נמסיס | לרכישה באינדיבוק
נמסיס

נמסיס

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 92
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73.60
- 37

השנה היא 1944. מעבר לים מתנהלת מלחמה, אבל ילדי נוארק מבלים חופשת קיץ רגילה במגרשי המשחקים הלוהטים מחום. שלוותה של הקהילה המשפחתית המלוכדת נקטעת כאשר מגפה נוראית מאיימת על ילדי העיר בשיתוק, בנכות לצמיתות ואפילו במוות.

 

במרכז עלילת נמסיס עומד בארי קנטור, בחור נמרץ, אחראי ומסור בן עשרים ושלוש, שמנהל מגרש משחקים לילדים בחופשת הקיץ. קנטור מאוכזב מעצמו מפני שהראייה הלקויה שלו לא מאפשרת לו למלא את חובתו למולדת לצד בני גילו. אבל בעודו מתמודד עם רגשות האשם וחוסר האונים, מגלה קנטור שמגפת הפוליו מפילה חללים גם במגרש המשחקים שלו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נמסיס”

פרק ראשון: 1

נוּארק המשוונית
מקרה הפּוֹליוֹ הראשון בקיץ ההוא התגלה בתחילת יוני, מיד אחרי יום הזיכרון,1 בשכונה איטלקית ענייה בקצה השני של העיר. בדרום־מערב העיר, בשכונה היהודית ויקְוואהיק, לא שמענו על כך דבר. לא שמענו גם על תריסר המקרים הבאים שהתגלו פה ושם ברחבי נוּארק כמעט בכל שכונה, למעט זו שלנו. רק בארבעה ביולי, לאחר שדווחו בעיר כבר ארבעים מקרים, פורסמה כתבה בעמוד הראשון של עיתון הערב תחת הכותרת "ראש שירותי הבריאות: על ההורים להיכנס לכוננות פוליו", ובה צוטט ד"ר ויליאם קיטל, ראש המטה לשירותי בריאות הציבור, אשר קרא להורים להשגיח היטב על ילדיהם ולפנות לרופא אם הילד מפתח תסמינים, כגון: כאבי ראש, כאב גרון, בחילה, נוקשות בצוואר, כאבים במפרקים או חום. ד"ר קיטל אמנם הודה שארבעים מקרי פוליו הם פי שניים ויותר לעומת מספר המקרים המדווח בדרך כלל בשלב כה מוקדם של עונת הפוליו, אך רצה להבהיר מעבר לכל ספק כי בעיר שבה 429,000 התושבים לא משתוללת בשום פנים מה שאפשר לתאר כמגפה של פּוֹליוֹמיֵיליטיס. הקיץ, כמו בכל קיץ, יש מקום לגלות תשומת לב ולנקוט אמצעי זהירות ראויים בשמירה על היגיינה, ועם זאת אין כל סיבה לבהלה מן הסוג שהפגינו הורים "במידה רבה של צדק" עשרים ושמונה שנים קודם לכן לנוכח ההתפרצות הנרחבת ביותר של המחלה מאז ומעולם — מגפת הפוליו בצפון־מזרח ארצות הברית ב־1916, שדווח בה על יותר מ־27,000 מקרים, ובהם 6,000 מקרי מוות. בנוּארק היו אז 1,360 מקרים ו־363 מקרי מוות.
1 יום הזיכרון מצוין בארצות הברית מדי שנה ביום שני האחרון בחודש מאי. [כל ההערות הן של המתרגם.]
