ניצבת | לרכישה באינדיבוק
ניצבת

ניצבת

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 296
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 42
- 67
- 42

נוגה, גרושה ירושלמית בת ארבעים-ושתיים, נגנית נבל בתזמורת סימפונית בהולנד, עומדת במרכז הרומאן הזה, שהוא אולי הנינוח והמשעשע ביותר שכתב א.ב. יהושע עד כה. נשים היו תמיד חלק מן הדמויות המרכזיות ברומאנים של יהושע, אך את 'ניצבת' מובילה אשה מתחילתו ועד סופו: דרך תודעתה, הנמסרת בגוף שלישי, מסתננת ומתחוללת ההתרחשות.

לאורך חייה סירבה נוגה להביא ילדים לעולם – לדעתה היא יכלה ללדת, אך לא רצתה, והקוראים מוזמנים לתהות מדוע. לכן נפרד ממנה בעלה אוריה לפני כמעט עשור, למרות אהבתו האובססיבית אליה, שאינה שוככת גם היום, כשיש לו אשה שנייה וילדים.

חודשים אחדים לאחר מות אביה של נוגה מבקש ממנה אחיה התל-אביבי לקחת חופשה מן התזמורת שלה ולהגיע ארצה, כדי לשמור במשך שלושה חודשים על דירת ילדותם בירושלים, ובכך לאפשר לאמם להתנסות בדיור מוגן בתל-אביב, בקרבתו.

בשהות הזמנית הכפויה שלה בישראל מוצא האח לנוגה עיסוק – למלא תפקידים של ניצבת בסרטים ובסדרת טלוויזיה, ובאופרה "כרמן" המוצגת למרגלות המצדה. החוויה החדשה מתחילה לסדוק את ביטחונה ודעתנותה של גיבורת הרומאן, שדימתה עד כה שגבולותיה ברורים ובטוחים, ומוגנים בתוך המוזיקה שהיא מבצעת. התפקידים האקראיים שאליהם היא נקלעת כניצבת-מזדמנת, המלווה עלילה של אחרים בלי "טקסט" בפיה, הולכים ומתגלים כמטפורות קנטרניוֹת להיבטים שלה-עצמה. ובעצם בכל הרפתקאותיה המפתיעות במהלך שלושת חודשי "הניסיון" מזַמֵן לה העולם, בשכנות מקרית, שלל אירועים ודמויות שהיא תוכל לפרש כאותות הנוגעים לחייה, כאתגרים וכפנטזיות.

כושר הדמיון השערורייתי המפורסם של א.ב. יהושע חוגג כאן. האשה הסולידית ובעלת הגבולות תיקלע לסדרת מצבים פורצי גבולות והליכות נאוֹתוֹת. בזכותם הרומאן הזה כה חיוני, נמרץ ומשוחרר. בגללם יהפוך "הניסיון" של האם גם ל"ניסיון" של נוגה. בתוך הסימביוטיוּת העזה והמניפולציות ההדדיות שקיימות בין דמויות הרומאן הופכת הניצָבוּת לשאלה עקרונית: מתי אַת רק סטאטיסטית פאסיבית בעלילה של מישהו אחר, ומתי את מובילת העלילה, הפועלת מתוך רצונך. נוגה תתקדם מניצבת לבעלת-עלילה, אך מבלי שא.ב. יהושע יכפה על קוראיו סיבתיות פסיכולוגית אחת, סכמטית. גם בכך ניכרת ב'ניצבת' חירות רוחו של רב-אמן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ניצבת”

בקרוב…

בארבע לפנות־בוקר מתעורר הטלפון הנייד, וגם אם זאת השכמה שנשכחה מן הבוקר של אתמול, היא איננה מכבה את הנעימה הנוגה שנשתלה במכשיר בידי חלילן קשיש אשר לא רצה להישכח בביקור הממושך שלה בישראל. וכששבה לבסוף הדממה, היא אינה חוזרת להתכרבל בשמיכת הצמר המשובצת של הוריה כדי להחיות תרדמה שנקטעה בטעות, אלא פורטת קלות על מנופי המיטה החשמלית ומרימה ראש בשביל שתוכל, עדיין בשכיבה, לתור בשמי השחר של ירושלים אחר הכוכב שהעניק לה את שמה.

בילדותה יעץ לה אביה לחפש את הכוכב הזה לפני הזריחה או מיד לאחר השקיעה, "אבל גם אם לא תצליחי למצוא את עצמך בשמיים", אמר, "עדיין חשוב שתרימי אליהם מבט מפעם לפעם ותתבונני לפחות בירח, שהוא קטן מהכוכב שלך, כמו שאחיך קטן ממך, אבל הוא גדול בעינינו, כי הוא קרוב יותר".

ואכן, בביקור הזה שלה בישראל – אם מחמת הבטלה שנכפתה עליה, או בזכות הניצָבוּת, שמעסיקה אותה לפעמים גם בלילות – היא מרבה לשאת את עיניה אל הרקיע הישראלי, שאינו עמום כשמי אירופה.

