נישואים על הנייר בלבד | לרכישה באינדיבוק
נישואים על הנייר בלבד

נישואים על הנייר בלבד

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 145
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

בפני אמילי שרווד עומדת הזדמנות חד-פעמית להציל את קריירת הכתיבה שלה. אולם דמיין מרגייט, יועץ פיננסי בעל עוצמה מסידני, לא מאפשר לה לכתוב ספר שחושף את סודותיו המשפחתיים. הוא יעשה כל שביכולתו על מנת לעצור בעדה – אפילו יישא אותה לאישה. אמילי לא יכולה להרשות לעצמה לסרב להצעתו. אם תיאות להינשא לו, ישלם דמיין את חובותיה הכספיים ויצילה מקריסה כלכלית. אולם לא ניתן להתעלם מן המשיכה העזה שהתלהטה במהרה בין השניים – נדמה כי סכנת התלקחות נשקפת לנייר הנישואים שלהם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נישואים על הנייר בלבד”

בקרוב…

1

היא לא אהבה כשהוא איחר.

אמילי הציצה בשעונה זו הפעם החמש עשרה והשמיעה קול אנחה. מדוע לא יכול דני להגיע בזמן ולו רק הפעם? פעמון הדלת צלצל והיא נעמדה מייד על רגליה, ובדקה את בבואתה במראה שבמסדרון כשחלפה על פניה במהירות. לאחר שתי נשימות עמוקות היא נרגעה ופתחה את הדלת כשעל פיה נסוך חיוך רחב ולבבי.

"אתה?" המומה היא נעצה את מבטה באחיו הבוגר של דני. "מה אתה עושה כאן?"

עיניו הכהות של דאמיאן מַרְגֵייט סקרו את שמלת הערב האדומה שלבשה ושבו להביט בפניה כשהשיב בקרירות, "נבצר מדני להגיע. באתי במקומו."

אמילי פערה את פיה בתדהמה כשרטט של בהלה הרעיד את חדרי בטנה.

"הוא לא… הוא לא פצוע או משהו כזה?"

דאמיאן הניד את ראשו לשלילה תוך כדי שחלף על פניה ונכנס פנימה אל דירתה הקטנטנה.

"עדיין לא," אמר כשעצבנות נסתרת התגנבה לקולו.

עיניה של אמילי נעו להישיר מבט בעיניו, והבעת פניה חתומה.

"אבל אני לא מבינה. דני יודע היטב עד כמה חשוב לי הערב הזה. מדוע לא טלפן אלי ולא אמר לי בעצמו שלא יוכל להגיע?"

דאמיאן משך בכתפיו בדרכו המנוכרת והמתנשאת שהטרידה אותה מהרגע הראשון שפגשה אותו.

"כמוך, גם אני לא תמיד שותף לכוונות של אחי הצעיר. אני מתאר לעצמי את גודל העלבון שתיאלצי לשאת את נוכחותי במקום את נוכחותו, אבל היות שאני כאן כעת תוכלי להחליט בעצמך אם ברצונך שאלווה אותך או לא."

היא רצתה לומר משהו והיססה. עיניה נעו לאורך דמותו גבוהת הקומה והמרשימה בחליפת ערב שחורה, ובעניבת פרפר קלסית ענודה בצורה סימטרית מושלמת על צווארון חולצתו. דני למשל, ודאי היה עדיין מנסה לרכוס את עניבתו שלו תוך כדי לחיצה על פעמון הדלת בחוץ. אבל דני הרי היה שונה מדאמיאן מכל הבחינות.

"לא הייתי רוצה לגזול מזמנך היקר," היא ניסתה להשיב בציניות. "אני בטוחה שיש לך דברים אחרים חשובים יותר לעשות מאשר ללוות אותי לערב של הענקת פרסים ספרותיים."

"להפך." עיניו החתומות בקדרותן העמוקה נעו להביט בעיניה. "לא היה לי דבר אחר טוב יותר לעשותו… הערב."

אמילי געשה בתוך לבה. כיצד הוא מעז לבוא הנה וללעוג לה? הוא ידע עד כמה שנאה אותו, בעיקר לאחר שהביע את דעתו על הביוגרפיה שכתבה על רוז, הדודה שלו ושל דני. הוא האשים אותה בחנופה ובהתרפסות בפני משפחתו על מנת לבדות צרור שקרים אודות אישה קשישה שלא יכולה עוד להגן על עצמה.

