נוסעת מעבר לאוקיינוס | לרכישה באינדיבוק
נוסעת מעבר לאוקיינוס

נוסעת מעבר לאוקיינוס

שנת הוצאה: 05/2015
מס' עמודים: 354
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 79
- 39

דיאנה גבלדון ממשיכה לספר את סיפור אהבתם של קלייר רנדל וג'יימי פרייזר, שהתחיל ברומן נוכרייה, שכבר הפך לקלאסיקה, ונמשך בשפירית בענבר. הסיפור הסוחף נע בין שדות הקרב של סקוטלנד במאה השמונה־עשרה לבין איי הודו המערבית האקזוטיים. כשאיאן הצעיר נחטף על ידי שודדי ים, ג'יימי וקלייר יוצאים למסע חיפוש חוצֵה אוקיינוס עד לאיי הודו המערבית על מנת להציל את חייו. מסע בים הפתוח שכרוך בסיכונים עצומים — מגיפת טיפוס, סערות הרסניות, פרידה כפויה ואיחוד — ובניסיון קריטי לפצח את מהותו של המסע בזמן. דיאנה גבלדון, בעלת תואר שני בביולוגיה ימית ותואר דוקטור באקולוגיה, לימדה שתים־עשרה שנים באוניברסיטה לפני שפנתה לכתיבת סיפורת במשרה מלאה. היא חיה בסקוטסדייל, אריזונה, עם בעלה, שלושת ילדיהם ובעלי חיים רבים. עד כה נמכרו בעולם 26 מיליון עותקים! של ספריה. הסדרה נוכרייה עוּבּדה לסדרת טלוויזיה מצליחה. "פרק סיום מנצח לסאגה המפוארת של מסע בזמן. אגדה ספרותית־היסטורית־רומנטית אחת ויחידה!"      פבלישרס ויקלי "קריאה עוצרת נשימה מהעמוד הראשון ועד האחרון! אקורד סיום מנצח לסיפור אהבתם של ג'יימי וקלייר!"        אריזון טריביון

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נוסעת מעבר לאוקיינוס”

בקרוב…

ארד לי אל הים

"זו תהיה ה'ארתֵמיס'," אמר ג'ארד. הוא סגר את מכסה המכתבייה הניידת שלו וחיכך את מצחו המקומט בכף היד. כאשר הכרנו, בן־דודו של ג'יימי היה כבן חמישים. כעת היה בן שבעים ומשהו, אבל פניו הנוקשות עם האף המזדקר, גופו הצנום ויכולתו לעבוד ללא הרף לא השתנו. רק שערו העיד על גילו, ומה שהיה פעם גלים שחורים, היה כעת לבן בוהק, קשור בסרט משי אדום מאחורי עורפו.
"היא חד־תורנית ממוצעת בגודלה עם צוות של כארבעים איש," הוסיף. "כבר מאוחר בעונה, ולא נמצא משהו טוב יותר, כי כל אנשי הקריביים כבר יצאו לפני חודש. גם ה'ארתמיס' היתה יוצאת עם השיירה שהפליגה לג'מייקה אם לא היתה חייבת להישאר לתיקונים."
"אני מעדיף את אחת האוניות שלך ואת אחד מרבי־החובלים שלך," אמר לו ג'יימי. "הגודל שלה לא משנה."
ג'ארד זקף גבה ספקנית. "באמת? נראה לי שזה ישנה לך יותר מכפי שאתה חושב כשתהיה בלב ים. בעונה הזאת של השנה הים צפוי להיות גלי מאוד, ואונייה קטנה תקפץ עליו כמו פקק שעם. תרשה לי לשאול אותך, איך עברה עליך חציית התעלה בספינת דואר קטנה, ג'יימי?"
פניו של ג'יימי, שכבר היו קודרות ועגומות ממילא, התקדרו עוד יותר. הוא היה איש־יבשה מושלם, שלא סתם סבל ממחלות ים. הן היו גומרות אותו לגמרי. הוא הקיא כל הדרך מאינוורנס לנמל לה האבר, למרות שמזג האוויר והים היו רגועים למדי. עכשיו, שש שעות אחרי שירדנו מהספינה וישבנו לבטח במחסניו של ג'ארד, על היבשה, ליד המזח, שפתיו עדיין היו חיוורות, ועיגולים שחורים עיטרו את עיניו.
"אני אסתדר," אמר קצרות.
ג'ארד סקר אותו במבט ספקני. הוא ידע איך ג'יימי מגיב לכלֵי שיט. האיש לא יכול להציב כף רגל על סיפון בלי שצבעו ישתנה לירוק. עצם המחשבה לחצות את האוקיינוס בספינה קטנה שמיטלטלת ללא הרף במשך חודשיים־שלושה עלולה לגרום סחרחורת גם לאנשים העמידים ביותר. דעתי שלי לא היתה נוחה כבר זמן־מה.
"טוב, אז אני מבין שאין ברירה," נאנח ג'ארד, מבטא בקול את מחשבותי. "לפחות תהיה לך רופאה צמודה," הוסיף וחייך אלי. "כלומר, בתנאי שאת מצטרפת אליו, יקירתי."
"בהחלט כן," הכרזתי. "כמה זמן ייקח להכין את הספינה להפלגה? הייתי רוצה למצוא בית מרקחת טוב ולמלא את ארון התרופות שלי לפני שנצא לדרך."
ג'ארד כיווץ את שפתיו. "שבוע, בעזרת אלוהים," אמר. "ה'ארתמיס' נמצאת עכשיו בבילבאו. היא מובילה עורות מעובדים מספרד ומטען נחושת מאיטליה. היא אמורה לפרוק כאן הכול ברגע שתגיע, מחרתיים כנראה, בתנאי שהרוח תאיר לה פנים. בינתיים עוד אין לי רב־חובל להפלגה הזאת, אבל חשבתי על מישהו טוב. אני צריך לנסוע לפריז להביא אותו, וזה ייקח לי יומיים לכל כיוון. נוסיף עוד יום להעמסת הציוד, למילוי מכלי המים ולכל שאר הסידורים הקטנים, והיא אמורה להיות מוכנה לצאת לדרך בעוד שבוע בדיוק."
"כמה זמן נמשכת הפלגה לאיי הודו המערבית?" שאל ג'יימי. המתיחות שחש ניכרה היטב בפניו ובגופו. המסע והמנוחה הקצרים לא הועילו לו. הוא נותר דרוך כמיתר של קשת, וכנראה כך יישאר עד שנמצא את איאן הצעיר.
"בעונה זה לוקח חודשיים," אמר ג'ארד במצח מודאג, "אבל העונה נגמרה לפני חודש. אם תיפלו על גלי החורף הגדולים, זה עלול להימשך אפילו שלושה חודשים, אולי יותר."
או שלא תגיעו בכלל. אבל ג'ארד, ימאי בעברו, האמין באמונות טפלות, או שהיה זהיר בלשונו איתנו — כך או כך, הוא העדיף שלא לבטא את החשש הזה. למרות זאת הבחנתי בכף ידו נוקשת על שולחן העץ שלו, ליתר ביטחון.
הוא גם לא העלה את המחשבה השנייה שהעסיקה אותי: לא היתה לנו כל הוכחה של ממש לכך שהאונייה הכחולה אכן הפליגה לאיי הודו המערבית. בידינו היו רק רישומים שג'ארד קיבל ממנהל נמל לה האבר, ולפיהם האונייה הזאת — ששמה "ברוחה",1 כראוי וכיאה — ביקרה כאן פעמיים בחמש השנים האחרונות, ובשתי הפעמים ציינה שנמל הבית שלה הוא ברידג'טאון שבאי ברבדוס.
1    ספרדית: מכשפה.