אפילו בשנים שהיה בהן מספר ממוצע של מקרים, כשהסיכויים להידבק בפוליו היו נמוכים במידה ניכרת מכפי שהיו ב־1916, מחלה נגיפית שבכוחה להותיר ילדים ובני נוער עם נכות קבועה ועיוותים גופניים, לא פעם בלי היכולת לנשום מחוץ לגליל המתכת שנודע בכינוי ריאת ברזל — מחלה העלולה גם לגרום מוות עקב שיתוק של שרירי הנשימה — עוררה חששות ניכרים בקרב הורים בשכונה ופגמה בשקט הנפשי של ילדים שהיו חופשיים מלימודים למשך חודשי הקיץ ויכלו לשחק בחוץ כל היום ולהמשיך בכך אף בשעות הדמדומים הארוכות. הדאגה מפני השלכותיו הנוראות של פוליו חמור גברה על רקע העובדה שלא היו בנמצא תרופה שתאפשר לטפל במחלה או תרכיב שיאפשר לחסן מפניה. פוליו — או שיתוק ילדים, כפי שקראו למחלה כשעוד נחשבה לכזו שלוקים בה בעיקר בני הגיל הרך — היה עלול לתקוף כל אחד, בלי שום סיבה נראית לעין. אף שרוב הסובלים מהמחלה היו ילדים עד גיל שש־עשרה, גם מבוגרים היו עלולים ללקות בה באופן חמור, כפי שקרה לנשיא ארצות הברית באותה העת.
פרנקלין דלאנו רוזוולט, הקורבן הידוע ביותר של פוליו, נדבק במחלה כשהיה גבר בשיא אונו, בן שלושים ותשע, ומאז ואילך התקשה בהליכה ונזקק לתמיכה, וגם בהינתן כזו, נדרש להרכיב סדי עור ופלדה ממותניו ומטה כדי שיוכל לעמוד. מפעל הצדקה שיסד פד"ר בימיו בבית הלבן, מצעד הפרוטות, אסף כספים למחקר ולסיוע כספי למשפחות החולים; אם כי החלמה חלקית ואפילו מלאה היו בגדר האפשר, על פי רוב נדרשו לכך גם חודשים או שנים של שיקום ושל טיפולים רפואיים יקרים. בימי מסע ההתרמה השנתי היו צעיריה של אמריקה מנדבים את מעותיהם בבית הספר כדי לעזור במלחמה במחלה, מטילים מטבעות אל קופות הצדקה שהעבירו סדרנים באולמות הקולנוע, וכרזות שהכריזו "גם אתם יכולים לעזור!" ו"עִזרו להילחם בפוליו!" הופיעו על קירות של חנויות ומשרדים ובמסדרונות בתי הספר ברחבי הארץ כולה, כרזות ובהן ילדים בכיסאות גלגלים — ילדונת חמודה עם סדי רגליים מוצצת אגודל בביישנות, זאטוט מסודר למשעי עם סדי רגליים מחייך בגבורה חיוך מלא תקווה — כרזות ששיוו לאפשרות לחלות במחלה מראה אמיתי ומפחיד עוד יותר בעיניהם של ילדים בריאים מכל הבחינות.
בקיץ שוררת לחות מעיקה בנוּארק, הנמוכה לעומת סביבותיה, ומאחר שהעיר היתה מוקפת בחלקה בשטחים נרחבים של אדמות ביצה — מקור עיקרי למלריה בימים עברו, שבהם היתה גם היא מחלה שאין לעצור — היה עלינו לחבוט ולנופף ולהבריח נחילי יתושים בכל פעם שישבנו בערב בחוץ על כיסאות ים בסמטאות ובשבילי הגישה, מבקשים מפלט מהדירות המלוהטות, שלא הציעו אלא מקלחת קרה או מי קרח כדי להפיג את חום התופת. זה היה לפני שהופיע מיזוג האוויר הביתי, כאשר מאוורר חשמלי שחור, קטן, שהונח על שולחן כדי