ניסיון | לרכישה באינדיבוק
ניסיון

ניסיון

שנת הוצאה: 01/2015
מס' עמודים: 70
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 12
- 12

אנתולוגיה קטנה של סיפורים קצרים מאת נתי שכן טוב / מיכל קריסטל / רועי פודים / חני כבדיאל / סיוון שדמון / יעל ברון / חיים וואשאדי / שושי שמיר / ארקדי / עינת שחק / אלעד שי / טלי עוקבי.

 

עורכים: רון דהן ויהונתן דיין.

אנחנו עורכים ניסוי. אנחנו מתנסים. אגב כך, אנחנו צוברים ניסיון. זאת הספרות שאנחנו מבקשים. ספרות ניסיונית. לאו דווקא מבחינת החדשנות הטכנית, אלא כזאת שהכתוב והנקרא בה הם ניסוי, התנסות וניסיון.

הפורמט הדיגיטלי הוא לא רק פלטפורמה לפרסום פרוזה, הוא גם מקום לתהות על קנקנה, להרחיב ולהגמיש את גבולותיה, להיחשף לכוחה הראשוני, הבוסרי אך הנועז; לסמן את הכיוונים שבהם היא אולי הולכת. האסופה הנוכחית, המוקדשת לסיפורים קצרים, היא ניסיון לעשות זאת.

הסיפור הקצר מת. הוא מת כי הוא לא שחקן במגרש הקפיטליסטי, ופרט למספר מצומצם של כותבים בעלי שם כזה או אחר, שרובם אינם ישראלים , הוצאות לאור לא ימהרו להוציא לאור קובץ סיפורים קצרים. אבל הסיפור הקצר חי. הוא חי כי כותבים אותו כל הזמן. הוא מת כי המעבדה הספרותית שהסיפור הקצר מציע אינה מתאפשרת במצבו של שוק הספרים המודפסים. הוא חי כי הרצון לפרוץ גבולות הוא מנת חלקם של סופרים. ההתנסות, לתפישתנו, היא חובה, וככזאת, היא יכולה להגיע לגבהים, אך גם למעמקים. אין זה משנה: נעשה ניסיון.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    תודה על שהוצאתן לאור ולציבור את יצירתה המופלאה, המדויקת, המפעימה, מעוררת ההשראה, המרגשת – של המשוררת, הכותבת והיוצרת שושי שמיר.

    דורית

  2. :

    תודה ,אקרא 🙂

הוסף חוות דעת

בקרוב…

עינת שחק / אורח לא קרוא

איש לא יודע זאת, אבל היום נידה שבתאי מתה. הנה היא תופסת את החזה בכאבים, מגששת בידה אחר משענת הספה, מפספסת את ידית העץ ומועדת. רגע לפני שרקתה ניטחת בקצה החד של הספה המנוילנת, מספיקה נידה לראות, גם אם באלכסון, תוך כדי נפילה, את תקליטיה שלה במזנון הזכוכית, ועיניה עוד מזהות דוק אבק פולשני שהצטבר מהבוקר. היא מעירה לעצמה שבמזל, גם היום לא פקד איש את דל"ת אמותיה. היא לא יודעת איפה היתה קוברת עצמה אילו אותו אורח לא קרוא היה נתקל במזנון במצב זה.

ובשבריר השנייה האחרון של הכרתה היא מוסיפה וחושבת שהכאב המפלח עלול להמיט חורבן על קופסת הוופלים שוקולד-בלגי-איכותי שקנתה בסופרמרקט במיוחד לאירוח, לא שאירוח עתיד היה להתרחש, אך לעולם אין לדעת, ובכל מקרה אל לו לאדם להיתפס בלתי מוכן לאפשרות שכזאת. ועכשיו מי יודע מתי תבוא הפעם הבאה שבה תראה נידה שבתאי וופלים אלה, אם בכלל. וגם אם כבר ידוע כי לא תשוב לראותם, נידה עצמה אינה בטוחה בכך. מה שכן – תוקף הוופלים עלול לפוג. לא שבמקרה זה היא תשליכם, חלילה, לפח האשפה. לא ולא. היא רק תעביר אותם אל גבעת הקופסאות החתומות הנערמת והולכת בעומק ארון המטבח, במקום שאין בו דלת וקל לא לפתוח וקל לא לראות שהוופלים, על איכותם הבלגית, הפכו מזון לתולעים.

