' פתח את שעריו בסתיו 1992. במפעל עבדו לכל היותר חמישה־עשר איש, רובם נשים זקנות. השכר הגיע בקושי למאה וחמישים קרונות בחודש. בהתחלה לא היו מכונות, העובדים העבירו את הזמן בניקיון החורבה. בתחילת אוקטובר הגיעו שלוש מכונות לייצור קופסאות קרטון שנרכשו בפורטוגל. הן היו חורקות ובלויות ומיושנות לגמרי. ערך הגרוטאות כנראה לא עלה על כמה אלפי קרונות. המכונות אמנם פעלו אבל כל הזמן התקלקלו. חלקי חילוף כמובן לא היו בנמצא כך ש'מינוס' נאלץ שוב ושוב להפסיק את הייצור. על פי רוב אחד העובדים היה תופס יוזמה ומתקן את המכונה באופן זמני."
"זה מתחיל להישמע כמו סיפור," הודה מיכאל. "מה בעצם ייצרו במפעל 'מינוס'?"
"במהלך 1992 ומחצית 1993 הם עשו אריזות קרטון רגילות לגמרי לחומרי ניקוי, לביצים וכדומה. אחר כך ייצרו שקיות נייר. אבל המפעל סבל כל הזמן ממחסור בחומרי גלם, כך שמעולם לא היה שם מצב של תפוקה גדולה במיוחד."
"זה לא ממש נשמע כמו השקעת ענק."
"עשיתי חשבון. כל ההוצאה על שכירות עמדה על חמישה־עשר אלף קרונות לשנתיים. עלות המשכורות הגיעה למקסימום מאה וחמישים אלף – ופה אני נדיב. רכישת מכונות וכלי רכב… טנדר סגור לחלוקת קרטוני הביצים… מאתיים וחמישים אלף, אני מנחש. לזה תוסיף הוצאות על רישיונות, קצת נסיעות לשם ובחזרה – ככל הנראה ביקר בכפר הזה כמה פעמים אדם אחד בלבד משוודיה. אז בוא נאמר שכל המבצע עלה פחות ממיליון. יום אחד בקיץ 1993 הגיע מנהל העבודה למפעל ואמר שסגרו אותו וכעבור זמן קצר הגיעה משאית הונגרית ואספה את המכונות. שלום 'מינוס'."
במהלך המשפט חשב מיכאל לעיתים קרובות על אותו ערב של חג אמצע הקיץ. מרבית הערב הזכירה לו נימת דיבורם את ימי הגימנסיה, כשהוויכוחים ביניהם התנהלו ברוח טובה. בגיל ההתבגרות חלקו מצוקות משותפות. בבגרותם היו בעצם זרים, אנשים שונים מאוד זה מזה. באותו ערב חשב מיכאל שבעצם הוא כבר לא זוכר איך הם נעשו חברים טובים בתקופת הגימנסיה. הוא זכר את רוברט כנער שקט וסגור, ביישן עם בנות. כמבוגר היה… איך לומר זאת, שאפתן מצליח בעולם הבנקאות. לרגע לא היה לו ספק שחברו מחזיק בדעות מנוגדות בתכלית להשקפת עולמו שלו.
מיכאל השתכר רק לעיתים רחוקות, אבל המפגש המקרי הזה הפך הפלגה כושלת לערב נעים ואט־אט צנח מפלס השנאפס בבקבוק אל התחתית. בהתחלה, דווקא משום שהשיחה לבשה אופי של שיחת גימנזיסטים, הוא לא התייחס ברצינות לסיפור של רוברט על ונרסטרום, אבל לאט־לאט התחילו חושיו העיתונאיים מתעוררים. פתאום מצא את עצמו מקשיב בתשומת לב לסיפור של רוברט והשאלות המתבקשות לא איחרו לבוא.
"חכה שנייה," הפציר בו מיכאל. "הרי ונרסטרום הוא שם דבר בקרב המהמרים בבורסה. אם אני לא טועה הוא מיליארדר…"
"מעריכים ש'ונרסטרום גרופ' יושבת על משהו כמו מאתיים מיליארד קרונות. אתה שואל את עצמך למה מיליארדר כמוהו בכלל מטריח את עצמו בהונאות שמכניסות לו דמי כיס של איזה חמישים מיליון עלובים."
"ואני שואל למה לו לסכן את הכול במין הונאה גלויה כל כך."
"אני לא יודע אם אפשר לטעון שזו הונאה גלויה; כל ההנהלה של SIB, אנשי הבנקים, הממשלה והמבקרים מטעם הפרלמנט, כולם כאחד קיבלו את הדיווחים של ונרסטרום כאמינים."
"איך שלא יהיה, מדובר בסכום פעוט."
"אכן כן. אבל תחשוב טוב־טוב; 'ונרסטרום גרופ' היא חברת השקעות שסוחרת בכל מה שאפשר לעשות בו מכה – ניירות ערך, אופציות, מטבע זר… וכדומה. ונרסטרום יצר קשר עם SIB ב-1992, כשהכול עמד על סף קריסה. אתה זוכר את סתיו 1992?"
"ועוד איך אני זוכר. היו לי הלוואות בריבית לא קבועה על הדירה כשהריבית במשק זינקה לחמש–מאות אחוז באוקטובר. נתקעתי שנה שלמה עם ריבית של תשעה־עשר אחוז."
"מממ, היו זמנים," חייך רוברט. "אני עצמי איבדתי הון באותה שנה. והנס־אריק ונרסטרום – כמו כל שאר הנפשות הפועלות בשוק – היה צריך להתמודד עם אותה הבעיה. החברה ישבה על מיליארדים שהיו צמודים לניירות כאלה ואחרים, אבל באופן מפתיע היו לה מעט מאוד מזומנים. פתאום הם כבר לא יכלו ללוות כספים כאוות נפשם. במצב כזה נהוג להיפטר מכמה נכסים וללקק את הפצעים אחרי ההפסד – אבל ב-1992 פתאום אף אחד לא רצה לקנות נדל"ן."
"בעיות נזילות."
"בדיוק. וּונרסטרום לא היה היחידי עם בעיות כאלה. לכל איש עסקים…"
"אל תגיד איש עסקים. תקרא להם איך שאתה רוצה, אבל לקרוא להם אנשי עסקים זה עלבון למגזר מקצועי רציני."