"ספר לי עוד עליה, על האונייה שלקחה את איאן הצעיר," אמר ג'ארד. "איך היא שטה? גבוה במים, או שקועה כאילו עמוסה במטען כבד לקראת הפלגה?"
ג'יימי עצם את עיניו בריכוז, ואז פקח אותן והינהן. "היא היתה כבדה, אני בטוח. חרכי הירי של התותחים היו לא יותר משני מטרים מעל המים."
ג'ארד הינהן בשביעות רצון. "יפה. זה אומר שהיא היתה בדרך להפלגה, ולא בחזרה לנמל. שלחתי הודעות לכל הנמלים הגדולים בצרפת, פורטוגל וספרד. אם יהיה לנו מזל, נגלה מאיזה נמל היא יצאה, והרישומים בו יגידו מה היעד שלה." שפתיו התכווצו ונטו מטה לפתע. "כמובן, אם לא מדובר באוניית פיראטים שמפליגה עם מסמכים מזויפים."
סוחר היין הקשיש הזיז הצדה את המכתבייה הניידת, העשויה עץ מהגוני שהשחיר מרוב שנים, וקם על רגליו בתנועה זריזה.
"טוב, זה כל מה שאפשר לעשות כרגע. בואו נלך לבית שלי. מתילד ודאי כבר הכינה לנו ארוחת ערב. מחר נעבור על שטרי המטען וההזמנות, ואשתך תוכל בינתיים למצוא את צמחי המרפא שלה."
השעה היתה כמעט חמש, ובחוץ כבר שררה חשכה חורפית. שני עוזרים של ג'ארד חיכו לנו בכניסה למחסן כדי ללוות אותנו הביתה, מצוידים בלפידים להאיר את דרכנו הקצרה וחמושים באלות. לה האבר היתה עיר נמל משגשגת, אבל אזור הנמל לא היה המקום הנכון לשוטט בו בשעות החשכה, בעיקר אם אתה מוּכּר באזור כסוחר יין עשיר.
למרות שהייתי מותשת מחציית תעלת לה מאנש, מהלחות הכבדה ומריח הדגים העז ששרר שם, ולמרות שהרעב כירסם בי, הרגשתי מאוששת מעט במהלך ההליכה בעקבות הלפידים בסמטאות האפלות והצרות. הודות לג'ארד לפחות היה לנו סיכוי למצוא את איאן הצעיר.
ג'ארד הסכים עם דעתו של ג'יימי, שאם הפיראטים מה"ברוחה" — כך לפחות חשבתי אני עליהם — לא הרגו את איאן מיד, סביר להניח שישמרו עליו מכל פגע. באיי הודו המערבית גבר צעיר ובריא, בלי קשר לגזעו, יכול להימכר כעבד תמורת מאתיים פאונד — סכום נאה במושגי הימים ההם.
אם בכוונתם להפיק רווח כזה, ואם נצליח אנחנו לברר לאיזה נמל הם מפליגים, מציאת הנער והצלתו אמורות להיות מבצע קל יחסית, אבל משב רוח קרה וטיפות שהחלו לצנוח מהעננים הכבדים מעלינו העכירו מעט את מצב רוחי האופטימי. הם הזכירו לי שגם אם לא נתקשה לאתר את איאן כשנגיע לאיי הודו המערבית, ה"ברוחה" וה"ארתמיס" צריכות קודם כול להגיע לשם, וסופות החורף עמדו להתחיל בקרוב.
***

הגשם התחזק במשך הלילה, מתופף בעוצמה על גג הרעפים שמעלינו. בימים כתיקונם היה הצליל הזה יכול להרגיע את נפשי ולהרדים אותי. אך לאור הנסיבות, הפעימות העמומות נשמעו לי מאיימות, מרתיעות.
למרות שהארוחה היתה משביעה ולוּותה ביינות המשובחים של ג'ארד, התקשיתי להירדם. בעיני רוחי ראיתי שוב ושוב מפרשים ספוגי מים וגלי אוקיינוס ענקיים. התנחמתי בעובדה שדמיונותי המאיימים הפריעו רק לי לישון. ג'יימי לא עלה איתי לחדר השינה, אלא נשאר למטה לשוחח עם ג'ארד על ההכנות למסע שלנו.
ג'ארד היה מוכן לסכן אונייה ורב־חובל כדי לעזור לנו בחיפושינו. ג'יימי הסכים בתמורה לשמש ממונה על המטען, מי שמתפקידו לפקח על העמסה ופריקה של המטען ועל מכירתו וחלוקתו. ג'ארד הסביר שרב־החובל וצוות האונייה אחראים רק להפלגה. מישהו מטעמו צריך להתלוות אליהם כדי להשגיח על מה שנמצא בבטן האונייה. במקרה של סכנה למטען, הממונה עליו הוא בעל הסמכות הבכיר, ועמדתו גבוהה מזו של רב־החובל.
כך הוסכם. ג'ארד היה מוכן לקחת על עצמו סיכון כדי לעזור לבן ארצו ולמשפחתו, אבל לא היתה שום סיבה שלא ינסה להרוויח משהו מכך. הוא מיהר לארגן אפוא מבחר סחורות שיועמסו על האונייה שלנו בלה האבר ובבילבאו. משם אנחנו אמורים להפליג לג'מייקה ולפרוק את המטען, ואז להעמיס את ה"ארתמיס" בחביות של רום מתוצרת מטעי קני הסוכר של חברת "פרייזר וסי" בג'מייקה.
את הדרך חזרה נעשה רק כאשר יבשילו שוב התנאים לחציית האוקיינוס האטלנטי, בסוף אפריל או בתחילת מאי. בפרק הזמן בין פברואר, שאז נגיע לג'מייקה, למאי, כשנחזור לסקוטלנד, תעמוד ה"ארתמיס" על צוותה לרשותו של ג'יימי כדי שנוכל להפליג לברבדוס — או למקומות אחרים — ולחפש את איאן. שלושה חודשים. קיוויתי שזה יספיק לנו.
הסידור היה נדיב מאוד כלפינו. עם זאת, ג'ארד — סוחר יינות שבילה שנים רבות בגלות בצרפת — היה עשיר דיו לעמוד באובדן אונייה אחת, מה שיגרום לו נזק, אבל לא יפגע בו אנושות. כמו כן לא חמקה מעיני העובדה שבעוד שג'ארד מסכן חלק קטן מהונו, אנחנו עומדים לסכן את חיינו.
נדמה שהרוח שככה מעט, ושוב לא ייבבה בארובה בעוצמה כמקודם. כיוון שהשינה עדיין חמקה ממני, קמתי מהמיטה, התעטפתי בשמיכה כדי לשמור על חום גופי והלכתי אל החלון.