"אין הערב פגישה לוהטת?" פיה של אמילי התעוות בחיוך לעגני כשהוסיפה, "או אולי אחרי ככלות הכול, היא החליטה לבלות הערב עם בעלה?"

היא ידעה כי לא הייתה צריכה לומר את הדברים בשנייה שהמילים בקעו מבין שפתיה. עיניו התקשו, השוקולד הכהה שבעומקן בהק בזעם נדחק.

"אני מבין שדני שוב מילא את ראשך בשטויות." נימת דיבורו לא הסגירה דבר אולם אמילי חשה כי מעטה הברזל האופייני לו החל להתערער. העובדה שיכלה בקלות כזו להכעיס אותו אפילו קלות, העניקה לה תחושת כוח. תחושה שכמוה לא הייתה רגילה לחוש בחברתו של דאמיאן מרגייט.

"לא ידעתי שמדובר בסוד משפחתי," אמרה בפזיזות. "לפחות לא סוד נוסף."

בצעד אחד הוא צמצם את הפער ביניהם, ידו האחת אחזה בפרק כף ידה בעדינות אך בחוזקה. היה עליה לשרבב את צווארה כדי לשמור על קשר עין עמו; קומתו הגבוהה שהתנשאה בעשרה סנטימטרים מעל מטר ושמונים, קומתו של אחיו, איימה עליה, ולמיטב ידיעתה, זו גם הייתה כוונתו.

"עצה ידידותית, מיס שרווד." דיבורו היה שליו אם כי מאחורי המילים הסתתרה נימה מאיימת. "ייתכן שיש לך תוכניות לכתוב ספר על קרובת משפחה שלי, אבל הדבר לא מעניק לך יד חופשית לערוך ספקולציות לגבי חיי הפרטיים, לא בפומבי ולא באופן פרטי. מובן?"

היא ניסתה להסיט מעליו את מבטה אבל הדבר היה בלתי אפשרי. עיניה עפעפו לכיוון עניבת הפרפר שלו ואז בחזרה אל פיו המסויג והקפוץ.

"חייך הפרטיים לא מעניינים אותי כהוא זה," אמרה בשיניים חשוקות. "אם יש לך בכלל כאלה. כעת, הנח לי בבקשה."

אחיזתו בפרק כף ידה התהדקה קלות רק במידה כזו שלא תאפשר לה להשתחרר.

"למיטב הבנתי יש לך שתי אפשרויות. את יכולה ללכת למסיבת הקוקטייל לבדך, מה שיעורר את הלשונות הרעות בשאלה מדוע את בלי בן זוג או שתוכלי לבוא אתי. מה את מחליטה?"

"אין ספק שהלשונות הרעות ירננו כשאגיע אתך," היא ציינה. "דני הוא החבר שלי, לא אתה."

"דני לא פנוי הערב," הוא הזכיר לה. "העובדה שתבואי מלווה על ידי לא תאשש את תוכניותייך לתעד את חייה של דודתי?"

הלוואי שיכלה להטיח בפרצופו את הצעתו אבל היא ידעה כי הוא צדק. העיתונות ודאי תציין את נוכחותו של בן המשפחה ובזאת תוענק אמינות כלשהי לספרהּ. אם היא תלך לשם לבדה תעורר ספקולציות שמשפחת מרגייט מתנכרת לה. ניחוח קל של בעיה והמוציאים לאור של ספרהּ ימשכו ידם ממנה.

היא הייתה זקוקה למכירות של הספר הזה. הסוכנת שלה הייתה בעלת מזג הפכפך גם בזמנים הטובים ביותר שלה, והאמת שלא הייתה לה כל ברירה היות שהביוגרפיה האחרונה שכתבה התנהלה בכבדות מחפירה. אבל מדוע לא היה זה דני שליווה אותה? אחרי ככלות הכול, הם היוו נושא לרכילות ונוכחותו ודאי יכלה לתרום רבות לפרסומהּ.

"ובכן?" ידו של דאמיאן על זרועה כמו שריטה מחיכוך של חבל. עורה עקצץ בתגובה למגעו בבשרה.

"נראה שאין לי ברירה." נשמעה תרעומת בקולה המכווץ.

הוא הניח לזרועה אבל המשיך ללטוש את עיניו.

"לי לא משנה, אבל אני משער שעבורך הערב הזה הוא בעל חשיבות עליונה. נכון?"

