נסיבות טבעיות | לרכישה באינדיבוק
נסיבות טבעיות

נסיבות טבעיות

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 388
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62.10
- 37

שישים שנה לאחר שנעלמה, מתגלה גופתה המושחתת של אישה צעירה בחדר תת-קרקעי אטום באדינבורו. כל הממצאים בזירת הפשע מרמזים כי מעשה הרצח היה חלק מפולחן אכזרי ומסתורי.
המפקח טוני מקלין נקרא לחקור, אך נשלף במהרה מפענוח הרצח הנושן אל שרשרת רציחות מחרידות הפוקדת את העיר, ולצדן – שורה של מעשי התאבדות לא מוסברים.
אבל דווקא הרצח ההוא, בן שישים השנים, לא מניח למפקח מקלין. וככל ששתי החקירות מתקדמות, הוא הולך ומשתכנע כי קיים קשר בין המקרים.

 
נסיבות טבעיות הוא הספר הראשון בסדרת המפקח מקלין שכתב ג'יימס אוסוולד הסקוטי. את שני הספרים הראשונים בסדרה העלה אוסוולד באופן עצמאי לאמזון. בתוך שישה חודשים בלבד הורידו 300,000 איש את הספרים לקריאה. לאחר תחרות עם הוצאות אחרות זכתה הוצאת "פינגווין" בחוזה עם אוסוולד. מאז תורגמו הספרים ל-18 שפות, זכו לשבחי הביקורת והיו מועמדים לכמה פרסים ספרותיים.
הספר הבא בסדרה – בקרוב

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נסיבות טבעיות”

הוא היה חייב לעצור. החקירה הזאת לא היתה שלו, הוא אפילו לא היה במשמרת, אבל משהו באורות הכחולים המהבהבים, בניידת המז"פ ובשוטרים במדים שהציבו מחסומים משך את מפקח בילוש אנטוני מֶקלִין והוא לא עמד בפיתוי.
הוא גדל בשכונה הזו, בחלק האמיד הזה של העיר, על בתיו הפרטיים המוקפים גינות גדולות ומגודרות. כאן התגורר כסף ישן, וכסף ישן ידע להגן על בעליו. הסיכוי להיתקל כאן בחסר בית תועה ברחובות, לא כל שכן במעשה פשע רציני, היה קלוש ביותר. אבל עכשיו שתי ניידות משטרה חסמו את הכניסה לבית מידות מרשים, ושוטר במדים עסק בפריסת סרט סימון משטרתי כחול-לבן. מקלין שלף את תעודת השוטר שלו והתקרב.
"מה קורה?"
"היה כאן רצח, המפקד. זה כל מה שאמרו לי." השוטר קשר את הסרט והחל למתוח אותו לאורך צד אחר. מקלין הביט במעלה שביל הגישה המתפתל, לעבר הבית. ניידת מז"פ חנתה במחצית הדרך, כשחלקה האחורי פונה לעבר הבית ודלתותיה פעורות; שורה של שוטרים במדים עשו את דרכם באיטיות על פני המדשאה, עיניהם מושפלות מטה בחיפוש אחר רמזים. לא יזיק להעיף מבט, לראות אם יוכל לעזור במשהו. אחרי הכול הוא מכיר את הסביבה. הוא התכופף מתחת לסרט הסימון ועשה את דרכו במעלה שביל הגישה.
מעבר לניידת הלבנה החבוטה נצצה באור הלילה מכונית בנטלי שחורה ואלגנטית. לצדה, פורד מונדיאו חבוטה שנראתה מעולם אחר. מקליין הכיר את המכונית, הכיר היטב את בעליה, אפילו טוב מדי. פקד הבילוש צ'רלס דְיוּגִיד לא היה הקצין הבכיר החביב עליו. אם זו אחת החקירות שלו, אז המנוח היה כנראה אדם חשוב. זה גם יסביר את מספר השוטרים הרב שגויס למשימה.
"מה לעזאזל אתה עושה כאן?"
מקלין הסתובב לעבר הקול המוכר. דיוגיד היה מבוגר ממנו באי אילו שנים טובות, באמצע שנות החמישים שלו לפחות; שערו, האדום בעבר, מקליש ומאפיר עכשיו, פניו סמוקים תדיר וקמוטים. אוברול מגן לבן מנייר כיסה את פלג גופו התחתון ונקשר תחת כרסו המשתפלת. הוא נראה כמי שקפץ לרגע החוצה לעשן סיגריה חפוזה.
"הייתי בסביבה, ראיתי ניידות ברחוב."
"וחשבת לדחוף את האף שלך, מה? מה בכלל אתה עושה כאן?"
"לא התכוונתי להתערב בחקירה שלך, המפקד. פשוט חשבתי שכיוון שגדלתי כאן בסביבה, אוכל אולי לעזור."
דיוגיד שחרר אנחה קולנית ושמט בהפגנתיות את כתפיו.
"אה, כן. והנה אתה. אז מוטב כבר שתעשה משהו מועיל. לך תדבר עם החבר שלך, הפתולוג. תראה איזה תובנות נפלאות יש לו הפעם."
מקלין החל לפסוע לעבר הדלת, אך ידו של דיוגיד לפתה בחוזקה את זרועו ועצרה בעדו.
"ושים לב, כשתסיים – תדווח לי. שלא יעלם לי לפני שאנחנו סוגרים פה את העניינים."

