נוף גדול שומם | לרכישה באינדיבוק
נוף גדול שומם

נוף גדול שומם

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 192
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50
- 30
מיותר לכנות ספר של שֵל אסקילדסן יצירת מופת. כל טקסט שיצא מתחת ידו של הסופר הנורבגי הוא פיסת אמנות שנוגעת בקורא בזכות הדיוק והאיפוק שבה, לצד סגנונו הבטוח ועוצמתו הספרותית של הסופר.
"נוף גדול שומם" הוא הגשה שנייה בעברית מפרי עטו של אחד מגדולי הסופרים הנורבגים העכשוויים. "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" (סמטאות, 2011) פיתה את קהל הקוראים העברי, ועתה סוף סוף יוצא ספר נוסף.
גם בנוף גדול שומם דן אסקילדסן בסוגיות שמטרידות אותו דרך קבע: הבדידות, הזקנה, הקושי לתקשר עם הזולת, תחושת הניכור הקיומית, מערכות יחסים משונות וסיפורים שהחריגות בולטת בהם תמיד. באוסף סיפורים זה נפגוש של אסקילדסן צעיר יותר, שקוע בבעיות הזוגיות, בתשוקות מגונות ובחיפושים אישיים בעולם נטול אמונות. מעדן אמיתי לאוהבי ספרות.
בתיאבון!

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נוף גדול שומם”

בקרוב…

ההתנגשות

 

זמן מה עמד ליד החלון הפתוח והביט מטה אל המדרכה. היא הייתה ריקה, היה יום ראשון, שעת אחר צהריים מוקדמת, גם הוא היה ריק מבפנים, כאילו שממת המדרכה הזדחלה לתוכו, וכשאשתו שאלה מכיסאה בעומק החדר דבר מה שלא דרש ממנו יותר מתשובה של כן או לא, הוא לא ענה. כעבור רגע ממושך היא שאלה אותו מדוע אינו עונה. הוא לא ענה, הוא היה מדרכה שוממת. הוא יצא מהחדר, בלי להביט בה, וכשסגר את הדלת שמע אותה אומרת: "אנטון, נו, אנטון, מה קרה?" הוא עבר בכניסה וירד במדרגות, ארבעים ושמונה מדרגות שחוקות, ויצא אל אותו יום ראשון איום. פשוט הלכתי, חשב. ואז הוא נעשה מודע לחום ולאור השמש החזק, וחצה באלכסון את הכביש אל הצל במדרכה הנגדית. שם נעמד. הוא הרים את עיניו אל החלונות, הוא לא ראה אותה. הוא החל לצעוד, בצל הבניינים בני ארבע הקומות. אחרי מאה מטרים בערך הוא נעצר בצומת כדי לאפשר למכונית לבנה לעבור. מכונית אפורה הגיעה מהכיוון הנגדי, לבד ממנה לא הייתה כל תנועה בכביש. שתי המכוניות נסעו באטיות רבה. זה בטח משום שיום ראשון היום, חשב, ובגלל החום הגדול. כשהן הגיעו לצומת הן התנגשו זו בזו. המכונית האפורה פנתה ימינה, הלבנה פנתה שמאלה, והמכונית הלבנה התנגשה בדלת האחורית השמאלית של האפורה. המראה היה מבדח. הנהג במכונית האפורה החל לצעוק מילות גנאי מבעד לחלונו הפתוח.

— מה, לעזאזל, בן אדם! אתה לא רואה לאן אתה נוסע?

— לא ראיתי אותך.

— לא ראית אותי? לך לאלף עזאזל! איך יכולת לא לראות אותי?

— אני לא יודע. לא שמתי לב. אתה לא מצליח לפתוח את הדלת?

— לא, לעזאזל, היא ננעלה.

— תנסה את האחרת.

— תגיד לי, אתה חושב שאני מטומטם? אתה חושב שיש כאן שני מטומטמים?

— אני אומר לך שלא ראיתי אותך. אפילו לא בלמתי. בוא תראה בעצמך. אין פה סימני בלימה. ברור שאני האשם כאן, אבל לא יכולתי לעשות כלום.

