נוסעת ללא מלווה | לרכישה באינדיבוק
נוסעת ללא מלווה

נוסעת ללא מלווה

שנת הוצאה: 04/2015
מס' עמודים: 424
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74

גופת ילדה מתגלה תלויה ביער ליד אוסלו. הילדה לבושה בשמלת בובה, על גבה ילקוט וסביב צווארה תלוי פתק שעליו כתוב "נוסעת ללא מלווה". הולגר מונק, אחד מחוקרי המשטרה הטובים בנורווגיה, מתבקש לעמוד בראש צוות החקירה המיוחד. אל צוות החקירה מנסה הולגר לצרף את השוטרת הצעירה מיה קריגר, אשר סובלת מדיכאון משתק ומתכננת לשים קץ לחייה על אי בודד. באופן טרגי, דווקא חקירת מותה של הילדה הקטנה גואלת את שניהם מתחושת הייאוש שהשתלטה עליהם.

בעזרת כושר ההבחנה יוצא הדופן של מיה מצליחים החוקרים לעלות על קצה חוט הקשור לחקירה ישנה מלפני שש שנים, אז נחטפה תינוקת מבית היולדות ומעולם לא נמצאה.

כאשר נחטפת גם נכדתו של מונק מתחילים החוקרים להבין כי מדובר בדבר-מה אישי מאוד, אך אין להם מושג עד כמה אישי. הם במרוץ נגד הזמן ונגד הרוצח ונחושים לפתור את התעלומה.

נוסעת ללא מלווה נהפך לרב-מכר מיידי בכל מדינה שבה יצא לאור וזכה לשבחי הביקורת. זכויות התרגום של הספר נמכרו ליותר מ-20 מדינות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נוסעת ללא מלווה”

1

ולטר הֶנריקְסֶן ישב ליד שולחן המטבח והתאמץ לבלוע משהו מארוחת הבוקר שאשתו הכינה. ביצים ובייקון. הֶרינג כבוש, נקניק מעושן ולחם טרי. חליטת תה מצמחי הגינה, הגינה שחלמה עליה כשקנו את הבית הזה, הרחק ממרכז אוסלו. יערות אֶסְטְמַרקָה הפכו עתה לשכניהם הקרובים. כדי שיוכלו לטפח את תחביביהם הבריאים. לטייל ביער. להקים גינת ירק קטנה. ללקט גרגירים ולקטוף פטריות, ובמיוחד להציע חיי חופש מהנים לכלבה, כלבת קוקר־ספנייל שוולטר הנריקסן לא סבל, אבל הוא אהב את אשתו ולכן הסכים לתוכנית שלה.
הוא בלע חתיכת לחם עם הרינג, ונאבק בגופו שרצה להקיאה. הוא לגם לגימה גדולה של מיץ תפוזים והתאמץ לחייך, אף על פי שראשו כאב כאילו מישהו הלם בו בפטיש. המסיבה בעבודה שבה השתתף אמש לא התנהלה כמתוכנן, גם הפעם הוא לא הצליח לשמור מרחק מאלכוהול.
החדשות זמזמו ברקע, וולטר ניסה לפענח את הבעת פניה של אשתו. את מצב רוחה. האם בכל זאת היתה ערה כשצנח למיטה עם שחר, את השעה המדויקת לא ידע, אבל הוא נשאר במסיבה עד מאוחר, מאוחר מדי, הוא זכר במעומעם שפשט את בגדיו, זיכרון מעורפל על כך שהיא ישנה, שהוא חשב איזה מזל, לפני שהתעלף על המזרן הקשה מדי שהתעקשה שיקנו כי בזמן האחרון היו לה בעיות איומות עם הגב.
ולטר כחכח קלות, מחה את פיו במפית וליטף את בטנו בידו, העמיד פנים שנהנה מהארוחה ושהוא שבע.
"חשבתי לצאת לאוורר את ליידי, מה את אומרת?" מלמל בתקווה שההבעה על פניו תתפרש כחיוך.
"כן, איזה יופי," הנהנה אשתו, קצת מופתעת, כי הנושא אמנם לא עלה לעתים קרובות אך היא ידעה היטב שהוא בעצם לא אוהב את הכלבה בת השלוש.
"אולי הפעם תיקח אותה לטיול קצת יותר ארוך מסתם סיבוב סביב הבית?"
הוא ניסה לאתר את התוקפנות המוסווית שאפיינה את דיבורה כשלא היתה מרוצה ממנו, החיוך שלא היה חיוך אלא משהו אחר לגמרי. אבל הוא לא ראה ולו רמז לכל זה, נראה שלא הבחינה בְּדבר, שהיא מרוצה. הוא יצא מזה בשלום, למרבה המזל. ועכשיו, הבטיח לעצמו, זה לא יקרה שוב. מעתה יחיה חיים בריאים. ולא ילך עוד למסיבות של העבודה.
"כן, חשבתי לקחת אותה למָרידאלֶן, אולי לרדת בשביל אל אגם דַאוּשֶאֶן."
"נשמע מושלם," חייכה אשתו.
היא ליטפה את ראשה של הכלבה, נשקה לה על מצחה ודגדגה אותה מאחורי האוזניים.
"את ואבא יוצאים לטיול, שומעת, אתם תעשו חיים, נכון שתעשו חיים? כן, ליידי החמודה תעשה חיים, חמודה קטנה שלי, נכון שאת המותק שלי?"
הטיפוס במעלה מרידאלן התנהל כפי שתמיד התנהל בפעמים הנדירות שבהן יצא עם הכלבה. ולטר הנריקסן מעולם לא אהב כלבים, הוא לא ידע דבר על כלבים, מצדו יכלו הכלבים להיכחד מן העולם. הוא חש ברוגז גובר כלפי הכלבה הטיפשה שמשכה ברצועה ודחקה בו ללכת מהר יותר. או לחכות. או ללכת לכיוון אחר משרצה הוא.
סוף סוף הגיע לשביל היורד לדַאושאן. כאן לפחות יוכל לשחרר את הכלבה. הוא כרע על ברכיו, ניסה ללטף קצת את ראשה, להיות חביב בשעה שהתיר את הרצועה.
"זהו, עכשיו את יכולה לרוץ."
הכלבה הביטה בו בעיניה המטופשות והוציאה לשון. ולטר הצית סיגריה ולהרף עין חש צביטת אהבה כלפי הכלבה הקטנה. הרי זאת לא אשמתה. היא דווקא בסדר. גם כאב הראש שלו החל להתפוגג, האוויר הצח שיפר את הרגשתו. מעכשיו הוא יאהב את הכלבה. כן, כלבה טובה. למען האמת אפילו יש בזה מן הנחמה, לטייל קצת ביער. עכשיו הם כבר כמעט חברים, והיא כל כך צייתנית, כן, כלבה טובה. בלי רצועה, ובכל זאת היא הולכת לידו בשקט בשביל.
באותו רגע זינקה הקוקר־ספניילית מהשביל ונכנסה למעבה היער.
לעזאזל.
"ליידי!"
ולטר הנריקסן נעמד על השביל וקרא לה כמה פעמים. לשווא. הוא השליך את הסיגריה, סינן קללה והחל לזחול במדרון שבו נעלמה הכלבה. כעבור כמה מאות מטרים נעצר ולא זז. הכלבה שכבה בשלווה גמורה על הקרקע בקרחת יער קטנה. ובאותו רגע גילה את הילדה הקטנה שהשתלשלה מהעץ. התנדנדה מעל הקרקע. עם הילקוט על גבה. ופתק תלוי על צווארה:
נוסעת ללא מלווה.
ולטר הנריקסן התמוטט על ברכיו ובלי לחשוב עשה מה שהתחשק לו לעשות מאז שהתעורר.
הוא הקיא על עצמו, ופרץ בבכי.
2

מִיָה קריגר התעוררה לקולות השחפים.
למען האמת, היא כבר היתה אמורה להתרגל אליהם, הרי חלפו ארבעה חודשים מאז קנתה את הבית המרוחק הזה בשפך הפיורד, אבל דומה שהעיר מסרבת להרפות ממנה. בדירה בווֹגְטְסְגָטֶה שבשכונת תוּרְשְהוּב תמיד שרר רעש של אוטובוסים, חשמליות, סירנות של ניידות משטרה, אמבולנסים, אבל היא מעולם לא התעוררה מן הצלילים, להפך, דומה שהם אפילו הרגיעו אותה. אבל השחפים האלה, הצליל הזה – ממנו לא הצליחה להימלט. אולי מפני שכל השאר היה שקט כל כך?
היא הושיטה את ידה לשעון שעל שידת הלילה, אבל לא הצליחה לראות מה השעה. נדמה היה לה שהמחוגים אינם במקומם אלא שקעו איפשהו בערפל, עשר ורבע או אחת וחצי, או אולי עשרים וחמישה לשום דבר. הכדורים שלקחה בערב הקודם עדיין השפיעו עליה. מרגיעים, מטמטמים, מדכאים את החושים, אין ליטול יחד עם אלכוהול, אבל למי אכפת. בין כה וכה היא תמות בעוד שנים־עשר יום… האיקסים בלוח השנה למטה במטבח… הרי נותרו עוד שתים־עשרה משבצות ריקות.
שנים־עשר יום. 18 באפריל.
היא התיישבה במיטה, לבשה את סוודר הצמר העבה, והתנודדה כשיכורה אל הסלון.
אחד מעמיתיה הוא שרשם לה את הכדורים. חבר שכפו עליה, אחד שהיה אמור לעזור לה לשכוח, לעבד את הקשיים, להמשיך הלאה. פסיכולוג משטרתי, או שאולי הוא פסיכיאטר? אולי הוא באמת פסיכיאטר, אם מותר לו לתת מרשמים? על כל פנים היתה לה גישה לדברים שרצתה, גם כאן בבית המרוחק, אפילו אם נדרשה להשקיע קצת מאמץ בהשגתם. להתלבש. להפעיל את המנוע החיצוני בסירה. לקפוא מקור בחמש־עשרה הדקות עד לעגינה במזח. להתניע את המכונית. להישאר על הכביש ארבעים דקות, הזמן שנדרש להגיע לפִילאן, מרכז הכפר. לא ממש מרכז, אבל בכל זאת, כאן נמצא בית המרקחת, במרכז הקניות יוּרְטֶן, ואחר כך קפיצה לחנות המשקאות הסמוכה. המרשמים היו מוכנים, הם נשלחו בפקס מאוסלו. נוֹמבּוֹן, וליום, לַמיקטָל, ציטאלופרם. חלק מהפסיכיאטר, וחלק מרופא המשפחה. כולם היו כל כך אדיבים, כל כך נחמדים, אל תיקחי יותר מדי, צריך להיזהר, אבל למיה קריגר לא היו כל תוכניות להיזהר. היא לא באה הנה להבריא, היא באה להיעלם.
עוד שנים־עשר יום. 18 באפריל.
מיה קריגר הוציאה בקבוק מים מינרליים מהמקרר, התלבשה וירדה לים. היא התיישבה על הצוק, הידקה את המעיל סביב גופה ובלעה את הכדורים הראשונים להיום. אבק ולכלוכים בכיס המכנסיים. כל מיני צבעים. היא לא ידעה בדיוק מה לקחה היום, היתה עדיין מטושטשת, אבל זה ממילא לא שינה לה שום דבר. היא בלעה אותם עם לגימה מהבקבוק ומתחה את כפות רגליה כלפי מטה, אל הגלים. כך ישבה ובחנה את מגפיה. המראה היה מגוחך, כאילו אלה אינן רגליה אלא רגליו של אדם אחר, רחוק שם למטה. היא העבירה את מבטה על פני הים. גם המראה הזה לא נראה לה הגיוני, אבל היא הכריחה את עצמה להמשיך להשקיף לאי־שם, לעבר האי הקטן שלא רואים מכאן, האי שלא ידעה את שמו.
את המקום הזה היא בחרה באקראי. הִיטְרָה. אי בחבל טְרֶנְדֶלַג. אבל הבית היה יכול להיות בכל מקום אחר, העיקר שיניחו לה לנפשה. היא השאירה לסוכן הנדל"ן להחליט. תמכור את הדירה שלי ותן לי משהו במקומה. הוא העיף בה מבט עקמומי, כאילו היא משוגעת, או מפגרת, אבל רצה להרוויח כסף אז החליט להעלים עין. האמת היא שלא היה לו אכפת. החיוך הלבן שהבטיח בחביבות לסדר את העניינים, היא רוצה למכור מיד? היא מחפשת משהו מיוחד? חביבות מעושה, אבל היא קלטה אותו. והמחשבה עליו עוררה בה בחילה. עיניים מזויפות, מגעילות. מסיבה כלשהי תמיד קלטה את האנשים בקרבתה. וגם אותו היא קלטה, את היצור החלקלק הזה, הלבוש בחליפה ועניבה, ומה שראתה לא מצא חן בעיניה.
אם כבר יש לך כישרון כזה את מוכרחה לנצל אותו, את לא מבינה את זה? את מוכרחה לנצל אותו למשהו, וזה בדיוק המשהו הזה!
שישכחו מזה, היא לא מתכוונת לנצל אותו לכלום. לא עוד. לעולם לא עוד. המחשבה הרגיעה אותה. בכלל, היא הרגישה רגועה ביותר מאז שהגיעה הנה. היטרה. סוכן הנדל"ן עשה עבודה טובה. עוד רגע ותיזכר בו בחיבה.
מיה קריגר קמה מהצוק ועלתה בשביל אל הבית. הגיע הזמן למשקה הראשון של היום. היא לא ידעה מה השעה, אבל הגיע הזמן בכל מקרה. היא קנתה בקבוקים יקרים, הזמינה אותם מראש, אולי יש בזה מן הסתירה, כי בשביל מה ליהנות ממשהו יקר כשנותר זמן קצר כל כך, אבל מצד שני, למה לא? למה זה ולמה ההוא? היא כבר מזמן הפסיקה לחשוב על דברים בצורה הזאת. היא פתחה בקבוק יקר של ארמניאק ומילאה על גדותיו ספל תה מלוכלך שהיה מונח ליד הכיור. ארמניאק בשמונה מאות קרונות, בספל מלוכלך. רואים כמה אכפת לי? חושבים שאכפת לי? היא חייכה קצת לעצמה, הוציאה עוד כמה כדורים מכיס המכנסיים וירדה שוב אל הצוק.
שוב חלפה במוחה מחשבה כמעט חביבה על המתווך בעל השיניים הלבנות מדי. לו חיפשה מקום לחיות בו, בהחלט יכלה לגור כאן. האוויר, נוף הים, השלווה המרחפת מתחת לעננים הלבנים. מעולם לא רחשה רגש כלשהו אל חבל טרנדלַג, אבל את האי הזה אהבה מהרגע הראשון. יש כאן איילים אדמוניים. אינספור איילים אדמוניים, והם הקסימו אותה. תמיד חשבה שהאייל האדמוני שייך למקומות אחרים, לאלסקה, לסרטים. בעל החיים היפה הזה, שיש אנשים שפשוט מוכרחים לירות בו. מיה קריגר למדה לירות בבית הספר לשוטרים, אבל מעולם לא אהבה כלי נשק. לא משחקים בכלי נשק, בנשק משתמשים רק כשממש צריך, וגם אז מוטב שלא. עונת הציד בהיטרה נמשכה מספטמבר עד נובמבר, ויום אחד בדרך לבית המרקחת היא נתקלה בחבורת נערים שקשרו אייל אדמוני למכולה הפתוחה ברכבם. בפברואר, מחוץ לעונת הציד. ולהרף עין שקלה לעצור, לרשום את שמותיהם, לדווח עליהם, לדאוג שיקבלו את העונש המגיע להם, אבל היא ריסנה את עצמה והניחה לזה.
פעם שוטרת, תמיד שוטרת?
כבר לא. ממש לא.
עוד שנים־עשר יום. 18 באפריל.
היא שתתה את לגימת הארמניאק האחרונה, הטתה את ראשה לאחור, נשענה על הצוק ועצמה את עיניה.
3