להשיב רוח קלה בתוך הבית, סיפק רק הקלה מועטה כשמעלות החום כבר התקרבו לארבעים, כפי שקרה שוב ושוב בקיץ ההוא לפרקי זמן של שבוע או עשרה ימים ברציפות. בחוץ הדליקו האנשים נרות ציטְרוֹנֵלָה וריססו פְליט קוטל חרקים כדי להדוף יתושים וזבובים שנודעו כנשאים של מלריה, של קדחת צהובה ושל טיפוס המעיים, ואשר רבים וטובים, ובהם ראש העיר נוּארק, דְרָמוֹנד, שהכריז על מבצע "זבּנג לזבוב" ברחבי העיר, האמינו שהם נושאים פוליו. כשזבוב או יתוש הצליחו לחדור את רשתות החלון של דירה או לעופף פנימה מבעד לדלת פתוחה, החרק היה נרדף עד חורמה במחבטי זבובים ובפְליט מחשש שנחיתתו ברגליים עמוסות חיידקים על אחד מילדי המשפחה הישֵנים תדביק את הקטן בפוליו. הואיל ואיש לא ידע אז כיצד נדבקים במחלה, היה אפשר לחשוד בכל דבר כמעט, ובכלל זה חתולי הרחוב הגרומים שפלשו אל פחי האשפה שבחצר האחורית שלנו, כלבי החוצות הכחושים שסבבו את הבתים, מזי רעב, והטילו גללים לרוב על המדרכה ובכביש, והיונים אשר המו בגמלוני הבתים וטינפו את מרפסות הכניסה בלשלשת גירית. בחודש הראשון להתפרצות — לפני שמטה שירותי בריאות הציבור הכריז שמדובר במגפה — פתח אגף התברואה במבצע שיטתי להשמדת האוכלוסייה העצומה של חתולי רחוב בעיר, אף שאיש לא ידע אם זיקתם לפוליו עולה על זו של חתולי הבית המטופלים.
מה שידעו הוא שהמחלה מידבקת מאוד ועלולה לעבור אל אנשים בריאים אם רק יימצאו בקרבתם של אלה שכבר חלו. ולכן, ככל שעלה בהתמדה מספר המקרים בעיר — ועמו מִפלס הפחד בקרב הציבור — אסרו הורים רבים בשכונה על ילדיהם לבלות בברֵכה הציבורית הגדולה באוֹלימפּיק פּארק שבארווינגטון הסמוכה, ללכת לאולמות הקולנוע המקומיים עם "האוויר המצונן" ולנסוע באוטובוס למרכז העיר או לדָאוּן נֶק, לשדרת וילסון, כדי לראות את קבוצת הליגה השנייה שלנו, נוּארק בֶּרְז, משחקת בייסבול ברוּפֶּרט סטדיוּם. הוזהרנו שלא להיכנס לשירותים ציבוריים ולא לשתות מים מברזיות, לא ללגום מבקבוק הגזוז של ילד אחר, לא להתקרר, לא לשחק עם זרים ולא לשאול ספרים בספרייה הציבורית, לדבר בטלפון ציבורי, לאכול בדוכן ברחוב או לשבת לשולחן בלי ליטול ידיים היטב־היטב במים וסבון. היינו צריכים לשטוף כל פרי וכל ירק לפני שאכלנו, ולשמור על מרחק מכל מי שנראה חולה או התלונן על אחד התסמינים המרשיעים של פוליו.