— לא יכולת לעשות כלום! לא יכולת לעשות כלום? ממש חסר לך איזה בורג בראש, אה?

הוא השתחל למושב שליד הנהג ויצא מהמכונית. הוא ניגש לבחון את הנזק. הוא דפק באגרופו על ראשו. הנהג הפוגע ניגש אליו. אנטון הֶלְמַן לא קלט עוד מה הם אומרים. הוא החל לחזור באותה דרך שהגיע בה. הוא הזיע. הוא הרגיש שאבק דבק בפניו. אני מוכרח להתקלח, חשב. הוא הבחין באשתו נשענת על אדן החלון. הוא העמיד פנים שלא ראה אותה. אבל היא לא עשתה לי שום דבר רע, חשב. הלוואי שלא תקרא לי. הוא השפיל את עיניו אל המדרכה. היא לא יכולה לעשות דבר בקשר לזה. רק שלא תגיד משהו לפני שאני מתקלח. הוא חצה את הרחוב באלכסון ונכנס לבניין, עלה במדרגות. היא עמדה בכניסה.

— מה קרה, אנטון?

— שום דבר.

— כן, אנטון, משהו בטח קרה. לא ענית כשדיברתי אליך, במקום זה פשוט הלכת. תגיד לי מה קרה, אני מבקשת.

— לא קרה כלום. אני הולך להתקלח.

— בבקשה, אנטון. אתה מדאיג אותי כל כך. אני לא יודעת מה אני אמורה לחשוב.

— את לא אמורה לחשוב שום דבר. אני נכנס להתקלח.

 

הוא נכנס לחדר הרחצה. הוא פשט את בגדיו. אין מה לומר, חשב, היא לא הייתה מבינה, אין לה בתוכה תהום. הוא סובב את ידיות הברז וויסת את המים עד שהיו קרים כמעט לגמרי. הוא עמד תחת הקילוח הקר והחזק עד שקפא כל כך וכל מה שהיה מסוגל לחשוב עליו היה לעמוד בזה עוד קצת. ואז לא עמד בזה יותר. הוא סגר את הברז והתיישב על מכסה מושב האסלה. אני יכול לתלות את האשם בעובדה שיום ראשון היום, חשב. הוא ישב רגוע לגמרי במשך דקות ארוכות, לאחר מכן ניגב את שערו ולבש את בגדיו. היא הכינה קפה ושמה מסרקיות בשערה. היא הביטה בו וחייכה בעצב. הוא התעשת.

— זה עשה לי טוב, אמר והתיישב. היא מזגה קפה ובעודה מוזגת אמרה:

— נמאס לך ממני?

— נו, באמת, ורה, את תמיד חושבת שהכול קשור אלייך. זה בכלל לא היה קשור אלייך.

— יש לך מישהי אחרת?

— לא. הרי אז זה כן היה קשור אלייך.

— זה כן קשור אליי. לי לא ענית, פעמיים, וממני פשוט הסתלקת, בלי לומר מילה.

— זה קשור רק אליי. אליי ולימי הראשון הארורים האלה.

— אל תקלל, בבקשה.

— את יודעת טוב מאוד איך אני מרגיש לפעמים בימי ראשון.

— אלה הימים היחידים שיש לנו רק לעצמנו.

הוא לא ענה. כן, חשב. הוא הביט בה. היא הביטה בו.

— אתה לא עונה, אמרה.

— אין טעם. תודה על הקפה.

הוא קם על רגליו.

— אבל לא שתית אותו, אמרה.

— שתיתי, אמר.

— נו, אנטון, אל תהיה ילדותי. לא שתית אותו.

— ברור ששתיתי אותו.