הוֹלגֶר מוּנְק עמד מזיע באולם הטיסות הנכנסות בשדה התעופה וארְנֶס שבטרונדהיים, וחיכה למכונית השכורה שלו. כמו תמיד נחת המטוס באיחור, בשל ערפל בנמל התעופה גַרדֶרמוּאֶן באוסלו, והולגר נזכר במהנדס יאן פרדריק ויבּורג ש"התאבד" בקופנהגן אחרי שמתח ביקורת על התוכניות להעביר את נמל התעופה הבינלאומי של נורווגיה למיקומו הנוכחי, וזאת בשל תנאי מזג האוויר השוררים בו. אפילו עכשיו, כעבור שמונה־עשרה שנים, לא הצליח להרפות לחלוטין מהמקרה: גוף של גבר מבוגר עף מתוך חלון קטן מדי של בית מלון, ללא כל סיבה, זמן קצר לפני שההחלטה נידונה בפרלמנט הנורווגי, הסְטוּרטִינְג. ולמה לא הראו המשטרות בדנמרק ובנורווגיה כל נכונות לחקור את המקרה בצורה רצינית?
הולגר מונק הניח למחשבה הזאת כשהבחורה בהירת השיער בדלפק של חברת יורופקאר כחכחה בגרונה וסימנה לו שהגיע תורו.
"מונק," אמר ביבושת. "הזמנתי רכב מראש."
"הבנתי. אז זה אתה שבונים לו מוזיאון חדש באוסלו?" קרצה הבחורה במדים הירוקים.
מונק לא הבין מיד את הבדיחה.
"או שאולי אתה לא הצייר?" חייכה הבחורה, והמשיכה להקיש בעליזות על מקלדת המחשב שלפניה.
"מה? לא, לא הצייר, לא," אמר מונק ביבושת. "אפילו לא קרוב משפחה."
עם ירושה כזאת לא הייתי עומד פה, חשב מונק כשהבחורה הושיטה לו פיסת נייר לחתימה.
הולגר מונק שנא לטוס, ומצב רוחו לא היה במיטבו. הוא לא פחד שהמטוס יתרסק, הולגר מונק היה מתמטיקאי חובב וידע שהסיכוי להתרסקות המטוס קטן מהסיכוי להיפגע ממכת ברק פעמיים באותו יום. לא, הולגר מונק שנא לטוס כי כבר כמעט לא הצליח להיכנס למושב.
"זהו," חייכה בחביבות הבחורה במדים הירוקים והושיטה לו את המפתחות. "וולבו 70V גדולה ויפה, הכול שולם מראש, תקופת השכירות והקילומטרז' פתוחים, תוכל למסור אותה איפה ומתי שתרצה. נסיעה טובה."
גדולה? גם זאת בדיחה? או שזה נועד להרגיע אותו? הנה לך מכונית מספיק גדולה בשבילך, כי כל כך התעגלת שאתה כבר כמעט לא רואה את הנעליים שלך.
בדרך למגרש החניה העיף הולגר מונק מבט חטוף בחלונות הגדולים של אולם הטיסות הנכנסות ובחן את בבואתו. אולי הגיע הזמן. להתחיל להתאמן. לאכול אוכל קצת יותר בריא. לרדת כמה קילוגרמים. הוא התחיל לחשוב ככה בזמן האחרון, מכמה סיבות. הוא כבר מזמן הפסיק לרוץ ברחובות אחרי פושעים, עכשיו זה תפקידם של הכפופים לו, אז לא זאת הסיבה, בפירוש לא, אבל בשבועות האחרונים הולגר מונק נעשה קצת יהיר.
אני לא מאמין, הולגר, קנית סוודר חדש? אני לא מאמין, הולגר, ז'קט חדש? אני לא מאמין, הולגר, קיצצת את הזקן?
הוא פתח את דלת הוולבו, התקין את הטלפון הנייד בדיבורית והדליק אותו. הוא חגר את חגורת הבטיחות ונסע לעבר מרכז טרונדהיים כשההודעות החלו להופיע בזאת אחר זאת. הוא נאנח. הטלפון היה כבוי שעה אחת, והנה זה שוב מתחיל. אין רגע חופש מהעולם. אבל לא רק הטיסה העכירה את מצב רוחו. קרו הרבה דברים בזמן האחרון, בעבודה ובבית. הולגר החליק את אצבעו על גבי מסך הסמרטפון שלו – הטלפון שחייבו אותו לקנות – הכול היי־טק עכשיו, כוחות המשטרה צריכים להיות מעודכנים, אפילו בעיירה הֵנֵפוֹס שבה בילה את שמונה־עשר החודשים האחרונים. משטרת נפת רִינְגֵרִיקֶה, המקום שבו החל את הקריירה שלו ושאליו חזר עכשיו. בשל האירועים בטְרִיוואן.
שבע שיחות שלא נענו מהמטה הארצי בשכונת גְרֶנלַנד באוסלו. שתיים מגרושתו. אחת מבתו. שתיים מבית האבות. ועוד אינספור הודעות.
הולגר מונק החליט למשוך עוד קצת את ניתוקו מהעולם והדליק את הרדיו. הוא מצא את התחנה הקלאסית של אֶן־אַר־קוֹ, רשות השידור הנורווגית, פתח את החלון והצית סיגריה. הסיגריות היו ההרגל המגונה היחיד שלו, חוץ מאוכל כמובן, אבל זה היה עניין אחר לגמרי. הולגר מונק לא חשב להפסיק לעשן ולא משנה כמה חוקים יעבירו הפוליטיקאים וכמה שלטים האוסרים על עישון ייתלו בכל מקום, כמו למשל על לוח השעונים במכונית השכורה הזאת.
אי אפשר לחשוב בלי לעשן, ואם היה משהו שהולגר מונק אהב זה לחשוב. להפעיל את המוח. לא חשוב הגוף כל עוד המוח מתפקד. ברדיו ניגנו את "המשיח" של הנדל, לא המלחין החביב על מונק, אבל מילא. הוא היה טיפוס של באך, אהב את הממד המתמטי במוזיקה, לא את כל המלחינים הרגשניים האלה, ואגנר, מחרחר המלחמה הארי, או עולמו האימפרסיוניסטי־רגשני של ראוול. מונק האזין למוזיקה קלאסית כדי להימלט מהרגשות האנושיים האלה בדיוק. לוּ האדם היה תרגיל בחשבון, הכול היה פשוט יותר. הוא ליטף בחטף את טבעת הנישואים שלו וחשב על מריאנֶה, גרושתו. עשר שנים עברו ועדיין הוא לא ממש הצליח להוריד את הטבעת. היא התקשרה? אולי היא…?
לא. החתונה, כמובן. היא רצתה לדבר על החתונה. יש להם בת משותפת. מִרים עומדת להינשא. יש לדון בדברים מעשיים. לא בשום דבר אחר. הולגר מונק השליך את הסיגריה מהחלון והצית אחת נוספת.
אני לא שותה קפה ולא נוגע באלכוהול. לכל הרוחות, לפחות סיגריה מדי פעם מותר לי!
הולגר מונק השתכר רק פעם אחת בחייו, בגיל ארבע־עשרה, מיין הדובדבנים של אביו ששתה בבקתת הנופש שלהם בלארוויק, ומאז לא נגע באלכוהול. הוא לא חש כל צורך בכך. לא התחשק לו. לערבב את תאי המוח? לא היה עולה על דעתו. לעומת זאת, סיגריה בהחלט כן. ואולי איזה המבורגר?
הוא פנה לתחנת הדלק ליד פונדק סְטאב והזמין ארוחת בייקון־בורגר, שאותה אכל על ספסל המשקיף לפיורד של טרונדהיים. לו התבקשו עמיתיו של הולגר לתארו בשלוש מילים, סביר להניח ששתי המילים הראשונות היו "חְנוּן". השלישית אולי היתה חכם, או טיפה־יותר־מדי־נחמד. אבל המילה חְנוּן בטוח היתה מופיעה. חנון שמן ונחמד שאף פעם לא נוגע באלכוהול, אוהב מתמטיקה, מוזיקה קלאסית, תשבצים ושחמט. קצת משעמם אולי, אבל חוקר מעולה. ומנהיג הגון. ולכן לא חשוב שהוא אף פעם לא יוצא עם החבר'ה לשתות בירה, או לא יצא לדייט מאז שאשתו עזבה אותו לטובת מורה מהוּרוּם, גבר שיוצא לחופשה של חודשיים כל שנה ואף פעם לא נאלץ לקום באמצע הלילה בלי להגיד לאן הוא הולך. לאיש במשטרה אין אחוז פענוח גבוה כמו של הולגר מונק, ואת זה כולם יודעים. כולם אוהבים את הולגר מונק. ובכל זאת הוא חזר להנפוס.
אני מוריד אותך בדרגה. אני מעביר אותך. כמו שאני רואה את זה, אתה צריך לשמוח שעוד יש לך עבודה.
הוא כמעט התפטר על המקום באותו יום מחוץ למשרד של מיקֶלסון במטה הארצי בגרנלנד, אבל התעשת. מה עוד היה יכול לעשות? להפוך למאבטח?
הולגר מונק ישב במכונית ונסע בכביש E6 לעבר טרונדהיים. הוא הצית עוד סיגריה והמשיך דרומה בכביש העוקף את העיר. במכונית השכורה היה מכשיר ג'י־פי־אס, אבל הוא לא הפעיל אותו. הוא ידע לאן הוא נוסע.
מיה קריגר.
הוא חשב בחיבה על עמיתתו לשעבר, ובאותו רגע שוב צלצל הטלפון.
"הלו?"
"איפה אתה, לעזאזל?"
מיקלסון מעברו האחר של הקו, נסער, כמו תמיד על סף התקף לב. איך האיש הזה שרד כבר עשר שנים בתפקיד הבוס שם בגרנלנד – זאת היתה תעלומה בעיני רבים.
"אני במכונית, איפה אתה, לעזאזל?" השיב מונק ביבושת.
"במכונית איפה? הגעת כבר?"
"לא, לא הגעתי, הרגע נחתי, ונדמה לי שאתה יודע את זה. מה אתה רוצה?"
"רק רציתי לבדוק שאתה עושה מה שקבענו."
"תיק המסמכים אצלי, ואני הולך למסור אותו, אם לזה אתה מתכוון," נאנח מונק. "באמת היה חיוני לשלוח אותי כל הדרך לכאן רק בשביל זה? מה עם שליח? יכולנו אולי להיעזר במשטרה המקומית?"
"אתה יודע טוב מאוד למה דווקא אתה שם," השיב מיקלסון. "ואני רוצה שהפעם תעשה מה שאמרו לך לעשות."
"דבר ראשון," נאנח מונק והשליך את בדל הסיגריה מהחלון, "אני לא חייב לך כלום. דבר שני, אני לא חייב לך כלום. ודבר שלישי, אתה אחראי לכך שהמוח שלי לא עושה יותר את הדברים שהוא אמור לעשות, אז פשוט תסתום את הפה. אתה יודע על איזה תיקים אני עובד עכשיו? אתה רוצה לשמוע, מיקלסון? על מה אני עובד?"
לרגע השתרר שקט מעברו האחר של הקו. מונק צחק בשקט.
אם יש משהו שמיקלסון שנא זה לבקש טובות. הולגר ידע שמיקלסון עצבני עכשיו. הוא התענג על כך שהבוס הקודם שלו נאלץ לרסן את עצמו בלי להשיג לחלוטין את מבוקשו.
"פשוט תעשה את זה ודי."
"אַיי, אַיי, סֶר," מונק חייך חיוך מלגלג והצדיע בתוך המכונית.
"אל תדבר אלי בנימה האירונית הזאת, מונק, תתקשר אלי כשיהיה לך משהו."
"בסדר. אָה, כן, רק עוד דבר אחד…"
"מה?" נהם מיקלסון.
"אם היא תצטרף אז גם אני בפנים. נמאס לי מהנפוס. ואני רוצה את המשרד הישן שלי בחזרה. במָריבּוּסְגָטֶה. אנחנו נעבוד מחוץ למטה המשטרה. ואני רוצה את אותו צוות. אוקיי?"
שקט השתרר, ולבסוף נשמעה התשובה.
"בכלל לא בא בחשבון. לגמרי בלתי אפשרי. מונק. זה…"
מונק חייך וניתק את השיחה לפני שמיקלסון הספיק לומר עוד מילה. הוא הצית סיגריה נוספת, הדליק שוב את הרדיו ובחר בדרך המובילה לאוֹרְקַנגֶר.
4

