נבואה צוענית | לרכישה באינדיבוק
נבואה צוענית

נבואה צוענית

שנת הוצאה: 10/2014
מס' עמודים: 333
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 54
- 30

דניאל, נערה בשנות העשרים לחייה אומצה וגדלה במושב אצל זוג חקלאים חשוכי ילדים. ההכרות שלה עם שי, אהבתה הגדולה, מובילה את שניהם למסע גילויים אפל ומרתק באשר לזהות הוריה והקשר שלהם לקהילות הצועניות של דרום צרפת.

תוך שהם נעזרים בקוראת בקלפים ובמנהיגי הקהילה, הם יורדים לחקר האמת ובתוך כך מגלים את יעודם.

זהו סיפור אהבה יוצא דופן, המצביע על הצורך האנושי לענות על השאלות הקיומיות של החיים. מי אנחנו? ואיזה תפקיד הועיד לנו הגורל בחיים האלה?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נבואה צוענית”

בקרוב…

פרק ראשון:

הכביש להט לאורה של שמש הקיץ. בשדות הקיבוץ הסמוכים, חמניות ענק שגובהן כקומת אדם הפנו אליה את ראשיהן בדממה. דניאל ישבה בתחנת האוטובוס ובהתה באד העולה מהכביש. כמו בכל יום שישי בשעות הצהריים, היא העמיסה על הרנו המסחרית החבוטה של הוריה את דליי הפרחים הרעננים שנאספו באותו בוקר מהחממות במושב הסמוך בו התגוררו ויצאה להציע אותם למכירה בצומת.

דניאל אהבה לסדר את הפרחים לסוגיהם השונים, להתאים את הצבעים ולעצב זרים מרהיבים שיופים משך את הנהגים של יום שישי אחר הצהריים. היו ביניהם קבועים הממהרים הביתה באותה שעה כדי להביא את הקניות לשבת או סתם שבים מהעבודה, והיו שחלפו שם באקראי בדרך מכאן לשם. כולם היו נעצרים בצומת המרומזר הזה, בין שדה התעופה לעיר פתח תקווה, ומתוך הרגל או שעמום מביטים לימין הדרך. ליד תחנת האוטובוס הישנה העשויה בטון ומוקפת בצינורות צהובים מתקלפים, תחנה שכמוה יש אלפים בכל הארץ, הבחינו בדליי הפרחים ובנערה העומדת לצדם. חלק נזכרו מיד שרצו להביא הביתה משהו שימלא אותו בצבע וריח, חלק נזכרו ביקיריהם המחכים בבית, ואחרים חשקו סתם בפרח שימלא את לבם שמחה.

התור ליד התחנה הקטנה צמח במהירות וידיה של דניאל היו מלאות עבודה. לזה מכרה זר פרחים כתומים שחמניות יפהפיות היו משובצות בו, ולזה ־ זר משולב של חבצלות וקאלות לבנות. חלקם הכירו אותה בשמה וניהלו איתה שיחה קלילה. אישה מבוגרת שדניאל הכירה כשופטת בדימוס, שאלה אותה תמיד לשלומם של הוריה, שכן בעבר נהגה להתגורר במושב הסמוך. החדשים שביניהם הציצו בה כשעמדה והכינה את הזרים: צעירה שגופה החטוב נתון בחולצת טריקו לבנה ומכנסי ג'ינס משופשפים, פנים יפות הנתונות במסגרת של שיער שחור, חלק למשעי, ועיניים ירוקות, עמוקות וגדולות מציצות מהן.

בזכות העיניים הצוחקות והמאירות הללו, גם הלקוח הטרוד והכעוס ביותר היה מתרצה ויוצא מהתחנה כשחיוך קטן על שפתיו, בלי לתת דעתו על סכומי הכסף, המופקעים לעתים, שדניאל היתה גובה עבור מרכולתה. רובם זכרו את תחנת הפרחים של יום שישי והשתדלו לעבור בה שוב ושוב כדי לחוות את החוויה הרגעית הזו של יפי הפרחים והריחות המשכרים המשולבים בעיניים הירוקות, החמות הללו. רק מעט מלקוחותיה הקבועים ידעו כי דניאל היתה בִתם היחידה של בני הזוג ארסוף, שחיו במושב הסמוך.