השמים היו מנומרים באפור עמוק, ושוליהם של ענני הגשם שנעו בזריזות על פניהם זהרו באור הירח שנחבא מאחוריהם. זרזיפי מים זרמו על זגוגית החלון. למרות העננות, סיפק הירח די אור שאוכל לזהות את תורני האוניות הצמודות למזח במרחק של כמה מאות מטרים מחלוני. הם התנודדו כה וכה עם מפרשיהם, שהיו מקופלים להגנתם מפני הסופה ועלו וירדו במקצב סוער עם הגלים שנידנדו את האוניות העוגנות. בעוד שבוע אפליג באחת מהן.
לפני שיצאתי לדרכי לכאן, לא העזתי אפילו לחשוב איך ייראו חיי אחרי שאמצא את ג'יימי, או אם לא אמצא אותו בסופו של דבר. ואז מצאתי אותו וחוויתי ברצף מהיר חיים כאשתו של בעל בית דפוס, הפָּעיל בעולמות הספרותיים של אדינבורו, חיי סכנה ובריחה כגבירת המבריח, וחיים מלאי תעסוקה ושלווה בחווה הררית, שאותה הכרתי מהביקור הקודם ואהבתי מאוד.
עכשיו, בהמשך מיידי לרצף הזה, נמחקו כל סוגי החיים האלה, ושוב ניצבתי בפני עתיד לא ידוע.
למרבה הפליאה, העתיד הזה לא הלחיץ אותי, אלא דווקא הלהיב אותי. במשך עשרים שנה ניהלתי חיים מיושבים, מקובעת כמו חזזית על סלע לחיבור שלי לבריאנה, לפרנק ולמטופלים שלי. הגורל ומעשי ידי ניתקו אותי מכל זה, וכעת הרגשתי מיטלטלת בחופשיות על הגלים, נתונה לחסדיהם של כוחות גדולים ממני בהרבה.
נשיפותי יצרו גוש של אדים על החלון. ציירתי בו באצבע לב קטן, כמו שעשיתי בשביל בריאנה בבקרים הקרים. אחר כך כתבתי את ראשי תיבות שמה בתוך הלב — בא"ר, בריאנה אלן רנדל. האם היא עדיין קוראת לעצמה רנדל, תהיתי, או שמא העדיפה את השם פרייזר בשלב זה? היססתי לרגע ואז הוספתי עוד שתי אותיות בתוך הלב — ג' ו־ק'.
עדיין עמדתי ליד החלון כאשר הדלת נפתחה וג'יימי נכנס.
"את עוד ערה?" שאל שאלה מיותרת למדי.
"הגשם הפריע לי לישון." ניגשתי אליו וחיבקתי אותו, שמֵחה על מוצקותו החמימה, שכמו פוגגה את קור הלילה העגמומי.
הוא חיבק אותי ולחיו נחה על שערי. עלו ממנו ריח קלוש של מחלת ים וריח חזק הרבה יותר של נרות שעווה ודיו.
"כתבת משהו עכשיו?" שאלתי.
הוא הביט בי בתדהמה. "כן, איך את יודעת?"
"נודף ממך ריח דיו."
הוא חייך קלות, התרחק ממני מעט וליטף את שערי. "יש לך חוש ריח כמו לחזירים האלה שמאתרים פטריות כמהין, סאסנך."
"אוי, תודה רבה. איזו מחמאה מתוקה," אמרתי. "מה כתבת?"
החיוך נעלם מפניו. הוא נראה עייף וסחוט.
"מכתב לג'ני," אמר. הוא ניגש אל השולחן, הסיר את מעילו והחל לפתוח את כפתורי החולצה ולהוריד את צווארון המלמלה. "לא רציתי לכתוב לה לפני שפגשנו את ג'ארד. עכשיו יכולתי לספר לה מה התוכניות שלנו ואילו אפשרויות יש לנו להחזיר את איאן הביתה בשלום." עווית חלפה בפניו. "אלוהים יודע מה היא תעשה כשתקבל את המכתב. אנחנו, תודה לאל, נהיה עמוק בלב ים כשזה יקרה," הוסיף ביבושת והסיר מעליו את חולצת הפשתן.
בוודאי לא היה לו קל לחבר מכתב כזה, חשבתי, אבל ניכר בו שהכתיבה הקלה עליו. הוא התיישב כדי להסיר את נעליו וגרביו, ואני ניגשתי אליו ופרמתי את הסרט שקשר את שערו.
"אני שמח שלפחות גמרתי עם הכתיבה," אמר והידהד את מחשבותי. "פחדתי לספר לה יותר מכל דבר אחר."
"סיפרת לה את האמת?" שאלתי.
הוא משך בכתפיו. "כמו תמיד."
רק לא בקשר אלי, חשבתי אבל לא אמרתי דבר. במקום זאת התחלתי לעסות את כתפיו ולהרפות את שריריו התפוסים.
"מה עשה ג'ארד עם אדון וילובי?" שאלתי. העיסוי הזכיר לי את הסיני הקטן. הוא ליווה אותנו כשחצינו את התעלה ונצמד לג'יימי כמו צל. ג'ארד, שכבר ראה הכול על הרציפים, קיבל את הופעתו של אדון וילובי בשלוות נפש, קד לעברו קידה עמוקה ואמר לו כמה מילים במנדרין. סוכנת הבית שלו, לעומת זאת, היתה הרבה יותר חשדנית למראה האורח המוזר.
"אני חושב שהוא הלך לישון באורווה," אמר ג'יימי ופיהק. הוא התמתח בנחת. "מתילד אמרה שהיא לא רגילה שיש כופרים בבית, ושאין לה שום כוונה להתחיל להתרגל עכשיו. היא התיזה מים קדושים על כל המטבח אחרי שהוא אכל שם ארוחת ערב." הוא הרים את מבטו וראה את הלב הקטן שציירתי על החלון, שהשחיר כעת כנגד הזכוכית המעורפלת. הוא חייך.
"מה זה?"
"סתם שטות," אמרתי.
הוא אחז בידי הימנית, ואגודלו ליטף את הצלקת הקטנה בבסיס האגודל שלי, מרגיש את האות ג' שהוא חרת במו ידיו בסכין שלו זמן קצר לפני שעזבתי אותו, לפני קאלודן.
"לא שאלתי בכלל אם את רוצה להצטרף אלי. אני יכול להשאיר אותך כאן. ג'ארד ישמח לארח אותך, כאן או בפריז. את יכולה גם לחזור ללָליברוך, אם תרצי."
"נכון, לא שאלת," אמרתי, "כי ידעת בדיוק מה תהיה התשובה שלי."
החלפנו מבטים מחויכים, והקמטים בפניו הוחלקו מעט. נר האיר באור רך את החדר ואת כתר שערו הבוהק כשהוא רכן לעברי ונשק בעדינות לכף ידי.
הרוח עדיין שרקה בארובה, וטיפות גשם זלגו מעבר לזגוגית החלון כמו דמעות, אבל הן לא הפריעו לי עוד. עכשיו יכולתי להירדם.
***