מיה קריגר התכסתה בשמיכת צמר ונרדמה על הספה ליד האח. היא חלמה על סיגְריד והתעוררה בתחושה שאחותה התאומה עדיין שם. איתה. חיה. שהן שוב יחד, כפי שתמיד היו. סיגריד ומיה. מיה וסיגריד. הצמד־חמד הבלתי נפרד מאוֹסְגוֹרְדסְטְרַנְד, התאומות שנולדו בהפרש של שתי דקות זאת מזאת, האחת בהירה, האחרת כהה, שונות כל כך ובכל זאת דומות.
מיה רצתה לשוב ולשקוע בחלום, לחזור אל סיגריד, אבל הכריחה את עצמה לקום ולגשת למטבח. ארוחת בוקר קטנה. כדי למנוע מהאלכוהול לעלות. כי אם תמשיך כך היא תמות לפני הזמן, וזה לגמרי לא לעניין.
18 באפריל.
עוד עשרה ימים.
היא תצליח להחזיק מעמד עוד עשרה ימים. מיה הכריחה את עצמה לבלוע שני קרקרים והתלבטה אם לשתות כוס חלב, אבל העדיפה מים. שתי כוסות מים ושני כדורים. מכיס המכנסיים. לא חשוב איזה. היום – אחד לבן ואחד תכלת.
סיגריד קריגר.
אחות, חברה ובת.
נולדה ב־11 בנובמבר 1979. הלכה לעולמה ב־18 אפריל 2002.
נאהב ונזכור אותך לנצח.
מיה קריגר שבה והתיישבה על הספה עד שהרגישה שהכדורים מתחילים להשפיע. מטשטשים אותה. יוצרים קרום בינה ובין העולם. היא נזקקה לזה עכשיו. עברו כמעט שלושה שבועות מאז שהסתכלה על עצמה, והגיע הזמן לשלם את המחיר. לעשות מקלחת. חדר האמבטיה היה בקומה השנייה. היא נמנעה מזה כל עוד יכלה, לא רצתה לראות את עצמה במראה הגדולה שהבעלים הקודמים התקינו בכניסה למקלחת. היא תכננה למצוא מברג ולסלק את הזוועה הזאת. גם ככה הרגישה די רע, היא לא צריכה אישור לזה, אבל לא היו לה כוחות. לא היו לה כוחות לשום דבר. רק לכדורים. ולמשקאות. וַליום נוזלי בעורקים, חיוכים קטנים בדם, ההגנה הנעימה מפני כל הקצוות הדוקרים שצפו סביבה זמן רב כל כך. היא אזרה אומץ ועלתה במדרגות. פתחה את דלת חדר האמבטיה וכמעט חטפה הלם כשראתה את דמותה בראי. זאת לא היתה היא, אלא מישהי אחרת. מיה קריגר תמיד היתה רזה, אבל עכשיו היא נראתה חולה. היא תמיד היתה בריאה. תמיד חזקה. עכשיו לא נותר ממנה כמעט דבר. היא פשטה את הסוודר ואת מכנסי הג'ינס ונעמדה בתחתונים מול המראה. התחתונים נתלו עליה ברפיון. כל הבשר סביב הבטן והמותניים נעלם. היא העבירה את ידה בזהירות על צלעותיה הבולטות, חשה בהן בבירור, יכלה לספור את כולן. היא הכריחה את עצמה להתקרב למראה, להיצמד אליה, קלטה את מבטה שלה במשטח הכסף המחליד. תמיד היללו את עיניה הכחולות. לאף אחד אין עיניים נורווגיות כל כך כמו למיה, אמר לה פעם מישהו, והיא זכרה את הגאווה שחשה, עיניים נורווגיות, זה נשמע יפה כל כך. בתקופה שבה רצתה להשתלב, לא להיות שונה. סיגריד נחשבה יפה יותר, אולי בגלל זה המילים האלה כל כך החמיאו לה? עיניים כחולות ערניות. עכשיו לא נותר מהן הרבה. הן נראו כבויות. ללא ברק וחיים, מוקפות באדום, לא בלובן. היא התכופפה להרים את מכנסיה, מצאה שני כדורים נוספים בכיס, רכנה אל הברז ובלעה אותם. נעמדה שוב מול המראה והשתדלה לזקוף את גבה.
סבתא נהגה לכנות אותה אינדיאנית קטנה שלי. אלמלא העיניים הכחולות בהחלט יכלה להיות אינדיאנית. שבט קִיוֹוָה או סוּ או אַפַּצֶ'ה. אינדיאנים תמיד הקסימו אותה בילדותה, מעולם לא היה ספק לצד מי היא עומדת. הבוקרים היו הרעים. האינדיאנים היו הטובים. מה שלומך היום, מיה אור־ירח? מיה הניחה את ידה על פניה שבמראה וחשבה על סבתה בחיבה. עמדה והתבוננה בשערה הארוך. שיער רך, שחור כעורב, גלש על כתפיה השבריריות. כבר מזמן לא היה שערה ארוך כל כך. בזמן לימודיה בבית הספר לשוטרים התחילה להסתפר קצר. לא במספרה אלא בבית, לבד, פשוט לקחה מספריים וגזרה. כדי להראות שלא חשוב לה להיות יפה. להתגנדר. היא גם לא התאפרה. יש לך יופי טבעי, אינדיאנית קטנה שלי, אמרה סבתא ערב אחד אחרי שקלעה את שערה של מיה לצמות מול האח בביתם באוסגורדסטרנד. את רואה איזה עפעפיים יפים יש לך, וריסים ארוכים ונהדרים? את רואה שהטבע כבר איפר אותך? את לא צריכה לטרוח. אנחנו לא מתקשטות לכבוד הבנים. הם יבואו בבוא הזמן. אינדיאנית בחברת סבתא. ונורווגית בבית הספר. מושלם. מיה נתקפה פתאום בחילה קלה בגלל התרופות, הכדורים הקטנים לא הביאו איתם רק שלווה ונחת, זה באמת היה קורה לפעמים, היא אף פעם לא טרחה לבדוק אילו שילובים רקחה. בידה האחת נשענה על הקיר עד שהבחילה חלפה, שבה והרימה את עיניה, הכריחה את עצמה לעמוד עוד קצת מול הראי. להביט בעצמה. בפעם האחרונה.
עוד עשרה ימים.
18 באפריל.
היא לא הקדישה הרבה מחשבה למעשה עצמו. לרגע האחרון. לא תהתה אם יכאב לה. אם יהיה קשה להרפות. היא לא האמינה לכל הסיפורים האלה על אנשים גוססים, שחייהם חולפים לנגד עיניהם כמו סרט. או שאולי זה נכון? זה לא כל כך חשוב. סיפור חייה של מיה קריגר היה חקוק על גופה. חייה השתקפו אליה מבעד למראה. אינדיאנית עם עיניים נורווגיות. שיער שחור ארוך שבעבר היא קיצצה במו ידיה ועכשיו גלש על כתפיה הלבנות, הכחושות. היא הסיטה את שערה אל מאחורי האוזן והתבוננה בצלקת ליד עינה השמאלית. חתך של שלושה סנטימטרים, סימן שסירב להיעלם. חשוד ברצח בזמן חקירה. נערה מלטביה נמצאה צפה במימי אָקֶרְשאֶלבָה. מיה היתה חלשה ולא מרוכזת, לא ראתה את הסכין, למרבה המזל הספיקה לזוז מעט וניצלה מעיוורון. במשך כמה חודשים הסתובבה עם רטייה על העין, הודות לרופאים בבית החולים אוּלֵבוּל היא עדיין רואה בשתי העיניים. היא הרימה את ידה השמאלית מול המראה ובחנה את קצה האצבע החסר. חשוד נוסף, חווה קטנה ליד מוֹס, זהירות כלב. הרוטוויילר עמד להתנפל על צווארה, אבל היא הספיקה ברגע האחרון להניף את ידה. היא חשה עדיין בשיניו הסוגרות על אצבעותיה, בפניקה שפשטה בגופה בשניות המעטות שנדרשו לה לשלוף את האקדח מהנרתיק ולירות בפניו של הכלב הנושך. היא העבירה את מבטה מטה אל קעקוע הפרפר הקטן מעל שולי התחתונים, על עצם הכסל. בת תשע־עשרה וחופשייה בפראג. היא פגשה שם בחור ספרדי, רומן של קיץ, הם שתו יותר מדי בֶּחֶרוֹבְקָה והתעוררו מקועקעים שניהם. שלה היה פרפר קטן בסגול, צהוב וירוק. מיה לא התאפקה וחייכה חיוך קטן. כמה פעמים חשבה להסיר אותו, נבוכה ממשובת הנעורים שלה, אבל זה לא הסתדר, ועכשיו זה כבר לא משנה. היא ליטפה את צמיד הכסף הקטן שעל מפרק ידה הימנית. היא וסיגריד קיבלו כל אחת צמיד מתנה לכבוד כניסתן בברית הכנסייה בטקס הקונפירמציה. צמיד ילדותי ועליו תלויים לב, עוגן ואות. האות מ' על שלה. האות ס' על הצמיד של סיגריד. באותו ערב, בתום המסיבה, כשהאורחים הלכו הביתה, ישבו למעלה בחדרן באוסגורדסטרנד וסיגריד הציעה פתאום שיתחלפו בצמידים.
אם את רוצה את שלי, תיתני לי את שלך?
מיה מעולם לא הסירה מאז את הצמיד הכסוף.
עכשיו החלו הכדורים לערפל את חושיה, היא בקושי ראתה את עצמה בראי. גופה היה כמו רוח רפאים, אי-שם במרחק. צלקת ליד עין שמאל. זרת ששניים ממפרקיה חסרים. פרפר צ'כי מעל שולי התחתונים. זרועות ורגליים דקיקות. אינדיאנית עם עיניים כחולות עצובות, כמעט כבויות, ופתאום היא לא עמדה בזה עוד, היא הסיטה את מבטה מהראי, נכנסה למקלחת בצעדים מתנדנדים ועמדה תחת זרם המים החמים עד שהפכו לקרים כקרח.
בדרכה החוצה נמנעה מלהביט במראה. ירדה לסלון עירומה והתנגבה מול האח שאיש לא הבעיר. ניגשה למטבח ומזגה לעצמה משקה נוסף. מצאה עוד כדורים במגירה. לעסה אותם והתלבשה. עוד יותר מטושטשת עכשיו. נקייה מבחוץ ועוד מעט גם מבפנים.
מיה חבשה כובע צמר, לבשה מעיל ויצאה מהבית. ירדה שוב לים. התיישבה על הצוק והניחה לעיניה לשוטט לעבר האופק. שמאלץ בשקיעה. מנין צץ פתאום הביטוי הזה? אה כן, זה היה פסטיבל, פסטיבל מחאה נגד הסרטים הנורווגיים. מארגניו הידוענים טענו שהקולנוע הנורווגי צריך להשתנות, להתרחק מהמשחק המוגזם והרגשני. מיה קריגר אמנם אהבה מאוד לראות סרטים, אבל לא התרשמה שההימנעות מסצנות שמאלץ בשקיעה שיפרה במשהו את הקולנוע הנוורגי. להפך, בכל פעם שאיזה עלוב נפש ניסה לגלם שוטר או שוטרת בסרט, בדרך כלל פשוט יצאה מהאולם מתוך הזדהות עם השחקן המסכן שנאלץ לדקלם את השורות האלה והתבקש על ידי הבמאי לעשות זאת בסגנון כזה או אחר. זה פשוט היה מביך מדי. תנו לי עוד שמאלץ בשקיעה, חשבה. מיה קריגר חייכה קצת לעצמה, לגמה מהבקבוק שהביאה איתה לצוק. אלמלא באה הנה כדי למות, בהחלט היתה שוקלת להישאר לגור כאן.
18 באפריל.
יום אחד זה פתאום התחוור לה, כמו איזו התגלות, ומאז בעצם הכול היה בסדר גמור. סיגריד נמצאה מתה ב־18 באפריל 2002. במרתף ברובע טֵיֶין באוסלו, על מזרן רקוב, כשהמחט נעוצה עדיין בזרועה. היא אפילו לא שחררה את הרצועה. מנת היתר חדרה היישר לזרם הדם. בעוד עשרה ימים יחלפו בדיוק עשר שנים. סיגריד הקטנה, המתוקה, החמודה והיפה, מתה ממנת יתר של הרואין במרתף מטונף. רק שבוע אחרי שמיה אספה אותה ממרפאת גמילה בוַולְדְרֶס.
סיגריד נראתה פשוט נפלא אחרי ארבעה שבועות במרכז הגמילה. לחייה היו אדומות, הצחוק חזר אליה. בנסיעה בחזרה לאוסלו התחושה היתה כמעט כמו פעם, השתיים צחקו ושיחקו, ממש כמו בגינת הבית באוסגורדסטרנד.
"את שלגייה ואני היפהפייה הנרדמת."
"אבל אני רוצה להיות היפהפייה הנרדמת, למה אני תמיד צריכה להיות שלגייה?"
"כי השיער שלך כהה, מיה."
"באמת, בגלל זה?"
"כן, בגלל זה. לא הבנת את זה עד עכשיו?"
"לא."
"את טיפשה."
"אני לא."
"לא, את לא."
"למה אנחנו צריכות לשחק בשלגייה והיפהפייה הנרדמת? הרי שתינו צריכות לישון מאה שנה ולחכות לנסיך שיבוא להעיר אותנו, זה בכלל לא כיף, וחוץ מזה, אין כאן אף אחד חוץ מאיתנו."
"את עוד תראי שהוא יבוא יום אחד, מיה, הוא עוד יבוא."
במקרה של סיגריד, הנסיך היה אידיוט אחד מהוֹרְטֶן. הוא הציג את עצמו כמוזיקאי, אפילו היה לו מעין הרכב שאף פעם לא ניגן, סתם חבורה שישבה בפארק ועישנה חשיש או בלעה ספידים, או הזריקה. השחצן הצנום הזה, אפס מזוין, רק המחשבה עליו גרמה לה בחילה כזאת שנאלצה לקום ולנשום נשימות עמוקות. היא צעדה בשביל בין הצוקים, חלפה על פני בית הסירות והתיישבה על המזח. היא הבחינה בתכונה על היבשה מרחוק. אנשים עסוקים בשגרת יומם. מה השעה עכשיו? היא האהילה על עיניה והציצה למעלה, לשמים. היא העריכה שהשעה שתים־עשרה, אולי אחת, כך נראה לפי השמש. היא לגמה לגימה נוספת מהבקבוק ובאותו רגע הרגישה שהכדורים מתחילים להשפיע, נוטלים ממנה את חושיה, הופכים אותה לאדישה. היא ישבה בקצה המזח, טלטלה את רגליה מעל המים ונשאה את פניה אל השמש.
מרקוּס סְקוּג.
סיגריד היתה בת שמונה־עשרה, האידיוט בן עשרים ושתיים. האידיוט עבר לאוסלו, התחיל לשרוץ בפְּלָטָה, רחבת הנרקומנים ליד התחנה המרכזית. סיגריד הצטרפה אליו כעבור כמה חודשים.
ארבעה שבועות של גמילה. זאת לא היתה הפעם הראשונה שמיה אספה את אחותה ממרפאה, אבל הפעם הכול נראה שונה. מוטיבציה חדשה. לא רק חיוך הנרקומנים שמופיע אחרי אשפוזים כאלה, לשקר, לשקר, לשקר, לחכות רק עד שיוצאים משם ואז להזריק שוב, לא, היה משהו חדש בעיניה. היא נראתה בטוחה יותר, כאילו כמעט חזרה לעצמה.
במשך השנים חשבה מיה כל כך הרבה על אחותה עד שכמעט השתגעה. למה דווקא סיגריד? כי שִעמם לה? בגלל אמא ואבא? רק בגלל איזה אידיוט מזוין, רזה כמו מקל? אהבה, כאילו?
אמא היתה תקיפה לעתים, אבל לא בצורה מוגזמת. אבא היה לפעמים נחמד מדי, אבל לא ייתכן שזה שינה משהו? אווה וקִירֶה קריגר אימצו את התאומות מיד לאחר לידתן. כך סוכם עם אמן מראש, היא היתה עדיין ילדה בעצמה, לבדה, לא מסוגלת, לא רוצה, היא לא תוכל לגדל אותן. וזאת היתה מתת משמים לזוג חשוך הילדים, הן רצו את הילדות בכל לבם, אושרם לא ידע גבול.
היא, אמא, מורה בבית הספר היסודי באוֹסגוֹרדֶן. הוא, אבא, קירֶה, מנהל בית מסחר לצבעים, בעליה של החנות "אוּלֶה קריגר ובניו" במרכז הורטן. מיה חיפשה וחיפשה גורמים בבית ילדותן שיוכלו להסביר את התמכרותה של סיגריד לסמים, אבל מעולם לא מצאה.
מרקוס סקוג.
זה קרה באשמתו.
רק שבוע אחרי שובה מוולדרס. היה להן כל כך נחמד יחד בדירה בווֹגְטְסְגָטֶה. סיגריד ומיה. מיה וסיגריד. שלגייה והיפהפייה הנרדמת. שוב צמד־חמד בלתי נפרד. מיה אפילו לקחה כמה ימי חופש מהעבודה בפעם הראשונה אחרי אלוהים יודע כמה שנים. ופתאום ערב אחד מצאה את הפתק על שולחן המטבח:
פשוט מוכרחה לדבר עם מ'.
אחזור מיד. ס'.
מיה קריגר קמה משולי המזח וגררה את רגליה לעבר הבית. היא כבר החלה להתנדנד. הגיע הזמן לעוד כמה כדורים. ועוד משקה.
5