 

 

 

הטיול של מרטין הנסן

 

הלכתי בכיוון הבית, ביום שישי בתחילת אוגוסט, בשעות אחר הצהריים המאוחרות. קודם לכן הרגשתי פתאום עייפות, כאילו סחבתי משהו כבד, אבל סך הכול עמדתי וקשרתי כמה שיחי פטל. כשהגעתי אל המדרגות התיישבתי על המדרגה השנייה מלמטה. חשבתי, ממילא אין אף אחד בבית. רגע לאחר מכן שמעתי קולות שבקעו מהסלון, ולפני שהספקתי לקום אמרה מונה, הבת שלי: אתה יושב פה? קמתי ואמרתי: חשבתי שאין אף אחד בבית. בדיוק עכשיו הגענו, אמרה. הגעתן? אמרתי. כן, אני וורה, אמרה. ורה ואני, אמרתי. ורה ואני, אמרה. התחלתי לעלות במדרגות. איפה אימא? אמרה. אצל סבא, אמרתי. חלפתי על פניה ונכנסתי לסלון, חשבתי: או איפשהו, אין לי מושג. מונה אמרה: ורה ואני יכולות לשבת בחצר? בטח, אמרתי. היא שאלה אם מותר להן לקחת פחית קולה. איפה היא? אמרתי. בשירותים, אמרה מונה. אמרתי שמותר לכל אחת לקחת פחית. עליתי לקומה השנייה ונכנסתי לחדר השינה. המיטה הזוגית הייתה מסודרת. כבר לא הייתי עייף. ורה, חשבתי, זאת לא זאת שתמיד מסתכלת בי במין מבט כזה? ניגשתי אל החלון הפתוח, ועמדתי שם כשהן חצו את המדשאה וניגשו לשולחן הגינה. חשבתי: היא בטח מבוגרת ממונה בשנתיים-שלוש לפחות. כעבור זמן מה הלכתי אל חדר העבודה והבאתי את המשקפת. ראיתי אותה בבהירות רבה, שעה ארוכה. לא השקפתי על מונה. חשבתי: את נראית טעימה. אחר כך נשכבתי במיטה. עצמתי עיניים ודמיינתי שאני לוקח אותה. זה לא היה קשה.

כעבור חצי שעה, כשישבתי בסלון ושתיתי כוס קפה וכוס קוניאק, שמעתי את אֶלי פותחת את הדלת במפתח. קמתי כדי שלא תראה שאני יושב בחוסר מעש. הוצאתי מילון ממדף הספרים ופתחתי בעמוד אקראי. היא נכנסה לסלון. הנה את, אמרתי. אוף, כן, אמרה, לא קל לעזוב אותו, אין לו אף אחד חוץ ממני. אני חושבת שלא נשאר לו עוד הרבה זמן. התיישבתי. מונה לא בבית? שאלה. היא בחצר, אמרתי, עם חברה. מצבו החמיר? אלי ניגשה אל החלון. אני לא בטוחה שמוצא חן בעיניי שמונה מסתובבת עם ורה הרבה כל כך, אמרה. באמת? אמרתי. היא מבוגרת ממנה בהרבה, היא בת שש עשרה כמעט, היא צריכה לבלות עם חברות בגילה. לא עניתי; לרגע לא הייתי בטוח שסילקתי את המשקפת מחדר השינה וזה עורר בי קצת אי נוחות. שאלתי אותה אם להביא לה כוס קפה, אבל היא שתתה לפחות שלוש כוסות בבית האבות, ולעומת זאת, כוס קוניאק לא הייתה מזיקה לה. כשהבאתי לה משקה אמרתי שאחי צלצל, שהוא רצה לדבר אתי על משהו. בגלל זה אתה שותה קוניאק? אמרה. לא עניתי. היא התיישבה על הספה. הגשתי לה את הכוס. הוא בא לכאן? אמרה. לא, מה פתאום, אמרתי, אני פוגש אותו במרכז העיר. ניגשתי לחלון. הבטתי במונה ובוורה ואמרתי: הפטל כמעט בשל. כן, אמרה. קשרתי את השיחים, אמרתי. השקית אותם? אמרה. ירד גשם לפני שלושה ימים, אמרתי. שמעתי שהיא מניחה את הכוס וקמה. הסתובבתי, הבטתי בשעון ואמרתי: טוב, אני מוכרח לזוז. אתה חוזר מאוחר? אמרה. לא יודע, אמרתי.