הסתלקות מוחלטת מן החום שבעיר ויציאה למחנה קיץ בהרים או בכפר נחשבו להגנה הטובה ביותר שאפשר לספק לילד מפני הידבקות בפוליו. כך גם בילוי הקיץ במרחק כמאה קילומטר, בחוף ג'רזי. משפחה שהיה בידה לממן זאת שכרה חדר עם מטבח משותף באכסניה בבְּרדלי בּיץ', רצועה שאורכה שני קילומטרים של חול, טיילת מעץ ובקתות נופש, שהיתה חביבה על יהודים מניו ג'רזי זה כמה עשרות שנים. האֵם והילדים היו הולכים שם לחוף כל השבוע ונושמים את האוויר הרענן והמחזק של האוקיינוס, והאב היה מצטרף בסופי השבוע ובחופשות. מקרי פוליו צצו במחנות קיץ ממש כשם שצצו גם בעיירות שלחוף הים, כמובן, אבל מאחר שמספרם היה קטן בהרבה ממספר המקרים שדווח עליהם בנוּארק, רבים האמינו שהסביבה העירונית, על המדרכות המלוכלכות והאוויר העומד, מעודדת הידבקות, ואילו שהייה בטווח ראייה או שמיעה מהים, ולחלופין, הרחק באזורי הכפר או גבוה בהרים, היא ערובה טובה ככל שניתן להעמיד לחמיקה מהמחלה.
וכך בני המזל המיוחסים נעלמו מהעיר למשך הקיץ, בעוד אנחנו, כל היתר, נותרנו מאחור ועשינו בדיוק מה שלא היינו צריכים לעשות, בהתחשב בחשדות שלפיהם "מאמץ יתר" הוא סיבה אפשרית נוספת לפוליו: שיחקנו עוד סיבוב ועוד סיבוב ועוד משחק ועוד משחק של סוֹפְטבּוֹל על האספלט האפוי במגרש המשחקים של בית הספר, רצים כל היום הנה והנה בחום הכבד, שותים בצמא מברזי המים האסורים, ובין הסיבובים יושבים על ספסל, דחוקים זה אל זה ומהדקים אל ברכינו את כפפות המשחק המלוכלכות והבלויות שבהן מחינו במגרש את הזיעה מהמצח כדי שלא תיכנס לעיניים — משתטים וממשיכים בחולצות הפולו הספוגות שלנו ובנעלי ההתעמלות המצחינות, לא נותנים את הדעת על האופן שבו עלולה הפזיזות הזאת לגזור את דינו של כל אחד מאיתנו למאסר עולמים ברֵיאת ברזל ולהתממשות הפחדים הנוראים ביותר של הגוף.
רק עשר בנות, פחות או יותר, היו באות אל מגרש המשחקים. בדרך כלל היו אלה בנות השמונה או התשע, והיה אפשר למצוא אותן קופצות בחבל בכביש הצר שבקצה המגרש, שהיה סגור לתנועת כלי רכב. כשלא שיחקו בחבל, השתמשו הבנות בכביש הזה כדי לשחק קְלאס והקפות וגֶ'קסים2 או כדי להקפיץ לרגליהן באושר כדור גומי ורוד כל היום. לפעמים, כשהבנות הקופצות שיחקו בשני חבלים, שאותם היו מסובבות בכיוונים מנוגדים, היה אחד הבנים שועט בלי הזמנה, דוחק הצידה את הילדה שהתכוננה לקפוץ, נדחף פנימה ומתחיל לגעות בחיקוי מלגלג של שיר הקפיצה בחבל האהוב על הבנות בעודו מסתבך בכוונה תחילה בחבלים המעופפים שלהן. "אֵייץ', קוראים לי הִיפּוֹ־טָם —!" הבנות היו צורחות עליו, "די כבר! די כבר!" וקוראות לעזרה למנהל מגרש המשחקים, שנדרש לצעוק מכל מקום שהיה בו אל עושה הצרות (על פי רוב זה היה אותו ילד), "תפסיק עם זה, מַיירוֹן! עזוב את הבָּנות או שתלך הביתה!" בכך היתה המהומה שוככת. עד מהרה שוב הסתחררו חבלי הקפיצה, והזִמרה התחדשה בפי הקופצות בזו אחר זו:

פיליפ מילטון רות הוא סופר יהודי-אמריקאי עתיר פרסים ספרותיים בהם שני פרסי נשיול בוק, שני פרסי פן- פוקנר, פרס פוליצר ופרס קרן הספרים הלאומית על תרומה חשובה לספרות האמריקאית. רות גדל בניוארק, ניו ג'רזי, בגיל 16 החל את לימודיו באוניברסיטת באקנל והשלים תואר ראשון באנגלית. משם עבר לאוניברסיטת שיקגו ללימודי תואר שני בספרות אנגלית ועם סיום לימודיו עסק תקופה קצרה כמנחה בתוכנית הכתיבה היוצרת של האוניברסיטה. רות לימד כתיבה יוצרת בפרינסטון ובאיווה ובמשך שנים רבות לימד ספרות השוואתית באוניברסיטת פנסילבניה. הוא פרש מההוראה ב-1992.
רות כותב ומפרסם קרוב לחמישים שנה ונראה שכתיבתו רק הולכת ומשתבחת ככל שהזמן עובר. על ספרו שראה אור בשנת 2004 "הקנוניה נגד אמריקה" נכתב בוושינגטון פוסט: "הרומן העצום הזה, הכל כך משלהב ונוגע ללב, עוסק בתמה מרכזית של החיים האמריקנים: זה לא יכול לקרות כאן… יכול מאוד להיות שזהו הספר הטוב ביותר של רות עד כה, וייתכן בהחלט שהוא יעורר יותר מחלוקת מכפי שעוררו כל ספריו גם יחד." הספר נבחר על ידי תא מבקרי הספרות בארצות הברית לספר הטוב ביותר לשנת 2004.
את שנות הכתיבה של רות ניתן לחלק למספר תקופות. תקופה הכתיבה הראשונה, התקופה הקומית וקוראת התגר נפתחת בשנת 1952 עם קובץ הסיפורים הראשון שלו "שלום לך קולומבוס", בהם הוא תאר את הווי החיים היהודי באמריקה שאחרי המלחמה. בהמשך ראו אור ספריו "Letting go" (1962), " כשהייתה ילדה טובה" (1967) , "מה מעיק על פורטנוי" (1969), "Our Gang" (1971) "The Breast" (1972) .
, בתקופת כתיבתו השנייה ראו אור הספרים: "The Great American Novel" (1973), " חיי כגבר" (1974), "מורה התשוקה" (1977), "סופר הצללים" (1979), "צוקרמן ללא כבלים" (1981), "השיעור באנטומיה" (1983), "The Counterlife" (1986), "Deception " (1990), "Patrimony" (1991), "מבצע שיילוק" (1993), "התיאטרון של מיקי שבת" (1995), "The Prague Orgy" (1996). ספריו מהשנים האחרונות שהמבקרים אוהבים לשבח: "פסטורלה אמריקנית" (1997), "התחתנתי עם קומוניסט"
(1998), " הכתם האנושי" (2000), "The Dying Animal" (1991), "החיה הגוועת" (2001), "הקנוניה נגד אמריקה" (2004),
בספרו "ענייני עבודה, סופר, עמיתיו ועבודתם" (2001) פיליפ רות מברר עם סופרים מרחבי העולם את חשיבות המקום, הפוליטיקה וההיסטוריה ביצירותיהם. ביחד הם בוחנים כיצד החיים כשלעצמם מחלחלים לאמנות האינדיבידואלית של כל סופר וסופר.
ב-1997 זכה פיליפ רות בפרס פוליצר על ספרו פסטורלה אמריקנית. ב-1998 הוא קיבל את המדליה הלאומית לאמנויות בבית הלבן. וב-2002 – את הפרס הגבוה ביותר של האקדמיה האמריקנית לאמנויות ולספרות, מדליית הזהב לספרות בדיונית שהוענקה בעבר, בין השאר, לג'ון דוס פאסוס, לוויליאם פוקנר ולסול בלו.
הוא זכה פעמיים בפרס הספרים הלאומי, בפרס פן/פוקנר ובפרס הספר הלאומי של חוג המבקרים. ב-2005 קיבל הספר הקנוניה נגד אמריקה את פרס אגודת ההיסטוריונים האמריקנים עבור "רומן היסטורי בולט בנושא אמריקני, 2004-2003" ונבחר לספר השנה של "ניו יורק טיימס בּוּק ריוויוּ", "סן פרנסיסקו כּרוֹניקל", "בוסטון גלוֹבּ", "שיקגו סן טיימס", "לוס אנג'לס טיימס בּוּק ריוויוּ", "וושינגטון פוסט בּוּק ווֹרלד", "טיים", "ניוּזוויק" וכתבי עת רבים נוספים.
בבריטניה זכה הקנוניה נגד אמריקה בפרס ו"ה סמית לספר הטוב של השנה ובכך הפך את רות לסופר הראשון שזכה פעמיים בפרס, המוענק זה 46 שנים. ב-2005 היה רות לסופר האמריקני החי השלישי שספריו פורסמו במהדורה מקיפה ומוסמכת על ידי הספרייה של אמריקה. הכרך האחרון בשמונת הכרכים מתוכנן לפרסום ב-2013.
לאחרונה זכה רות בשני פרסי פן יוקרתיים ביותר: ב-2006 ב"פרס פן/נבוקוב" עבור "כלל יצירתו… עתירת המקוריות והמצוינות האמנותית" ו2007 ב"פרס פן/סול בלו" עבור "הישג בסיפורת האמריקנית", הניתן לסופר ש"טווח הישגו במהלך קריירה רצופה… מעמיד אותו או אותה במדרגה הגבוהה ביותר של הספרות האמריקנית".
עוד מספריו האחרונים בטקסט: "כל אדם", "הרוח יוצא", "זעם", "מפלה".
רות מתגורר ברומא, לונדון, שיקגו, וניו-יורק.

X