להולגר מונק נמאס לנהוג, הוא סטה מהכביש, מצא מפרץ חניה ועצר להפסקה, יצא מהרכב וחילץ את עצמותיו. הוא לא היה רחוק מהיעד, רק קילומטרים ספורים ממנהרת היטרָה, אבל הוא לא מיהר. מסיבה כלשהי – הולגר מונק לא טרח לברר אותה – האיש שישיט אותו בסירה אל האי לא יוכל להפליג לפני השעה שתיים. השוטר המקומי שאיתו דיבר לא נשמע חכם במיוחד. אמנם לא היו לו דעות קדומות על המשטרה במחוזות הכפריים, אבל באוסלו, בזמנו, התרגל הולגר לקצב קצת אחר. עכשיו הכול שונה, כמובן, משטרת רינגריקה בפירוש איננה מהעסוקות ביותר במדינה. מונק גידף בשקט וחשב על מיקלסון בשנאה, אך עד מהרה התחרט. זאת לא אשמת מיקלסון. ברגע שנערכת חקירה פנימית משהו חייב להשתנות בתוך המשטרה, הלוא הוא ידע זאת. ובכל זאת.
מונק התיישב על ספסל והצית עוד סיגריה. האביב הקדים להגיע לטרנדלג השנה. במקומות רבים כיסו עלים ירוקים את העצים, והשלג נמס כמעט כולו. לא שידע מתי בדרך כלל מפציע האביב בטרנדלג, אבל הוא שמע שמדברים על זה ברדיו המקומי. הוא עשה הפסקה מהמוזיקה כדי להאזין לחדשות. לוודא שהם עדיין מצליחים לשמור על זה בסוד, או שאיזה אידיוט במטה בגרנלנד הדליף את החקירה לעיתונאי תאב סנסציות עם ארנק תפוח, אבל שום דבר, למרבה המזל. שום דבר על הילדה הקטנה שנמצאה תלויה על עץ במרידאלן.
הטלפון צלצל וצפצף כל הנסיעה, אבל הולגר לא ענה. לא רצה לדבר בטלפון או לשלוח מסרונים בזמן הנהיגה. כחוקר הוא היה מעורב בלא מעט תקריות שבהן אנשים סטו מהכביש או דרסו מישהו עקב חוסר תשומת לב של שנייה. וחוץ מזה שום דבר לא בער. טוב לו ככה, קצת חופש. הוא אמנם לא אהב להודות בזה, אבל מדי פעם הרגיש שהנטל כבד מדי. העבודה הזאת. וכל האירועים הקטנים והמוכרים. לא היתה לו התנגדות לבקר את אמו בבית האבות. לא היתה לו התנגדות לעזור לבתו בהכנות לחתונה. ובטוח שלא היתה לו התנגדות לבלות עם מריון, נכדתו שזה עתה מלאו לה שש. ובכל זאת, משהו לא היה לגמרי בסדר.
הוא ומריאנה. הוא מעולם לא העלה על דעתו שדברים עשויים להשתנות. ואפילו עכשיו, כעבור עשר שנים, עדיין חש שמשהו בו נהרס ללא תקנה.
הוא ניער מעליו את המחשבות הללו ובדק את הטלפון. עוד שתי שיחות שלא נענו ממיקלסון, הוא ידע במה מדובר, אין כל סיבה לחזור אליו. הודעה נוספת ממרים, בתו, קצרה ומרוחקת כרגיל. כמה שיחות ממריאנה, גרושתו. אוי, הוא שכח להתקשר לבית האבות. ויום רביעי היום. חבל שלא עשה את זה לפני שנכנס למכונית. הוא מצא את המספר, קם ומתח קצת את רגליו.
"בית אבות הֵבִיקְוואיֶין, קארן מדברת."
"שלום, קארן, זה הולגר מונק."
"היי הולגר, מה שלומך?" השיב הקול הרך מעברו האחר של הקו. מונק כמעט הסמיק, הוא ציפה שאחת האחיות המבוגרות תענה לטלפון, כרגיל.
אני לא מאמין, הולגר, קנית סוודר חדש? אני לא מאמין, הולגר, ז'קט חדש? אני לא מאמין, הולגר, קיצצת את הזקן?
"פחות או יותר בסדר," ענה מונק, "אבל לצערי אצטרך לבקש טובה."
"תרגיש חופשי, הולגר," צחקה האישה מעברו האחר של הקו.
כבר כמה שנים נהגו להנהן זה לזה לשלום. קארן. אחת העובדות במוסד שאמו סירבה לגור בו בהתחלה, אבל דומה שעכשיו השלימה עם מגוריה החדשים.
"שוב יום רביעי," נאנח מונק.
"ולא תספיק להגיע?"
"לא, לצערי לא," ענה מונק. "אני מחוץ לעיר."
"אני מבינה," אמרה קארן, וצחקה צחוק קצר. "אבדוק אם מישהו כאן יוכל להסיע אותה, אם לא, אזמין לה מונית."
"מובן שאשלם על הנסיעה," מיהר מונק להשיב.
"אין בעיה."
"תודה רבה, קארן."
"אין על מה, הולגר, אני מניחה שביום רביעי הבא תצליח להגיע?"
"אני בטוח שכן."
"יופי, אז אולי נתראה?"
"בהחלט ייתכן," כחכח מונק בגרונו. "תודה רבה לך, ותמסרי לה ד"ש ממני."
"מבטיחה למסור."
מונק ניתק וחזר לשבת על הספסל.
למה אתה לא מזמין אותה לצאת? מה כבר יכול לקרות? כוס קפה? ביקור בקולנוע?
הוא זנח את המחשבה כשהודעת דואר אלקטרוני הופיעה על מסך הטלפון. היתה לו התנגדות לכל העסק הזה, הטלפונים החדשים האלה שמרכזים הכול במקום אחד, לעולם לא יזכה עוד ברגע של שקט? אבל ההודעה הזאת דווקא התאימה לו עכשיו. חיוך התפשט על פניו כשפתח אותה וקרא את המשימה החדשה ששלח לו יוּרי, הרוסי שהכיר באינטרנט לפני כמה שנים, בלוח המודעות של אתר math2.orgs, מקום שבו מתאספים כל החנונים של העולם. יורי היה פרופסור ממינסק בן שישים ומשהו. הם לא היו ממש חברים, אחרי הכול הם מעולם לא נפגשו, אבל הם החליפו ביניהם מיילים ושמרו על קשר לא רציף. כמה דיונים על שחמט, ומדי פעם קצת התעמלות מוח, כמו עכשיו.
מים זורמים לתוך מכל. כמות המים מוכפלת כל דקה. המכל מתמלא תוך שעה. כמה זמן נדרש כדי למלא חצי מכל? י.
מונק הצית עוד סיגריה, חשב קצת ומצא את התשובה. הוא חיבב את יורי. למען האמת אפילו שקל לנסוע לבקר אותו יום אחד, למה לא, בעצם? הוא מעולם לא היה ברוסיה, למה לא לפגוש אנשים שהכיר באינטרנט? עכשיו כבר היו לו כמה מכרים כאלה, אֵם־אָר־מישיגן־40 מארצות הברית, מרגרט־אפס־שמונה משוודיה, בּירְרְרְדמן מדרום אפריקה. חנונים אוהבי שחמט ומתמטיקה, אבל בראש ובראשונה בני אדם, כמוהו, אז כן, למה לא? לנסוע קצת, להכיר אנשים חדשים, זה בטח אפשרי, לא? הרי הוא לא עד כדי כך זקן. ובעצם, מתי נסע בפעם האחרונה לאנשהו? הוא הביט בבבואתו במסך הטלפון והניח אותו על הספסל מולו.
חמישים וארבע. הגיל לא בדיוק תאם את הרגשתו. הוא הרגיש מבוגר בהרבה. רק ביום שבו הודיעה לו מריאנה על המורה מהורום הוא הזדקן בעשר שנים. הוא ניסה לשמור על קור רוח. למען האמת, בסתר לבו הוא חשד. הימים הארוכים בעבודה ובכלל, הראש שלו תמיד היה הרחק הרחק משם, גם בפעמים הנדירות שהיה בבית. הוא חשש שבסוף אולי יהיו לזה השלכות, אבל עכשיו, וככה? היא היתה רגועה לגמרי, כאילו הכינה מראש את הנאום. הם נפגשו בקורס ומאז שמרו על קשר. הרגשות העמיקו. הם כבר נפגשו כמה פעמים, בחשאי, והיא לא רוצה להמשיך לחיות בשקר. הוא לא הצליח לשמור על שלווה, למרות הכול. הוא, שמימיו לא הרים יד על איש. הוא שאג והטיח את הצלחת בקיר. צעק ורץ אחריה ברחבי הבית. עד עכשיו הוא מתבייש. מרים ירדה בריצה מחדרה, ומיררה בבכי. היא היתה אז בת חמש־עשרה, עכשיו היא בת עשרים וחמש ועומדת להתחתן. בת חמש־עשרה, וניצבת לצד אמה. מה הפלא. האם היה בבית? האם נכח למענן במשך כל השנים הללו?
הוא נרתע קצת מלענות להודעה שלה, של מרים. היא היתה קצרה וקרה כל כך, מעין סמל ליחסים ביניהם – בהווה ובעבר – ועכשיו הוא נאלץ לחשוב גם על זה, כאילו שתיק המסמכים המונח במכונית אינו מספיק מכביד.
תוכל להוסיף עוד כמה אלפים? החלטנו להזמין גם אחיינים. מ'.
החתונה. כמובן, הוא כתב, והוסיף סמיילי, אבל מיהר למחוק אותו. הוא ראה את ההודעה נשלחת וחשב על מריון, נכדתו. אחרי הלידה מרים אמרה לו בלי כחל וסרק שהיא לא בטוחה שמגיע לו להיות בקשר עם הקטנה. למרבה המזל היא שינתה את דעתה. עכשיו, לרגעים האלה הוא השתוקק יותר מכול. השעות עם מריון הנהדרת, גלוית הלב, אור בשגרת היומיום, שאם לומר את האמת היתה חשוכה למדי אחרי שהועבר להנפוס.
אחרי הגירושים הוא השאיר למריאנה את הבית. הוא חש שזה הדבר הנכון לעשות, כך נחסך ממרים הצורך לעבור דירה ולהתרחק מחבריה ומבית הספר ונבחרת הכדוריד. הוא קנה לעצמו דירה קטנה בשכונת בִּישְלֶט באוסלו, קרובה ובה בעת רחוקה מספיק מהעבודה. הוא לא מכר את הדירה אחרי המעבר, אבל גר עתה בחדר שכור ברינְגוואיין, לא רחוק מתחנת המשטרה בהנפוס. חפציו עדיין היו ארוזים בארגזי קרטון. הוא לא לקח איתו הרבה דברים, ציפה לחזור במהרה לבירה אחרי שהעניינים יירגעו, אבל מאז חלפו כמעט שנתיים והוא עדיין גר בחדר השכור, חפציו עדיין ארוזים בארגזים, והוא עדיין לא הרגיש בבית בשום מקום.
תפסיק לרחם על עצמך. יש אנשים שמצבם קשה בהרבה.
מונק מחץ את הסיגריה ומחשבותיו נדדו אל תיק המסמכים שבמכונית. עובר אורח נתקל בילדה בת שש תלויה על עץ במרידאלן. כבר מזמן לא הגיעה לידיו פרשה כזאת. מה הפלא שהחבר'ה במטה הארצי התחילו להזיע.
הוא לקח לידיו את הטלפון ושלח ליורי תשובה.
59 דקות (: ה. מ.
מונק לא רצה להודות בפני עצמו, אבל תיק המסמכים על המושב לצדו העביר בו צמרמורת. הוא התניע את המכונית, פנה בחזרה לכביש הראשי והמשיך בדרכו להיטרה.
6

האיש עם קעקוע העיט על צווארו לבש סוודר עם צווארון גבוה לכבוד האירוע. בימים עברו אהב את התחנה המרכזית של אוסלו, ההמולה ששררה שם היתה המקום המושלם לאדם במקצועו, אבל עכשיו הציבו כל כך הרבה מצלמות בכל מקום עד שכמעט אין לאן לחמוק. כבר מזמן העביר את פגישותיו ועסקאותיו לזירות אחרות, אולמי קולנוע, דוכני קבב, מקומות שבהם לא ייחשף בקלות אם יתברר שהעסקה גוררת אחריה חקירה מסועפת, אבל זה קרה רק לעתים נדירות, הוא כבר לא פעל בקנה מידה כה גדול, ובכל זאת, תמיד כדאי לנקוט אמצעי זהירות.
האיש עם קעקוע העיט על צווארו משך את כובעו כלפי מטה ונכנס לתחנה. לא הוא בחר את זירת הפעילות, אבל הסכום שהוצע לו היה כל כך גדול שהוא פשוט ציית להוראות. לא היה לו מושג איך הקונה מצא אותו, יום אחד הוא קיבל מסרון עם תמונה, משימה וסכום. והוא נהג כהרגלו, השיב אוקיי בלי לשאול שאלות. משימה מוזרה, ללא ספק, הוא מעולם לא היה מעורב במשהו דומה, אבל כאמור, אחרי כל השנים הללו למד לא לשאול שאלות, רק לבצע את ההוראות ולקבל את הכסף. ככה הוא הסתדר בחיים ועדיין שמר על שם טוב במעמקי עולם הצללים. אמנם המשימות הלכו והתמעטו והסכומים קטנו, אבל לפעמים נפל לידיו משהו גדול שהשאיר לו קצת רווח. כמו המשימה הזאת. בקשה מוזרה, האמת – מטורפת לגמרי, אבל שכרה בצדה, ולזה בדיוק התכונן עכשיו: לקבל תשלום.
ז'קט מחויט, מכנסיים יפים, נעליים מצוחצחות, תיק מנהלים ואפילו זוג משקפיים מזויפים. האיש עם קעקוע העיט על צווארו נראה כמו הניגוד המוחלט של עצמו, וזאת בהחלט היתה כוונתו. שוב, במקצועו אף פעם אין לדעת מתי המשטרה תורֶה על בדיקה מקיפה של כל ההקלטות, ולכן מוטב לנקוט משנה זהירות. הוא נראה כמו רואה חשבון, או סתם איש עסקים. אולי קשה להאמין, אבל האיש עם קעקוע העיט על צווארו היה יהיר למדי. הוא בכלל לא רצה שיחשבו שהוא חלק מהסנובה המפונפנת, מהאליטה, הוא אהב את המראה הקשוח שלו, את הקעקועים ואת ז'קט העור. המכנסיים המגעילים שפשפו לו את המפשעה והוא הרגיש כמו אידיוט. הז'קט המטופש והנעליים המפגרות האלה, חומות ומבריקות. מילא. הסכום שהמתין לו עכשיו באחד התאים לשמירת חפצים היה שווה את זה. בהחלט שווה את זה. זאת תקופה שאין לו גרוש על התחת, הוא זקוק לכסף. מסיבה, זה מה שיעשה. הוא חייך קצת תחת המשקפיים שלא היה מורגל בהם וחצה את בניין התחנה בנחת ובזהירות.
ההודעה הראשונה הגיעה לפני כשנה, ומאז הגיעו נוספות. מסרון עם תמונה וסכום. בפעם הראשונה חשב שזאת אולי מתיחה, הבקשה היתה כל כך מוזרה ומיוחדת, אבל הוא בכל זאת ביצע אותה. וקיבל עליה תשלום. גם בפעם הבאה. ובפעם שלאחר מכן. אז כבר לא היה לו אכפת במה מדובר.
הוא עצר בקיוסק וקנה עיתון וחפיסת סיגריות. יום רגיל לגמרי בדרך הביתה מהעבודה. אין שום דבר חריג ברואה החשבון הזה. הוא תחב את העיתון תחת זרועו והמשיך לעבר התאים לשמירת חפצים. הוא נעמד בכניסה לאזור התאים ושלח את המסרון הבא:
אני כאן.
הוא חיכה לתשובה. כרגיל היא הגיעה כמעט מיד. מספר התא והקוד הסודי לפתיחתו הופיעו על מסך הנייד שלו. הוא העיף סביבו מבט זהיר, פעם ועוד פעם, ולבסוף קרב אל התאים ומצא את זה המיועד לו. דבר אחד לפחות ייאמר לזכותה של התחנה המרכזית באוסלו: הם חיסלו את המפתחות הקטנים האלה שהחליפו ידיים בסמטאות אפלות וברחובות אחוריים. עכשיו צריך רק קוד סודי. האיש עם קעקוע העיט על צווארו הקיש את הספרות על המקלדת, שמע קליק והתא נפתח. המעטפה החומה הרגילה היתה מונחה בתוכו. הוא לקח אותה והפעם השתדל לא להביט סביבו, עם כל מצלמות האבטחה במקום יש להתנהג בצורה שלא תעורר חשד, פתח את תיק המנהלים ומיהר להכניס לתוכו את המעטפה. כשחיוך על שפתיו קבע שהפעם היא שמנה בהרבה. המשימה האחרונה. הגיע הזמן לסגור את החשבון. הוא התרחק מתאי שמירת החפצים, עלה במדרגות, חצה את האולם, נכנס לברגר־קינג ונעל את עצמו בתא השירותים. הוא פתח את התיק והוציא את המעטפה, מתקשה להתאפק. חיוך מדושן התפשט על פניו כשראה מה מונח בתוכה. לא רק סכום הכסף שהובטח, בשטרות של מאתיים כפי שתמיד דרש, אלא גם שקיק עם אבקה לבנה. האיש עם קעקוע העיט על צווארו פתח את השקיק השקוף, טעם את תוכנו בזהירות והחיוך על שפתיו התרחב עוד יותר. לא היה לו מושג מיהו המעסיק שלו, אבל הקשרים של הברנש והמודיעין שלו היו ללא ספק מעודכנים. מי שהכיר אותו ידע שיש לו חולשה גדולה לאבקה.
הוא הוציא את הטלפון ושלח את תשובתו הרגילה.
אוקיי. תודה.
בדרך כלל לא נהג להוסיף "תודה", זה עניין עסקי ותו לא, שום דבר אישי, אבל דומה שהפעם לא הצליח להתאפק בגלל התגמול הנוסף וכל זה. חלפו כמה שניות והתשובה הגיעה.
תעשה חיים.
האיש עם קעקוע העיט על צווארו חייך והחזיר את המעטפה והשקיק לתיק המנהלים, וחצה שוב את אולם התחנה בדרכו חזרה הביתה.
7