השמים התבהרו עד הבוקר. רוח קרה מרעננת הרטיטה את החלונות בחדר העבודה של ג'ארד, אבל לא חדרה לתוך החדר החמים. הבית בלה האבר היה קטן בהרבה ממעונו המפואר בפריז, אבל עדיין היו בו שלוש קומות נוחות, בנויות קורות עץ מפוארות.
קירבתי את כפות רגלי אל האש המתפצחת וטבלתי את הנוצה שלי בקסת הדיו. ערכתי רשימה של כל צורכי הרפואה שלדעתי אצטרך למסע של חודשיים. כוהל מזוקק היה המצרך החשוב ביותר, אבל גם הקל ביותר להשגה. ג'ארד הבטיח להביא לי בקבוק מפריז.
"נראה לי שכדאי להחליף את המדבקה על הבקבוק," אמר לי, "אחרת הספנים ישתו אותו עוד לפני שתצאו מהנמל."
שומן מזוקק, כתבתי לאט, היפּריקום; שום, חמישה קילוגרמים; אכילאה; כתבתי גם בּוֹראג' רפואי, אבל אז הנדתי את ראשי, מחקתי את השם וכתבתי את שמו הישן יותר. סביר להניח שכאן הוא מוכר יותר כבּוּגלוֹס.
הכתיבה התקדמה לאט. כבר בעבר ידעתי בדיוק למה משמשים כל הצמחים העממיים וגם לא מעט נדירים יותר. לא היתה לי ברירה. אלה היו התרופות היחידות שהיו זמינות לי.
כמה מהן אכן היו יעילות להפתיע. למרות הספקנות — ותחושת הזוועה המוסווית — שהפגינו חברי לעבודה בבית החולים בבוסטון, השתמשתי בהם מדי פעם בטיפול במטופלַי המודרנים והשגתי תוצאות טובות ("ראית מה עשתה דוקטור רנדל?" נזכרתי בחיוך בקולו ההמום של אחד המתמחים. "היא האכילה את הבטן בחדר 134 בפרחים מורתחים!").
עם זאת, האמת היא שאיש לא ישתמש באכילאה לטיפול בפצע כל זמן שיש יוד בסביבה, ואיש לא יטפל בזיהום מערכתי באמצעות היפריקום במקום בפניצילין.
שכחתי הרבה מהם, אבל כאשר כתבתי את שמות הצמחים, התחלתי להיזכר במראה ובריח של כל אחד מהם — המראה הסמיך הכהה והניחוח הנעים של שמן התִרזה, הריח והטעם החריפים של צמחי המנתה, הריח המאובק המתקתק של פרחי הבבונג, ועפיצות הארכובית.
בצדו השני של השולחן ג'יימי נאבק ברשימותיו. הוא לא היה מיומן בכתיבה, וכעת ישב וכתב בעמל רב בידו הימנית הפגועה, עוצר מדי פעם כדי לעסות קלות את הפצע המחלים מעל מרפקו השמאלי או לפלוט קללות תחת שפמו.
"כתבת מיץ לימון ברשימה שלך, סאסנך?" הוא שאל והביט בי.
"לא. אתה חושב שצריך?"
הוא סילק קווצת שיער סוררת מפניו וקימט את מצחו מול הדף המונח לפניו.
"תלוי. בדרך כלל תפקידו של רופא האונייה לספק מיץ לימון, אבל באונייה מסדר גודל של ה'ארתמיס' אין רופא בדרך כלל, ואספקת מוצרי המזון היא באחריותו של מנהל המטבח. הבעיה היא שאין לנו גם אחד כזה, ולא נספיק למצוא אדם אמין, אז אני אמלא גם את התפקיד הזה."
"טוב, אז אם אתה יכול להיות מנהל המטבח וגם ממונה על המטען, אני חושבת שאני אהיה הדבר הקרוב ביותר לרופא האונייה," אמרתי וחייכתי קלושות. "אשיג לנו מיץ לימון."
"בסדר." חזרנו לשרבט בנוצותינו והמשכנו כך עד שנכנסה ג'וזפין, המשרתת הממונה על הטרקלין והכנסת האורחים, והודיעה שמישהו בא לבקר. אפה הארוך התקמט בסלידה לא מודעת.
"הוא מחכה בכניסה. השוער ניסה לגרש אותו, אבל הוא מתעקש שיש לו פגישה איתך, מיסייה פרייזר?" נימת השאלה בקולה העידה כי לדעתה הדבר בלתי סביר לחלוטין, אבל תפקידה מחייב אותה למסור את המידע המוזר.
גבותיו של ג'יימי התרוממו. "מישהו? איזה מין מישהו?" שפתיה של ג'וזפין התכווצו כאילו אינה מסוגלת לבטא את המילים. סקרנותי גברה לראות מי האיש. ניגשתי אל החלון ושירבבתי את ראשי החוצה ככל יכולתי, אבל הצלחתי לראות רק את שוליו של כובע שחור מרופט ומאובק מאוד על מפתן הדלת.
"הוא נראה כמו רוכל. יש לו איזה מין חבילה על הגב," דיווחתי וניסיתי למתוח את צווארי ככל האפשר, כשידי נשענות על אדן החלון. ג'יימי אחז במותני ומשך אותי פנימה, הזיז אותי הצדה ורכן אל מחוץ לחלון בעצמו.
"אוחח, זה סוחר המטבעות. ג'ארד אמר שהוא יבוא!" הוא קרא. "תשלחי אותו למעלה, בבקשה."
הבעת פניה של ג'וזפין ביטאה הרבה יותר ממילותיה, אבל היא יצאה וחזרה בתוך כמה רגעים, מלווה איש צעיר דק וגבוה שנראה כבן עשרים, במעיל מיושן מאוד ובמכנסיים רחבים שהתנופפו ברישול סביב קרסוליו הדקיקים וגרביו הרפויים. לרגליו נעל נעליים זולות ביותר עם סוליות עץ.
כשהסיר את הכובע השחור והמטונף שלו, כמקובל כשנכנסים לבתים, התגלו פנים רזות ונבונות עטורות זקן חום מדובלל. כיוון שאף אחד בלה האבר, פרט לכמה ימאים מוזרים, לא מגדל זקן, לא הייתי צריכה לראות את הכיפה השחורה הקטנה שנצצה על קודקודו של האורח כדי לדעת שהוא יהודי.
הגבר הצעיר קד קידה מגושמת לעברי ואז לעבר ג'יימי, והחל להתמודד עם רצועות תרמיל הרוכלים שהיה צמוד לגבו.
"מדאם," הוא אמר, והקידה הרקידה את פאותיו המסולסלות. "מיסייה, אדיב מאוד מצדך לקבל את פני היום." הוא דיבר צרפתית מוזרה, ומשהו במנגינת קולו הִקשה עלי לעקוב אחר דבריו.
הבנתי לגמרי למה ג'וזפין הסתייגה מ… האיש הזה, אבל בעיניו הכחולות ניכר מבט הגון שגרם לי לחייך אליו למרות מראהו הכללי הלא־מלבב.
"אני זה שאמור להיות אסיר תודה לך," אמר ג'יימי. "לא ציפיתי שתגיע בזריזות כזאת. ג'ארד אמר ששמך מאיר?"
סוחר המטבעות הינהן, וחיוך ביישני הבליח מתוך זקנו הבתולי.
"כן, שמי מאיר, ואין שום בעיה. ממילא הייתי בעיר."
"אבל הגעת לכאן מפרנקפורט, נכון? דרך רחוקה," אמר ג'יימי בנימוס. הוא סקר את לבושו של מאיר, שנראה כאילו נשלף מפח אשפה. "ומאובקת גם, אני מניח," הוסיף. "תשתה מעט יין?"
מאיר נראה מעט נבוך למשמע ההצעה, אבל אחרי שסגר ופתח את פיו כמה פעמים, החליט לבסוף לקבל אותה במנוד ראש.
אולם ברגע שנפתח תרמיל הגב שלו, נעלמה הביישנות. למרות שמבחוץ נראה התרמיל המרופט כאילו הוא מכיל, במקרה הטוב, לבנים להחלפה וסעודת צהריים, ברגע שנפתח התגלו לעינינו כמה מגירות עץ, שישבו בהתאמה מושלמת בתוך מסגרת תואמת את גודל התרמיל. בכל מגירה כזו היו שקיקי עור אחדים, מכורבלים כמו ביצים בקן.
מאיר שלף פיסת קטיפה מרובעת מתחתית המסגרת, ניער אותה בחגיגיות ופרש אותה לרווחה על שולחנו של ג'יימי. אחר כך פתח בזה אחר זה את השקיקים, ובזהירות רבה שפך את תוכנם העגול והנוצץ וסידר אותו בקפידה רבה על הקטיפה הכחולה.
"זהו אקילייָה סֵבֵרָה מרומא העתיקה," אמר וליטף את מטבע זהב שנצץ בנוגה עתיק, עמוק וחרישי על הקטיפה. "וזהו סֶסטֶרציוּס ממשפחת קאלפּוּרניה." קולו היה רך ושקט וידיו בטוחות ויציבות כאשר ליטף את שוליו של מטבע כסף שחוק מעט, או החזיק אותו בידו כדי להעיד על משקלו.
הוא הרים את מבטו מהמטבעות, ועיניו נצצו מהשתקפות המתכות היקרות.
"מיסייה פרייזר אמר לי שאתה מבקש לבחון מטבעות יווניים ורומאיים נדירים במידת האפשר. אין לי כאן את כל המלאי שלי, כמובן, אבל יש איתי מספר נאה של דוגמאות, ואוכל לבקש שישלחו אלי מטבעות נוספים מפרנקפורט, אם תרצה."
ג'יימי חייך ונד בראשו. "אני חושש שאין לנו מספיק זמן, אדון מאיר. אנחנו —"
"רק מאיר, בבקשה, מיסייה פרייזר," קטע אותו הצעיר, מנומס להפליא אבל חד והחלטי.