"… לכל ספסר בורסה, שיהיה, היו בעיות נזילות… אפשר לראות את זה כך: ונרסטרום קיבל שישים מיליון קרונות. שישה מיליונים הוא החזיר, אבל רק כעבור שלוש שנים. ההוצאות על 'מינוס' מן הסתם לא עלו בהרבה על מיליון. רק הריבית על שישים מיליון במשך שלוש שנים שווה לא מעט כסף. יכול להיות שהוא הכפיל את הכספים שקיבל מ-SIB פי שניים או פי עשרה, תלוי איך השקיע אותם. ואז אנחנו כבר לא מדברים על סכומים זעומים. ודרך אגב, סקוֹל."*******

 

 

** אלוף־הבלשים קאלה בלומקוויסט, גיבור סדרת ספריה של אסטריד לינדגרן, עומד בראש חבורת בני נוער החוקרת ופותרת תעלומות. קאלה הוא לרוב קיצור חיבה של השם קארל. (כל ההערות בספר הן מאת המתרגמת.)
*** Slussen – (מילולית: הסכר), אזור במרכז סטוקהולם הקרוי על שם הסכרים בין אגם מֶלָארֶן לבין הים הבלטי. זהו צומת תחבורה מרכזי וסואן, שבו תחנת מטרו, תחנות אוטובוס ותחנת רכבת לחלקים המזרחיים של סטוקהולם.
**** חג עממי לציון היום הארוך ביותר בשנה, ה-21 ביוני. החגיגות נערכות בסוף השבוע הסמוך לתאריך הנ"ל בחיק הטבע, אגב ריקודים סביב עמוד גבוה מקושט בפרחים, אוכל ושתייה מרובה.
***** יאן סטנבק (2002-1942) היה איל תקשורת וטלקומוניקציה ססגוני ורודף שערוריות, פרסי ברנוויק (יליד 1941) הוא איל הון ותעשיין רב השפעה.
****** אחד הבנקים הגדולים בשוודיה.
******* לחיים.

קרל סטיג-ארלנד "סטיג" לרסון (1954-2004) היה סופר, עיתונאי ופעיל פוליטי שוודי. נודע בזכות כתיבת סדרת ספרי המתח "טרילוגיית מילניום" שזכתה להצלחה עולמית לאחר מותו.

X