ובמזל, לא נשארה לה עוד שנייה אחת של הכרה, אשר בוודאי היתה מנצלת כדי לקלל בפעם האחרונה את הפנים הצעירות הניבטות אליה מן התקליטים שבמזנון, המחייכות לעומתה, זה שנים, בעונג צחור שן. ובמזל לא נשארה לנידה עוד שנייה אחת לעצור ולהפוך שוב באותן התהיות שהיו מנת ימיה ולילותיה, על הטלפון שלא מצלצל ועל השנים שהיא כבר לא שרה, ועל נקישות המעריצים הנעדרות מן הדלת. אולי נחמה פורתא תימצא בכך, שלא היה מי שיאמר לה שגם אם יבוא אותו אורח לא קרוא, בתקליטים לא יבחין, ואם יבחין לא ישאל ואם ישאל –

אם ישאל, מיד תסיר נידה את כיסוי הניילון מעל לספה הרקומה, תיטיב את רקמת הקרושה מעל למשענות ותזמינו לשבת עמה לכוס תה או קפה, ואף וופלים שוקולד-בלגי-איכותי תציע. או אז תתוודה, כי שנים עברו מאז שמישהו זיהה את נידה שבתאי, זמרת הניצחונות.

והיא תאמר, בניגון ובהטעמה של מי שהתאמן על דבריו פעמים אינספור, ושינן וחזר: "אי יאי יאי, אם רק היית יודע איזה סבל זה לגור אתם." אחר כך היא תנגוס בשיניים מצהיבות בוופל ותלגום ארוכות מהקפה, תאפשר לאורח שהות לתהות. ואפשר שהאורח יתהה, או שרק ישב שם, ישתוק בנימוס ודבר לא יעבור בדעתו. וכשתחוש נידה, בחוש הדרמטי שנשתמר לה, כי הרגע הוא הרגע, תפצח: "אלה. שלושת אלה הורגים אותי. לא שום דבר אחר!" ותשאיר את אצבעה באוויר, רועדת כלפי מסדר הזיהוי.

והאורח לא בנקל יבין לאיזה גוב נקלע, ומה כוח יש לו למזנון העץ הכהה, המגודר בזכוכיות, על אשה זו. ונידה, שתבחין בבורותו, תשאל, "שאני הייתי זמרת, אתה יודע?" שתיקה. "מופיעה לחיילים, בטלוויזיה?" שתיקה. "מה זה?" תקצר נשימתה, "כלום אתם כבר לא יודעים?" תשתעל עמוקות, "נו, תשתה לפחות". מהמבוכה ילגום האורח, ויבחר בקפידה את הלא, מה פתאום, בטח שמכיר את השם, מי לא?

ואז תקום נידה ותתייצב כנגד הזכוכית, גבה אל האורח. היא תעביר מבט כרונולוגי על השלושה ותחלץ את בכורה, נושאת אותו בחרדת קודש. היא תתיישב קרוב, מבטה יעבור לסירוגין בין ארשת האורח לדמות המתנוססת על גבי התקליט. אם יתקשה הראשון לקשור בין הפנים הקמוטות ובין הדמות הפלקטית, תצטנע, "נו, הייתי חתיכה?" והאורח יחייך אליה ויכבה למראה החריצים המשתרגים משפתיה. אחר כך תכריז נידה, בנקישות ציפורן אדומה על השולחן: "בכל"-נקישה-"בית"-נקישה-"זה היה", ותטפח על פרק ידו של האורח, אם ינסה לשרבב אצבעות לעבר התקליט.

והאורח, שיאמין אך לא יזהה, ינסה לתור אחר קווי דמיון. "נו, טוב. זה לא בדור שלך. תשאל את ההורים אם הם יודעים את המלים של 'צבר', תשאל." ורגע יצטעף עוד האורח בצעירה המחייכת אליו, מדושנת ניצחונות, בטרם תשתלב נידה ותזמזם חרישית את הנעימה. והאורח יתאמץ וזיכרון ילדות קהה יוצת בו. הוא ירים אליה ראשו באטיות, מבין פשרו של סוד שנגלה, ושוב לא יראה בה את נידה של הקמטים, שבת השיער. במיוחד בשבילו היא תשיר, והוא ירגיש את הניצחונות מטפסים לו במעלה עמוד השדרה.