"כמובן," ג'יימי קד בנימוס לעברו. "אני מקווה שאחייני לא הטעה אותך. אשמח מאוד לשלם את הוצאות הנסיעה שלך וגם משהו עבור זמנך, אבל אין ברצוני לרכוש בעצמי מתוך המבחר שלך מר… מאיר."
הצעיר זקף את גבותיו בתמיהה בצירוף כתף מורמת.
"כל מה שאני רוצה," המשיך ג'יימי לאיטו ורכן לעבר השולחן כדי להיטיב לראות את המטבעות שהונחו לתצוגה, "זה להשוות את מה שיש לך להציע עם מה שאני זוכר מכמה מטבעות עתיקים שראיתי בעבר, ואז — אם אמצא משהו דומה — לברר אם אתה או מי מקרובי המשפחה שלך — אני חייב לומר, כיוון שברור לי שאתה צעיר מכדי לנהל עסק כזה לבדך — מכירים מישהו שהיה מעוניין לרכוש מטבעות שאני עצמי רכשתי לפני עשרים שנה."
הוא הביט ביהודי הצעיר, שנראה המום ובצדק, וחייך אליו.
"אני יודע שהבקשה שלי אולי מוגזמת, אבל אחייני סיפר לי שבני המשפחה שלך הם מהיחידים שמתעסקים בדברים כאלו ויודעים כמעט כל מה שאפשר עליהם. כמו כן אשמח אם תוכל לחבר אותי למישהו שמתגורר באיי הודו המערבית ומתעניין גם הוא בנושא, ואפצה אותך בהתאם."
מאיר ישב והביט בו לרגע, ואז הרכין את ראשו. אור השמש נצץ על שורה של חרוזים שחורים קטנים שעיטרו את שולי כיפתו. ניכר בו שהוא סקרן ביותר, אבל הוא נגע רק קלות בתרמילו ואמר, "אבא שלי או דודי נהגו למכור מטבעות כאלה. אני לא. אבל יש איתי כאן קטלוג ותיעוד של כל מטבע שעבר תחת ידינו בשלושים השנים האחרונות. הספר יספר לך כל מה שאפשר."
הוא משך את יריעת הקטיפה לעבר ג'יימי ונשען לאחור בכיסאו.
"אתה רואה כאן משהו שדומה למטבעות שאתה זוכר?"
ג'יימי סקר את שורות המטבעות בתשומת לב מדוקדקת, ואז נגע בעדינות במטבע כסף שגודלו כקווֹאטֶר אמריקני. שלושה דולפינים מדלגים הקיפו את שוליו סביב מרכבה ורוכבהּ.
"זה," אמר. "היו שם כמה כאלה, בהבדלים קטנים, אבל היו כמה עם דולפינים כאלה." הוא המשיך להתבונן, הרים מטבע זהב שחוק אחד עם איור מטושטש, אחר כך מטבע כסף נוסף, מעט גדול יותר ובמצב טוב יותר מקודמו, ובו מוטבעות פני אדם מן החזית ומהצד.
"כאלה," אמר. "היו שם ארבעה־עשר מהזהב, ועשרה מאלה עם שני הראשים."
"עשרה!" עיניו הבהירות של מאיר נפערו בתדהמה. "לא חשבתי שיש מספר כזה שלהם באירופה."
ג'יימי הינהן. "אני די בטוח. ראיתי אותם מקרוב. אפילו נגעתי בהם."
"אלו מטבעות הראש הכפול של אלכסנדר," אמר מאיר ונגע במטבע בזהירות. "מאוד נדירים. זה טֶטרַדְרַכמה, מטבעות שנוצרו לזכר הקרב באמפיפּולוס והקמת עיר באתר שדה הקרב."
ג'יימי האזין לו רוב קשב, וחיוך קל עלה על שפתיו. לא היה לו שום עניין במטבעות עתיקים, אבל הוא ידע להעריך מאוד אדם בעל תשוקה לדבר.
רבע שעה אחר כך, לאחר סקירה נוספת של הקטלוג, הושלמה העסקה. ארבע דרכמות יווניות מהסוג שג'יימי זיהה נוספו לאוסף לצד כמה מטבעות זהב וכסף קטנים יותר ועוד משהו שנקרא קואינטינריוס, מטבע רומאי כבד עשוי זהב.
מאיר רכן שוב על תרמילו, והפעם שלף מתוכו חבילת דפים מגולגלים, כרוכים בסרט. הוא התיר אותו והניח את הדפים על השולחן. הם היו מעוטרים שורות־שורות של סימנים, שנראו מרחוק כמו עקבות ציפורים. מבט מקרוב הבהיר שמדובר באותיות עבריות בכתב יד מוקפד בדיו שחורה.
מאיר עילעל לאיטו בדפים, עצר פה ושם ומילמל "המממ" לפני שהמשיך. לבסוף הניח את הדפים על ברכו ונשא מבט לעבר ג'יימי, ראשו נוטה מעט הצדה.
"העסקאות שלנו מתנהלות, כמובן, בחשאיות גמורה, מיסייה," אמר. "לכן גם אם אני יכול לומר לך בוודאות שמכרנו מטבע כזה וכזה בשנה כזו וכזו, למשל, לא אוכל לתת לך את שמו של הקונה." הוא השתתק לרגע בהרהור, ואז המשיך.
"למעשה, מכרנו מטבעות כמו שתיארת — שלוש דרכמות, שני איגלבּאלוס ושניים מהראש הכפול של אלכסנדר, ועוד שישה מטבעות זהב מסוג קלפורניאן אאוריי בשנת 1745." הוא היסס.
"בדרך כלל זה כל המידע שאנחנו מוסרים. אבל במקרה הזה, מיסייה… אני יודע במקרה שהרוכש המקורי אינו בחיים — הוא מת לפני הרבה שנים, למעשה. באמת אני חושב שבהתחשב בנסיבות…" הוא משך בכתפיו והחליט.
"הרוכש היה אנגלי, מיסייה. שמו היה קלרנס מרילבון, הדוכס מסנדרינגהם."
"סנדרינגהם!" קראתי בתדהמה.
מאיר הביט בי בסקרנות ואז בג'יימי, שפניו לא חשפו דבר פרט לעניין אדיב.
"כן, מדאם," הוא אמר. "אני יודע שהדוכס מת, משום שהיה ברשותו אוסף נכבד של מטבעות עתיקים שדודי קנה מיורשיו ב־1746. העסקה הזאת מתועדת כאן." הוא הרים מעט את הקטלוג ושמט אותו בחזרה.
גם אני ידעתי שהדוכס מסנדרינגהם מת, וידעתי זאת מכלי ראשון. סבו של ג'יימי, מורטאג, הרג אותו בלילה אפל במרס 1746, זמן קצר לפני שהקרב בקאלודן שם קץ למרד היעקובינים. בלעתי רוק וניסיתי להיזכר בפעם האחרונה שראיתי את פניו של הדוכס ואת עיניו החומות, שניכרה בהן דרך קבע הפתעה גדולה.
מבטו של מאיר דילג ביני ובין ג'יימי. "אני יכול לומר לכם גם שכאשר הדוד שלי רכש את האוסף של הדוכס אחרי מותו, לא היו שם טטרדרכמות."
"נכון," מילמל ג'יימי כמו לעצמו, "כנראה לא היו." אחר כך התעשת, קם ולקח לידו את בקבוק היין שעמד על השולחן הצדדי.
"אני מודה לך מאוד, מאיר," הוא אמר ברשמיות. "ועכשיו, הבה נשתה לחייך ולחיי הספר הקטן הזה שלך."
דקות ספורות לאחר מכן כרע מאיר על ברכיו על הרצפה וקשר את שרוכי תרמיל הגב שלו. שקיק מלא מטבעות כסף, שג'יימי נתן לו כשכר על עמלו, כבר היה בכיסו. הוא קם, קד לעבר ג'יימי ולעברי ואז הזדקף וחבש את כובעו המרופט.
"כעת אומר לך להתראות, מדאם," אמר.
"להתראות ודרך צלחה, מאיר," השבתי. אחר כך, מעט בהיסוס, שאלתי, "מאיר הוא אכן שמך היחיד?"
משהו נצץ בעיניו הכחולות הגדולות, אבל הוא ענה בנימוס בעודו מעמיס את התרמיל הכבד על גבו. "כן, מדאם. אסור ליהודי פרנקפורט לשאת שמות משפחה." הוא הביט בי, ועל שפתיו התעקל חיוך. "לשם הנוחות, השכנים קוראים לנו על שם המגן האדום שצויר בחזית הבית שלנו לפני הרבה מאוד שנים, אבל מעבר לזה… לא, מדאם. אין לנו שמות."
ג'וזפין באה ללוות את האורח אל המטבח, מקפידה ללכת כמה צעדים לפניו, ונחיריה מהודקים עד חיוורון כאילו עלה באפה ריח רע. מאיר דידה בעקבותיה, ונעלי העץ המגושמות שלו הלמו ברצפה המצוחצחת.
ג'יימי התיישב בכורסה. הוא היה רגוע, שקוע במחשבות, ובעיניו מבט מרוחק.
כמה דקות אחר כך שמעתי את דלת הכניסה נסגרת כמעט בחבטה, ואז שמעתי את נקישות סוליות העץ על מדרגות האבן. גם ג'יימי שמע אותן והביט אל החלון.
"דרך צלחה לך, אדון מאיר מגֵן אדום," אמר בחיוך.
"ג'יימי," אמרתי כשלפתע עברה במוחי מחשבה. "אתה יודע קצת גרמנית?"
"מה? כן, קצת," אמר במעורפל, ותשומת לבו עדיין מופנית אל החלון והרעשים בחוץ.
"איך אומרים 'מגן אדום' בגרמנית?" שאלתי.
עיניו פנו אלי, אטומות, ואז התבהרו כאשר מוחו מצא את התשובה.
"Roth Schild, אומרים 'רוטשילד', סאסנך," ענה. "למה את שואלת?"
"סתם ככה," אמרתי. הבטתי אל החלון שמעברו כבר מזמן נבלעו רגליו המטופפות של הסוחר ברעשי הרחוב. "כנראה כולם צריכים להתחיל באיזשהו מקום."
***

