נופל מחוץ לזמן | לרכישה באינדיבוק
נופל מחוץ לזמן

נופל מחוץ לזמן

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 187
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 62
- 25

איש קם פתאום משולחן ארוחת-הערב שלו, נפרד מאשתו, אחרי שחמש שנים שתקו את "הלילה ההוא", ויוצא לדרך ל"שם", לחפש את בנו המת.

מיום ליום מתעצמת הליכתו העיקשת במעגלים סביב העיר ויוצרת מעין שדה מגנטי שפועל על העיר כולה. נסחפים אל ההלך אלה מאנשי העיר שאולי רק חיכו שיקום איש כמוהו, אשר בכוח המשאלה הגדולה שלו יעז לקרוא תיגר על הגבול שבין כאן לבין הצד האחר, תשליל החיים.

שיירה קטנה מתנהלת עכשיו בגבעות על קו האופק. כל אחד מאנשיה הוא נֶשֶׁל ריק של אב או אם, שהמוות של בנם או בתם לא מת בשבילם. שנים הם היו שרויים באלם, או בגמגום, או באין-מלים מטריד; כלואים באיזו גזֵרה על הדיבור, על הזיכרון. עכשיו הם מגששים אחרי קולם.

מתקנת רשתות אילמת, החיה בסבך של רשתות ואצות על שפת האגם; מורה קשיש שפותר תרגילי חשבון על קירות בתים; מיילדת שאיש אינו רוצה להעסיק אותה; בעלה הסנדלר; דוכס המואס במשרתו; איש הרושם בשקדנות תמוהה את קורות העיר, ואשתו, שהאיש גזר על עצמו גלות מחייהם המשותפים – כולם מצטרפים למסע אל מי שכבר אי-אפשר לגעת בהם ועדיין אי-אפשר להרפות מהם. ומחלונו הרחוק עוקב אחריהם איש זועם המכונה "קנטאור", המרותק אל שולחנו ומשותק באי-יכולתו ליצור את בנו מחדש בעזרת סיפור.

'נופל מחוץ לזמן' הוא סיפורו של ניסיון הרואי וסוחף "למצוא לזה מלים". דמויותיו ימצאו את עצמן על קו הגבול, מול החומה שהן-עצמן אולי יצרו, ורק כך יוכלו, דווקא אחרי ש"הדבר קרה", להבין מי הן, כי "החיים במלוא יֵשָׁם הוֹוִים רק שם בקו הגבול".

הספר כתוב כ"סיפור בקולות", וכולל קטעים הכתובים בריתמוס שירי. ועם זאת, הוא אינו פואמה ולא מחזה.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נופל מחוץ לזמן”

רושם קורות העיר: בשעה שהם יושבים ואוכלים את ארוחת-הערב, נהפכות פתאום פניו של האיש. בתנועה חדה הוא הודף את הצלחת שלפניו. סכינים ומזלגות מצטלצלים. הוא קם ועומד, ונדמה שאינו יודע היכן הוא. האשה נרתעת בכיסאה. מבטו מרחף סביב לה ואינו נאחז, והיא – פעם אחת כבר פגע בה אסון – חשה מיד, הנה זה שוב, כבר נוגע בי, אצבעותיו הקרות בשפתיים שלי. אבל מה קרה? היא לוחשת בעיניה, והאיש מביט בה בתימהון –

 

– אני צריך ללכת.

– לאן?

– אליו.

– לאן?

– אליו, לשם.

– לַמקום שזה קרה?

– לא, לא. לשם.

– מה זה שם?

– לא יודע.

– אתה מפחיד אותי.

– רק עוד רגע אחד לראות אותו.

– אבל מה תראה עכשיו? מה נשאר לראות?

– אולי שם אפשר לראות? אולי אפילו לדבר אתו?

– לדבר?!

 

רושם קורות העיר: ועכשיו נפקחים שניהם, מתעוררים.

 

– הקול שלָך.

– זה חזר. גם שלךָ.

– כל-כך התגעגעתי לקול שלָך.

– חשבתי שאנחנו… שכבר אף-פעם לא –

– יותר מאשר לקול שלי, התגעגעתי לקול שלָך.

– אבל מה זה שם, תגיד לי? אין מקום כזה, אין שם!

– אם הולכים לשם, יש שם.

– ולא חוזרים משם, אף-אחד עוד לא חזר.

– כי רק מתים הלכו לשם.

– ואתה, איך תלך?

– אני אלך לשם חי.

– ולא תחזור.

– אולי הוא מחכה שנבוא אליו.

– הוא לא. כבר חמש שנים הוא רק לא ולא.

– אולי הוא לא מבין איך ויתרנו עליו ככה, מיד, ברגע שהודיעו לנו…

– תסתכל עלי. תביט לי בעיניים. מה אתה עושה לנו? זאת אני, אתה רואה? זה אנחנו, שנינו. זה הבית שלנו. המטבח. בוא, שב. אני אמזוג לך מרק.

 

איש:

יפֶה –

יפה כל-כך –

יפה

המטבח

ברגע הזה,

כשאת מוזגת מרק

וחם פה ורך, ואֵד

מכַסה את שמשת החלון

הקרה –

 

רושם קורות העיר: אולי בגלל שנות השתיקה הארוכות, קולו צרוד, דועך ללחישה. הוא אינו גורע ממנה עין. כל-כך הוא מסתכל בה, עד שידהּ רועדת.

 

איש:

ויפות מכל זרועותייך,

העגולות, הרכות.

החיים הם כאן,

יְקָרה,

לרגע שכחתי:

החיים הם בַּמָקום

שבו את

מוזגת מרק

מתחת לעיגול האור.

טוב שהזכרת:

אנחנו כאן

והוא שם,

וּגְבול-עולם

בין כאן

לשם.

לרגע שכחתי –

אנחנו כאן

והוא –

אבל אי-אפשר עוד –

אי-אפשר!

דויד גרוסמן נולד בירושלים ב-25 בינואר 1954.  למד פילוסופיה ותיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים. מהבולטים שבכותבי הפרוזה בישראל. ספריו תורגמו לשפות רבות, ופורסמו ברחבי העולם. בשנת 1984 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה והיה מועמד לפרס נובל לספרות. בתשע"ב זכה בפרס ברנר על ספרו "נופל מחוץ לזמן". נשוי ואב לשלושה. בנו, אורי, נפל במלחמת לבנון השניה.

 

מספריו:  מישהו לרוץ אתו /  בגוף אני מבינה / עיין ערך: 'אהבה' /  ספר הדקדוק הפנימי /  מומיק / הזמן הצהוב /  שתהיי לי הסכין /  נוכחים נפקדים / חיוך הגדי / אשה בורחת מבשורה / גן ריקי / רץ / נופל מחוץ לזמן / המוות כדרך חיים / יש ילדים זיגזג / השפה המיוחדת של אורי / דו קרב    

X