מיה קריגר ישבה על הצוק החלק היורד אל המים, כובע צמר לבן מכסה את שערה הארוך, השחור כעורב, והיא עטופה בשמיכה. זאת היתה שעת צהריים. בבית המרקחת שמעה מישהו אומר שהאביב בטרנדלג הקדים השנה, אבל למיה קריגר היה קר רוב הזמן, והיא לא הרגישה את החמימות שדיברו עליה.
עוד שישה ימים. שש משבצות ריקות בלוח השנה במטבח, והיא הרגישה שהיא מחכה בכיליון עיניים.
המוות לא נורא כל כך.
הן הלכו והשתרשו בה בימים האחרונים. השלווה. הידיעה שבקרוב ייחסך ממנה הסבל. היא מצאה שני כדורים בכיס המעיל ובלעה אותם עם המשקה שהביאה איתה. מיה חייכה לעצמה והשקיפה לעבר הים. סירת דיג שטה באופק מולה. שמש אפריל צבעה את העננים, והמים תחת הצוק נצנצו. בימים האחרונים הרבתה לחשוב. על יקיריה. רק היא נשארה עכשיו, ובקרוב גם היא לא תהיה עוד. בעולם הזה. במציאות הזאת, כפי שסבתה היתה אומרת. מיה חייכה ולגמה מן הבקבוק.
סיגריד היתה בבת עינם של כולם. סיגריד עם השיער הבהיר הארוך. סיגריד התלמידה הטובה שניגנה בחליל צד ושיחקה כדוריד, והיתה חברה של כולם. למיה לא היתה שום בעיה עם תשומת הלב שהורעפה על סיגריד. סיגריד מעולם לא השתמשה בזה נגדה, מעולם לא אמרה מילה רעה למישהו על משהו. סיגריד פשוט היתה סיגריד הנפלאה, אבל הפעמים שבהן סבתא לקחה את מיה הצדה ואמרה לה שהיא מיוחדת היו נהדרות גם הן.
את מאוד מיוחדת, את יודעת? גם הילדים האחרים נהדרים, אבל את יודעת דברים, מיה, נכון? את רואה דברים שהאחרים לא לגמרי קולטים?
אף על פי שסבתה לא היתה סבתה האמיתית, תמיד חשה שקיים ביניהן קשר מיוחד. ברית כלשהי, קרבת דם. אולי משום שהיו דומות במראן החיצוני. אולי משום שהיא התייחסה למיה כמעט כמו אל חברה, מעין שותפה לדבר סוד, כי שתיהן היו יוצאות דופן. סבתא סיפרה למיה כל פרט אפשרי על חייה ודיברה על הכול בגילוי לב. על הגברים הרבים שהיו לה ועל כך שלא צריך לחשוש כל כך מפניהם, שהם בעצם רק ארנבים קטנים ולא מסוכנים. ועל יכולות הניבוי שלה, ועל כך שיש יותר ממציאות אחת ולכן לא צריך לפחד מהמוות. הנצרות הזאת, אמרה סבתה, היא שהפכה את המוות למשהו שלילי, כדי שנסתובב בעולם בפחד מהאלוהים שלהם, המוות הוא גיהינום, או גן העדן, על כל פנים הם אומרים שזה קץ הכול, אבל את יודעת מה, מיה, סבתא לא כל כך בטוחה שהמוות הוא הסוף. על כל פנים אני לא מפחדת.
לשונות רעות באוסגורדסטרנד הצמידו לסבתא את הכינוי "המכשפה", אבל זה לא הטריד אותן. מיה הבינה לגמרי למה כינו אותה כך, השיער האפור והפרוע המתבדר מעל העיניים הצלולות שצבען שחור־כחול, סבתא לא היתה כמו כולם. במכולת דיברה בקולי קולות על הדברים הכי משונים, ולעתים קרובות ישבה בגינה כל הלילה, התבוננה בירח וצחקה לעצמה. היא ידעה דברים שאנשים בימי הביניים היו ודאי מכנים כשפים, והיא טיפלה במיה הקטנה כמעט כאילו היתה השוליה שלה.
מיה חשה בת מזל. היא גדלה בסביבה שלווה. עם אמא נהדרת ואבא נפלא, עם סבתא שגרה במרחק כמה בתים בלבד. סבתא שראתה אותה, ראתה מיהי ואמרה לה שהיא מיוחדת.
בצעדים קלילים, מיה, תזכרי, בצעדים קלילים.
אלה היו מילותיה האחרונות של סבתא על ערש דווי, והיא אמרה אותן בעודה קורצת לבת בריתה המיוחדת. מיה הניפה את הבקבוק לעבר העננים.
המוות הוא לא דבר נורא.
עוד שישה ימים.
הכדורים מכיס המעיל ערפלו את חושיה. מיה קריגר בלעה שניים נוספים ונשענה אחורנית על הצוק.
את מאוד מיוחדת, מיה, את יודעת?
אולי בגלל זה בחרה בבית הספר לשוטרים? כדי לעשות משהו אחר לגמרי? גם בימים האחרונים חשבה על הבחירה הזאת שלה. היא כבר לא הצליחה לחבר את כל חתיכות הפאזל. הזמן התעוות ולא נע עוד כסדרו בתוך ראשה. סיגריד לא היתה עוד סיגריד הקטנה, בהירת השיער, היא היתה עכשיו סיגריד הנרקומנית, הסיוט. אמא ואבא מתו בתוכה, התרחקו מהעולם, זה מזה, ממנה. היא עברה לגור בעיר, ניסתה ללמוד שניים־שלושה קורסים בקמפוס בבְּלינְדְרן, ללא התלהבות, היא אפילו לא טרחה להופיע לבחינה. אולי בית הספר לשוטרים הוא שבחר אותה? כדי שתטהר את העולם מאנשים כמו מרקוס סקוג?
מיה קמה וירדה למזח בצעדים מתנדנדים. היא רוקנה את הבקבוק ותחבה אותו לכיס המעיל. מצאה עוד שני כדורים, בלעה אותם בלי שום נוזל. השחפים נטשו אותה לטובת סירת הדיג, והצליל היחיד שנשמע היו הגלים שלחכו את הצוק בשלווה.
היא ירתה בו.
במרקוס סקוג.
פעמיים. באמצע החזה.
זה היה צירוף מקרים, הם יצאו בכלל למשימה אחרת, נערה שנעלמה, היחידה המיוחדת הוזעקה רק כדי לרחרח קצת, להעיף מבט, כפי שהולגר אמר: אנחנו לא עסוקים במיוחד כרגע, מיה, אז כדאי שנרחרח מה קורה פה.
הולגר מונק. מיה קריגר נזכרה בחיבה בעמיתה לשעבר והתיישבה על קצה המזח, מנדנדת את מגפיה מעל המים. הכול מוזר כל כך. היא הרגה אדם, אבל המצפון לא ייסר אותה על כך. היא התייסרה הרבה יותר על מה שקרה אחר כך. כל המאמרים בעיתונים והמהומה שקמה במטה הארצי. הולגר מונק שעמד בראש היחידה, האיש שבחר בה מבין כל תלמידי בית הספר לשוטרים, הועבר מתפקידו, היחידה המיוחדת פורקה, והיא הרגישה אותו עמוק בפנים, את הכאב על כך שהולגר נאלץ לשלם על משהו שהיא עשתה, אבל למרבה הפלא לא על ההרג עצמו. פיסת מידע הובילה אותם לאגם טריוואן, כמה נרקומנים, או היפּים, אנשים תמיד התקשו להבחין בין השניים כשהתקשרו להתלונן, על כל פנים קבוצת אנשים העמידה קרוואן ליד המים והחלה לחגוג ולהרעיש. הולגר סבר שאולי זה מקום טוב לחפש בו את הנערה הנעדרת. והם באמת מצאו שם נערה צעירה, לא את הנעדרת, אלא אחרת, עיניה כבויות, מחט נעוצה בזרועה שם בתוך הקרוואן המזוהם, ואיתה – כמו צץ משום מקום – מרקוס סקוג. וכפי שקבע בצדק דוח הבדיקה הפנימית של המשטרה, מיה:
פעלה בחוסר זהירות ונקטה פעולת תגמול לא נחוצה.
מיה הנידה בראשה לנוכח היעדר המוסריות שלה. הולגר מונק עמד לצדה, אמר שסקוג תקף אותה ראשון, אחרי הכול בזירה נמצאו גם סכין וגם גרזן, אבל מיה כמובן ידעה שזה לא היה הכרחי. היא היתה בכושר טוב ויכלה להגן על עצמה מפני תקיפה של נרקומן כחוש. היא יכלה לירות ברגלו. בזרועו. והיא לא עשתה זאת, היא הרגה אותו. רגע של שנאה שבו העולם כולו נעלם. שתי יריות בחזה.
אלמלא הולגר מונק היא היתה נכנסת לכלא. היא הוציאה את הבקבוק הריק מכיס המעיל, ליקקה את הטיפות האחרונות והניפה אותו פעם נוספת לעבר העננים. זה כבר לא משנה. הכול נגמר.
סוף סוף.
עוד שישה ימים.
היא קיפלה את רגליה תחתיה, הצמידה את לחייה אל קרשי המזח המחוספסים ועצמה את עיניה.
8

טוּבִּיאַס איבֶרסֶן הצמיד את ידיו לאוזניו של אחיו הקטן כדי שלא ישמע את הרעש מהקומה למטה. המהומה החלה בדרך כלל בשעה הזאת, כשאמם חזרה הביתה מהעבודה וגילתה שאביהם החורג לא עשה את מה שהיה אמור לעשות. להכין אוכל לילדים. לסדר קצת את הבית. למצוא לעצמו עבודה. טוביאס רצה לחסוך מאחיו את כל המהומה, ולשם כך המציא משחק.
אני מכסה לך את האוזניים ואתה אומר מה אתה רואה בתוך הראש שלך, טוב?
"משאית אדומה עם להבות מצוירות עליה," חייך האח הקטן, וטוביאס הנהן והחזיר לו חיוך. עוד פעם.
"אביר שנלחם עם דרקון," אמר אחיו בחיוך מלגלג וטוביאס שב והנהן.
עוצמת הרעש מהקומה למטה גברה. קולות זועמים פעפעו בקירות וחדרו אל מתחת לעורו. לטוביאס לא היה כוח לעומד להתרחש: לחפצים שיושלכו על הקירות ולצעקות שייעשו קולניות יותר ויותר, ואולי אף גרוע מזה, על כן החליט לקחת את אחיו החוצה. הוא הצמיד את פיו אל אוזנו של אחיו.
"רוצה לצאת לצוד בופלו?"
אחיו הקטן חייך והנהן בהתלהבות.
לצוד בופלו. להתרוצץ ביער ולשחק באינדיאנים. את זה הוא אוהב. במקום הנידח הזה לא היו כל כך הרבה ילדים, ושני האחים התרגלו לבלות יחדיו, אף על פי שטוביאס היה בן שלוש־עשרה ואחיו רק בן שבע. קשה היה לבלות שעות רבות בתוך הבית ולכן העדיפו לשחק בחוץ.
טוביאס עזר לאחיו הקטן ללבוש מעיל ולנעול נעליים, פיזם ושר קצת, ובדרך החוצה ירד במדרגות האחוריות בצעדים כבדים ורועשים. אחיו הקטן הביט בו בעיניים גדולות, כהרגלו, הוא היה רגיל לכך שאחיו הגדול משתטה בחברתו, משמיע כל מיני רעשים מוזרים, זה הצחיק אותו, הוא אהב את אחיו בכל לבו, אהב להצטרף אליו לכל ההרפתקאות המרגשות שהציע.
טוביאס נכנס למחסן העצים, לקח איתו סליל חבל דק וסכין, ושכנע את אחיו הקטן לרוץ לפניו לתוך היער. היה להם מקום סודי משלהם ולכן לא חשש לשלוח אותו לפניו. אחיו היה יכול לרוץ בחופשיות, כמה שרק ירצה, לעבר רחבה פתוחה בין עצי האשוחית, שם בנו להם בקתה קטנה ומאולתרת, בית קטן הרחק מהבית.
כשטוביאס הגיע לבקתה הוא מצא שם את אחיו שכבר התיישב על המזרן המרופט ובידו חוברת מצוירת. הוא היה שקוע בתמונות ובאותיות החדשות והמרגשות ובמילים שסוף סוף, אחרי מאמצים אדירים, גם בבית הספר וגם עם קצת עזרה מאחיו הגדול, התחיל לפענח.
טוביאס שלף את הסכין ובחר ענף של עץ ערבה, קצץ אותו בקצהו, ליד השורש, והסיר את קליפת העץ במרכזה, שם תהיה הידית. הסרת הקליפה וייבוש העץ שיפרו את האחיזה. הוא מתח את גבעול הערבה על ברכיו וחיבר את החבל לקצוות, קשת חדשה. הוא הניח אותה על הקרקע ויצא למצוא מקלות לחצים. אלה לא חייבים להיות מגולפים מענפי ערבה, האמת היא שרוב סוגי העץ מתאימים, חוץ מאשוחית, שענפיה רפויים מדי. הוא חזר עם ענפים ישרים ודקים והחל להסיר את קליפותיהם. עד מהרה היו מונחים ארבעה חצים חדשים ליד גדם העץ שעליו ישב.
"טוביאס, מה כתוב פה?"
אחיו הקטן יצא מהבקתה בצעדים מדשדשים, מחזיק לפניו את החוברת.
"קריפטוניט," הסביר טוביאס.
"הגביש הזה מסוכן לסופרמן," הנהן אחיו הקטן.
"נכון," ענה טוביאס, ומחה קצת נזלת מאפו של אחיו בשרוול הסוודר שלו.
"אתה חושב שהקשת הזאת תהיה טובה?"
טוביאס קם והצמיד חץ לחבל. מתח את הקשת וירה את החץ אל בין הענפים.
"מעולה," צווח אחיו. "תכין גם לי אחת?"
"זאת בשבילך," קרץ טוביאס.
לחייו של האח הקטן האדימו וחום ניבט מעיניו. הוא מתח את הקשת כמיטב יכולתו וירה את החץ למרחק כמה מטרים. הוא העיף מבט בטוביאס, שהנהן באישור, ירייה טובה, וניגש להביא את החץ.
"אולי נירה בילדות הנוצריות?" שאל אחיו הקטן כשחזר עם החץ.
"מה זאת אומרת?" שאל טוביאס, קצת מופתע.
"הילדות הנוצריות שעברו לגור ביער? אולי נירה בהן?"
"אנחנו לא יורים בבני אדם," אמר טוביאס, ונטל את זרועו של אחיו הקטן בתקיפות מסוימת. "ובכלל, מאיפה אתה יודע על הילדות הנוצריות?"
"דיברו על זה בבית ספר," אמר האח הקטן. "אמרו שילדות נוצריות גרות עכשיו ביער שלנו, ושהן אוכלות בני אדם."
טוביאס גיחך לעצמו.
"נכון שאנשים חדשים עברו לגור ביער," חייך. "אבל הם לא מסוכנים, ובכל מקרה הם לא אוכלים אנשים."
"למה הן לא לומדות בבית ספר שלנו?" שאל אחיו בפליאה. "אם הן גרות כאן?"
"אני לא יודע בדיוק," ענה טוביאס. "אני חושב שיש להן בית ספר משלהן."
פניו של האח הקטן הרצינו.
"הוא בטח נורא טוב, הבית ספר שלהן. אם הן לא רוצות ללמוד בשלנו."
"סביר להניח," קרץ טוביאס.
"טוב, אז איפה תרצה לצוד בופלו היום?" המשיך, וליטף את שערו של אחיו הקטן. "ליד האגם למעלה, ברוּנְדְוואן?"
"סביר להניח," הנהן הקטן, שרצה להישמע כמו אחיו. "סביר להניח שזה מה שאני רוצה."
"קדימה לרונדוואן, אתה מוכן להביא את החץ הראשון שיריתי, אתה חושב שתוכל למצוא אותו?"
האח הקטן הנהן.
"סביר להניח שאמצא אותו," אמר בחיוך ערמומי, ורץ אל בין העצים.
9

