נכבה לייט וסיפורים אחרים | לרכישה באינדיבוק
נכבה לייט וסיפורים אחרים

נכבה לייט וסיפורים אחרים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 132
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 55
- 30

הזהות הפלסטינית החדשה מתעצבת דרך נפתולי החיפוש. הפרוזה הפלסטינית החדשה מחפשת את דרכה, כאשר אין רואים דמות אב שאותה תאמץ ותמרוד בה, דבר המשתקף ישירות באקספורימנטליזם הסוחף שמאפיין אותה. עמעום רב עוטף את יצירת הפרוזה שלה הדור הזה. העולם הבדוי שלו נוטה יותר לפנטסטי, ולעיוות המציאות. בדור הקודם והקנוני של סופרים ערביים יצירות המופת של פרוזה היו ריאליסטיות. סופרות וסופרי הדור החדש מתחילים ממקום אחר, מנקודה אחרת. מנסים לייצר נראטיב לא כפי שהתבקש בדור שקדם להם, אלא כפי שתובע זאת כיוונם הספרותי העכשווי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נכבה לייט וסיפורים אחרים”

תמרה נַאסֶר

  

למי המכנסיים האדומים האלו?

 

 

כרוח רפאים אני יורדת ונוחתת כאן ושם. נושפת נשיפה קרירה במרחב. לא מסתובבת ימינה או שמאלה, ולא סוטה מהמסלול. השורות מאיצות, לא מתרחקות ממני, אני פורצת אותן בלי רעד וללא סימן המבשר רעות.

אני מחכה לאוטובוס 25. יפו היא מהמכוערות בערים שראיתי בחיי. המוות, והאותות המבשרים אסון, אורבים לנכנסים אליה בכל פינה. השווארמה, הפלאפל והנרגילות, אין די בהם כדי למשוך את המבקר אליה. גם הניסיונות להעשיר את העיר בחיי לילה סואנים, עזים ומשותפים למרחב האומלל הזה, הם דבר מצער המוסיף כאב לפצע.

כמו רוח רפאים אני לובשת את בגדיי היומיומיים השחורים, האפורים או הכחולים-כהים, הכהים החשוכים שאינם הולמים אף צעירה השואפת לחיים טובים יותר, אומרת אמי ומרכינה את ראשה. אני מסכימה איתה מסויגת, ושתינו נמנעות מלהיכנס אל סיבות קדרותי. יש לי הכול, אומרת אמי. לאחרונה אני מסכימה איתה. אני מנשקת אותה ואומרת: "רגיל אמי, אני בטוב."

אני בטוב, וסבורני שיפו גם.

 

 

איני יודעת באיזה תחנה עלי לרדת על מנת להגיע אל בית הספר המקיף. לא דמיינתי את עצמי ביום מן הימים עולה לאוטובוס עמוסה בכוונות פדגוגיות טובות, כיוון שהדבר האחרון שציפיתי לו היה לעזוב את מיטתי, את חדרי והקירות הבטוחים, ובמיוחד לעזוב את המדריך השנתי למסעדות תל-אביב המגיעות עד אלייך בלחיצת כפתור או שניים, ואז החיים נהיים יפים יותר. לעזוב את הכול ולהתייצב מול צבאות של תלמידי כיתות י"א ו-י"ב, ולהעביר להם שיעורים באנגלית. לא חשבתי שאתמרמר כל כך רק מעצם מתן שיעורים באנגלית לתלמידות ותלמידים יפואיים. מי מלבדי מגביר את כיבושו של הנכבש וריסוקו של המרוסק? עדיף היה לך ללמד אותם את הערבית השבורה שלך, צועק בפניי תת המודע שלי. אך כל מה שאני יכולה להגיד הוא ברוח אותן אנחות החוזרות ונשנות, והנלוזות: "אוי, כמה מצער" גדול. 