כשהגעתי למרכז העיר הרגשתי קצת אבוד. אני יוצא לבדי לעתים רחוקות ואין לי מקום קבוע שאני יושב בו. אחרי ששוטטתי ברחובות במשך זמן מה קניתי עיתון ונכנסתי לבר של מלון "נורבגיה". הוא היה ריק. הזמנתי בירה ופרשתי את העיתון על השולחן לפניי. ניסיתי לחשוב מה היה הדבר שאחי רצה לדבר אתי עליו, אבל לא הצלחתי להעלות על דעתי דבר. דפדפתי בעיתון בעודי חושב: צריך פשוט להניח לכול לקרות באופן טבעי, אין טעם לנסות לעצור משהו.

עזבתי את הבר כעבור שעה; הייתי מבוסם קלות וקצת עליז. באחד הרגעים בשרשרת המחשבות שלי נזכרתי במשהו שאבי היה אומר לי, כשבילדותי לא קיבלתי דבר מה שרציתי ואמרתי: אני רוצה! הוא אמר: הרצון שלך נמצא בכיס המכנסיים שלי, ועכשיו, בראשונה, תהיתי מה הקשר לכיס המכנסיים שלו.

בעודי הולך והופך בבעיה השולית הזאת — מה יש לרצון שלי לעשות בכיס המכנסיים של אבא; האם גם הרצון שלו היה שם? — הגעתי לאזור בעיר שאני לא מגיע אליו כמעט, וכשעיניי נחו על שלט של פאב ששמו "ג'וני", התעורר בי הדחף שהשלט התכוון לעורר, ונכנסתי. המקום הכיל בר ארוך ושלושה-ארבעה שולחנות קטנים. כל השולחנות היו תפוסים. ניגשתי אל הבר והזמנתי ויסקי; לא תכננתי להישאר הרבה. קרח? שאל הברמן. נקי, עניתי. גבר ניגש לבר. הוא דיבר אליי, אמר: תודה על הפעם שעברה. הבטתי בו. חשבתי שאולי ראיתי אותו כבר. תודה לך, אמרתי. אז אתה מזהה אותי? אמר. כן, אמרתי. איזה ערב זה היה, מה? אמר. כן, אמרתי. אתה גר כאן? אמר. כאן? אמרתי. כן, כאן בעיר? אתה יודע את זה, אמרתי. לא, לא ידעתי, אמר. אה, אולי לא אמרתי את זה, אמרתי. גמרתי את המשקה שלי. אני יושב שם, אמר, בוא תשב ונפטפט קצת. אמרתי שאני מוכרח ללכת, שאני כבר מאחר, אני צריך לפגוש את אחי. כמה חבל, אמר. בפעם אחרת, אמרתי. כן, אמר, תמסור דרישת שלום למריה, כך קוראים לה, לא? כן, אמרתי. ואז הלכתי. הרגשתי פיכח לגמרי. תהיתי אם הוא יפגוש אי פעם את ההוא שהוא חשב שפגש.