"חמישה־עשר איש על ארון המת, יו־הו־הו ובקבוק של רום," פיזמתי.
ג'יימי הביט בי. "אה, כן?" אמר.
"הדוכס הוא המת בארון," הסברתי. "אתה חושב שאוצר כלבי הים באמת היה שלו?"
"אני לא יכול לומר בוודאות, אבל זה נשמע סביר." שתי אצבעותיו הנוקשות של ג'יימי תופפו על השולחן בקצב קבוע. "כשג'ארד הזכיר את מאיר סוחר המטבעות, חשבתי שכדאי לבדוק את העניין, כי לגמרי סביר להניח שמי ששלח את ה'ברוחה' לקחת את האוצר היה האדם שהניח אותו שם."
"הגיוני," אמרתי, "אבל מתברר שזה לא אותו אדם, כלומר אם הדוכס טמן אותו שם. אתה חושב שערך האוצר כולו יכול להגיע לחמישים אלף פאונד?"
ג'יימי צימצם את עיניו מול דמותו שהשתקפה בבקבוק והירהר. אחר כך לקח את הבקבוק ומילא את כוסו כדי לחשוב טוב יותר.
"בטח לא כמתכת גולמית. אבל שמעת אילו מחירים אפשר לקבל תמורת המטבעות שהופיעו בקטלוג של מאיר?"
"שמעתי."
"כמעט אלף פאונד! על חתיכת מתכת עבשה," הוא אמר בהתפעלות.
"אני לא חושבת שמתכת מעלה עובש," אמרתי, "אבל אני מבינה את כוונתך. בכל מקרה," נופפתי בידי כמתעלמת מהשאלה, "העניין הוא זה: האם אתה חושב שאוצר כלבי הים שווה לסכום של חמישים אלף פאונד שהדוכס הבטיח לתת לסטיוארט?"
בתחילת 1744, כאשר צ'רלס סטיוארט היה בצרפת וניסה לשכנע את לואיס, בן דודו המלכותי, להעניק לו תמיכה כלשהי, הוא קיבל הצעה מוצפנת מהדוכס מסנדרינגהם — חמישים אלף פאונד — סכום שהיה מספיק לסטיוארט להקים צבא קטן, בתנאי שייכנס לאנגליה וישתלט על כס אבותיו.
לעולם לא נדע אם ההצעה הזאת היא ששיכנעה לבסוף את הנסיך המהוסס לצאת למסעו הנורא. בהחלט ייתכן שהוא נענה לאתגר שהציב לו אחד מחבריו לשתייה, או החליט בתגובה לעלבון — אמיתי או מדומה — שהטיחה בו אחת המאהבות שלו לצאת לסקוטלנד מלווה בשישה אנשים, בארגז עם אלפיים חרבות רחבות מהולנד ובכמה חביות ברנדי, שבעזרתן פיתה את ראשי השבטים ההרריים.
בכל מקרה, אותם חמישים אלף פאונד מעולם לא הגיעו לידיו, משום שהדוכס מת לפני שצ'רלס הגיע לאנגליה. שאלה נוספת שהציקה לי בלילות ללא שינה היתה, אם הסכום הזה היה משנה משהו לוּ הגיע. לו צ'רלס סטיוארט היה מקבל את הסכום, האם היה לוקח את צבא אנשי הרמות המרופט שלו כל הדרך ללונדון כדי להשתלט על ארמון המלוכה ולהחזיר לעצמו את כתר אביו?
כי אם כן… אם כן, מרד היעקובינים אולי היה מצליח, האסון בקאלודן אולי לא היה מתרחש, אני לא הייתי חוזרת דרך מעגל האבנים… וקרוב לוודאי שבריאנה ואני היינו מתות בשעת הלידה והופכות לאפר ואבק לפני הרבה מאוד שנים. עשרים שנה היו אמורות ללמד אותי כמה מיותר לעסוק בשאלות מסוג "מה היה אילו".
ג'יימי המשיך לחשב כל הזמן הזה, אצבעו מלטפת את גשר אפו. "יכול להיות," אמר לבסוף. "בתנאי שהיו מוצאים קונה נכון למטבעות ולאבנים היקרות האלה. את יודעת שלוקח זמן למכור דברים כאלה. אם אתה חייב להיפטר מהם במהירות, תקבל רק חלק מהמחיר ההולם שלהם. אבל אם תשקיע בחיפוש ממושך, ותמצא קונים טובים — כן. היה אפשר להגיע לחמישים אלף פאונד."
"דאנקן קר היה יעקוביני, לא?"
מצחו של ג'יימי התקמט. "כן. יכול להיות, אבל אלוהים יודע שמאוד מסובך לנהל צבא כשעליך לשלם לחיילים שלך בסוג מטבעות כזה דווקא."
"כן, אבל מדובר באוצר קטן, נייד, שקל להחביא," הצבעתי בפניו על העובדות. "לו היית אתה הדוכס שמוצא את עצמו מתעסק עם משפחת סטיוארט ובוגד במלכות, זה נתון משמעותי עבורך. הרי אם היית אמור לשלוח חמישים אלף פאונד במטבעות אנגליים, היית צריך ארגזים ומרכבות ושומרים. כך היית מושך הרבה יותר תשומת לב מאשר אם היית שולח אדם אחד לחצות את התעלה עם קופסת עץ קטנה."
ג'יימי הינהן שוב. "באותו אופן, אם כבר יש לך אוסף מטבעות נדירים כזה, אתה לא מושך שום תשומת לב אם אתה מחליט לרכוש עוד, ואף אחד לא ישים לב אילו מטבעות יש לך. עכשיו נשאר לך העניין הפשוט — להוציא מהאוסף שלך את המטבעות הכי יקרים, להחליף אותם במטבעות זולים יותר, ואף אחד לא ידע כלום. שום בנקאי לא יפטפט אם תחליף אותם בכסף או בקרקעות." הוא נד בראשו בהתפעלות.
"כן, זאת תוכנית ערמומית, ולא משנה מי תיכנן אותה." הוא הביט בי במבט תוהה. "אבל למה דאנקן קר הגיע, ועוד עשר שנים אחרי קאלודן? ומה קרה לו באמת? האם הוא בא אז להטמין את האוצר באי כלבי הים או לקחת אותו משם?"
"ומי האיש ששלח לשם את ה'ברוחה' עכשיו?" סיימתי במקומו את שורת השאלות. גם אני נדתי בראשי.
"אין לי שמץ של מושג. אולי היה לדוכס איזשהו שותף כאן? אבל גם אם כן, אנחנו לא יודעים מיהו."
ג'יימי נאנח. הישיבה המתמשכת נמאסה עליו. הוא קם והתמתח. הוא הציץ בחלון ובדק את מקום השמש — שיטתו הרגילה לדעת את השעה, גם אם היה בסביבה שעון של ממש.
"טוב, נו. יהיה לנו הרבה זמן להעלות השערות כשנצא אל הים. עוד מעט שעת צהריים, והכרכרה לפריז יוצאת בשלוש."
***