אני שמה לב שאיחרתי. ביום הראשון, מטבע הדברים, רצוי להשאיר רושם טוב, אך איך זה ייתכן כשאני קודרת כרוח רפאים? כרחובות יפו? איך אגיע לבית הספר המקיף, ומה בית הספר המקיף הזה כולל בכלל? אני שמה לב לגישתי, מבקשת ממנה להיות סובלנית יותר ומרגיעה את עצמי… הרי קרוב לוודאי שמישהו מתושבי יפו יוכל להצביע לפניי על מקום בית הספר. אני מתכוננת לשאול את אחד מעוברי האורח. ראיתי צעיר ששיערתי שהוא בן שש עשרה. הזדקקתי לשניות ספורות על מנת לעיין בכל הסטריאוטיפים שיש לי על צעירי יפו. העוני, האלימות והבורות המתפשטת, לא מותירים לי הרבה תקווה. ואני ממילא אוהבת סטריאוטיפים, ולרוב נשענת עליהם כעל מדריך. אני קוראת לצעיר: "יא שַאבּ…?" הוא לא עונה.

"בחור צעיר, חכה שנייה."

הצעיר הסב אלי את פניו ובחן אותי מלמעלה למטה במבטי סלידה שלא הבנתי. האם אינו אוהב את חולצתי השחורה? 

הוא צעק בפניי: "ממהההההההההההה!" ורשמתי לי בסמארטפון כישלון חדש.

כל מה שחֲסַר לסצנה הזו היה קצת גשם, ואז השמיים הורידו גשם. רוחות הרפאים הרימו את המטריות, והגשמים סחפו אותי אל בית הספר המקיף. אספתי את עצמי וניסיתי לזייף רוח חדשה של התלהבות ולצייר חיוך על פניי הקרות. הסתכלתי מסביבי, ראיתי בחור שניגש אלי והציג את עצמו כאחראי על הפרויקט החינוכי. חייכתי יותר, ושאלתי אותו על התלמידים. "ייייייללה, בנים, בנות, המורה באה." ואני נשבעת שלבי הקטן הפסיק לפעום לרגע.

 

 

בתוך בניין בית הספר אנו עוברים במסדרונות. אני בוחנת את הטקסטים הדתיים התלויים על הקירות, ובולמת את רוח הרפאים שמנסה להשתלט שוב על גופי. מחליטה להתעלם מהטקסטים, כך שרוחות הרפאים יתרחקו. אני מבקשת מהתלמידים להתיישב בשורות הקדמיות, כדי שהאווירה תהיה לבבית יותר.

"המורה, מה זה לבבי?" שאל אותי תלמיד שעל פניו הצטייר חיוך שלא הייתי מעוניינת לפענח אותו. חברתו לכיתה ענתה לו בעברית:

"יעני אינטימיות. נכון, המורה?"

"נכון…"

"אההה… המורה, את נוצרייה?" שאל אותי אותו תלמיד.

"לא."

"המורה, מוסלמית?" שאלה אותי תלמידה אחרת.

"לא. גם אני רוצה להכיר אתכם… אך ננסה לדבר אנגלית. אשאל אתכם בדומה לבחינה בעל-פה…"

אני מנסה להיזכר בשאלות הבחינה האוראלית שעשיתי לפני ארבע שנים כמעט… בטח הבוחן צריך איזה קטע קצר על התלמיד, לכן התחלתי בשאלות שאני מודעת עד כמה הן משעממות ושגרתיות, אני עצמי שונאת אותן: "מה שמך?", "איזה תחביבים יש לך?", "איך אתה מעביר את זמנך?", "האם אתה אוהב לקרוא?", "במה עוסק אביך?", "מה עושה אמך?".

"המורה, אמי בבית…"

"ואמי גם."

"ואמי."

"גם אני."

"וגם אמי…"

"יללה, למה לעבוד, תלמידים…" אמרתי בלעג, דמי תוסס בעורקיי. שרבבתי לכל נושא את המילה הַאוּסוַואייף במטרה להכניס אותה ללקסיקון שלהם, ושאלתי אותם אם שמעו על סדרה בשם desperate housewives. ענו ב"לא המורה". אמרתי ברצינות: "עדיף, תלמידים." ואז ביקשתי מהם שיאמרו לי את פירוש המילה desperate… ואז שמעתי את הד קולי…

 

 

הדרך באוטובוס מיפו אל רמת אביב הספיקה ללא ספק להחזיר את רוח הרפאים אל צורתי. רוחי התגנבה לתוך הדירה, ונעמדתי בוהה מול פתח המקרר. סגרתי אותו ושלפתי את מדריך המסעדות מהמגירה, חושבת על מה אני הולכת להזמין. משהו טעים שירגיע את מצב רוחי, הרי אני זוכרת שמחר יש לי שוב פגישה עם הכיתה. אזמין המבורגר אם כך, אמרתי בבטחה וכיביתי את האורות, שכן הנפש צריכה לגוף.