בשנים שלפני מות אביה, כשהיתה פוקדת את ישראל לביקורים קצרים, העדיפה ללון אצל חברות מימי האקדמיה למוזיקה, ולא בבית הוריה. אך בניגוד למה שסבר אחיה חוני, לא בגלל רתיעה מהשכנים החדשים, שהלכו ו"השחירו" את השכונה. דווקא לה, שכה התרחקה בשנים האחרונות מירושלים והיא נהנית ממרחב אירופי מוגן וליברלי, היה נוח להאמין בדו־קיום מכובד וסובלני עם מיעוט, אף כשהוא מראה סימני רוב. והרי בנעוריה, אפילו אימוני הנגינה שלה בשבת לא עוררו תרעומת אצל שכניהם.

"בבית־המקדש היו פורטים על נבל גם בימי חג ומועד", אמר לה פעם באירוניה מר פומרנץ, חסיד יפה־תואר שגר בקומה שמעליהם, "ולכן נעים ליראי־שמיים לדעת שאת כבר מתאמנת לקראת בואו של המשיח".

"אבל האם ירשו גם לנערות כמוני לנגן בבית־המקדש?" הקשתה הנגנית הצעירה ופניה התלקחו.

"גם לנערות כמוך", אישר הגבר ובחן אותה במבט עז, "ואם כשיבוא המשיח לא ייתנו לך הכוהנים לנגן בתור נערה, נהפוך אותך לעלם חמודות".

ואפילו זיכרון פעוט כזה מאושש את אמונתה בסובלנות השוררת כאן מסביב, ובניגוד לאחיה, החושש מאוד לשלום אמם, שהחרדים כבר מכתרים אותה, היא־עצמה סוקרת את הליכתם החפוזה בלי טינה ובלי תביעה, רק במבט פולקלורי מבודח מעט של תיירת בוגרת, שהעולם מוזמן להתנגן לפניה בשלל צבעיו.

לאחר נישואיה התגוררה שנים אחדות עם בעלה אוריה בירושלים, אבל לאחר הפרידה מירושלים, ואחריה הפרידה מבעלה, כשהיתה מגיעה לפעמים לביקור בערבי שבת, העדיפה לחזור בלילה לשפלה. החברוּת והאינטימיוּת בין הוריה, שהעמיקו בזקנתם, העיקו עליה במקום שיָקֵלו עליה. הם שתקו בעניין סירובה להביא ילדים לעולם ואפילו השלימו עם כך, ואף־על־פי־כן היא חשה שלא רק לה אלא גם להם נוח שאין היא נשארת בלילות במרחב שלהם וכך היא פטורה מחיכוך בְּזוגיות חריפה ששומרת אמונים אפילו למיטה עתיקת־יומין, מיטת עץ צרה ושחוקה, שהוריה היו שוקעים בה יחדיו בהרמוניה נינוחה. גם אם היה אחד מהם מזדעזע מחלום מוזר, או מתעורר עקב איזו דאגה חדשה, היה האחר מתעורר מיד בעקבותיו וממשיך בַּשיחה שכנראה התקיימה ביניהם גם בשנתם.

פעם, בליל סופה, היא נשארה ללון בחדר ילדותה מחשש שלא תימָצא לה אפשרות לחזור לתל־אביב, ובלילה, בין שריקת רוח להֶבזק ברק, היא ראתה את אביה מהלך בצעדים קטנטנים בין החדרים, ראשו כפוף בהכנעה וכפות ידיו צמודות לחזהו במחווה בודהיסטית.

– ומה קורה עכשיו? נשמעה לבסוף טרוניה עליזה מן המיטה הזוגית.

– הברקים והרעמים הפכו אותי פתאום מיהודי לסיני, הצטדק האב בלחישה וניענע את ראשו בנעימות כלפי המוני הסינים שבאו לדרוש בשלומו.

– אבל ככה לא הולכים סינים…

– מה?

– לא ככה הולכים סינים.

– אז מי הולך ככה?

– יפנים, רק יפנים.

– אם כך אני יפני, נרגע אביה ומִזעֵר עוד יותר את צעדיו וחג מסביב למיטת הזוג הצרה וקד קידות מנומסות אל אשת נעוריו השוכבת לפניו. מה לעשות, אהובתי, הסופה העיפה אותי עכשיו מסין ליפן והפכה אותי ליפני…

אברהם גבריאל יהושע (שם עט: אברהם ב. יהושע, כינויים: בולי, א. ב. יהושע, נולד ב-19 בדצמבר 1936) הוא סופר, מסאי ומחזאי ישראלי, חתןפרס ישראל לספרות ושירה לשנת תשנ"ה.

