נוטות החסד | לרכישה באינדיבוק
נוטות החסד

נוטות החסד

שנת הוצאה: 2008
מס' עמודים: 944
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 128
- 49

"באותה מידה יכולתי גם לא לכתוב. אחרי הכול, זו לא חובה. מאז המלחמה נשארתי נחבא אל הכלים;  השבח לאל, מעולם לא חשתי צורך – כמו כמה מעמיתַי לשעבר – לכתוב את 'זיכרונותי' לשם הצטדקות, כי אין לי על מה להצטדק, וגם לא למטרת רווח, כי אני משתכר יפהלמחייתי גם כך אינני מתחרט על דבר: עשיתי את העבודה שלי וזהו; באשר לעלילות המשפחתיות שלי, שאולי אספר גם עליהן, הן ענייני שלי בלבד; ובאשר לשאר הדברים, אין ספק שלקראת הסוף קצת עברתי את הגבול, אבל אז כבר לא הייתי לגמרי אני עצמי, התרופפתי, וחוץ מזה העולם כולו התערער מסביבי, תסכימו איתי שלא הייתי היחיד שאיבד את הראש… על אף כל מידותי הרעות, והן היו מרובות, נשארתי אחד מאלה שסבורים שהדברים ההכרחיים היחידים בחיי האדם הם אוויר, אוכל, שתייה, הפרשות וחיפוש אחר האמת. כל השאר נתון לבחירה".

נוטות החסד הוא מונולוג מצמרר, חלום בלהות של ממש: וידויו הדמיוני של קצין האס-אס מקסימיליאן אואה, המציב בפני הקורא שאלה קשה מנשוא: מה היה הוא עושה במקומו?

זהו ספר הביכורים של ג'ונתן ליטל, יהודי אמריקאי, שגדל בצרפת ומתגורר היום בספרד.

נוטות החסד הוא פרֶסקו בּארוקי רחב היקף, יצירה מהפנטת, מטרידה ורבת-עוצמה, שמיד עם הופעתה זכתה לתשבחות הקוראים והביקורת, כמו גם להשוואות בין ליטל לבין סופרים כמו טולסטוי ודוסטויבסקי.

נוטות החסד נחשב על ידי מבקרים רבים ליצירת המופת הראשונה של המאה ה-21, והוא הספר הראשון שזכה בהישג כפול: פרס גונקור ופרס האקדמיה הצרפתית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נוטות החסד”

בקרוב…

טוקטה

 

אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה. אנחנו לא אחֶיךָ, אתם עונים, ואנחנו לא רוצים לדעת. אמת, זה סיפור קודר, אבל גם מאלף — ממש מעשה מוסר, אני מבטיח לכם. זה עלול להיות קצת ארוך, ככלות הכול קרו הרבה דברים, אבל אם במקרה אתם לא מאוד ממהרים, אולי תמצאו את הזמן. ונוסף על כך, זה נוגע לכם: אתם עוד תראו כמה שזה נוגע לכם. אל תחשבו שאני מנסה לשכנע אתכם במשהו; בסופו של דבר הדעות שלכם הן עניינכם. אם החלטתי לכתוב, מקץ כל השנים האלה, הרי זה כדי לעשות בדברים סדר בשבילי, לא בשבילכם. שנים ארוכות אדם רומשׂ על פני האדמה כמו זחל, בציפייה לַפרפר המרהיב והשקוף שגלום בו. ואז הזמן עובר, ההתגלמות לא באה, הוא נשאר בשלב הזחל, עובדה מצערת. ועכשיו, מה לעשות? תמיד קיימת, כמובן, אפשרות ההתאבדות. אבל למען האמת, התאבדות לא כל כך מדברת אלי. מובן מאליו שהירהרתי בה רבות; ואם הייתי נאלץ לפנות למוצא הזה, כך הייתי עושה: הייתי מצמיד רימון אל לבי ונפרד בפיצוץ עז של שמחה. רימון קטן ועגול, שהייתי משחרר את נצרתו בעדינות ואז עוזב את המנוף, מחייך לשמע הרחש המתכתי של הנוקר, הקול האחרון שאשמע מלבד הלמות לבי באוזנַי. ואז סוף־סוף אושר, או לפחות שלווה, וקרעי בשר מעטרים את קירות משרדי. העוזרות ינקו, בשביל זה משלמים להן, בעיה שלהן. אבל כפי שאמרתי, התאבדות לא מדברת אלי. אני לא יודע למה, אגב; אולי איזה בסיס נושן של מוסר פילוסופי, שגורם לי לומר שבסופו של דבר אנחנו לא נמצאים פה בשביל ליהנות. אז בשביל מה כן? אין לי מושג. מן הסתם בשביל להחזיק מעמד, בשביל להרוג את הזמן לפני שהוא הורג אותנו. ובמקרה זה, בתור עיסוק לשעות אבודות, כתיבה אינה פחות טובה מכל דבר אחר. לא שיש לי כל כך הרבה שעות לשרוף, אני איש עסוק; יש לי מה שנקרא משפחה, עבודה, זאת אומרת אחריות, כל זה דורש זמן ולא משאיר הרבה בשביל להעלות זיכרונות. מה גם שזיכרונות יש לי, ואפילו בכמות נכבדה. אני ממש בית חרושת לזיכרונות. הייתי יכול להעביר את חיי בייצור זיכרונות, גם אם עכשיו משלמים לי דווקא בשביל לייצר תחרה. למעשה, באותה מידה יכולתי גם לא לכתוב. אחרי הכול, זו לא חובה. מאז המלחמה נשארתי נחבא אל הכלים; השבח לאל, מעולם לא חשתי צורך — כמו כמה מעמיתַי לשעבר — לכתוב את "זיכרונותי" לשם הצטדקות, כי אין לי על מה להצטדק, וגם לא למטרת רווח, כי אני משתכר יפה למחייתי גם כך. פעם הייתי בגרמניה בנסיעת עסקים, נפגשתי עם מנהל של בית עסק גדול לבגדים תחתונים, שרציתי למכור לו תחרה. חברים ותיקים המליצו עלי באוזניו, וכך, בלי לשאול שאלות מיותרות, ידענו היכן אנחנו עומדים איש ביחס לרעהו. בתום הפגישה שלנו — שהסתיימה, אגב, באופן חיובי ביותר — הוא קם, שלף כרך ממדפי הספרים שלו והגיש לי אותו. אלה היו זיכרונותיו של הנס פרנק, המושל הכללי של פולין, שראו אור לאחר מותו; הכותרת היתה "נוכח פני הגרדום". "קיבלתי מכתב מאלמנתו," הסביר בן־שיחי. "היא ערכה על חשבונה את כתב היד, שאותו חיבר אחרי המשפט שלו, ומוכרת את הספר כדי לכלכל את ילדיה. אתה מתאר לעצמך, להידרדר למצב שכזה? אלמנתו של המושל הכללי? הזמנתי ממנה עשרים עותקים, כדי לחלק כמתנות. הצעתי גם לכל מנהלי המחלקות שלי לקנות עותק. היא כתבה לי מכתב תודה מרגש. אתה הכרת אותו?" השבתי שלא הכרתי אותו כלל, אבל אקרא את הספר בעניין. בעצם כן, פגשתי אותו בחטף, אולי אספר לכם על זה בהמשך אם יעמדו לי הנחישות או אורך־הרוח. אבל בהזדמנות ההיא לא היה שום טעם לדבר על זה. הספר, אגב, היה גרוע ביותר, מבולבל, מתבכיין, ספוג במין צביעות דתית משונה. הרשימות האלה אולי יהיו גם הן מבולבלות וגרועות, אבל אעשה כמיטב יכולתי לשמור על בהירות; אני יכול להבטיח לכם שלפחות יהיו נקיות מהרהורי תשובה למיניהם. אינני מתחרט על דבר: עשיתי את העבודה שלי וזהו; באשר לעלילות המשפחתיות שלי, שאולי אספר גם עליהן, הן ענייני שלי בלבד; ובאשר לשאר הדברים, אין ספק שלקראת הסוף קצת עברתי את הגבול, אבל אז כבר לא הייתי לגמרי אני עצמי, התרופפתי, וחוץ מזה העולם כולו התערער מסביבי, תסכימו איתי שלא הייתי היחיד שאיבד את הראש. אני גם לא כותב כדי להביא אוכל לפיהם של אלמנתי וילדַי, אני מסוגל בהחלט לדאוג לצורכיהם. לא, אם החלטתי סוף־סוף לכתוב הרי זה מן הסתם כדי להעביר את הזמן, ואולי, יכול להיות, גם כדי להבהיר עניין עמום אחד או שניים, בשבילכם אולי, ובשבילי. יתר על כן, אני חושב שזה יעשה לי טוב. מצב הרוח שלי אכן עגמומי למדי. העצירות, מן הסתם. בעיה מתסכלת ומכאיבה, ואגב חדשה עבורי; היו זמנים שזה היה דווקא ההפך. שנים רבות נאלצתי ללכת לשירותים שלוש, ארבע פעמים ביום; עכשיו אני מאושר אם אני מצליח ללכת פעם בשבוע. הידרדרתי לחוקנים, הליך לא נעים כלל וכלל, ועם זאת יעיל. סִלחו לי שאני חולק איתכם פרטים מביכים שכאלה; זכותי להתלונן קצת. חוץ מזה, אם זה יותר מדי בשבילכם, מוטב שתעצרו כאן. אני לא הנס פרנק, אני לא אוהב התייפייפויות. אני רוצה להיות מדויק ככל שאני יכול. על אף כל מידותי הרעות, והן היו מרובות, נשארתי אחד מאלה שסבורים שהדברים ההכרחיים היחידים בחיי האדם הם אוויר, אוכל, שתייה, הפרשות וחיפוש אחר האמת. כל השאר נתון לבחירה.

ג'ונתן ליטל, יליד 1967, הוא יהודי אמריקאי שגדל בצרפת וחי היום בספרד.

נוטות החסד הוא רומן הביכורים שלו.

X