"מאסטר רֵֶמו?" המשכונאי זקף זוג גבות עבות. "שמעתי עליו, מדאם" — הוא שיגר מבט עייף לעברי, כמרמז שמה שהוא שמע אינו ראוי להערכה — "אבל הוא כבר לא כאן כמה שנים. אם את מחפשת בית מרקחת טוב, אני יכול להמליץ לך על קראסנר בפלאס ד'אלואה, או מדאם וֵרו ליד הטולֵרי…" הוא התבונן בסקרנות רבה באדון וילובי שנלווה אלי, ואז רכן מעל הדלפק כדי לדבר איתי בפרטיות.
"אולי את מעוניינת למכור את הסיני שלך, מדאם? יש לי לקוח שמאוד אוהב דברים מהמזרח הרחוק. אני יכול להשיג לך מחיר מצוין עבורו, ואני מבטיח לך שהעמלה שלי תהיה רגילה לגמרי."
אדון וילובי, שלא הבין צרפתית, סקר מקרוב ובהבעת תיעוב כד חרס גדול שעליו צוירו שֹלווים בסגנון מזרחי.
"תודה רבה," אמרתי, "אבל אני חושבת שלא. אלך לבדוק אצל קראסנר."
בלה האבר אדון וילובי לא עורר יותר מדי עניין, משום שזו היתה עיר נמל בינלאומית, והרחובות המו זרים מכל סוג וגזע. ברחובות פריז, במעיל המרופד שלו מעל פיג'מת המשי הכחולה, וצמתו הארוכה מלופפת סביב קודקודו, הוא משך תשומת לב רבה. אבל העובדה המפתיעה היתה הידע הרחב שלו בצמחי מרפא.
"בּאי זֵ'אי אי," אמר לי ולקח חופן זרעי חרדל מתוך קופסה פתוחה בחנות של קראסנר. "זה טוב בשביל שֶן־יֶן — כליות."
"נכון מאוד," אמרתי מופתעת. "איך אתה יודע?"
הוא הניח לראשו להתגלגל מעט מצד לצד בתנועה שכבר הכרתי, שאותה עשה בכל פעם שנהנה מיכולתו להפתיע או להדהים מישהו.
"אחד פעם מכיר רופאים," היה כל מה שאמר, ואז הצביע לעבר סלסילה ובה מעין ביצים מצופות בוץ יבש.
"שאן־יוּ," אמר בקול סמכותי. "זה טוב — מאוד טוב — מנקה דם, עושה כבד עובד טוב, לא עור יבש, תראי עוזר. אתה קונה."
התקרבתי כדי לבחון את תכולת הסלסילה וגיליתי שמדובר בסוג של צלופחים מיובשים דוחים למראה, שגולגלו לצורת כדור וצופו בוץ. מחירם היה סביר למדי, אז כדי לשמח אותו הכנסתי שניים מהדברים המגעילים הללו לסל התלוי על זרועי.
מזג האוויר היה סביר יחסית לדצמבר כאשר חזרנו אל ביתו של ג'ארד ברחוב טרֵמולין. הרחובות זהרו באור השמש החורפית והמו המוני רוכלים, קבצנים, זונות, זבניות ושאר שוכני השכונות העניות יותר של פריז, שחגגו יחד את ההפשרה הזמנית במזג האוויר.
אך בפינת הרחובות רו־דה־נורד והאלֶה־דה־קאנרד ראיתי משהו מאוד יוצא דופן — דמות של אדם גבוה שפוף כתפיים במעיל שחור ארוך, וכובע שחור לראשו.
"הכומר קמפבל הנכבד!" קראתי.
הוא הסתובב לעברי לשמע הקריאה, וכשזיהה אותי קד קידה והסיר את כובעו.
"גברת מלקולם," אמר. "כמה נעים לפגוש אותך שוב." מבטו נפל על אדון וילובי. עיניו מיצמצו, ופניו התקשחו בחוסר שביעות רצון גלויה.
"אה… זהו אדון וילובי," הצגתי אותו. "הוא… שותף לעסקים של בעלי. מר וילובי, זהו הכומר ארצ'יבלד קמפבל הנכבד."
"נעים מאוד," אמר הכומר, שבדרך כלל נראה חמור סבר, אבל הרשה לעצמו כרגע לעטות על פניו הבעה של מי שאכל זה עתה תיל דוקרני לארוחת בוקר, שלא נעמה לו כלל.
"חשבתי שאתם מפליגים מאדינבורו לאיי הודו המערבית," אמרתי בתקווה לגרום למבטו להרפות מהסיני. זה עבד. הוא הביט בי, והבעת פניו התרככה מעט.
"אני מודה לך מאוד על התעניינותך בשלומנו, מדאם," הוא אמר. "עדיין יש כוונה כזו, אך תחילה עלי לטפל בכמה דברים דחופים בצרפת. אני מפליג מאדינבורו ביום חמישי הבא."
"ומה שלום אחותך?" שאלתי. מבטו שוב חזר אל אדון וילובי, ואיתו הבעת התיעוב. הוא צעד מעט שמאלה כדי להתרחק מטווח השמיעה של הסיני והנמיך את קולו.
"מצבה השתפר מעט, תודה. התרופות שהצעת עזרו לה מאוד. היא הרבה יותר שלווה וישנה ברוגע כעת. אני חייב להודות לך שוב על טיפולך האדיב."
"על לא דבר, באמת," השבתי. "אני מקווה שהמסע ייטיב איתה." נפרדנו באיחולים הרגילים ואז פנינו, אדון וילובי ואני, ללכת במורד הרו־דה־נורד אל ביתו של ג'ארד.
"כומר, זאת אומרת בחור קדוש, נכון?" שאל אדון וילובי אחרי שתיקה קצרה. גם הוא, כמו רבים מאחיו במזרח הרחוק, התקשו בביטוי העיצור ר', ולכן שמעתי אותו שואל על "כומל" ו"בחול" אבל הבנתי אותו.
"נכון," אמרתי והשפלתי לעברו מבט סקרני. הוא כיווץ את שפתיו ושירבב אותן, ואז גנח בקול משועשע.
"לא כל כך קדוש, הבחול הכומל," אמר.
"למה אתה חושב?"
הוא הציץ בי בעיניים נוצצות ערמומיות.
"ראיתי אותו אחד פעם בא מדאם ז'אן. לא מדבל גדול, אז. מאוד שקט אז, הבחול הכומל."
"באמת?" הסתובבתי לאחור כדי לראות אותו, אבל הכומר גבה הקומה נעלם בהמון.
"זונות מסליחות," אמר אדון וילובי בהדגשה מיוחדת ועשה תנועה גסה מאוד לעבר מפשעתו כדי להדגים למה הוא מתכוון.
"כן, כן. הבנתי אותך," אמרתי. "טוב, אני משערת שלפעמים תשוקות הגוף גוברות על הרוח, גם אם אתה כומר סקוטי מהכנסייה החופשית."
אחר כך, בארוחת הערב, ציינתי שראיתי את הכומר היום, אבל לא הזכרתי את הדברים שאדון וילובי סיפר על פעולותיו החוץ־כנסייתיות.
"הייתי צריכה לשאול אותו לאן בדיוק הוא נוסע באיי הודו המערבית," אמרתי. "לא שהאיש מהווה חברה נעימה במיוחד, אבל יכול להועיל לנו להכיר אנשים שם."
ג'ארד, שישב וזלל בשיטתיות פרוסות בשר עגל, עצר כדי לבלוע ואמר, "הסירי דאגה מלבך בנושא, יקירתי. ערכתי עבורכם רשימה של מכרים מועילים. כתבתי מכתבים שתיקחו איתכם לכמה מחברי שם, והם יעזרו לכם ללא ספק."
הוא חתך עוד פרוסת עגל נאה, טבל אותה בשלולית יין ולעס אותה, בעודו נועץ בג'יימי מבט מהורהר.
פתאום נראה שהוא קיבל החלטה כלשהי. הוא לגם מעט מכוס היין שלו ואמר לתומו, "נפגשנו על הפלס, אחייני."
הבטתי בו מופתעת, אבל ג'יימי רק עצר לרגע וענה, "ונפרדנו על מד־הזווית."
חיוך רחב עלה על פניו של ג'ארד.
"אוֹה, זה כבר יעיל יותר," אמר. "לא הייתי בטוח, כן? אבל חשבתי שכדאי לנסות. מתי התקבלת?"
"בכלא," ענה ג'יימי קצרות. "אבל נעשיתי חבר בלשכה של אינוורנס."
ג'ארד הינהן בסיפוק. "כן, מספיק טוב. יש לשכות בברבדוס ובג'מייקה. אכתוב מכתבים שתמסור למאסטרים שם, אבל הלשכה הכי גדולה היא בטרינידד. יש שם יותר מאלפיים חברים. אם תזדקק לעזרה כדי למצוא את הנער, זה המקום לשאול. כל מה שקורה באיים נודע במוקדם או במאוחר לחברים בלשכה הזאת."
"מישהו מוכן אולי לומר לי על מה אתם מדברים?" התערבתי.
ג'יימי הציץ לעברי וחייך. "הבונים החופשיים, סאסנך."
"אתה שייך להם?" אמרתי נדהמת. "לא סיפרת לי!"
"הוא לא אמור לספר לך," אמר ג'ארד בחדות־מה. "טקסי הבונים הם עסק סודי שידוע רק לחברים. לא הייתי יכול להציג את ג'יימי בפני חברי לשכת טרינידד אם הוא כבר לא היה אחד מאיתנו."
השיחה שינתה כיוון לנושאים כלליים, כאשר ג'יימי וג'ארד פנו לעסוק באספקה הדרושה ל"ארתמיס". אני שתקתי והתרכזתי במנת הבשר שלי. האירוע, על אף קטנותו, הזכיר לי שיש עוד הרבה דברים שאני לא יודעת על ג'יימי. פעם, בעבר, יכולתי לומר שאני מכירה אותו עד כמה שאפשר להכיר אדם אחר.
היו רגעים שבהם שוחחנו באינטימיות כשנרדמתי בשקע בית שחיו, או כשהחזקתי אותו קרוב אלי במעשה האהבה, רגעים שבהם הרגשתי שאני מכירה את כל כולו. שהוא שקוף ובהיר לי כמו גביע הבדולח שעמד על שולחנו של ג'ארד.
אבל היו גם רגעים אחרים, כמו זה, שבהם נתקלתי לפתע בסיפור מעברו שלא היה לי מושג עליו, או ראיתי אותו עומד בדממה ועיניו מצועפות בזיכרון רחוק שלא הכרתי. לפתע הרגשתי בודדה וחסרת ביטחון, מהססת על סף התהום הפעורה בינינו.
רגלו של ג'יימי נצמדה אל רגלי מתחת לשולחן, והוא הביט בי בחיוך נסתר. הוא הרים את כוסו מעט בברכה אילמת, ואני החזרתי לו חיוך ונרגעתי משום־מה. המחווה שלו הזכירה לי לפתע את ליל הכלולות שלנו, שבו ישבנו כשני זרים מבוהלים ושתינו יין, כשבינינו רק הסכם נישואים והבטחה להיות כנים.
"אולי יש דברים שאת לא יכולה לספר לי," הוא אמר לי אז, "ואני לא אשאל ולא אבקש ממך לספר, אבל אם את כבר מספרת לי משהו, אני מבקש שזאת תהיה האמת. הדבר היחיד שיש לנו זה כבוד הדדי — יש בו מקום לסודות, אבל לא לשקרים."
לגמתי לגימה גדולה מכוס היין שלי והרגשתי ניחוח עז מסחרר את ראשי, מציף את לחיי בסומק לוהט. ג'יימי עדיין המשיך להביט בי, מתעלם מג'ארד שדיבר כמו אל עצמו על מציות ונרות שיש להעמיס על האונייה. כף רגלו ליטפה את כף רגלי בחשאי, ואני הצמדתי את כף רגלי אליה בתשובה.
"בסדר," הוא אמר לג'ארד, "אטפל בזה בבוקר. אבל עכשיו, ידידי, אני חושב שאפרוש. היה לי יום ארוך." הוא הדף את כיסאו לאחור, קם והושיט את ידו לעברי.
"תצטרפי אלי, קלייר?"
קמתי והרגשתי שהיין מציף את איברי, מחמם את גופי ומסחרר את ראשי. עינינו נפגשו בהבנה מושלמת. הכבוד ההדדי בינינו העמיק עוד יותר עכשיו, והיה בו מקום לכל הסודות שעוד יתגלו עם הזמן.
***