היא הייתה מועמדת לפרס קטן, יחד עם עוד שני ביוגרפים. קידום, בעיקר קידומה האישי לא היה פסגת שאיפותיה אבל הסוכנת שלה עמדה על כך.

"אני זקוקה לרעש התקשורתי. הוא עומד להיות ספר חשוב," היא אמרה עצורת נשימה. "אנשים בדרך כלל רוצים לדעת על חייהם הפרטיים של הידוענים."

"הם זכאים לדעת את האמת," הוא אמר, "לא סתם סיפור דמיוני בדוי המבטיח את הגדלת המכירות."

אמילי נעצה בו מבט מתגרה.

"למה בכלל אכפת לך? אני לא מתכוונת לכתוב דבר אודותיך."

"אני מבטיח לך, מיס שרווד, שאם תכתבי ולו מילה אחת אודותיי תיאלצי באופן אישי להתמודד עם התוצאות."

"אוהו?" היא נעצה בו מבט נוקב. "דבריך אמורים להפחיד אותי? אם כן, חוששתני שללא הצלחה. אני מתכננת לכתוב ספר על דודתך ודבר מדבריך לא יעצור בעדי."

"אל תאמרי שלא הזהרתיך." עיניו נצצו במבט מאיים. "ייתכן שהצלחת לכרוך את אצבעותייך הקטנות ומהירות ההדפסה סביב אחי הצעיר אבל אני כבר אופרה אחרת לגמרי."

משהו בו גרם לה אי נוחות. היא לא חשה כל כך נזופה מאז ימי התיכון, כאשר שכחה להביא לשיעור את תלבושת ההתעמלות. לעזאזל אתו על שגרם לה לחוש ילדותית וחסרת אחריות כל כך. היא כבר תראה לו! היא תניח לו לנהוג בגסות – הערב הזה היה הזדמנות עבורה להיחלץ מקריסה כלכלית ודבר מדבריו או ממעשיו לא יעצור בעדה.

היא אימנה את שרירי פניה בחיוכים תמימים.

"אני מבינה מצוין, מר מרגייט. לכבוד הוא לי שמצאת לנכון ללוות אותי למסיבת הקוקטייל במקום אחיך. רק אקח את הצעיף שלי ונצא."

היא פסעה בעצבנות להביא את תיקה ואת הצעיף שלה, כשעל פיה מרחף חיוך קטן של ניצחון. הוא חושב שהוא יכול לאיים עליה במבטו החד כיהלום אבל ידה עדיין על העליונה. הדבר העניק לה ביטחון רב כשדמיינה את תגובתו כשהיא, בסופו של דבר, תטיל רפש בו ובשאר בני משפחתו.

כשהם הגיעו מסיבת הקוקטייל כבר הייתה בעיצומה. הסוכנת של אמילי, קְלַארִיס קוֹנוֹר, קרבה לקראתם. דמות לבושה שמלת שכבות מבד שיפון ארגמני, ובידה כוסית שמפניה מורמת לכבודם.

"יקירתי! איזה איחור אופנתי." היא נשקה נשיקה חטופה ללחייה החלקה של אמילי וסקרה את דאמיאן מלמעלה עד למטה. "וואו, וואו, וואו," היא הזילה ריר, "האח המבוגר במקום. כמה חכם מצדך, אמילי."

"אני חושב שאנחנו לא מכירים," הושיט לה דאמיאן את ידו בהבעת פנים חתומה.

קלאריס נטלה את ידו וחיבקה אותה אל חיקה הרחב. "התענוג כולו שלי. נהדר שיכולת לבוא הערב." היא פנתה אל אמילי, "איפה הילד?"

פיה של אמילי התהדק כשהבחינה בנצנוץ הציני שניבט מעיניו של דאמיאן למשמע דבריה של קלאריס.

"הוא…"

"הוא מוסר את התנצלותו," קטע דאמיאן את דבריה לפני שהיה סיפק בידה של אמילי לחשוב על מענה הולם. "משהו חשוב צץ."

"ובכן…" קלאריס הניפה בביטול יד בעלת ציפורניים מטופחות "… הוא כבר מילא את שליחותו, נכון חמודה?"

הדם הציף את פניה של אמילי.

"אבל נחמד מצדך שהגעת," חייכה קלאריס אל דאמיאן את חיוכה האווילי. "אני מתכוונת עם כל לוח הזמנים הצפוף שלך וכל זה."

דאמיאן נד קלות בראשו.

"אני בטוח שהערב הזה יהיה משתלם," אמר בחיוך קר.