מונק לא הרגיש כל כך טוב כשישב בסירת המנוע הקטנה בדרכו מהיטרה לאי עוד יותר קטן במרחק מה מהחוף. הוא לא סבל ממחלת ים, לא, הולגר מונק אהב להפליג בים, אבל הרגע דיבר עם מיקלסון בטלפון. מיקלסון נשמע כל כך מוזר פתאום, לא דיבר בבוטות האופיינית לו אלא נשמע כמעט כנוע, איחל למונק בהצלחה ואמר שהוא מקווה שיעשה כמיטב יכולתו. אמר שחשוב שכל כוחות המשטרה יפעלו עכשיו יחד, השמיע המון אמירות רגשניות וריקות מתוכן, זה מאוד לא מתאים למיקלסון, וזה לא מצא חן בעיני מונק. ברור שמשהו קרה. משהו שמיקלסון לא רצה לספר לו.
מונק הידק את מעילו לגופו וניסה להצית סיגריה כשהסירה המטרטרת התקדמה בנחת בשפך הפיורד. הגבר הצעיר וסתור השיער שהשיט את הסירה לא היה שוטר, זה בטוח, אלא מתנדב כלשהו, והסיבה שלא יכול היה להביא את מונק אל האי לפני השעה שתיים נותרה מעורפלת, אם כי מונק לא טרח לשאול אותו מדוע. הוא רק בירך אותו לשלום על המזח, שאל אם הוא יודע איפה נמצא האי והגבר הצעיר וסתור השיער הנהן והצביע. רק רבע שעה בסירה. הבית הישן של ריגְמוּר, שגרה שם עם בנה, אבל הבן עבר לגור באוסטרליה, בטח מצא לו איזו אישה, ולריגמור לא היתה ברירה אלא לעבור לאי הראשי, ואז מכרו את הבית, כנראה לקונה מאזור אוסלו, איזו בחורה, אף אחד לא יודע עליה הרבה, הוא ראה אותה פעם־פעמיים בדרך לפִילאן, בחורה יפה, אולי בת שלושים, שיער שחור ארוך, תמיד מרכיבה משקפי שמש, הוא בדרך אליה, זה משהו חשוב?
את המשפט האחרון קרא הגבר הצעיר מעל שאגת מנועה של הסירה, אבל הולגר מונק לא הוציא הגה מאז שהגיע למזח והוסיף לשתוק. הוא הניח לבחור לפטפט בעת שגונן בידו על הסיגריה מפני הרוח, בניסיון שלישי כושל להצית אותה.
כשהתקרבו אל האי נעלמה הבחילה הקלה שתקפה אותו אחרי השיחה עם מיקלסון. פתאום הבין שבקרוב יראה שוב את מיה. הוא התגעגע אליה. כמעט שנה לא ראה אותה. מאז שהיתה בבית ההבראה. או בבית המשוגעים, או איך שקוראים לזה בימינו. הוא התקשה להכיר אותה, כמעט לא הצליח לתקשר אתה. הוא ניסה להשיג אותה כמה פעמים, בטלפון ובמייל, אבל לא נענה, וכשראה עכשיו את האי הקטן והיפה שמולו הבין מדוע. היא לא רצתה שישיגו אותה. היא רצתה להיות לבד.
סירת המנוע עגנה ליד מזח קטן ומונק עלה ליבשה, לא בקלילות כמו לפני עשר שנים, אבל הכושר שלו בפירוש לא היה ירוד כפי שרמזו ההערות שנזרקו אליו לעתים.
"לחכות, או שתתקשר אלי כשתרצה שאאסוף אותך?" שאל הצעיר סתור השיער, בתקווה שאולי יתבקש לחכות ויזכה להיות חלק ממשהו מסעיר, אחרי הכול לא כל יום קורה פה משהו באיים.
"אתקשר אליך," אמר מונק בקצרה, ונפרד בהצדעה.
הוא פנה והביט לעבר הבית. עמד כך זמן מה, ברקע נשמעה סירת המנוע הנעלמת בים מאחוריו. המקום היה מקסים. יש לה טעם, למיה, בזה לא היה כל ספק. היא בחרה את המקום המושלם להסתתר בו. אי קטן משלה, בשפך הפיורד. מהמזח טיפס שביל צר לעבר בית לבן קטן ופסטורלי. מונק אמנם לא היה מומחה, אבל נראה שהבית נבנה מתישהו בשנות החמישים, אולי בקתת קיץ שעם השנים שופצה והותאמה למגורים במשך כל ימות השנה. מיה קריגר. הוא שמח לקראת הפגישה איתה.
הוא נזכר בפעם הראשונה שפגש אותה. מיד אחרי הקמתה של היחידה המיוחדת, בעקבות שיחת טלפון שקיבל ממַגְנַר אִיטְרֶה, עמית ותיק, שהוא היום מנהל בית הספר לשוטרים. שנים שלא דיבר עם מגנר איטרה, ובכל זאת לא בזבז עמיתו הוותיק ולו שנייה על שיחת חולין. אני חושב שמצאתי מישהי בשבילך, אמר בנימה גאה, כמו ילד קטן שמראה ציור להוריו.
"היי, מגנר, מזמן לא דיברנו. על מה אתה מדבר?"
"מצאתי מישהי בשבילך. אתה מוכרח לפגוש אותה."
איטרה דיבר מהר כל כך שמונק לא קלט את כל הפרטים, אבל זה הסיפור שסיפר בקווים כלליים: בשנת הלימודים השנייה בבית הספר לשוטרים התבקשו התלמידים לערוך מבחן שפיתחו חוקרים במכון לפסיכולוגיה של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. המבחן, שאת שמו הקליני מונק לא קלט, דרש מכל הנבחנים להסתכל בתצלום של קורבן רצח וכן בכמה תמונות מזירת הפשע. הנבחנים התבקשו להעלות אסוציאציות חופשיות למראה התמונות, לציין את הדברים ששמו לב אליהם, ולומר מה חשבו. המבחן הוצג כמשהו מאוד לא רשמי, כמעט כמו משחק קטן, כדי שהנבחנים לא יחושו כל לחץ או ינחשו שהם משתתפים בניסוי חשוב.
"אני כבר לא זוכר כמה פעמים העברנו את המבחן הזה, אבל מעולם לא ראיתי תוצאה כזאת. הבחורה הזאת היא משהו מיוחד במינו," הסביר איטרה, עדיין באותה נימה גאה ונלהבת.
הולגר מונק פגש אותה בבית קפה, פגישה לא רשמית מחוץ למטה המשטרה. מיה קריגר. רק בת עשרים ומשהו, בסוודר לבן ומכנסיים שחורים צמודים, שיער שחור שנגזז קצת עקום, והעיניים הכחולות הצלולות ביותר שראה מימיו. הוא התאהב בה על המקום. משהו בתנועותיה, בסגנון דיבורה. האופן שבו עיניה הגיבו לשאלות שהציג לה. נראה שהבינה שהוא מנסה לבחון אותה ולמרות זאת ענתה בנימוס, ניצוץ קטן בעינה, אתה חושב שאני סתומה או משהו?
הוא אסף אותה מבית הספר לשוטרים כמה שבועות אחר כך, בהסכמתו של איטרה, שסידר בגאווה את כל המסמכים. לא היתה לה כל סיבה להמשיך לחבוש את ספסל הלימודים. הכשרתה של הבחורה הזאת הסתיימה.
מונק חייך לעצמו ועלה לעבר הבית. הדלת הראשית היתה פתוחה מעט, אבל למיה לא היה זכר בשום מקום.
"שלום? מיה?"
הוא דפק בדלת והתקדם כמה צעדים זהירים לתוך הפרוזדור. פתאום התחוור לו שאמנם עבדו יחדיו שנים רבות, ובמובנים רבים היו חברים קרובים, אך הוא מעולם לא ביקר אותה בביתה. בבת אחת הרגיש שהוא פולש לפרטיותה ונעמד במקומו, חיכה קצת בפרוזדור ורק כעבור זמן מה התקדם עוד כמה צעדים מהוססים. הוא דפק על עוד דלת פתוחה למחצה, ונכנס לסלון. החדר היה מרוהט בדלות, שולחן, ספה ישנה, כמה כיסאות עץ, אח באחת הפינות. למען האמת, המראה היה קצת מוזר, המקום לא נראה כמו בית אלא יותר כמו מגורים זמניים, בלי תצלומים, בלי שום חפצים אישיים.
יכול להיות שטעה? יכול להיות שהיא לא כאן? אולי רק שהתה כאן זמן קצר, נסעה הלאה, הסתתרה במקום אחר?
"שלום? מיה?"
מונק נכנס למטבח ופלט מעין אנחת רווחה. על הדלפק תחת אחד החלונות עמדה מכונת קפה, אחת מאותן מכונות ענקיות שרואים בימינו בבתי קפה, לא בבתים פרטיים. הוא חייך לעצמו. עכשיו ידע שהגיע למקום הנכון. למיה קריגר לא היו הרבה התמכרויות, אבל בלי קפה טוב היא לא יכלה לחיות. הוא לא זכר כמה פעמים רחרחה את הקפה שלו בעבודה ועיקמה את האף. איך אתה מסוגל לשתות את מי השפכים האלה, זה לא מגעיל אותך?
מונק ניגש לדלפק ומישש את המכונה הנוצצת. היא היתה קרה. מזמן לא היתה בשימוש. זה לא אומר שום דבר. ייתכן שמיה בסביבה. אבל משהו באמת אינו כשורה. הוא לא הצליח לשים על זה את האצבע, אבל משהו לא הסתדר לו. הוא לא עמד בפיתוי והתחיל לפתוח ארונות ומגירות ולהציץ פנימה.
"שלום? מיה? את פה?"
10

מיה קריגר התעוררה בבהלה והתיישבה במיטתה.
מישהו מסתובב בבית.
לא היה לה מושג איך הגיעה לקומה השנייה, היא לא זכרה שנשכבה במיטה ופשטה את בגדיה, אבל זה לא חשוב עכשיו. מישהו מסתובב בבית. היא שמעה צלילים בוקעים מהמטבח. בקבוקים מתנפצים על הרצפה, ארון נפתח. היא יצאה מהמיטה, לבשה ג'ינס וטישרט, תחבה את ידה למגירת התחתונים ושלפה את האקדח, גלוק 17 קטן. מיה קריגר לא אהבה אקדחים, אבל טיפשה היא לא היתה. היא יצאה מחדר השינה בצעדים חרישיים, פתחה את החלון במסדרון ויצאה בגנבה אל הגג הקטן. הרוח הקרה צרבה בכתפיה החשופות, ופתאום התחוור לה שהיא ערה. עד עכשיו הסתובבה הרחק הרחק משם. חלמה על סיגריד. על שדה חיטה מזהיב. הן רצו בשדה. סיגריד בשערה המתבדר, בהילוך אטי לנגד עיניה.
בואי, מיה, בואי.
מיה ניערה מגופה את שיירי השינה, תחבה את האקדח לחגורת המכנסיים, קפצה מהגג ונחתה ברכות על העשב, כמו חתול. מי זה יכול להיות, לעזאזל? כאן באמצע שום מקום? בבית שלה? הכי רחוק שאפשר מהציוויליזציה? היא התגנבה מעבר לפינת הבית והעיפה מבט חטוף בחלון הסלון. אין שם איש. היא המשיכה ברוגע לעבר הדלת האחורית, גם שם היה חלון קטן, איש לא היה בפנים. היא פתחה את הדלת בזהירות ועמדה כמה שניות בפתח, לפני שהתקדמה יחפה, בצעדים חרישיים, במסדרון. היא נעמדה בכניסה לסלון בגבה אל הקיר ונשמה נשימה עמוקה, ומיד המשיכה פנימה, האקדח עדיין מושט לפניה.
"ככה מקבלים את פניהם של מכרים ותיקים?"
הולגר מונק ישב על הספה, רגליו על השולחן, וחייך אליה.
"איזה מפגר," נאנחה מיה. "יכולתי לירות בך."
"לאאא, אני לא חושב," חייך מונק בלגלוג וקם מהספה. "המטרה קטנה מדי."
הוא טפח על בטנו וצחק צחוק קצר. מיה הניחה את האקדח על אדן החלון וניגשה לחבק את עמיתה לשעבר. רק עכשיו גילתה שקר לה, שהיא בלי נעליים לרגליה, כמעט בלי בגדים, ושהשפעת הכדורים שבלעה ערב קודם עדיין לא פגה. האינסטינקט השתלט עליה. העניק לה כוחות שבעצם לא היו לה. היא התמוטטה על הספה והתעטפה בשמיכת צמר.
"את בסדר?"
מיה הנהנה.
"לא התכוונתי להבהיל אותך. הבהלתי אותך?"
"קצת," הנהנה מיה.
"מצטער," אמר מונק. "הכנתי קצת תה, רוצה? רציתי להכין כוס קפה, אבל אין לי מושג איך מפעילים את החללית שם במטבח."
מיה חייכה. זמן רב לא ראתה את עמיתה, אבל סגנון דיבורו נשאר כשהיה.
"אשמח לכוס תה," חייכה.
"שתי שניות," מונק חייך חיוך רחב ונבלע במטבח.
מיה העיפה מבט בתיק המסמכים העבה שהיה מונח על השולחן. לא היו לה טלפון ואינטרנט וגם לא גישה לעיתונים, אבל לא היה קשה לנחש שמשהו מתרחש שם בעולם הגדול. משהו חשוב. חשוב כל כך שהולגר מונק עלה על מטוס, התיישב מאחורי הגה ואחר כך הפליג בסירה רק כדי למצוא אותה.
"ניגש ישר לעניין, או שאת רוצה לפטפט קצת קודם?"
מונק חייך והניח את ספל התה על השולחן מולה.
"הולגר, אני לא מצטרפת לאף חקירה."
מיה הנידה בראשה ולגמה מן התה.
"לא, ברור שלא, ברור," נאנח מונק ושקע באחד מכיסאות העץ. "בגלל זה את מסתתרת בחור הזה, אני מבין אותך. אפילו טלפון אין לך? לא קל להשיג אותך."
"זאת בדיוק הכוונה," אמרה מיה ביובש.
"אני מבין, אני מבין," נאנח מונק. "את רוצה שאסתלק?"
"לא, תישאר קצת."
עייפות גדולה נפלה פתאום על מיה. היא הרגישה מעורערת. היא, שתמיד היתה כל כך שלווה ובטוחה בעצמה. היא גיששה בכיסה, אבל לא מצאה אף כדור. למען האמת, גם לא רצתה לבלוע כדורים, לא בנוכחות הולגר מונק, אבל הם היו מיטיבים איתה. גם משקה יוכל לעזור.
"אז מה את חושבת?" שאל מונק והטה את ראשו מעט הצדה.
"מה אני חושבת על מה?"
"תציצי בזה או לא?"
הוא הנהן לעבר תיק המסמכים על השולחן ביניהם.
"אני חושבת שאני אוותר," אמרה מיה והידקה את השמיכה סביב גופה.
"אוקיי," אמר מונק והוציא את הטלפון שלו מכיסו.
הוא הקיש את מספרו של הגבר הצעיר וסתור השיער.
"מדבר מונק, תוכל לבוא לאסוף אותי? גמרתי עם העניינים שלי כאן."
מיה קריגר הנידה בראשה. הוא לא השתנה. ידע בדיוק איך להשיג את מבוקשו.
"אתה אידיוט."
מונק הניח את ידו על המכשיר.
"מה אמרת?"
"טוב, בסדר, בסדר. אעיף מבט קצר, אבל זה הכול. אוקיי?"
"תשכח מה שאמרתי ואל תבוא לאסוף אותי. אתקשר אחר כך."
מונק ניתק את השיחה ורכן לעבר השולחן.
"אז במה נתחיל?"
"נתחיל בזה שתביא לי זוג גרביים וסוודר עבה. תמצא אותם למעלה בחדר השינה. אחר כך אני רוצה משהו לשתות. יש בקבוק קוניאק בארון המטבח מתחת לשיש."
"התחלת לשתות משקאות חריפים?" שאל מונק וקם מהכיסא. "זה לא מתאים לך."
"ואם תוכל להיות בשקט זה גם יועיל לי," אמרה מיה ופתחה את תיק המסמכים על השולחן לפניה.
בתוכו היו מונחות כעשרים וחמש תמונות וכן דוח מזירת הפשע. מיה קריגר פרשֹה את התמונות על השולחן.
"מה את חושבת? מה הרושם הראשוני שלך?" קרא מונק מהמטבח.
"אני מבינה למה באת," אמרה מיה בשקט.
מונק חזר לחדר, הניח את המשקה על הרצפה לידה ושב ונעלם.
"קחי את כל הזמן שאת צריכה, אביא את הדברים שביקשת ואחר כך אשב בחוץ להסתכל על הים, בסדר?"
מיה לא שמעה מה אמר. היא כבר אטמה את עצמה לעולם. היא לגמה לגימה גדולה מהמשקה, נשמה נשימה עמוקה והתחילה לבחון את התמונות.
11

