נדידת הדיונות באפריקה | לרכישה באינדיבוק
נדידת הדיונות באפריקה

נדידת הדיונות באפריקה

שנת הוצאה: 2015
מס' עמודים: 228
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 50
- 30

"בספר של דהן, כמו בספריו המוקדמים, ניכר שאצלו זה באמת אחרת. הוא כותב מהגוף, מהבשר ומהרוח, ומפיץ סביבו אהבה לחיים, אהבה לאחרים ואהבה לכתיבה." (דורית שילה, הארץ, ספרים)

כוח גדול מנסה לשלוט בחיי גיבורי סיפוריו של רון דהן, אבל חרף חוסר האונים שלהם, חרף לפיתתן של השיטה והנורמה, הם ינסו להתנגד לכוח חסר צורה זה. ההתנגדות הזאת תלבש לרוב צורה של כנות ויופי; לעתים לא יותר מזה, אבל אף פעם לא פחות: הצלתו של חתול רחוב, ילד-חלום הנמצא פתאום בתוך הסבך האורבני, מגע של מיתולוגיה יפאנית בלב קרב בלבנון.

סגנונו של דהן צלול ובהיר, והוא חודר ישר ללב, ללא עכבות, ללא פיתולים, וגורם לנו בסופו של דבר להרגיש שהכל קשור; מסע בהרי ההימלאיה, נדידת דיונות החול באפריקה, זוגיות תל אביבית. בתוך המאבק הסיזיפי הגדול כנגד הבדידות האנושית, מצייר דהן  רגעי חסד נפלאים שבזכותם, בכל זאת, אפשר להמשיך הלאה.

רון דהן הוא סופר ומשורר. מפרי עטו ראו אור עד כה שלושה ספרי שירה ורומן.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נדידת הדיונות באפריקה”

עדיף לבלוע אופיום – ארז שוייצר על ספר השירה "נעורים"

מדוזה

 

1.

 

ליהיא מגלה אותה ראשונה, טבועה בחול, כשרק חלקים מראשה הבוהק מציצים מבעד לכובע החול המכסה אותה. היא עוצרת, מכופפת את ברכיה ומצביעה: אבא, מה זה? היא שואלת. העיניים שלי נעוצות במסך הקטן, אי־מייל מהעבודה — המכולה לא תגיע ואין איך לפנות את הזבל מהאתר. מה זה, אבא? שואלת שוב ומושכת בזרועי. אני מתבונן מטה. זו מדוזה, אני מסביר לה. דוּ־זָה, היא חוזרת אחריי וקופצת על החול, דוּ־זָה, דוּ־זָה, הצחוק שלה מתגלגל אל צוקי הכורכר וחזרה.

הים נמצא בשפל והשמש מתחילה לשקוע. החוף כמעט ריק. אני מתכופף ומסיר את החול מראשה של המדוזה המתה. המרקם קשה יותר ממה שדמיינתי. ליהיא רצה סביבנו וצוחקת. הנייד מצפצף, אי־מייל נוסף מהעבודה, אין ברירה, נצטרך לפנות את הזבל בידיים. גם שרית שולחת הודעה, איפה אתם? האוכל מוכן. אני מתרומם ומכניס את המכשיר לכיס. בואי נלך, אני אומר לליהיא. דוּ־זָה, צועקת ליהיא, אני רוצה דוּ־זָה. אי אפשר, אני אומר, היא מתה. ליהיא עוצרת לפתע. לא לא לא, מניפה אצבע ימינה ושמאלה, לא מתה דוּ־זָה, וממשיכה לקפוץ ולצחוק. אני מרים אותה על הידיים אבל היא צורחת ובוכה. אני מניח אותה בחזרה על החול.