"בהחלט." קלאריס פנתה אל אמילי. "יש שם עיתונאי של 'מלבורן אייג'' שרוצה לראיין אותך. ניסיתי לתאם מועד לפגישה אבל הוא התעקש לשוחח אתך דווקא הערב. לדעתי עלייך לעשות כמיטב יכולתך לקדם את הפרוייקט הזה ככל האפשר, גם אם הדבר כרוך בהתחככות באנשים שבדרך כלל לא היית מתרועעת עמם." היא נעצה בדאמיאן מבט רב משמעות, אלא שהוא נפנה לשוחח עם מישהי שזה עתה הגיעה.

אמילי התבוננה כשהאישה האלגנטית קרבה אליו, שמלתה השחורה הצמודה הדגישה את קימורי גופה המהממים כשהיא חצתה את החדר.

"דאמיאן! נהדר לפגוש אותך."

משהו בפניו של דאמיאן כנראה הזהיר את האישה מפני נוכחותה של אמילי. היא סקרה את אמילי במבט מקיף.

"הלו. את מישהי חשובה?"

אמילי לא ידעה כיצד בדיוק להגיב להערתה של האישה. היא לכסנה מבט חטוף לעברו של דאמיאן אבל פניו, כמו תמיד, היו חתומות.

"נֵרוֹלִי, זו אמילי שרווד," אמר דאמיאן. "מיס שרווד, זו נרולי הַייסְטוֹק."

החיוך שעלה על שפתיה הדקות של נרולי היה מנוגד למבט שנשקף מעיניה. "או, גם את סופרת? לא שמעתי עלייך עד הערב הזה."

אם התכוונה להעליב, הרי שהשיגה את מטרתה. אמילי ידעה כי לא עמדה בקריטריונים של פרס הבּוּקֵר, אולם ספרה הראשון נתקבל בחום וזכה להצלחה מתונה על אף שספרה האחרון לא הגיע לרשימת עשרת הראשונים. נרולי נהנתה באנינות של פרימדונה ממעמד של עשרת הראשונים אשר לו זכה ספרה היחיד. אמילי לא מתחה ביקורת על הצלחתה על אף שבאופן אישי היא חשבה כי היא נבעה מהיותה במקום הנכון בזמן הנכון. במקרה של נרולי הייתה זו המיטה של הסוכן שלה.

"אני משערת שהדבר תלוי בסוג שכל אחד בוחר לקרוא," אמרה אמילי בחריפות.

נרולי בחרה להתעלם מהערתה ופנתה אל דאמיאן.

"אני משערת שאתה כאן על מנת להבטיח שמיס שרווד תתנהג כיאות. שמעתי שהיא נהגה בגסות עם השלדים בארון הקודם שעליו הסתערה."

"אז…" מבטה של אמילי פגש את עיניה הקרות של האישה כשעיניה שלה רושפות אש "… קראת את ספריי האחרים? חשבתי שלא שמעת עליי עד עתה."

נרולי לכסנה לעברה מבט שסקר אותה מכף רגל ועד ראש.

"חוששתני, מיס שרווד, שאין לי זמן לעשות כסף מגריפת בוץ שעליה מושתתות רוב הביוגרפיות הנכתבות ללא אישור בימינו. אני תמיד מעדיפה את העובדות על הדמיון."

"איך את מחליטה מה הן העובדות ומהו הדמיון?" שאלה אמילי.

עיניה האפורות והקרות של נרולי הייסטוק התקשחו. "תמיד האמנתי בהשגת הפרטים היישר מפי הסוס."

"וכאשר הסוס מסרב לדבר?" שאלה אמילי תוך לכסון מבט אל עבר הדמות הגבוהה והשותקת שעמדה בין שתיהן.

פיה הדק של נרולי התהדק כאשר השיבה בקרירות, "אני בטוחה שישנם סוסים המעדיפים שיניחו להם. רצוי שתכירי בעובדה הזו, מיס שרווד, לפני שאחד מהם יבעט בך בנקמנות." בהערה חותכת ודוקרנית זו היא נפנתה מהם והחלה לשוחח עם אורח אחר, ואמילי חייכה חיוך של חתול מרוצה.

"מיאו," נשף דאמיאן מעבר לכתפה השמאלית.

היא חשה ברפרוף של נשימתו החמה על עורה החשוף ורעדה. היא התרחקה מעליו צעד אחד ונעצה מבט זועם בהבעת פניו הלעגנית.