 

 

 

אני קמה ממיטתי, ממהרת, רוחצת את פניי, מחייכת לעצמי במראה, מקצתו של הצבע כבר חזר אל לחיי, לא אתן לרחובות יפו להשליך את חיוורונם על פניי. אני מכינה את הסיפורים והחומרים שאעביר היום בכיתה, רושמת כמה הערות ואז ניגשת לארון הבגדים. הפעם עמדתי זמן ארוך מתמיד מול הארון. בדרך כלל איני מהססת בבחירת לבושי, אני יודעת מה הצבעים שלי ומכירה את המכנסיים, אין צורך בהססנות ובעצלות. אך נזכרתי בהערת אמי על הצבעים שלובשים אותי. לכן החלטתי לטעת את ידי עמוק יותר לתוך הארון, לנבור, ואז ראיתי משהו שמושיט אלי את שרווליו. זו החולצה השחורה האהובה עלי, לא משנה מה אמי אומרת, אני הולכת ללבוש אותה. אני מורידה מעלי את הפיג'מה, לובשת את החולצה השחורה ועומדת תוהה על הגורל שיקיף את ירכיי. הסתכלתי אל תוך הארון הגדול והחשוך, הבחנתי במשהו אדום שלא ידעתי על קיומו. משכתי באיטיות עד שהצבע התחיל להאיר את עלטת הארון ונתגלתה עם המכנסיים תגית המחיר. לבשתי אותם בהיסוס, מאחלת לעצמי הצלחה.

 

 

אני עומדת באמצע החצר, מחכה לתלמידים שיתאספו על מנת להיכנס לכיתה ולהתחיל בשיעור. מחכה. אף אחד לא בא ואני מאבדת את סבלנותי. אני קוראת להם ומזמינה אותם להיכנס לשיעור. 

"יללה המורה, חכי…"

אני מחכה ומחכה, מרגישה שאני מתכלה ונעלמת, כאילו הלוע שבאמצע החצר המעוטרת בטקסטים דתיים, הולך לבלוע אותי.

"יללה המורה, הנה כבר באים."

"גִ'יתוּ ואללה גַ'אבּכּוֹם" (באתם, אללה שלח אתכם) אמרתי לנערה לידי כשאני מחייכת. היא חייכה, ונכנסנו ביחד אל הכיתה. התחלתי בעניינים טכניים, חילקתי להם דף עם מילים ופירושים שמסר לי רכז הפרויקט, מונחים מהאנגלית לעברית. ביקשתי מהם שישמרו את הדף כי אנו הולכים לקרוא אותו לקראת סוף השיעור. אבל לפני כן אני רוצה להתחיל בסיפור קצר.

"אבל המורה, מה המילה הזו?"

"איזו מילה?"

"השנייה?"

"passion."

"מה פירושה?"

"יעני, תשוקה."

"תשוקה… יש מילה כזו?! מה זה תשוקה?"

אני נקלעת למבוכה ולא יודעת מה להגיד, האם אגיד שמילה זו היא הניגוד הגמור לכל מה שהם מכירים, האם אומר להם שלא שמעו את המילה הזו מכיוון שאינה קיימת בכלל? בגלל שאין כאן לא תשוקה, לא חיים ולא אהבה… מה אני עושה פה? מה הביא אותי לפה? אל תל-אביב? אל יפו? אל העולם?

אני מנסה לעצור את דמעותיי, רואה את רוח הרפאים שלי אורבת לי בפינת הקיר הלבן המלוכלך, מחכה לרגע שחור כדי להתנפל עלי.

"המורה?"