האור העז בפנים הבית היה כמעט מכאיב, לעומת אפלולית העיר הרכה שירדה בחוץ. מקלין נכנס דרך מרפסת קדמית רחבת ידיים למבואה גדולה. בפנים הסתובבו חוקרי מז"פ באוברולים לבנים מנייר, איבקו משטחים בחיפוש אחר טביעות אצבעות, וצילמו כל דבר. בטרם הספיק לעשות יותר משני צעדים, תחבה לידיו אישה צעירה וטרודה צרור לבן מגולגל. הוא לא זיהה אותה; חברה חדשה בצוות המז"פ.
"אם אתה נכנס לשם, כדאי שתלבש את זה, המפקד." בתנועת אגודל זריזה החוותה לעבר דלת פתוחה בצד המרוחק של המבואה. "זה בלגן גדול. לא כדאי שתהרוס את החליפה שלך."
"או שאזהם ראיות פוטנציאליות." מקלין הודה לה, לבש את האוברול על בגדיו, החליק על נעליו כיסויי פלסטיק, ותוך שהוא מקפיד לדרוך רק על המסלול שסימן צוות המז"פ על רצפת העץ הממורקת ניגש אל הדלת. מבפנים נשמע מלמול קולות, והוא נכנס.
החדר היה ספריית ג'נטלמנים קלאסית, קירותיה מכוסים מדפי עץ מהגוני כהה ועליהם שורות של ספרים בכריכות עור. שולחן כתיבה עתיק ניצב בין שני חלונות גבוהים, ועליו רק משטח כתיבה סופג וטלפון נייד. שתי כורסאות עור ישרות מסעד ניצבו משני צדי אח מעוטרת פיתוחים, פניהן לעבר האש שלא בערה. הכורסה הימנית היתה פנויה, למעט מספר פריטי לבוש שקופלו בקפידה והונחו על אחת ממשענותיה. מקלין חצה את החדר והקיף את הכורסה השנייה, בה ישבה דמות שמשכה את תשומת לבו. הוא קימט את אפו מול מכת הסירחון הנורא.
האיש בכורסה נראה כמעט שליו. ידיו היו מונחות בנינוחות על משענות הכורסה, רגליו היו מונחות על הרצפה בפישוק קל. פניו היו חיוורים, עיניו בהו קדימה בהבעה מזוגגת. דם שחור ניגר מפיו הסגור וטפטף במורד סנטרו, ובמבט ראשון חשב מקלין שהוא לובש סוג כלשהו של מעיל קטיפה כהה. אחר כך ראה את המעיים, סלילים כחולים-אפורים מבריקים, זולגים מטה, אל השטיח הפרסי שעל הרצפה. לא קטיפה, ולא מעיל. שתי דמויות בלבן כרעו לצדו, כמי שאינם סומכים על יציבות רגליהם על השטיח ספוג הדם.
"אלוהים." מקלין כיסה את פיו ואפו מפני צחנת הדם המתכתית והריח העז של צואת אדם. אחת הדמויות הסתובבה לעברו והוא זיהה את הפתולוג העירוני, אנגוּס קָדְווֹלֵאדֶר.