"לא הייתי מודעת כלל לעובדה שאתה ידיד-נפש של אישה כמו מיס הייסטוק. חבל מאוד שאין לה בעל שיהפוך את הצייד למושך יותר."

ניצוצות האש שרשפו עיניו יכלו לצרוב אותה אלמלא הייתה זו שעת הגעתו של אורח הכבוד. העורך הראשי של ההוצאה לאור הקיש על המיקרופון כהקדמה לנאומו וכל העיניים נפנו אל דוכן הנואמים הקטן.

אמילי חשה בנוכחותו המתכתית של דאמיאן מאחוריה. הוא לא ממש נגע בה, אולם היא ידעה שבפסיעה אחת קלה לאחור היא תיתקל במבנה-גופו הקשה כסלע. כאילו בהשפעת השדה המגנטי, לאורך כל המלל חשה אמילי כי גופה מאיים לבגוד בה בהתנועעות לאחור כשכמעט נגעה בו. היא נאלצה להתאמץ על מנת לשמור על יציבותה – כל שריר בגופה היה מתוח, כל עצב בגופה תחת שליטה הדוקה רק למקרה שתיכנע לפיתוי.

היא התמקדה במאמץ לשמור על שליטה ויציבות עד כי החמיצה את הרגע שבו קראו בשמהּ. לפתע הפכה מודעת למבטיהם של הנוכחים שנעצו בה את עיניהם ובמעידה קלה קדימה היא קרבה אל דוכן הנואמים. היא ידעה כי הייתה מועמדת לקבלת הפרס על ספרה הראשון, אבל הדחיקה ממוחה כל מחשבה על הצלחה בעקבות הקריסה של ספרה השני. הפרס הקטן שהוענק לה הפתיע אותה כליל.

לאחר מכן, היא לא הצליחה להיזכר מה אמרה. היא זכרה שהודתה לקלאריס ולשני העורכים שלה, אבל את כל השאר זכרה במעומעם. פיה דיבר, המילים בקעו מגרונה בבהירות ובאורח מושכל, פחות או יותר. כל אותה עת היא חשה במבטו החודר והקר של דאמיאן מרגייט, מה שגרם לה להניח את ידיה הלחות על הדוכן ולהיאחז בקצותיו.

כמה אנשים נהרו אליה לאחר מכן כדי לקבל חתימות, מה שבהחלט המתיק עבורה את הערב. היא לא ממש חיכתה בכיליון עיניים לנסיעה חזרה הביתה. היא ציפתה למחיר כבד כלשהו שתיאלץ לשלם על התגרותה הפזיזה קודם לכן.

היא לא הבינה מה קרה לה הערב. חייו הפרטיים של דאמיאן באמת לא היו מעניינה. הופעתו המתנשאת והמנוכרת משכה אותה, הודתה בינה לבין עצמה, אבל רק משום שהייתה סופרת ואנשים זהירים כאלו נשאו עמם חן מיוחד. לא היה לזה כל קשר אליו באופן אישי. הוא לא היה אפילו בעל המראה של השכן-ממול שמשך אותה כל כך אצל דני. עיני הפלייבוי הכחולות של דני ותלתליו הבלונדינים המתנופפים ברוח הם שמשכו אותה, ולאו דווקא תווי הפנים הכהים, המהורהרים והגבוהים מדי שקשה להגיע לנשקם, כמו אלו של דאמיאן.

היא העיפה לעברו מבט חטוף מקצה האולם הגדוש קהל ונחרדה כשהבחינה כי הוא הביט בה. לחייה להטו והיא נפנתה אל הבחור הבא בתור שהמתין לחתימתה ובהיסח הדעת שרבטה משהו על גבי הדף החלק שפתח את ספרה הראשון.

לבסוף הגיע הערב אל קצו ואמילי נאלצה לעמוד פנים אל פנים מול דאמיאן שהמתין לה בצד כשאחרון האורחים נפרד מעליה.

"תודה שבאת," חייכה אמילי בלחיצת יד אחרונה.

קלאריס כבר יצאה. לאמילי לא הייתה אפשרות להעניק תשר לצוות המלצרים של הקייטרינג ולא נותר בידה אלא לקחת את תיק הערב שלה ולהצטרף אל דאמיאן.

"מוכנה?" הוא הביט בפניה הסמוקות, כשחיוך לגלגני מתגנב אל פיו הקשוח.