המשכתי ללכת ולשוטט ברחובות; השעה הייתה רק תשע וחצי, ולא התחשק לי לחזור הביתה. אבל גם לא היה לי חשק למשהו אחר. הלכתי לגשר והרחקתי עד לתחנת הרכבת. אנשים אחדים עמדו על הרציף וחיכו לרכבת הנוסעת דרומה. קול שבקע מהרמקולים הכריז שהרכבת מאחרת בשמונה דקות. נכנסתי למסעדה שבתחנה, קניתי חצי ליטר בירה בבר והתיישבתי בשולחן צמוד לחלון. הספקתי לרוקן את הכוס שלי לפני שהרכבת הגיעה לרציף. כשהיא יצאה הלכתי לשירותים. כנראה עמד מישהו באחד התאים וחיכה לקורבן. הרגשתי מכה בראש, אחר כך שום דבר, עד שהתעוררתי, לבדי, על הרצפה. הקאתי ונפתחה הדלת. רציתי לקום. שמעתי קול צועק משהו. חשבתי שהוא חושב שאני שיכור ורציתי לומר משהו, אבל לא הצלחתי. אני לא זוכר הכול. לא ניסיתי לקום שוב. כעבור זמן קצר הרימו אותי ועזרו לי לצאת מהשירותים ולהיכנס לתוך משרד. הושיבו אותי על כיסא. היה לי קיא על המעיל. התביישתי. נסעתי לבית החולים באמבולנס. רופא האיר בפנס לתוך העיניים שלי ולתוך האוזניים שלי ושאל שאלות שעניתי עליהן, ואז הלך. נשארתי לשכב ולהביט בתקרה, ואז הוא חזר ושאל איך אני מרגיש. אמרתי שהראש שלי כואב. אני לא מתפלא, אמר, יש לך זעזוע מוח קל. שאלתי אם אני יכול לצלצל הביתה כדי לבקש מאשתי לאסוף אותי. רק רגע, אמר ויצא. התיישבתי. אחות נכנסה ועמה המעיל שלי והחולצה שלי; הקאתי גם עליה. ניקינו את הגרוע מכול, אמרה. תודה, אמרתי. יש טלפון ציבורי בצד ימין במסדרון, אמרה. אין לי כסף, אמרתי. אה, נכון, אמרה. היא הלכה. לבשתי את החולצה. היא חזרה והביאה טלפון אלחוטי והשאירה אותי לבדי. הקשתי את המספר. חיכיתי זמן רב עד שאלי ענתה. זה אני, אמרתי, תהיתי אם מתחשק לך אולי לאסוף אותי, אני בבית חולים, בטיפול נמרץ, לא קרה משהו נורא, אבל גנבו לי את הארנק ויש לי… בטיפול נמרץ? אמרה. כן, אמרתי. אוי, מרטין, אמרה. לא קרה משהו נורא, אמרתי. אני באה, אמרה.

היא הגיעה כעבור חצי שעה. היא הייתה רגועה לגמרי; על פניה הייתה אותה הבעה רכה שיש לה לפעמים כשהיא ישנה. היא ליטפה את לחיי. היא אמרה שהיא דיברה עם הרופא. לבשתי את המעיל. היא הביטה במעיל. הקאתי, אמרתי. אני יודעת, אמרה. הלכנו דרך המסדרון ודרך חדר ההמתנה ויצאנו אל המכונית. לא היית עם ויליאם? אמרה. לא, אמרתי, הייתי לבד. היא לא הוסיפה לדבר. הראש שלי הלם. הייתי לבד כל הערב, אמרתי. היא לא ענתה. חצינו את הגשר וחלפנו על פני מלון "נורבגיה". הוא לא הגיע? אמרה. הוא לא צלצל, אמרתי. כעבור זמן מה סובבתי את ראשי והבטתי בה; היא העמידה פנים שהיא לא שמה לב. כשהיינו כבר קרובים לבית היא אמרה: אתה מנצל את המצב כדי לספר לי משהו שלא היית מצליח לספר לי במצב אחר? אני רק אומר את הדברים כפי שהם, אמרתי. כן, ברור, אמרה, אבל למה? בשביל מה הכנות הפתאומית הזאת? לא עניתי. היא נכנסה בשער ועצרה מול הכניסה לחניה המקורה. יצאתי מהמכונית וניגשתי אל דלת הכניסה לבית. פתחתי אותה במפתח ונכנסתי. מזגתי לי כוס קוניאק ורוקנתי אותה בלגימה. מה אתה עושה? אמרה מאחורי גבי. הראש שלי כואב, אמרתי. הרופא אמר שאסור לך לשתות אלכוהול, אמרה. אולי תבוא לישון פשוט? לא ידעתי מה לעשות. ואז ידעתי שלא חשוב מה אעשה. טוב, אמרתי.