יהושע נולד, גדל והתחנך בירושלים. מצד אביו, יעקב יהושע, הייתה משפחתו ספרדית ותיקה מירושלים. מצד אמו, מלכה לבית רוזיליו, הייתה משפחתו יוצאת מרוקו. לימים תיאר יהושע את חילוקי הדעות בין הוריו על חינוכו. בעיני אמו "הקהילה הספרדית הישנה של אבי לא הייתה זרה פחות מהיישובהאשכנזי הציוני אשר היה כאן רוב, ובוודאי לא הרגישה כלפי העדה הספרדית מחויבות רגשית מיוחדת. שפתה הייתה צרפתית, ולאדינו לא ידעה." שאיפתה הייתה להתחבר אל "לבה של הארץ שהיה העולם הציוני אשכנזי ולא אל משהו שראתה בו שולי הרבה יותר." לעומת זאת היה אביו קשור למורשת הספרדית-ירושלמית. בסופו של דבר התחנך יהושע בחינוך החילוני-ציוני בזיקה סוציאליסטית. למד בתיכון הגימנסיה העברית רחביה. לאחר מכן שירת בצה"ל בחטיבת הצנחנים. למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

לימד בבתי-ספר תיכוניים ובאוניברסיטה. כיום משמש כפרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. הוא לימד סופרים רבים וביניהם את מרדכי הרטל. חיפה הייתה עיר מגוריו ומופיעה רבות בספריו, כמו גם האוניברסיטה על היבטיה השונים. כיום מתגורר בגבעתיים.

יצירתו של יהושע זוכה להכרה רחבה, בישראל ובעולם. על מגוון יצירותיו זכה בפרסים ספרותיים רבים, ובכללם פרס ביאליק, פרס ברנר, פרס ישראל לספרות ופרס מדיסיס לסופר זר. העיתון ניו יורק טיימס תיאר אותו כ-"מין פוקנר ישראלי", בשל יכולתו המיוחדת לבטא ולהעלות על הכתב את "הלך הרוח" הישראלי העכשווי. ספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" בתרגומו האנגלי "The Woman from Jerusalem" נכלל ברשימת מאה הספרים הטובים של השנה של הניו יורק טיימס ושל ה"פאבלישרס ויקלי" לשנת 2006. באפריל 2007 זכה בפרס הלוס אנג'לס טיימס על ספרו "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". בשנת 2010 עובד הספר לסרט קולנוע בבימויו של ערן ריקליס ובעיבודו של נח סטולמן.

סגנונו מתואר כ"נוגד את זרם התודעה", ובעזרתו הוא מבקש להגיע לחקר מצבים שבהם היצריות האנושית מאיימת על אנשי תרבות מן היישוב.

יהושע הביע ביקורת רבה על מדיניותה של ישראל ביהודה, שומרון ועזה מאז 1967 והוא נמנה עם החותמים על יוזמת ז'נבה. יהושע היה חבר מפלגת העבודה, בבחירות לכנסת התשיעית תמך במפלגת של"י, אך אחרי המהפך הפוליטי חזר לשורות העבודה במסגרת חוג 77, היה חבר מרכז המפלגה ושותף בכתיבת מצעה החדש. לקראת סוף מלחמת לבנון השנייה, השתתף במסיבת עיתונאים עם דויד גרוסמן ועמוס עוז בה קראו לממשלת ישראל להסכים להפסקת אש ולא להרחיב את הלחימה בלבנון כפי שהחליטה לאחר מכן. במאמריו תיאר את עצמו כ"סופר מגויס", בעל מחויבות ואחריות למתרחש. את חשיפת דעותיו בעניינים חברתיים ומדינתיים החל בספר המסות "בזכות הנורמליות", שעורר הדים בישראל ובעולם, ובמאמרים ובספרים נוספים שפרסם מאז.

בשנת 2002 אמר ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני: "הפלסטינים נמצאים כיום במצב טירופי, שמזכיר את זה בו נמצא העם הגרמני בתקופת הנאצים. הפלסטינים הם לא הראשונים שהעם היהודי גרם להם לטירוף הדעת. זה לא העם הראשון שהכנסנו לטירופים, ראינו כבר מה קרה עם הגרמנים". בעקבות הביקורת שעוררו דבריו, בין השאר על ידי הנהלת "יד ושם", הסביר יהושע את כוונתו: "לא עשיתי השוואה בין יחסי ישראל והפלסטינים למעשיהם של הנאצים, אבל אני שואל את עצמי שאלה שאנחנו חייבים לשאול: מה יש באינטרקציה בינינו לבין עמים אחרים, היוצר כזאת שנאה אי­רציונלית? מה הביא את הגרמנים ומה מביא את הפלסטינים לשנאה כזאת כלפינו? אני מסתכל בחרדה באיזו שנאה התאבדותית מתייחסים אלינו הפלסטינים. גם הגרמנים התייחסו אלינו באותו סוג של שנאה. זה דבר שצריך לברר אותו, מה קורה בינינו לבין עמים אחרים שבתוכם אנחנו חיים".

בבחירות לכנסת ה-19 הוצב יהושע במקום ה-109 הסמלי ברשימת מרצ לכנסת.

חלק מספריו עובדו לקולנוע, ביניהם "שלושה ימים וילד", "המאהב", "השיבה מהודו", "מר מאני" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". ספרו מסע אל תום האלף היה הבסיס לאופרה שהועלתה באופרה הישראלית החדשה, יהושע כתב את הליברית.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X