"אני… כן." היא התעטפה בצעיף שכיסה את כתפיה. "לא תהיה לי בעיה להשיג מונית. לא הייתי רוצה להפריע לתוכניותיך להמשך הערב."

"נדמה לי שאת ממהרת להיפטר ממני," הוא העיר. "הייתי מצפה שדווקא תתענגי על ההזדמנות לנצל את המצב עד תומו."

גבותיה התכווצו בתימהון כשהוא המשיך, "תוכלי לנהל את הראיון האישי שלך איתי. מי יודע אלו דברים את עשויה לגלות שאותם תוכלי להכניס לספר הבא שלך?"

אמילי הסיטה את עיניה ממבט הלייזר החודר שלו.

"אין לי כל רצון לראיין אותך ולא לבלות במחיצתך דקה נוספת מכפי שהנימוס מחייב. כעת אבקש את סליחתך, עליי ללכת לשירותים. אפגוש אותך באולם הכניסה בערך בעוד… חמש דקות." היא הסתובבה בראש מורם, ופסעה בקשיחות אל עבר חדרי השירותים.

יציאתה השתבשה רק כשהתנגשה בג'נטלמן מבוגר שיצא משירותי הגברים בדיוק ברגע שהיא נכנסה לשירותי הנשים. אמילי נכנסה במהירות דרך הדלת הנכונה, בלחיים סמוקות.

היא נעמדה מול המראה שמסגרתה מוזהבת ונשמה נשימה עמוקה. תסרוקתה המאופקת נפרמה ושערה הפרוע הסתלסל על לחייה. עיניה הכחולות פעורות, אישוניה הכהים התרחבו, ריסיה עפעפו בבהלה.

היא שטפה את ידיה הלחות ויצאה במהירות מחדר השירותים. במקום ללכת אל אולם הכניסה היא פנתה אל יציאת החירום הקרובה וטופפה אל החופש במורד המדרגות המהדהדות.

הלילה היה צונן וקהלים שיצאו מהתיאטראות ומבתי הקולנוע של סידני גדשו את הרחובות. אמילי הצטרפה אל ההמון ההומה ועשתה את פעמיה אל עבר בית קפה שהיה ממוקם במרחק של כמה גושי בניינים משם. בית קפה שבו ביקרה עם דני פעמים רבות. היא הדפה את דלתות הזכוכית וסקרה את החדר בחיפוש אחר פינה שקטה שבה תתעשת עד אשר חשה בטוחה ללכת הביתה בלי להיתקל בדאמיאן.

עיניה נחו על ראש בעל שיער בלונדי נישא ברוח בפינה השמאלית. הראש הבלונדי רכן אל בחורה בשיער זהוב-אדום בוהק, ידיהם משולבות זו בזו באינטימיות מעל השולחן.

נשימתה נעצרה, גרונה נשנק ובטנה התכווצה בתדהמה. בדיוק באותו רגע נחה יד גדולה על כתפה והיא חשה בנוכחותו החמה של דאמיאן מרגייט מתחכך בגופה מאחור.

"המכונית שלי חונה בחוץ ממש קרוב אם את עדיין מעונינת בטרמפ."

אמילי נפנתה אל עבר כתפו הרחבה ומעדה בצורה עיוורת ביציאה מבית הקפה. היא נדחקה בין גושי האנשים, כמעט נקעה את קרסולה כשמעדה על פחית בירה זרוקה על הרצפה.

הוא אחז במרפקה. היא לא ניסתה להתרחק כשאצבעותיו גלשו במורד זרועה והוא חפן את ידה בידו.

ו"בואי." הוא משך קלות את ידה. "מכאן… המכונית שלי חונה ממש כאן."

היא הלכה בעקבותיו בדממה, ידה בידו, ומוחה טרוד בתמונות של דני ומחליפתה בדמיונה, כשהם יושבים יחדיו ליד אותו שולחן שנהגה לשבת עמו כשדנו בתוכניותיהם העתידיות.

דמעה בודדת שלא יכלה לעצור נמלטה מעינה והיא נגבה אותה באכזריות. דאמיאן לכסן לעברה מבט חטוף ופתח את מכוניתו.

"בואי, היכנסי פנימה. יש לי משהו לומר לך."

אמילי נכנסה פנימה בלי לומר מילה. ההלם והפחד פעמו בעורקיה, כמו גם עלבון עמוק שרק דאמיאן מרגייט מכל האנשים היה העד היחיד לו.

בקרוב…

X