"אה, טוני. באת להשתתף בחגיגה, מה?" הוא נעמד והגיש לעוזרת שלו משהו חלקלק. "קחי את זה בבקשה, טרייסי."
"ברנבי סְמַיית'." מקלין התקרב.
"לא ידעתי שאתה מכיר אותו," אמר קדוולאדר.
"אה, כן. הכרתי אותו. כלומר, לא היטב. אף פעם לא הייתי כאן, עד עכשיו. אבל אלוהים אדירים, מה קרה לו?"
"דיוגיד לא תידרך אותך?"
מקלין הביט סביבו – הוא כמעט ציפה לראות מאחוריו את הפקד – אך למעט עוזרת הפתולוג והמנוח, היו לבדם בחדר.
"האמת שהוא לא ממש שמח לראות אותי. חושב שאני שוב רוצה לגזול ממנו את התהילה."
"וזה מה שאתה רוצה?"
"לא. בדיוק הייתי בדרך לסבתא שלי. ראיתי את הניידות…" מקלין ראה את חיוכו של הפתולוג והשתתק.
"דרך אגב, מה שלום אסתר? יש שיפור?"
"לא ממש, לא. אראה אותה אחר כך. כלומר, אם לא אתקע כאן."
"מעניין מה היא היתה אומרת על הבלגן הזה." קדוולאדר נופף בידו המכוסה כפפה מגואלת בדם, לעבר שרידי מה שהיה פעם אדם.
"אין לי מושג. מן הסתם משהו מצמרר. אתם הפתולוגים, כולכם אותו הדבר. אז ספר לי מה קרה, אנגוס."
"עד כמה שאני רואה, הוא לא נקשר או נכבל בשום צורה, מה שהיה מרמז על כך שהאיש היה מת כשזה נעשה. אבל יש יותר מדי דם, מה שמצביע על כך שלבו כן פעם כשפתחו אותו לראשונה, אז הכי סביר שהוא סומם. נדע כשהדוח הטוקסיקולוגי יגיע. למעשה, רוב הדם מקורו כאן."
הוא הצביע לעבר פיסת עור אדומה רפויה שהקיפה את צווארו של המת. "ואם לשפוט על פי הרסס שעל הרגליים ודופן הכורסה, זה נעשה אחרי שהקרביים שלו הוצאו. הניחוש שלי, שהרוצח הוציא אותם כדי שיוכל לחטט בתוכו יותר בקלות. נראה שהאיברים הפנימיים המרכזיים כולם כאן, למעט חלק מהטחול שחסר."
"יש משהו בפה שלו," אמרה העוזרת ונעמדה על רגליה כשברכיה חורקות במחאה. קדוולאדר שאג לצלם, אחר כך התכופף קדימה, דחק את אצבעותיו בין שפתי המת ופתח בכוח את לסתותיו. הוא הכניס את ידו ושלף מפיו גוש אדום, חלקלק ורוטט. מקלין חש גלי קבס עולים בגרונו והשתדל לא להקיא בשעה שהפתולוג החזיק את האיבר מול האור.
"אה, הנה זה. מצוין."