אני מחזירה את עצמי מיידית. הסתכלתי אל הנערה שנכנסה ביחד איתי לכיתה, ראיתי שהיא מחייכת אלי, בעיניה היה ברק שגרם לי להסתכל אליה ביתר סקרנות. הניצוץ שבעיניה העיד על פיקחות אינטואיטיבית ומיוחדת. היא המשיכה:

"תשוקה, כמו המכנסיים שלך…"

"לא הבנתי?"

"המורה, תשוקה כמו צבע המכנסיים שלך!"

השפלתי את עיניי אל המכנסיים שלי, וגיליתי שהם נעשו אדומים בצורה מוזרה. הסתכלתי אל רוח הרפאים בפינה ולא מצאתי אותה. תהיתי: "למי, לעזאזל, המכנסיים האדומים האלו?"

 

 

* צעיר

אִבְּתִסַאם עַאזִם إبتسام عازم,  ילידת טייבה. סופרת ועיתונאית. למדה באוניברסיטה העברית תרבות צרפתית ומזרח תיכון. מוסמכת לספרות גרמנית ואנגלית מאוניברסיטת פרייבורג בגרמניה. עבדה בניו יורק ככתבת המחלקה הערבית בטלוויזיה הגרמנית דויטשה וילה. בשנת 2011 פרסמה את רומן הביכורים שלה שודד השינה: נוכרי חיפאי, בהוצאת אל-ג‘מל .

 

 

אִיַאד בַּרְע‘וּתִ‘י إياد برغوثي,  סופר, עיתונאי, תסריטאי ובלוגר, יליד נצרת, 1980. מתגורר עם זוגתו בעכו. בשנת 2011 פרסם את קובץ הסיפורים בין הבתים (بين البيوت) בהוצאת מַלַאמִח (مَلاَمِح), ביירות-קהיר. בשנת 2009 זכה בפרס אנה לינד לדיאלוג בין תרבויות על הסיפור הקצר. קיבל את הפרס הראשון על מחזהו קַאלַ הרצל (قال هرتسل — הרצל אמר) במסגרת פסטיבל מַסְרַחִיד (مسرحيد). עבד כרכז פרויקטים בעמותת התרבות הערבית (جمعيّة الثّقافة العربيّة) שבנצרת.

 

 

אִסְמַאעִיל נַאשֶף إسماعيل ناشف, יליד טייבה, שנת 1967. למד באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית בירושלים. קיבל תואר דוקטור לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת אוסטין, טקסס. מרצה באוניברסיטת בן-גוריון. פרסם: תַבַּעְת‘ור (تَبَعْثُر — התפזרות), קובץ סיפורים, 1996. חַדִית‘ (حديث — שיחה), קובץ סיפורים, 1999. ב-2012 הוא פרסם את תַ‘עראת (ثَغَرَات — פערים), קובץ סיפורים. חיבורו החשוב על אודות התרבות הפלסטינית העכשווית (معماريّة الفُقْدَان — سُؤال الثّقافة الفلسطينيّة المُعَاصِرَة) המבניות של ההעדר: שאלת התרבות הפלסטינית העכשווית ראה אור בביירות בהוצאת דַאר אל-פַאראבִּי (دار الفارابي), 2012.

 

 

הִשַאם נַפַאע هشام نَفَّاع, יליד הכפר בית ג‘ן, בגליל העליון, 1970. נאסר בעבר בכלא הישראלי מסיבות פוליטיות. בוגר אוניברסיטת חיפה במקצועות הפילוסופיה ומדעי המדינה. עובד מזה שנים ביומון אל-אתחאד כעורך, שם פירסם מאות מאמרים פוליטיים ותרבותיים. עבד ברבעון משארף (مشَارِف) מייסודו של הסופר המנוח אמיל חביבי. פרסם את רומן הביכורים: קריסות עדינות (انهيارات رقيقة) יצא לאור בשנת 2012.

 

 

זַהִיֶיה קוּנדוּס زهيّة قندس, סופרת יפואית, ילידת 1980. כותבת בעברית ובערבית. חוקרת ספרות ערבית ומוסלמית ותלמידת מחקר באוניברסיטת תל-אביב.