השמש נוגעת בים. גופת המדוזה שרועה לידנו. נחזיר אותה הביתה, אני אומר לליהיא, טוב? ליהיא מהנהנת וקמה. אני מניח את כף ידי על ראשה של המדוזה והופך אותה. זרועותיה המתות נשפכות לצדדים כמו חופה. הלב הגבישי פתוח. ליהיא נותנת לי יד ויחד אנחנו פונים והולכים לעבר הים. המים פוגשים אותנו והרגליים שלנו נרטבות. אני מניף את זרועי לאחור ומשליך את המדוזה אל הים. היא נוחתת על המים ברעש ומיד צפה. ליהיא מוחאת כפיים. דוּ־זָה, היא מצביעה, בַּיתה דוּ־זָה. נכון, אני אומר ואוסף אותה אליי ומתרחק מהמים במהירות.

 

 

2.

 

פעם הייתי מאוהב במדוזה; היו לה פנים לבנות וחוטי שיער שחורים ודקיקים. גופה השקוף נחשף בפניי לעתים קרובות. העורקים והוורידים גילו לי מפת נהרות מים מתוקים. המדוזה אהבה אותי בחזרה אך לא הייתה מאוהבת, לדבריה. היא אהבה את האוקיינוס ואת הנדידה בלהקות גדולות. אני רציתי לטוס לירח. סיפרתי לה על זה והיא צחקה כמו שמדוזות צוחקות. איך תטוס לירח? שאלה, אני אהיה אסטרונאוט, השבתי, ככה. אתה בשלוש יחידות מתמטיקה, לעגה לי, אתה אפילו לא מצליח לעלות לארבע יחידות. אין לך שום סיכוי. המילים שלה צרבו אותי שנים רבות לאחר מכן, כשכבר ויתרתי על הניסיון להגיע לירח. אבל עליה לא ויתרתי. גם כשנעלמה במחשכי האוקיינוס לא הפסקתי להתגעגע לגופה הרטוב והמתנתי שתחזור. אולי הייתי צריך לבקש לשחות אתה, לא יודע. כבר   מאוחר.

 

 

3.

 

מהבניין שבו אני עובד רואים את הים. אני מגיע בשש בבוקר עם הפועלים ואנחנו עולים לקומה האחרונה וממשיכים מהמקום שהפסקנו. בשעה זו החוף נקי כמעט לגמרי ואפשר לשמוע את הגלים מתגרים בחול. בהתחלה, כשעוד יצקנו את היסודות, לא יכולתי לראות את החוף בכלל, רק את הים, שרוע וכחול עד לאופק. ככל שהתקדמנו בעבודה והוספנו עוד קומה ועוד קומה, כך הלכה ונחשפה רצועת החוף. היה שלב כזה שבו יכולתי לזהות את הפרצופים של הזקנים שבאים בבוקר לים כדי לעשות תרגילי התעמלות או לשבת בכיסא ולקרוא עיתון.

היה אחד, קראתי לו איסמעיל על שמו של הפועל הוותיק ביותר באתר, שהיה מתיישב בדיוק בקו שבו נגמרים המים ומתחיל החוף, ומתבונן אל האופק. הוא היה יושב כך בערך שעה ואז קם והולך. כל יום הייתי רואה אותו, בקיץ ובחורף, בתנאי שלא היה גשם. היה לו מנהג משונה בתקופת המדוזות: הוא היה יושב ליד מדוזה שנפלטה אל החוף ומדי פעם, ממש בהיסח דעת, היה מלטף את ראשה בתנועה מעגלית ורכה. בכל בוקר היה מתיישב ליד מדוזה אחרת ומלטף. לבסוף הבניין היה כבר כל כך גבוה עד שלא יכולתי לזהות את איסמעיל, ובכל מקרה הקבלן היה לחוץ שנסיים את הפרויקט בזמן, והיינו צריכים לעבוד כמו מטורפים.

 

 

4.

 

קראתי בספר טבע שלמדוזה הקטלנית בעולם יש 24 זוגות עיניים שמאפשרות לה לראות את הכול, כל הזמן. חוץ מזה, היא לא עגולה אלא בצורת קובייה. היא יכולה להרוג כמה אנשים יחד עם הזרועות הארסיות שלה, ובתוך זמן קצר. בנוסף, היא יפהפייה אמתית, שקופה וארוכה, זוהרת בחושך.