מונק ישב על הצוק החלק והביט בשמש השוקעת באופק. הוא תמיד חשב שבהנפוס שקט, בערבים כשישב בחדרו השכור בקושי שמע צליל כלשהו, אבל זה היה כלום לעומת המקום הזה. כאן יש דממה אמיתית. והיופי אמיתי. מונק כבר מזמן לא ראה נוף כזה. הוא הבין למה בחרה במקום הזה. איזו שלווה. ואיזה אוויר נעים. הוא נשם עמוק דרך האף. באמת, זה משהו יוצא דופן. הוא הסתכל בשעון על הטלפון שלו. שעתיים. הרבה זמן, אבל שתיקח את הזמן שלה. האמת שהוא לא ממהר לשום מקום. אולי פשוט יישאר כאן? יעשה כמותה ויזרוק את הטלפון. יכבה את העולם? ייקח חופש מוחלט? אבל מה עם מריון הקטנה, הרי הוא לא יכול לעזוב אותה. מהאחרים לא אכפת לו. עכשיו נתקף ייסורי מצפון. בראשו צצה לפתע תמונה של אמו בכיסא גלגלים, עושה את דרכה לפגישה. הוא קיווה שהכול בסדר אצלה. הרי זה היה התפקיד שלו. ימי רביעי בבית התפילה. הוא לא הבין למה התעקשה לנסוע לשם, מעולם לפני כן לא היתה אישה מאמינה במיוחד, אבל מה זה משנה, בעצם. היא מבוגרת דיה להחליט, גם אם הסידור הזה לא מצא חן בעיניו.
"הולגר?"
חוט המחשבה של מונק ניתק כשקולה של מיה נשמע מהבית למעלה.
"זהו?"
"נדמה לי."
מונק קם בזריזות, מתח את איבריו הנוקשים ועלה אל הבית בצעדים מהירים.
"מה את חושבת?"
"אני חושבת שאנחנו צריכים לאכול משהו," אמרה מיה. "הכנתי מרק."
מונק נכנס לסלון והתיישב שוב בכיסא העץ. התמונות כבר לא היו מפוזרות על השולחן, הן הוחזרו לתיק המסמכים.
מיה נכנסה לסלון, לא אמרה דבר, רק הניחה קערת מרק מהביל על השולחן לפניו. ניכר היה שהיא שקועה במחשבות, הוא זיהה את המבט הזה שלה, היא התכנסה עכשיו אי-שם לתוך תוכה, ולא רצתה שיפריעו לה. הוא אכל את המרק שלו בלי להוציא הגה, הניח גם לה לאכול בשקט, ורק כשסיימה כחכח בזהירות, כאילו ביקש להעיר אותה.
"פָּאוּלינֶה אוּלסֶן. שם זקן לילדה בת שש," אמרה מיה.
"לינֶה," אמר מונק.
"מה?"
"היא נקראה על שם סבתה, אבל ביומיום קראו לה פשוט לינה."
מיה קריגר נתנה בו מבט שהוא לא הצליח לפענח עד הסוף. היא עדיין היתה שקועה עמוק בתוך עצמה.
"לינה אולסן," המשיך מונק. "בת שש, עלתה לכיתה א', היתה אמורה להתחיל ללמוד בסתיו. עובר אורח מצא אותה תלויה על עץ במרידאלן. אין כל סימנים להתעללות מינית. הומתה בעזרת מנת יתר של מֶתוֹהֶקסיטַל. על צווארה היה פתק של חברת התעופה נוֹרְוִויגֶ'ן, נוסעת ללא מלווה. ילקוט על הגב. הילקוט מלא בספרי לימוד, לא שלה, היא כאמור עוד לא התחילה ללמוד. קלמר, סרגל, כל הספרים נעטפו ביד, אבל לא נמצאו טביעות אצבעות. מסיבה כלשהי על כל הספרים כתוב לוֹלוֹ י.ו, ולא השם שלה. הבגדים שלה נקיים, מגוהצים, לפי דברי אמה, אף אחד מהם אינו שלה, הכול חדש."
"זאת בובה," אמרה מיה.
"מה?" שאל מונק.
מיה מילאה את כוסה בתנועה אטית, עיניה מזוגגות, בקבוק הקוניאק שהוא הביא לה קודם היה כמעט ריק.
"אלה בגדים של בובה," המשיכה מיה. "תלבושת שלמה. מאיפה הם?"
מונק משך בכתפיו כמתנצל.
"מצטער, אני לא יודע יותר ממה שכתוב בדוח. אני לא מעורב בחקירה."
"מיקלסון שלח אותך?"
מונק הנהן.
"יהיו עוד," אמרה מיה בשקט.
"מה זאת אומרת?"
"יהיו עוד. היא רק הראשונה."
"את בטוחה?"
מיה הסתכלה בו במבט מוזר.
"מצטער," אמר מונק.
"יש לה מספר על ציפורן הזרת," אמרה מיה בקצרה.
היא הוציאה את אחד התצלומים מתיק המסמכים. תמונת תקריב של ידה השמאלית של הילדה. היא הניחה אותה מול מונק והצביעה.
"אתה רואה? מישהו חרט מספר על ציפורן הזרת שלה. זה יכול להיראות כמו קו, אבל זה לא. זאת הספרה אחת. יהיו עוד."
מונק גירד את זקנו. בעיניו זה נראה כמו סתם שריטה, כפי שצוין גם בדוח, אבל הוא לא אמר דבר.
"כמה?" שאל, והניח לה להמשיך.
"אולי כמספר האצבעות."
"עשר?"
"קשה לדעת. אולי."
"אז את בטוחה? כלומר, שיהיו עוד?"
מיה נתנה בו מבט מטופש, ולגמה לגימה נוספת מהמשקה.
"זה מקרה קליני. הפושע לא מיהר. דרך אגב, אני בכלל לא בטוחה שהפושע הוא גבר, או שאולי זה גבר, אבל במקרה כזה הוא, כן…"
"את מדברת על נטייה מינית?"
"זה לא לגמרי מסתדר, ובכל זאת זה מסתדר, אם אתה מבין, כן, זה מסתדר לגמרי, אבל לא לגמרי, משהו לא מסתדר, ובכל זאת זה כאילו מסתדר לגמרי."
היא שוב נטשה אותו, לא היתה נוכחת בחדר אלא בתוך ראשה. מונק הניח לה להמשיך בלי לקטוע אותה.
"מה זה מתוהקסיטל?"
מונק פתח את תיק המסמכים ודפדף עד שמצא את הדוח מזירת הפשע, שם מצא את התשובה. היא כמובן לא קראה אותו. רק התבוננה בתמונות, כהרגלה.
"הוא משווק בשם סודיום ברביטל. חומר הרדמה. רופאים מרדימים משתמשים בו."
"הרדמה," אמרה מיה ונעלמה שוב בתוך עצמה.
במונק התעורר חשק עז לסיגריה, אבל הוא לא קם ממקומו. לא רצה לעשן כאן בפנים, וגם לא רצה לעזוב אותה, לא עכשיו.
"הוא לא רצה לפגוע בה," אמרה פתאום.
"מה זאת אומרת?"
"הרוצח לא רצה לפגוע בה. הוא קישט אותה, רחץ אותה. הוא הרדים אותה. הוא לא רצה שתסבול. הוא חיבב אותה."
"הוא חיבב אותה?"
מיה קריגר הנהנה בדממה.
"למה הוא תלה אותה על חבל קפיצה?"
"היא עלתה לכיתה א'."
"בשביל מה הילקוט והספרים?"
היא שוב נתנה בו מבט מטופש.
"אותה תשובה."
"למה כתוב על הספרים לולו י.ו ולא פאולינה?"
"אני לא יודעת," נאנחה מיה. "זה מה שלא מסתדר. כל הפרטים האחרים מסתדרים, אבל דווקא זה לא, אתה מסכים איתי?"
מונק לא ענה.
"התווית הרקומה בפנים השמלה. מ' 14:10. היא מסתדרת," המשיכה.
"מרקוס פרק 10 פסוק 14. מהברית החדשה? 'הניחו לילדים לבוא אלי'?"
מונק קלט את הפרט הזה בדוח, שלמען האמת היה יסודי למדי, אבל הם פספסו את משמעות הקו שנחרט על הציפורן.
מיה הנהנה.
"אבל זה לא כל כך חשוב. מ' 14:10. זה סתם שטויות. יש משהו חשוב יותר."
"חשוב יותר מהשם על הספרים?"
"אני לא יודעת," אמרה מיה.
"מיקלסון רוצה שתחזרי."
"בשביל החקירה הזאת?"
"שתחזרי."
"לא בא בחשבון. אני לא חוזרת."
"בטוחה?"
"אני לא חוזרת," צעקה פתאום. "אתה לא שומע? אני לא חוזרת."
מונק מעולם לא ראה אותה ככה. היא רעדה, דומה שעוד רגע תפרוץ בבכי. הוא קם וניגש לספה. התיישב לידה וכרך את זרועו סביב כתפיה. הניח את ראשה על מרפקו וליטף את שערה.
"די, די, מיה. נסתפק בזה. תודה רבה."
מיה לא ענתה, הולגר חש שגופה הדקיק רועד לעומתו. היא באמת לא כתמול שלשום. הוא מעולם לא ראה אותה ככה. הוא תמך בה כשנעמדה על רגליה ועזר לה לעלות במדרגות. ליווה אותה לחדר, למיטה, וכיסה אותה בשמיכת פוך.
"את רוצה שאשאר כאן הלילה? שאשב כאן? אישן למטה על הספה? אכין לך משהו לאכול בבוקר? אולי אצליח להפעיל את החללית? להעיר אותך עם כוס קפה?"
מיה קריגר לא ענתה. האישה היפה שכל כך אהב שכבה חסרת חיים מתחת לשמיכה, בלי לנוע. הולגר מונק התיישב בכיסא ליד המיטה, וכעבור כמה דקות שמע שקצב נשימותיה הכבדות נעשה רגוע יותר, היא נרדמה.
מיה? במצב כזה?
כבר הזדמן לו לראות אותה מותשת ומדוכאת, אבל אף פעם לא ככה. זה היה משהו אחר לגמרי. הוא הביט בה בחום, דאג שלא יהיה לה קר, וירד במדרגות. הוא מצא את השביל היורד למזח והוציא את הטלפון מכיס המעיל.
"הלו?"
"זה מונק."
"כן?"
"היא לא מצטרפת."
שקט השתרר מעברו האחר של הקו.
"לכל הרוחות," נשמע לבסוף קולו של מיקלסון. "היא אמרה משהו מועיל? משהו שלא שמנו לב אליו?"
"יהיו עוד."
"מה זאת אומרת?"
"אמרתי לך, יהיו עוד. חרטו לילדה מספר על ציפורן הזרת. פספסתם את זה."
"לעזאזל," אמר מיקלסון, ושוב השתתק לזמן מה.
"יש משהו שאתה לא מספר לי?" שאל לבסוף מונק.
"כדאי שתחזור," אמר מיקלסון.
"אני נשאר כאן עד מחר. היא זקוקה לי."
"אני לא מתכוון לזה. אני מתכוון שתחזור ממש."
"מקימים שוב את היחידה?"
"כן, תתייצב ישר אצלי. אעשה כמה טלפונים מחר."
"אוקיי, נתראה מחר בערב," ענה מונק.
"בסדר גמור," אמר מיקלסון, ושב והשתתק.
"מיה לא תבוא," אמר מונק, בתשובה לשאלה שלא נשאלה.
"אתה בטוח?"
"מאה אחוז," ענה מונק. "מָריבּוּסְגָטֶה, אותם המשרדים?"
"זה כבר סודר," השיב מיקלסון. "היחידה שוב פועלת באופן לא רשמי. תבחר לך את הצוות שלך כשתגיע לאוסלו."
"אוקיי," ענה מונק ומיהר לנתק.
הוא חש באושר המציף אותו, אבל לא רצה שמיקלסון ישמע זאת בקולו. הוא חוזר למקום שאליו הוא שייך. לאוסלו. היחידה שוב פועלת. הוא קיבל בחזרה את העבודה שלו, ובכל זאת השמחה שלו לא היתה שלמה. הוא מעולם לא ראה את מיה קריגר במצב ירוד כל כך, והוא גם לא הצליח לשכנעה לחזור יחד איתו. גם המחשבה על הילדה הקטנה שתלויה על העץ הוסיפה להעביר צמרמורת בגוו של החוקר, שבדרך כלל היה מיושב בדעתו.
מונק נשא את עיניו לשמים. כבר החשיך. הכוכבים שטפו את הדממה באור צונן. הוא זרק את הסיגריה למים וחזר אל הבית בצעדים שלווים.
12