שכבתי זמן מה במיטה עד שהיא הגיעה לחדר השינה. היא כיבתה את האור לפני שהתפשטה, אף על פי, ואולי מפני שראתה שאני עוד ער. היא לא אמרה דבר לפני ששכבה במיטה, ואז אמרה: סיפרתי למונה שהיית אמור לפגוש את ויליאם. אני מניחה שלא תתנגד לספר לה שהוא לא הגיע. לא עניתי. נכון? אמרה. נכון, אמרתי. לילה טוב, אמרה. לילה טוב, אמרתי.

חלף זמן עד שנרדמתי. חשבתי על הדברים שאמרה: בשביל מה הכנות הפתאומית הזאת? ואז חשבתי: מה היא יודעת עליי שאני לא יודע שהיא יודעת?

כשהתעוררתי היא כבר הספיקה לקום. ניסיתי להמשיך לישון. הראש שלי כאב. השעה הייתה אחרי תשע. הייתי מוכרח ללכת לשירותים, והלכתי בצעדים הכי שקטים שיכולתי כדי שהיא לא תשמע אותי. לא הורדתי את המים באסלה. נשכבתי שוב במיטה, אבל לא הצלחתי להירדם. קמתי והצצתי מבעד לווילון וראיתי את אלי ואת מונה יושבות ליד שולחן הגינה ואוכלות ארוחת בוקר. התלבשתי בזריזות וירדתי אליהן. מונה רצתה לדעת הכול. אלי הלכה להביא לי כוס תה. מונה לא הבינה מדוע הייתי במסעדה של תחנת הרכבת. הסברתי לה. אז בעצם דוד ויליאם אשם, אמרה. אבל לא הייתי מוכרח ללכת דווקא לשם אם הוא לא בא, אמרתי. כן, אבל בכל זאת, אמרה. לא עניתי. היא המשיכה לשאול שאלות. אלי הביאה את התה; היא התיישבה. האמבולנס הפעיל את הצופר? שאלה מונה. אני חושב שלא, אמרתי. ואת האור הכחול המהבהב? אמרה. תני לאבא לאכול קצת, אמרה אלי. אני לא יודע, אמרתי. אחר כך היה שקט במשך זמן מה. ואז מונה דיברה על משהו שהיא צריכה לעשות לפני שהיא הולכת לים, ואלי שאלה עם מי היא תהיה שם. ורה, אמרה מונה, ואני חיכיתי שאלי תאמר משהו, אבל היא לא אמרה. מי זאת ורה? אמרתי. נו, אתה יודע, אמרה מונה, זאת שהייתה כאן אתמול. אה, כן, אמרתי. אלי לא אמרה דבר. מונה קמה והלכה. עכשיו תורנו, חשבתי בלבי, אבל אלי רק שאלה איך אני מרגיש. עניתי שאני מרגיש טוב, חוץ מכאב ראש קל. יופי, אמרה. היא קמה והחלה לפנות את השולחן; על המגש היה מקום רק לחלק מהדברים. הבטתי אחריה כשחצתה את המדשאה וחשבתי; היא אפילו לא שאלה כמה כסף היה בארנק. ואז נזכרתי איך ליטפה את לחיי, וכשהיא חזרה רציתי לומר דבר מה, אבל היא הקדימה אותי. היא שאלה אם סיפרתי למונה שוויליאם לא הגיע. כן, אמרתי, והיא חשבה שהוא אשם במה שקרה. ומה עוד? אמרה. לא כלום, אמרתי. לא, כי לא יכול להיות שזה מטריד אותך, אמרה, טבעי ששקר גורר אחריו שקר נוסף. זה לא מה שאת חושבת, אמרתי. מה אתה יודע על מה שאני חושבת? אמרה. ספר לי מה אתה חושב שאני חושבת. לא עניתי. היא פינתה את יתר הדברים מעל השולחן בתנועות נוקשות, ואז אמרה: תגיד לי, זה היה ברגע של חולשה או ברגע של חוזק שחשפת את השקר על ויליאם? לא עניתי. היא הלכה. אני חשבתי: שתלך לעזאזל.