רצתי לסלון וסיפרתי לאבא שלי על המדוזה. הוא הנהן וחייך ושאל אם סיימתי את השיעורים בחשבון. אמרתי לו שכן, למרות שלא הצלחתי לפתור את כל התרגילים. אני מצליח להבין משוואות עם משתנה אחד, אבל כשמתחילים אתי עם שני משתנים אני מתבלבל והמוח שלי מתכווץ ומסתבך עם עצמו. אם מוסיפים גם שברים, אני בכלל מתייאש. אבל בעברית ובלשון אני מעולה. בשאר המקצועות אני בסדר גמור.

 

 

5.

 

אי אפשר היה להיכנס לים מרוב מדוזות. מי שניסה, נכווה ויצא בצעקות. היו כאלה ששיחקו מטקות והשאר ישבו על החול הלוהט והתבשלו בשמש. לידנו ישבה חבורה של אמריקאים ואמריקאיות שלא הפסיקו לדבר במבטא המעצבן שלהם. שולי אמר: כוסאמכום על האמריקאים האלה, אני מת להיכנס למים. ואני אמרתי, גם לי בא להיכנס אבל לא בא לי להישרף מהמדוזות הזונות. שולי ירק על החול וקם. תביא את המטקה, אמר לאסף, שעמד וחיכה שגיא יביא את הכדור שעף רחוק. תביא, נו.

הוא חטף את המטקה ונכנס לים, עד הברכיים. הוא התמקד בנקודה אחת ואז השחיל את המטקה למים והרים מדוזה אחת, כמו על מגש. המדוזה פרפרה כמה שניות על המטקה לפני שנשפכה על המטקה מכל צדדיה. שולי הניף את המטקה וזרק את המדוזה לחוף, קרוב למקום שבו ישבו האמריקאים, שמיד התחילו לצרוח ולהתפזר לכל עבר. אסף וגיא הצטרפו אליו ואחריהם כולם.

תפסתי צלחת פריזבי ונכנסתי למים. לא היה קשה למצוא מדוזה אחת מבין העשרות ששחו לידינו. הנחתי את הצלחת על ראשה של המדוזה, הטבעתי מעט והפכתי. זה היה קל, הרבה יותר קל ממה שחשבתי. זרקתי אותה אל ערמת המדוזות שהלכה והצטברה על החוף.

בתוך שעה היו עשרות מדוזות על החוף, מגובבות אחת על השנייה, מחליקות זו על גופתה של זו. היינו מרוצים. האמריקאים עזבו את החוף.

 

 

6.

 

אתמול בלילה קראתי על מדוזה שחיה לנצח. ליהיא נרדמה מוקדם ושרית התרסקה זמן קצר אחריה. כל היום היו לה בחילות נוראיות והיא הייתה עייפה וחלשה. גם אני הייתי עייף אך טרוד ולא הצלחתי להירדם. שוטטתי באינטרנט ואיכשהו הגעתי לכתבה על המדוזה שלא מתה לעולם. מה שגורם לה להישאר צעירה הוא מנגנון שמצעיר את התאים לאחר קיום יחסי מין. מדובר על יצור זעיר ביותר שטומן בתוכו את הסוד הגדול ביותר ביקום. אבל אני חשבתי שבקרוב העבודה על הבניין תסתיים ועדיין לא מצאתי עבודה חדשה. סביר להניח שאמצא, פועלי בניין ומנהלי עבודה צריך כמעט תמיד והשכר טוב, אבל בכל זאת קצת דאגתי.

לפתע נזכרתי באיסמעיל ובשקט שבו הוא מגיע בכל בוקר לבניין, כאילו הגיע מתוך ענן של רוך, ומתחיל ישר לעבוד מהמקום שבו הפסיק אתמול. אף אחד לא אומר לו מה לעשות ואיך לעבוד. נראה כאילו כל הבניין העצום צמח מהגוף הרזה שלו. רק פעם אחת ראיתי אותו נועץ מבט בים ומחייך לעצמו עם הסיגריה. הוא הבחין בי והצביע אל הים, פעם רציתי, אמר, אתה יודע? מה רצית? שאלתי. לנסוע בים, אמר, המשפחה שלי מיפו, הוסיף ומעך את הסיגריה על הבטון. מה אתה צריך? שאל. תעשה לי את החישובים של גובה המרזב על הקיר הדרומי, אמרתי, אני לא מבין בזה כלום.