טוביאס איברסן מצא ענף חדש והתיישב לגלף חץ נוסף כשחיכה לאחיו שיחזור. הוא נהנה להשתמש בסכין. אהב לראות את הלהב חודר לתוך העץ, אהב את הזהירות שבה היה עליו להחליק את הסכין בין הקליפה לעץ עצמו כדי שלא להותיר חתכים בחץ. לטוביאס איברסן היו ידיים טובות, בשיעורי מלאכה זכה לשבחים יותר מכל שיעור אחר. במקצועות האחרים היה בינוני, במיוחד במתמטיקה, אבל היו לו ידיים טובות. הוא היה תלמיד טוב גם בשיעורי הספרות. טוביאס איברסן אהב לקרוא. עד עכשיו קרא בעיקר ספרי פנטזיה ומדע בדיוני, אבל בתחילת השנה שעברה הגיעה מורה חדשה ומגניבה לספרות, אֶמיליֶה שמה. היו לה צחוק קולני והמון נמשים, ובעצם היא כמעט לא היתה מורה אלא סתם בחורה נחמדה שהעבירה שיעורים מגניבים, שונה לגמרי מהמורה הקודם, שרק… בעצם הוא בכלל לא זכר מה עשו בשיעורים של המורה הקודם. אמיליה הכינה לו רשימה שלמה של ספרים שלדעתה כדאי לו לקרוא. הוא כבר כמעט גמר את "בעל זבוב", אחד מהספרים ברשימה, והאמת שכבר ציפה לחזור הביתה ולהמשיך לקרוא במיטה. או על כל פנים להמשיך לקרוא במיטה, כי לחזור הביתה הוא לא כל כך רצה. טוביאס איברסן היה בן שלוש־עשרה על הנייר, אבל בתוך תוכו היה מבוגר יותר, הוא חווה דברים שילדים לא אמורים לחוות. יותר מפעם אחת חש שמתחשק לו לברוח, פשוט לארוז כמה חפצים בתרמיל בית הספר, לצאת לעולם הגדול, הרחק מהבית הקודר, אבל זה לא היה אפשרי. לאן ילך? הוא חסך קצת כסף מימי הולדת ומחג המולד, אבל לא מספיק כדי להגיע לאנשהו, והוא גם לא יכול לעזוב את אחיו הקטן, מי ישמור עליו אם לא הוא? הוא ניסה לחשוב על משהו אחר, הניח ללהב הסכין להחליק לאטו מתחת לקליפת הערבה, חייך לעצמו בסיפוק כשהצליח לגלף פס שלם אחיד.
אחיו הקטן התעכב. הוא העיף מבט חטוף לעבר היער בלי לחשוב יותר מדי. אחיו הקטן היה ילד סקרן, בטח גילה איזו פטרייה מעניינת או תל נמלים.
אולי נירה באחת הילדות הנוצריות?
טוביאס לא התאפק וצחקק לעצמו. זה משפט אופייני לילדים קטנים, כל כך תמימים, לא יודעים שום דבר, אומרים כל מיני דברים משונים, מהראש ישר לפה והחוצה, לא כמו בכיתה של טוביאס או בכלל בחצר בית הספר, ששם צריך לחשוב פעמיים על כל מה שאומרים, אחרת אתה עף ישר מהחבורה. טוביאס ראה את זה לא פעם. בדיוק כמו ב"בעל זבוב". אם אתה מפגין חולשה אתה הופך מיד לקורבן. בתקופה האחרונה הלהיט הוא ספורט, ולמרבה המזל הוא אתלטי מטבעו, רץ מהר, טוב בקפיצה לגובה ולרוחק ואפילו רכש טכניקה לא רעה בכדורגל. הבעיה כרגע היתה הבגדים. שניים מהנערים החדשים שעברו הנה מהעיר הביאו איתם מנהגים חדשים ויותר כסף. עכשיו אי אפשר בלי אדידס או נייקי או פומה או ריבוק, ובזמן האחרון כבר זרקו לטוביאס כמה הערות על הנעליים המפגרות שלו, ועל כך שכל בגדיו – המכנסיים הקצרים, הטרנינג וחולצות הטריקו הישנות – אינם מהדגם הנכון ולא מוטבע עליהם הלוגו הנכון. למרבה המזל, דבר אחד היה חשוב יותר מכול: הבנות. אם הבנות אוהבות אותך אז לא חשוב ספורט ולא חשובים הלימודים ולא איזה שירים אתה אוהב ולא שום דבר, והבנות אהבו את טוביאס איברסן. לא רק כי היה חתיך, אלא משום שהיה עלם חמודות אמיתי. אז מה זה משנה אם על נעלי ההתעמלות שלו יש רק פס אחד ואם המסמרים על הסוליות בלויים.
הילדות הנוצריות. השמועות החלו להתרוצץ במהרה, סיפרו שאנשים עברו לגור בחווה הגדולה, הישנה והמרוחקת ליד ליטְיֵינָה, שבה כבר מזמן לא התגורר איש. סיפרו שהם שיפצו אותה, שהיא נראית עכשיו שונה לגמרי, הסיפור הזה היה מוזר בעיני כולם. מתברר שיש דבר כזה שנקרא "כנסיית ידידי סמית", אבל הם אחרי הכול כנראה לא משתייכים אליה, האנשים האלה היו פעם חברים בכנסיית ידידי סמית אבל החליטו שהיא לא מספיק טובה בשבילם ולכן הקימו… כת משלהם, או איך שלא קוראים לזה. כולם חשבו שהם יודעים משהו, אבל אף אחד לא ידע מה באמת מתרחש, רק שכל הילדים שגרים שם לא לומדים בבית הספר, ושהכול מתנהל שם ברוח אלוהים והנצרות ודברים כאלה, מה בדיוק קורה שם לא עניין אותם עד כדי כך. טוביאס דווקא שמח מכל העניין, הוא אפילו הבין שברגע שמישהו משמיע הערה על הבגדים שלו, או כשהשיחה נסבה על אנשים עניים, הוא יכול פשוט לשנות את הנושא ולדבר על הילדות הנוצריות, והופ – ענייני המותגים נשכחים מיד. פעם אחרי שיעור התעמלות הוא אפילו שיקר ואמר שראה אותן רק כדי לסתום את הפה לשני הילדים החדשים מהעיר, וזה עבד. הוא המציא סיפור ואמר שהן לבושות בבגדים מוזרים ושהעיניים שלהן כמעט כבויות ושהן גירשו אותו מהמקום כשראו אותו, שטויות, כמובן, כי לא היה לו כל קשר לילדות הנוצריות, וגם לא כל דעה עליהן, אבל איזו ברירה היתה לו?
טוביאס הניח את הסכין בצד והסתכל בשעון. אחיו הקטן נעלם לפני זמן רב והוא התחיל קצת לדאוג. אמנם לא היו צריכים לחזור הביתה, לא היתה להם שעה קבועה, איש לא שם לב אם הם בבית או מחוצה לו. תקוותו היחידה של טוביאס היתה למצוא משהו במקרר כדי להכין ארוחת ערב לאחיו הקטן. מעבר לכך למד לעשות את רוב הדברים בכוחות עצמו. הוא ידע להחליף מצעים, להפעיל את מכונת הכביסה, לארוז את הילקוט של אחיו, רוב הדברים בעצם, רק על עניין האוכל לא השתלט, הוא לא רצה לבזבז את כספו שלו על אוכל, זה לא נראה לו הוגן, ובאמת בדרך כלל מצא משהו בארונות המטבח, שקית מרק אולי, או קצת לחם וריבה. לרוב הם הסתדרו איכשהו.
הוא נעץ את המקל בקרקע ליד גדם העץ וקם. אם ירצו להספיק לצוד בופלו סביב רונדוואן כדאי שיצאו לדרך מיד. הוא השתדל להשכיב את אחיו לישון לפני השעה תשע, על כל פנים בימי חול. גם למען אחיו וגם למענו, הם חלקו חדר בעליית הגג והוא אהב את השעות המעטות שהיו לו לעצמו תחת מנורת הקריאה אחרי שאחיו נרדם.
"תוּרבֶּן?"
טוביאס נכנס לתוך היער, בכיוון שבו נעלמו החץ ואחיו. עוצמת הרוח גברה קצת והעלווה סביבו רשרשה. הוא לא פחד, בילה כאן פעמים רבות לבדו, גם ברוחות ובסופה, אהב את האופן שבו הטבע נטל את המושכות לידיו וניער את העולם סביבו, אבל אחיו הקטן עלול להיבהל בנקל.
"תורבן? איפה אתה?"
פתאום נתקף שוב ייסורי מצפון על שאמר את מה שאמר על הילדות הנוצריות. שיקר, המציא סיפורים במלתחת הבנים. הוא החליט שיצא למסע קטן בקרוב, כמו הנערים ב"בעל זבוב" שלא היו מוקפים במבוגרים. הוא יתגנב מהבית, ייקח קצת צידה לדרך ופנס כיס, יעלה לליטְיינה. הוא הרי מכיר את הדרך, וכך יוכל לבדוק אם יש אמת בכל מה שאומרים על חווה חדשה וגדרות וכל הדברים האלה. חוויה מרגשת ומאלפת, כן, פתאום הוא נזכר במעשיו של המורה הקודם לספרות, הוא תמיד אמר שהם עומדים לחוות חוויה מרגשת ומאלפת ושעליהם לשבת בשקט ולהקשיב, אבל הוא טעה, החוויה לא היתה מרגשת וגם לא כל כך מאלפת, ועובדה שהוא לא זכר מה בעצם עשו בשיעורים. ופתאום נזכר במשהו שסבא שלו אמר פעם כשנסעו בוולבו האדומה הישנה, לא כל אחד מתאים להיות הורה, יש אנשים שלא צריכים להיות הורים. דבריו נחרטו בזיכרונו, אולי זה נכון גם לגבי מורים? לא כולם מתאימים לזה, ולכן חלקם נראים עצובים בכל פעם שהם נכנסים לכיתה.
רחש נשמע בשיחים לידו וחוט המחשבה שלו נקטע. אחיו הקטן הופיע משום מקום ונעמד מולו, הבעה מוזרה על פניו, כתם רטיבות גדול בקדמת מכנסיו.
"תורבן? מה קרה?"
אחיו הקטן הביט בו, עיניו מרוקנות.
"מלאך תלוי לבד ביער."
"מה זאת אומרת?"
"מלאך תלוי לבד ביער."
טוביאס חיבק את אחיו, הילד הקטן רעד.
"אתה ממציא דברים, תורבן?"
"לא. היא תלויה שם בין העצים."
"תוכל להראות לי איפה?"
אחיו הקטן נשא אליו את עיניו. "אין לה כנפיים, אבל די בטוח שזה מלאך."
"תראה לי," אמר טוביאס בארשת רצינית, ודחף את אחיו הקטן לפניו בין עצי האשוחית.
13

מיה קריגר ישבה על הצוק ובפעם האחרונה הביטה בשמש השוקעת מעל היטרה.
17 באפריל. עוד יום אחד. מחר תפגוש את סיגריד.
היא הרגישה עייפות. לא עייפות לשינה טובה, אלא עייפות מהכול. מהחיים. מהאנושות. מכל מה שקרה. לפני שהולגר הראה לה את התצלומים בתיק המסמכים הצליחה למצוא שקט נפשי כלשהו, השלמה, אבל אחרי שנסע היא שבה והתגנבה ללבה. ההרגשה המגעילה הזאת.
רוע.
היא לגמה מהבקבוק שהביאה איתה ומשכה את כובע הצמר כלפי מטה כדי לכסות את אוזניה. נעשה קר יותר, האביב לא הקדים, למרות הכול. הוא רק פיתה את כולם להאמין שהוא מתקרב. מיה שמחה שהביאה משקה חריף שיחמם אותה. לא כך תיארה לעצמה את היום האחרון שלה. למען האמת היא תכננה להפנים כמה שיותר דברים בעשרים וארבע השעות האחרונות של חייה. ציפורים, עצים, המים, האור. לקחת יום חופש מהתרופות רק כדי לחוש דברים, לחוש את עצמה, בפעם האחרונה. זה לא קרה. אחרי שהולגר עזב גבר בה הצורך לערפל את החושים. היא שתתה יותר. נטלה יותר כדורים. התעוררה בלי להרגיש שנרדמה. נרדמה בלי להרגיש שבכלל היתה ערה. היא הבטיחה לעצמה שלא תיתן למה שתגלה בתיק המסמכים להשפיע עליה יותר מדי. איזו טיפשות, כמובן, מתי אי-פעם הצליחה לגונן על עצמה מפני הדברים האלה? העבודה. זאת אולי עבודה שמתאימה לאחרים, אבל לא למיה קריגר. חומרי החקירה תמיד השפיעו עליה לרעה. נכנסו ישר לנשמה, כאילו זאת המציאות שלה, כאילו היא עצמה הקורבן. כאילו היא זאת שנחטפה, נאנסה, הוכתה במוטות ברזל, נכוותה מבדלי סיגריה, נרצחה בהזרקה של חומר הרדמה, רק בת שש, ונתלתה על עץ בחבל קפיצה.
למה שם הילדה לא נכתב על ספרי הלימודים?
כשכל השאר תוכנן עד הפרט האחרון?
לעזאזל.
היא התאמצה לשכוח את מראה הילדה הקטנה על העץ, אבל לא הצליחה להוציא אותו מהראש. הכול נראה כל כך מבוים. כל כך תיאטרלי. כמעט כמו משחק. מין מסר. מסר למי? למי שימצא אותה? למשטרה? היא ניסתה להיזכר אם היתה מעורבת בחקירות עם השם לוֹלוֹ, אבל לא מצאה דבר. זהו בדיוק התחום שמיה היתה כל כך טובה בו, אבל נדמה שהיא איבדה את יכולותיה. כי היה פה משהו, משהו שלא הצליחה להגדירו במדויק, וזה הרגיז אותה. מיה הביטה בשמש הגולשת לתוך שפך הפיורד והשתדלה להתרכז. מסר? למשטרה? חקירה ישנה? מקרה שלא פוענח? בקריירה שלה לא היו הרבה מקרים לא מפוענחים. למרבה המזל. ובכל זאת היו שתיים־שלוש חקירות שנותרו בתחום האפור. אישה מבוגרת ועשירה נמצאה מתה בדירה בבּוּגְסְטַדְוואיֶין באוסלו, אבל לא נמצאו הוכחות לרצח, אף על פי שמיה היתה בטוחה למדי שאחד היורשים אשם במותה של הזקנה. השם לולו לא היה מוכר לה מהחקירה הזאת. לפני כמה שנים הם סייעו למשטרת רינְגֵריקה בחקירת היעלמותה של תינוקת ממחלקת היולדות. אזרח שוודי נטל על עצמו את האחריות והתאבד, אבל התינוקת מעולם לא נמצאה. תיק החקירה נסגר למרות הפצרותיה של מיה להשאירו פתוח. עד כמה שזכור לה גם במקרה הזה לא נזכר השם לולו. פאולינה. בת שש. כמה שנים עברו מאז שהתינוקת ההיא נעלמה? שש שנים? מיה רוקנה את הבקבוק, מבטה שוטט לאופק, אבל היא ניסתה לכוונו פנימה. להחזירו לאחור בזמן. שש שנים קודם לכן. יש כאן משהו. היא כמעט הרגישה את טעמו בפיה. אבל הוא סירב להתגלות.
לעזאזל.
מיה חיטטה בכיסיה בחיפוש אחר כדורים נוספים, אבל לא מצאה. היא שכחה לקחת אותם כשיצאה. כולם היו מונחים עכשיו על שולחן הסלון. כל הכדורים שנותרו לה. די והותר. מוכנים לשימוש. למען האמת תכננה לחכות עד עלות השחר, לאור היום. מוטב לנסוע באור, חשבה. אם אסע בחושך אולי אגיע לחושך, אבל ברגע זה ממש לא היה אכפת לה. היא צריכה רק לחכות עד אחרי חצות. כשהתאריך יתחלף מ־17 ל־18 באפריל.
בואי, מיה, בואי.
לא כך דמיינה את הסוף. היא קמה והשליכה בכעס את הבקבוק הריק לים. התחרטה, אסור ללכלך, המודעות הזאת השתרשה בה כבר מילדות. הגינה היפה. אמא ואבא. סבתא. היתה צריכה לשים מכתב בבקבוק ולשלוח, במקום סתם להשליכו. לעשות משהו יפה בשעותיה האחרונות בעולם. לעזור לאדם במצוקה. לפענח תיק חקירה. היא רצתה לעלות שוב אל הבית, אבל רגליה סירבו לזוז. היא עמדה במקומה, זרועותיה חובקות את גופה הקפוא, למטה על הצוק החלק.
לולו י.ו לולו י.ו לולו י.ו לולו י.ו פאולינה. זאת לא פאולינה. זאת לולו. לא לא.
אוי, לעזאזל.
מיה קריגר התעוררה פתאום. הראש, הרגליים, הזרועות, הדם, הנשימה, החושים.
לולו י.ו.
כמובן. כמובן. כמובן. אוי, אלוהים, איך לא הבינה את זה קודם? הרי זה ברור לגמרי. ברור כשמש. מיה רצה אל הבית, מעדה בחושך, אבל שבה ונעמדה על רגליה, נכנסה לסלון בריצה בלי לסגור אחריה את הדלת. מיהרה למטבח. רכנה על ברכיה מול הארון שמתחת לכיור והתחילה לחטט בפח האשפה. כאן היא זרקה אותו, לא? את הטלפון שהשאיר לה.
במקרה שתשני את דעתך.
היא מצאה את הטלפון הנייד באשפה וחיפשה את הפתקית שהיתה מצורפת אליו. מדבקה צהובה ועליה קוד הגישה ומספר הטלפון של הולגר. היא חזרה לסלון, עכשיו איבדה לחלוטין את הסבלנות, והפעילה את מכשיר הטלפון. באצבעות רועדות הקלידה את הקוד על המקלדת הקטנה. כמובן. כמובן. מה הפלא שמשהו לא הסתדר. הרי הכול אמור להסתדר. והכול אכן הסתדר. לולו י.ו. כמובן. איזה טיפשה היא היתה.
מיה הקישה את מספרו של הולגר וחיכתה בקוצר רוח למענה. השיחה הועברה לתא הקולי, אבל היא שבה והקישה את המספר. ושוב. ושוב, עד שלבסוף שמעה את קולו העייף של הולגר מעברו האחר של הקו.
"מיה?" פיהק הולגר.
"הבנתי את זה," התנשפה מיה בהתלהבות.
"מה הבנת? מה השעה?"
"מה אכפת לך מה השעה עכשיו, אני הבנתי את זה."
"מה הבנת?"
"לולו י.ו."
"ברצינות? מה גילית?"
"אני חושבת שי.ו הם ראשי התיבות של יוּאַכִּים ויקְלוֹנְד. השוודי מפרשת הֵנֵפוס לפני כמה שנים. אתה זוכר אותו?"
"ברור," מלמל מונק.
"ולולו," המשיכה מיה, "אני חושבת שזה פשוט אומר לא לא. לא לא יואכים ויקלונד. מדובר באותו אדם, הולגר. אותו אחד מסיפור החטיפה בהנפוס."
מונק שתק שעה ארוכה. למיה היה נדמה שהיא שומעת את חריקת הגלגלים במוחו. כמובן, ההשערה היתה קצת פרועה, ובכל זאת. היא חייבת להיות נכונה.
"אתה לא מסכים איתי?" שאלה מיה.
"זה נשמע חולני לגמרי," אמר מונק לבסוף. "אבל הנורא מכול הוא שאני חושב שאת צודקת. את באה לאוסלו או מה?"
"כן," ענתה מיה. "אבל רק בשביל החקירה הזאת. אחר כך אני עוזבת. יש לי דברים אחרים לעשות."
"ברור, ברור. זה תלוי רק בך," אמר מונק.
"חזרנו למשרדים במריבּוסגטה?"
"כן."
"אגיע מחר בטיסה."
"יופי. נתראה."
"כן, נתראה."
"תיסעי בזהירות לשדה התעופה, בסדר?"
"אני תמיד זהירה, הולגר."
"את אף פעם לא זהירה, מיה."
"לך תזדיין, הולגר."
"גם אני אוהב אותך, מיה. שמח שחזרת. נתראה מחר."
מיה ניתקה, נעמדה במקומה ולרגע קל חייכה לעצמה בהיסוס. היא נכנסה לסלון בצעדים נינוחים ובחנה את כל הכדורים שערכה על שולחן הקפה בסלון.
בואי, מיה, בואי.
במחשבותיה התנצלה בפני אחותה התאומה. סיגריד תיאלץ לחכות קצת. למיה קריגר יש משהו דחוף לעשות.

 

בקרוב…

X