כעבור זמן מה קמתי, חלפתי על פני שיחי הפטל והמשכתי למקום היחיד בחצר שלא רואים אותו כשמביטים מהבית. לא מצאתי תשובה לשאלה האחרונה שלה. התיישבתי על הגזע שנשאר מעץ הלבנה הגדול והחולני שכרתנו לפני ארבע שנים; ישבתי בפניי אל שיחי הברושית שפנו אל השביל האחורי; דרך אחד החריצים בשיח ראיתי מוט שבור של הגדר שאלי טרם גילתה, ושעוד לא היה לי כוח להחליף, ופתאום התחוור לי שהשתיקות שלי ואי אמירת האמת שלי היו תנאי לחופש שלי ושההודאה שלי במכונית סך הכול נבעה מאדישות נסיבתית שלא היה לה כל קשר לכנות.

בעודי מרומם מההארה, קמתי וחזרתי אל שולחן הגינה. דלת המרפסת הייתה פתוחה. תכננתי לומר לה שאני מצטער שזה לא היה נכון שקבעתי להיפגש עם ויליאם. בדיוק אז היא יצאה אל המרפסת. אני נוסעת לאבא, קראה, ואז הלכה.

נשארתי לשבת עד שהייתי בטוח שהיא הלכה, ואז נכנסתי לבית, סגרתי ונעלתי את דלת המרפסת ועליתי אל חדר השינה. השלכתי מעליי את הסנדלים ונשכבתי במיטה. חשבתי על כך שהיא אמרה: אוי, מרטין, ושליטפה את לחיי. כעבור זמן מה שקעתי בנמנום קל רצוף תמונות: נופים מתחלפים שלא ראיתי מעודי ושלא היה בהם דבר מפחיד ושבכל זאת מילאו אותי אי שקט חזק או חרדה, עד כדי כך שהייתי מוכרח לקום ולהתהלך הלוך ושוב בחדר. זה עזר. זה תמיד עוזר. אבל לא חזרתי לשכב.

זמן מה אחרי שאלי חזרה הביתה — לא דיברנו זה אל זה, היא עמדה ליד חלון המטבח והשקיפה החוצה — ניגשתי אליה ונגעתי בה בעדינות ואמרתי שאני מצטער על שאמרתי שאני הולך לפגוש את ויליאם. כן, כן, אמרה. החזרתי את ידי אליי. לא היה לזה כל קשר אלייך, אמרתי. באמת, מרטין, אמרה. לא ידעתי מה עוד לומר, אבל לא הלכתי. היא הסתובבה אליי והביטה בי. הבטתי בה חזרה. לא הצלחתי לפענח את מבטה. זה לא משנה כלום, אמרה. לא, חשבתי בלבי. נכון? אמרה. נכון, אמרתי.

של אסקילדסן נולד בשנת 1929, בעיירה מַנדַל אשר בדרום נורווגיה. אף שפרסם את ספרו הראשון כבר בשנת 1953, יצירותיו זכו להכרה עולמית רחבה רק לקראת סוף שנות השמונים עם פרסום קובץ הסיפורים מחשבה פתאומית משחררת. כבר בתחילת דרכו זכה לשבחים רבים בקרב קוראים ומבקרים בעיר אוסלו, בעוד שבעיירת הולדתו נחשבו יצירותיו בלתי מוסריות ובשל כך הוחרמו ממדפי הספריות. קולו המינימליסטי והפשוט לכאורה טומן בחובו מידה נדיבה של אירוניה והבנה בסיסית ועמוקה בנפש האדם. תפיסתו הישירה של החיים כפי שהם הופכת תחת קולמוסו לחגיגה ספרותית. אסקילדסן זכה באינספור פרסים ספרותיים במולדתו ומחוצה לה, וספריו תורגמו ליותר מחמש עשרה שפות. בין ספריו הבולטים מחשבה פתאומית משחררת (1987), נוף אדיר ונטוש (1991) והכלבים מסלוניקי (1996). בשנת 2006 נבחר הספר רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל (1983), לספר הנורווגי הטוב ביותר שיצא לאור בעשרים וחמש השנים האחרונות.

X