הלילה כבר ירד כשמקלין יצא מהבית. אף פעם לא היה לגמרי חשוך בעיר; יותר מדי פנסי רחוב צבעו את הערפיח הדק באור כתום צורב. אבל לפחות חום אוגוסט המעיק נמוג והותיר אחריו רעננות שהעניקה הקלה מבורכת אחרי הצחנה האיומה שבפנים. צעדיו השמיעו קול פצפוץ על חצץ השביל. הוא נשא עיניו לשמים בחיפוש עקר אחרי כוכבים או סיבה כלשהי מדוע מישהו תלש מתוך איש קשיש את מעיו והאכיל אותו בטחול של עצמו.
"ובכן?" אי אפשר היה לטעות בטון השאלה, שנישאה על עננת ריח חמוץ של עשן טבק עבש. מקלין הסתובב וראה את פקד דיוגיד. הלה נפרד מהאוברול הלבן והופיע שוב בבגד שהיה סימן ההיכר שלו – חליפה גדולה ממידותיו. אפילו בחשיכה החלקית הבחין מקלין בחלקי הבד המבריקים, שהסגירו בלאי של שימוש רב שנים.
"סיבת המוות היא ככל הנראה אובדן רב של דם, צווארו נחתך מאוזן לאוזן. אנגוס… ד"ר קדוולאדר משער שזמן המוות הוא בין שעת אחר צהריים מאוחרת לערב מוקדם. בין ארבע לשבע. הקורבן לא נכבל, ולכן כנראה סומם. נדע יותר אחרי שייעשו הבדיקות הטוקסיקולוגיות."
"את כל זה אני יודע, מקלין. יש לי עיניים. ספר לי על ברנבי סמיית'. מי היה מעוניין לחתוך אותו ככה?"
"האמת, שלא ממש הכרתי את מר סמיית', המפקד. הוא שמר מרחק ועסק בענייניו. היום זו הפעם הראשונה שהייתי בבית שלו."
"אבל אני מניח שכילד היית סוחב תפוחים מהגינה שלו."
מקלין הבליע תגובה. הוא היה רגיל להצקות של דיוגיד, אבל לא חשב שמגיע לו לספוג אותן כשניסה לעזור.
"אז מה אתה יודע על האיש?" שאל דיוגיד.
"הוא היה בנקאי, בבנק למסחר, אבל עכשיו ודאי כבר היה בפנסיה. קראתי באיזה מקום שהוא תרם כמה מיליונים לאגף החדש של המוזיאון הלאומי."
דיוגיד נאנח וצבט את גשר אפו. "קיוויתי למשהו קצת יותר שימושי מזה. אתה לא יודע כלום על חיי החברה שלו? על חבריו ואויביו?"
"לא ממש, המפקד. לא. כמו שאמרתי, הוא בגמלאות, צריך להיות לפחות בן שמונים. לא ממש החוגים שאני מסתובב בהם. סבתא שלי ודאי הכירה אותו, אבל היא לא בדיוק במצב שהיא מסוגלת לעזור. היה לה שבץ, אתה יודע."
דיוגיד פלט נחירת בוז. "אז אתה ממש לא עוזר לי בכלום, מה? קדימה, לך, לך מכאן. תחזור לחברים העשירים שלך ותהנה מהערב החופשי שלך." הוא פנה מעליו וניגש להטריד חבורת שוטרים במדים שהתגודדו בצד ועישנו. מקלין שמח להשתחרר מנו, עד שנזכר באזהרת הפקד בראשית הערב שלא לחמוק מהמקום.
"אתה רוצה שאגיש לך דוח, המפקד?" צעק לעבר גבו של דיוגיד.
"לא, אני ממש לא רוצה." דיוגיד סב על עקביו, פניו מוצללים ועיניו מהבהבות באור פנסי הרחוב. "זו החקירה שלי, מקלין. עכשיו תעיף את עצמך מזירת הפשע שלי."

ג'יימס אוסוולד הוא סופר סקוטי, המפורסם בשל כתיבת סדרת המתח "המפקח מקלין". את שני הספרים הראשונים בסדרה העלה אוסוולד באופן עצמאי לאמזון. בתוך שישה חודשים בלבד הורידו 300,000 איש את הספרים לקריאה. לאחר תחרות עם הוצאות אחרות זכתה הוצאת "פינגווין" בחוזה עם אוסוולד. מאז תורגמו הספרים ל-18 שפות, זכו לשבחי הביקורת והיו מועמדים לכמה פרסים ספרותיים.

X