בבוקר ג'יימי ואדון וילובי הלכו עם ג'ארד להשלים את מטלותיהם. לי נותרה עוד מטלה אחת משלי, שהעדפתי לעשות לבד. לפני עשרים שנה היו שני אנשים בפריז שאהבתי מאוד. מאסטר רֵמו איננו — מת או נעלם. הסיכוי שהאדם השני עדיין חי היה קלוש, אבל הייתי חייבת לנסות לפני שאעזוב את אירופה למסע שאולי לא אחזור ממנו. בלב פועם בפראות עליתי על הכרכרה של ג'ארד ואמרתי לרַכּב שייקח אותי להוֹפּיטָל דה אָנז', בית החולים של המלאכים.
***

הקבר היה ממוקם בבית קברות קטן צמוד למנזר, מתחת לעמודי הקתדרלה הסמוכה. למרות שנשבה רוח לחה קרה מנהר הסֶיין ולמרות שהיום היה מעונן, בין חומות בית הקברות שרר אור רך שהשתקף מגושי אבן שיש בהירה, שהגנו על החלקה הקטנה מפני הרוח. בחורף לא צמחו כאן פרחים או עשבים, רק עצי צפצפה עירומים וכמה עצי ארזית פרשו ענפים עדינים מול השמים, ואזוב ירוק עמוק עירסל את אבני הקברים, משגשג לו למרות הקור.
היתה זו מצבה קטנה עשויה אבן גיר לבנה. צמד כנפי כרובים נחרתו בחלקהּ העליון, מגינים על העיטור הנוסף היחיד שנחקק בה — מילה אחת: פֵיית'.
עמדתי מעל האבן והבטתי בה עד שראייתי היטשטשה. הבאתי איתי פרח, צבעוני ורוד — לא קל למצוא אחד כזה בפריז בדצמבר, אבל לג'ארד היתה חממה. כרעתי על ברכי והנחתי את הפרח על האבן. ליטפתי באצבע את עלי הכותרת הרכים המעוגלים שלו כאילו הם לחי של תינוק.
"חשבתי שלא אבכה," אמרתי אחר כך.
חשתי בכובד ידה של אֵם המנזר הילדגרד על ראשי.
"האל הטוב עושה את מה שהוא מוצא לנכון," אמרה ברכות, "אבל רק לעתים רחוקות הוא מסביר לנו את מעשיו."
נשמתי עמוק וקינחתי את דמעותי בשולי הגלימה שלי. "כל זה קרה מזמן." קמתי לאט על רגלי והסתובבתי. האם הילדגרד עמדה מולי בהבעה של הזדהות עמוקה ועניין.
"שמתי לב," היא דיברה לאט, "שהזמן לא קיים אצל אימהות ביחס לילדיהן. לא משנה בן כמה הילד שלהן — כהרף עין יכולה אמו לראותו שוב כפי שהיה ברגע לידתו או כשלמד ללכת או בכל גיל אחר — בכל רגע, גם כאשר הילד כבר בוגר ואף הורה בעצמו."
"בעיקר כשהם ישנים," אמרתי והשפלתי שוב מבט אל האבן הלבנה הקטנה. "אז תמיד רואים את הילד כתינוק קטן."
"אה," אֵם המנזר הינהנה בסיפוק. "תיארתי לעצמי שיש לך עוד ילדים. איכשהו את נראית אימא."
"יש לי עוד ילדה אחת," הצצתי בה. "ואיך את יודעת כל כך הרבה על אימהות וילדים?"
העיניים השחורות הקטנות נצצו בערמומיות מתחת לגבות עבות, שהלבינו כמעט לגמרי.
"זקנים זקוקים למעט מאוד שינה," אמרה ומשכה בכתפיה באוזלת יד. "בלילות אני מסתובבת במחלקות. החולים מדברים איתי."
היא התכווצה מעט עם הגיל, וכתפיה הרחבות היו שחוחות מעט כעת. היא נראתה כמו קולב דק שעליו תלויה שמלתה השחורה. ועדיין היתה גבוהה ממני והתנשאה מעל רוב הנזירות, דומה יותר לדחליל כעת, ובכל זאת מעוררת יראה. היא החזיקה מקל הליכה, אבל התהלכה זקופה בצעדים מוצקים, ובעיניה אותו מבט נוקב. המקל שימש אותה יותר כאמצעי לחבוט בבטלנים או בכפופות לה מאשר כמשענת.
קינחתי את אפי והתחלנו לחזור בשביל לעבר המנזר. הלכנו לאט, והבחנתי בקברים קטנים נוספים פזורים ברחבי בית הקברות בין הקברים הגדולים יותר.
"כל אלו ילדים?" שאלתי, מעט מופתעת.
"ילדים של נזירות," היא אמרה כלאחר יד. בהיתי בה בתדהמה, והיא רק משכה בכתפיה, אלגנטית ויבשושית כתמיד.
"קורה," אמרה. היא פסעה עוד כמה צעדים ואז הוסיפה, "לא לעתים קרובות, כמובן." היא הצביעה במקל שלה על בית הקברות בכללותו. "המקום הזה שמור לנזירות, לכמה מתומכי בית החולים — ולמי שאהבו."
"הנזירות או התומכים?"
"הנזירות. הי, עצלן!"
האם הילדגרד עצרה את הילוכה למראה אחד העובדים, שנשען באפס מעשה על קיר הכנסייה ועישן מקטרת. בעודה נוזפת בו בצרפתית המלכותית הנאה והמרושעת שלמדה בילדותה, התבוננתי שוב בבית הקברות הזעיר.
צמוד לחומה הרחוקה ממני, אבל עדיין על האדמה המקודשת, ניצבה שורה של קברים קטנים, ועל כל אחד מהם נכתב אותו השם, בּוטון. תחתיו הופיע מספר לטיני, מ־I עד XV — כלביה האהובים של האם הילדגרד. הבטתי במלווה הנוכחי שלה, בוטון ה־16, שהיה שחור כפחם ומתולתל כמו טלה פרסי. הוא ישב זקוף ודרוך לרגליה, ועיניו נעוצות בעובד שסרח, מהדהד בדממה את גערתה של האם הילדגרד.
הנזירות ומי שאהבו.
האם הילדגרד חזרה אלי. הבעת הזעם שלה התחלפה במהירות בחיוך, שהפך את תווי פניה מנוקשים לרכים ויפים.
"אני כל כך שמחה שבאת לבקר, מָא שֶר," אמרה. "בואי ניכנס פנימה. יש לי כמה דברים שיכולים להביא לך תועלת במסעך." היא תחבה את מקל ההליכה שלה מתחת לבית השחי ובחרה במקום זה להישען על זרועי, שבה אחזה ביד חמימה ודקיקה שעורה דק כנייר. למרות זאת הרגשתי שלא אני תומכת בה, אלא להפך.
כשפנינו לעבר שדירת עצי הטקסוס המחטניים, שנמשכה מבית הקברות עד לכניסה לבית החולים, הרמתי את מבטי אליה.
"אני מתנצלת מראש על גסות הרוח, האֵם הילדגרד," אמרתי בהיסוס קל, "אבל רציתי לשאול אותך משהו…"
"שמונים ושלוש," היא אמרה מיד. על פניה עלה חיוך רחב שחשף את שיני הסוס הגדולות הצהובות שלה. "כולם רוצים לדעת," אמרה בסלחנות. היא הציצה מעבר לכתפה אל בית הקברות הקטן, ואז משכה בכתפה בתנועת ביטול.
"עוד לא," אמרה בוודאות. "האל הטוב יודע כמה עבודה עוד יש לפנינו."

דיאנה גבלדון היא בעלת תואר ראשון בזואולוגיה, תואר שני בביולוגיה ימית, ודוקטורט באקולוגיה. בתם שתים-עשרה שנות הוראה באוניברסיטה החליטה להתמסר לכתיבה. היא גרה בסקוטסדייל, אריזונה, עם משפחתה.

X