אך קולה של נידה יישבר בפזמון, וחומצה בגרונה היא תסביר, שזה בגבוהים שהיא כבר לא מגיעה. "אני התחלתי לעשן אחריהם," היא תצית סיגריה אל החיוכים הזחוחים מהמזנון. היא תבקש סליחה מהאורח, והוא יגיד שלא מפריע לו. אחר כך תציע לו סיגריה והוא יסרב בנימוס, או ייקח. נידה תיגש לתחתית המזנון ותמשוך בכוח מגירת עץ כבדה שתחרוק ותשלוף ממנה מאפרה, שתמונתה מוטבעת בה על התחתית. היא תשאל אם יפה התמונה בעיניו, והוא יהנהן. אחר תמצוץ את לשד הסיגריה ותכבה אותה במרכז פניה המבהיקות.

והאורח יצר על קול הפעמונים שאחריתו נשברת בגבוהים, הוא לבדו ישורה וישאל למה, לא חבל, ונידה תישיר אליו מבט מלא קטרקט ותאמר, "כבר לא יפה לנָצֵח." ושעה קלה איש מהם לא יפצה פה, יחד הם יכרעו תחת השקט הנערם וכבד בין הכתלים. וכשיחוש האורח שעוד רגע השקט הזה הפעור ביניהם מאבן גם אותו, אפשר שיבזיק במוחו רעיון וישקר לנידה שהוא זוכר שבתות של נסיעות ארוכות עם ההורים אל גבעת הכלניות או האירוסים, ואת שיריה של נידה ממלאים את חלל המכונית, ואיך, כשהיה קטן מאוד, חשב שקולה בוקע מן הנופים שבחלון. והוא יבקש את נידה, אם לא קשה לה, לשלוח עמו הקדשה להוריו. שתי עיניה של נידה ייאורו אז כזוג לפידים, היא תספוק כפיים ותקום מלאת עזוז אל דלת צורמנית שבצד המזנון ותשלוף ממנה נייר מכתבים ישן, עטוף בשרוך זהב. היא תפרום את השרוך ועל הגיליון הראשון תכתוב בכתב מסולסל, טורחת על כל אות, שורות ספורות משיר. ואז תוסיף "בחיבה" או "בידידות" ותחתום את ההקדשה כבהינף מכחול. נידה אז תקרא לו בגאווה ובהתאמה את מילות השיר, ולאחר מכן תגיש לו את המכתב מלאת ציפייה. והאורח ישיב לנידה חיוך נבוך ויגיד תודה, תודה רבה וייקח את המכתב ויתחב לכיס.

 

או אז ישבו כך מחייכים רפות, נידה והאורח, עד שתשתעל נידה מן חרחור בלתי נעים, אשר לרוב אדם חולק רק עם הקרובים לו ביותר, והחולי ייתלה ביניהם. ואותו אורח יניח, ובצדק, כי אם קרובים יש לנידה, אזי רחוקים הם, וייטול לעצמו דרור לשאול אם ראתה רופא עם השיעול הזה. ונידה, שאולי תמצא בכך חוסר טעם ועירוב מין בשאינו מינו, תשיב בחריפות ש"מה יגיד לה הרופא, שהיא זקנה?" והאורח ישיב לה שיש דברים שהם אלמותיים. נידה תשתהה רגע קט, ואחר כך בשקט, כמעט בלי קול, תאמר, "הלוואי, אבל לא. כל הדברים סופם לדעוך ולמות." והמלים ילכו ויתרחקו מן השניים והוא יתגעגע אליהן, ויבקש כבר לעזוב, אם יבוא.

 

אך שום אורח לא קרוא לא היה עתיד לבוא, ולא לשמוע את קול החבטה של ראשה בידית העץ של הספה, ולא למצוא את נידה שבתאי, שרועה זה מכבר על השטיח בסלונה.

 

משתתפים: נתי שכן טוב / מיכל קריסטל / רועי פודים / חני כבדיאל / סיוון שדמון / יעל ברון / חיים וואשאדי / שושי שמיר / ארקדי / עינת שחק / אלעד שי / טלי עוקבי.

 

 

עורכים: רון דהן ויהונתן דיין

X