עכשיו אני עייף והעיניים נעצמות אז אני הולך לחדר ומתפשט ונצמד לגוף החם של שרית, ומניח יד על הבטן שלה ונרדם תוך שתי דקות.

 

 

7.

 

הבגרות במתמטיקה נתנה את האות לתחילת החופש. סיימתי ראשון ולא בדקתי את התשובות. לא הייתה לי סבלנות, אבל הרגשתי טוב בסך הכול. חיכיתי שכולם ייצאו וניסע לים. אחד־אחד הם יצאו וניהלו דיונים על התשובות הנכונות ועל הדרך הנכונה לפתור את התרגילים. בחצי אוזן הבנתי שטעיתי לפחות בתרגיל אחד בגלל חוסר תשומת לב, מילא, שלוש יחידות, למי אכפת.

התארגנו לנסוע לים. אני נסעתי על הקטנוע והרוח שהרביצה לי בפנים עשתה אותי מאושר. ככל שהתקדמתי כך משקל הלימודים נשר ממני. סחטתי את דוושת הגז עד למקסימום. הרגשתי שהקטנוע נוסע לים לבדו, נסחף עם הזרם הטבעי ללא כל קושי או התנגדות. כשהגעתי, החברים כבר היו בחוף, חלקם ישבו על הכיסאות ושתו בירה, חלקם נכנסו לים. על קו המים התגודדו מספר רב של נערים במעגל סביב משהו שלא יכולתי לראות.

התקרבתי והצטרפתי למעגל. על החול הרטוב הייתה מונחת מדוזה עצומה, גדולה יותר מכל מה שאי פעם ראיתי. נראה שנסחפה אל החוף לא מזמן. ראשה הבריק ממים וזרועותיה היו פרושות סביבה כמו קרני שמש. היה אפשר לחשוב שהיא עדיין חיה. כולם עמדו והסתכלו בתדהמה על היצור המרהיב. לפתע הגיח מבחוץ נער עם מוט פלסטיק מחודד של שמשייה. הוא הניף את המוט ונעץ אותו במרכז המדוזה בחוזקה. גוף הגומי של המדוזה קלט את המוט לתוכו ומיד פלט אותו החוצה בתנופה. צחקנו בקול רם. היה לי חם ורצתי למים הקרירים. המדוזה הגדולה שכבה והתבוננה בי. צללתי עמוק ועליתי חזרה. היא עדיין הייתה שם.

 

 

8.

 

השנה כמעט לא היו מדוזות. הן הולכות ומתמעטות.

 

 

9.

 

ככה, כשאני שוכב במיטה ומתבונן על הירח, הוא נראה כמו מדוזה. אני תוהה אם היה יכול לשלוח זרועות צורבות ולקחת אותי מכאן. אני בטוח שיש משוואה מתמטית שלפיה אני חי במשך שנה על הירח אבל חוזר בדיוק לרגע שבו שרית מתעוררת משנת הלילה הזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

רון דהן, יליד 1979, משורר וסופר, טבעוני אקטיביסט, מייסד אתר אינדיבוק לספרות עצמאית. שלושת ספרי השירה הראשונים שלו, "הגעגוע של קין" (גוונים, 2011), "נעורים" (אינדיבוק 2012) ו"עקרונות הגן" (2014), זכו לאהדת הקהל והביקורת. "נעורים" אף עובד למופע מוסיקלי עם להקת Fathest South.

רומן הביכורים של רון דהן, "בוא כמו שאתה", הציג את קולו של הדור שהתבגר בין התאבדותו של קורט קוביין לרצח רבין. "נדידת הדיונות באפריקה" הוא ספר הפרוזה השני שלו.

"משהו בדהן מצליח להתעלות על חטיבה מרכזית בשירה הצעירה הנכתבת היום בישראל ומציפה אותה בעליצות נטולת אחריות אסתטית ובחינה עצמית של ממש, חטיבה קולנית כל כך עד שהיא מזוהה בטעות עם מושג הנעורים עצמו."

X