 

 

זִיאַד חַ‘דַאש زياد خدّاش, יליד ירושלים, 1964. סופר ואיש חינוך. בוגר אוניברסיטת אליַרְמוכּ שבירדן. מלמד בבית ספר תיכון ברמאללה. מבין קבצי הסיפורים שלו: חלומות פז (نومًا هادئًا يا رام الله), רמאללה, 1990. מועד בוטה עם הסערה (موعد بذيء مع العاصفة), 1994. גם המרפסות נוטשות (الشّرفات ترحل أيضًا), 1998. בעל טור ספרותי ביומון אל-אייאם (الأيّام) שיוצא לאור מרמאללה. סיפוריו תורגמו לכמה שפות. 

 

 

מַגְ‘ד כַּיַאל مجد كيّال, סופר ופובליציסט שגר בחיפה. נשלח בעבר למאסר בכלא הישראלי בעקבות סרבנותו לגיוס חובה.

 

 

מַייסַאן חַמְדַאן ميسان حمدان, סטודנטית באוניברסיטת חיפה, לומדת שפה וספרות ערבית ולימודי מזרח אסיה. אקטיביסטית פוליטית ופמיניסטית. 

 

 

מַלִיחַה מוּסְלְמַאנִי مليحة مسلماني, ילידת ירושלים, 1977. סופרת, אוצרת ודוקטור לאמנות. חוקרת את האמנות הפלסטית הפלסטינית. פרסמה את הרומן הראשון שלה בשנת 2005.

 

 

סלים אל-בֵּיכּ سليم البيك, פלסטיני למשפחה מכפר תרשיחא הגלילי. נולד באבו דבּי בשנת 1982. חי בטולוז בצרפת. בעל טור שבועי ביומון הערבי הלונדוני אל-קודְס אל-עַרַבִּי (القُدْس العربيّ), הדן בסוגיות פוליטיות ותקשורתיות. בשנת 2010 פרסם את קובץ סיפוריו דובדבן או פרי אדום לעוגת החמאה (كرز أو فاكهة حمراء للتشيزكيك) אשר זכה בפרס הסיפור הקצר מאת מוסד עבד אל-מוחסן אל-קטאן (مؤسّسة عبد المحسن القطّان). בשנת 2008 פרסם את קובץ הסיפורים השני שלו חטאיו של פליט (خطايا لاجئ).

 

 

רַאאַ‘פַת אַ‘אמְנֶה גַ‘מַאל رأفت آمنة جمال, נולד בשנת 1989 בכפר מוסמוס (مُصْمُص), השוכן בצפון המשולש. שייך למשפחת הסופרים והמשוררים הידועים ראשד ואחמד חוסיין (راشد وأحمد حسين). סטודנט באוניברסיטת חיפה לשפה וספרות ערבית. בלוגר המפרסם מיצירותיו בבמות ערביות ופלסטיניות שונות. ראא‘פת חותם את שם העט שלו בשם אמו, לפני שם אביו (אַ‘אמְנֶה לפני גַ‘מאל) ודוחק את שם המשפחה הצידה, מעשה חתרני רב משמעויות. 

 

 

רַאגִ‘י בַּטְחִיש راجي بطحيش, יליד נצרת, 1970. למד תסריטאות בתל אביב. מבין פרסומיו עד כה: הצל וההד (الظّلّ والصّدى), שירה, 1998. גן לחורף, טקסטים של יומן (حديقة للشتاء، يوميّات نصّيّة), טקסטים בפרוזה, 2003. חדר בתל אביב (غرفة في تل أبيب), קובץ סיפורים, 2007. בטחיש דן ביצירותיו בסוגיות קוויריות ועוסק בטקסטים שלו במיניות הערבית בעיניים ביקורתיות. 

 

 

שֵיחַ‘ה חְליוַוה شيخة حليوى, אשת חינוך יפואית. דוקטורנטית לספרות ערבית. פרסמה בשנת 2013 סיפור ילדים סבי, הנך עץ זית (جدي أنت شجرة زيتون), הוצאת אלג‘ונְדִי (دار الجنديّ), בירושלים.

 

 

תמרה נַאסֶר تماره ناصر, ילידת טורונטו, 1990. גדלה בכפר הגלילי כֻּפְר סְמֵיעַ. לומדת קולנוע וספרות אנגלית באוניברסיטת תל-אביב. בעלת בלוג ספרותי-פוליטי בשם הבלוג של תמרה.

X