כל חייהם עסקו בני הזוג יובל ותרצה ארסוף בגידול פרחים בחממות. הם הכירו בתקופת לימודיהם בתיכון המקומי ואהבתם לפרחים השתלבה באהבת גבר ואישה. לשניהם היו "אצבעות ירוקות" שאפשרו להם לגדל בקלות גם את הזנים הנדירים והאקזוטיים ביותר, שהתקשו להשתרש בישראל החמה והיוקדת. אהבתם היתה כמו הפרחים שגידלו ־ קלה ומרחפת ולה גוונים, צבעים וריחות. רק דבר אחד חסר להם. תרצה היתה עקרה וכל ניסיונותיהם וטיפולי ההפריה עלו בתוהו. לבסוף, לאחר שנים של כאבים וייסורים פיזיים ונפשיים, עלה רעיון האימוץ. יום אחד אחר הצהריים, כשישבו על מרפסת ביתם הצנוע, נחים מעמל יומם בחממות, הציע יובל לתרצה שינסו לאמץ ילד. בתחילה גילתה תרצה התנגדות אך יובל המשיך לדבר על לבה יום אחרי יום עד שהתרצתה.

בתחילה קיבלה תרצה את האפשרות בהיסוס ובחשש גדול ואחר כך ־ בלב שלם, כאילו היתה שם מאז ומעולם. הם החליטו לבצע את הצעד בזהירות ובאיטיות. יובל פנה לכמה מקורות ולמד את תהליך האימוץ בקפדנות. אחר כך פנו לרשויות ונרשמו. חודשים ארוכים המתינו בסבלנות, משקיעים את כל מרצם בהרחבת חממות הפרחים מבוקר עד לילה. יום אחד חזר יובל מנסיעתו השבועית להביא את הסחורה לסיטונאים ופתח את הדלת כשהוא מתקשה לדבר מרוב התרגשות.

"מה קרה?" שאלה תרצה תוך שהיא מערבבת ולשה חומרים לעוגה של שבת.

"זהו זה", אמר יובל, "קראו לנו. יש ילדה אחת…"

הוא לא הספיק לסיים את המשפט ותרצה כבר היתה בחוץ, מנגבת שאריות קמח ממכנסי העבודה.

"אתה עוד כאן? קדימה", האיצה בו בעודה מתיישבת במושב הקדמי ליד הנהג.

הם נסעו ליפו. הנסיעה נמשכה כשעה. יובל התקשה לאתר את הכתובת. לבסוף, לאחר ששאלו כמה עוברים ושבים שהפנו אותם לעבר הים, הגיעו לבית בודד ליד צוק המשקיף אל המים. זה היה יום סתווי וקר, ועלים יבשים נשרו מעץ בודד שעמד ליד הבית והסתחררו ברוח. אדוות לבנות זרמו על פני הים בשורות אחידות והתנפצו אל החוף בקצב מהפנט. הם נכנסו דרך השער אל חצר בית היתומים, חצר שהמתה מקולות הילדים ומשחקיהם. המטפלת האחראית הובילה אותם במסדרון ארוך, בקצהו היו חדרים גדולים בהם אכלו ושיחקו ילדים בשקט בנוכחות מטפלות. היא הכניסה אותם לאחד החדרים. שלושה ילדים בני שלוש עד ארבע ישבו מסביב לשולחן נמוך ואכלו ארוחת ערב. המטפלת החוותה בראשה לעבר ילדה שקטה ולה שיער שחור, ארוך וחלק ועיניים גדולות, עצובות וירוקות. תרצה ויובל עמדו בהתרגשות והחזיקו ידיים בחוזקה עד כי הלבינו פרקי אצבעותיהם.

המטפלת הרימה את הילדה בזרועותיה בעדינות ולחשה באוזנה. הילדה הנידה ראשה מצד לצד ואמרה: "לא אבא ואמא, לא אבא ואמא". המטפלת הביאה אותה ליובל ותרצה ואמרה: "תכירו, זו דניאל". תרצה רצתה לאחוז בה בזרועותיה אך דניאל בעטה בפראות וביקשה לרדת. אחר כך רצה לפינת החדר והתיישבה בוכה ומתייפחת.

"כך זה תמיד בהתחלה", אמר מנהל בית היתומים כשישבו במשרדו ולבבותיהם הולמים בפראות. "תצטרכו לבוא כל כמה ימים עד שהיא תתרגל אליכם".

השבועות חלפו ביעף וביקוריהם של יובל ותרצה בבית היתומים הלכו ותכפו. דניאל החלה להתרגל אליהם וקיבלה את נוכחותם. תחילה בשתיקה, אחר כך בחיוך ולבסוף, פעם אחת כשהגיע יובל בגפו, ראה אותה עומדת ליד שער הברזל וממתינה לו בציפייה דרוכה. אז ידע שזה היום. כשנכנס, אחזה בידו, הביטה כלפי מעלה אליו ואמרה: "אבא בוא. חיכיתי לך, בוא לשחק". כשהגיעו הביתה לא ידעה תרצה את נפשה מרוב אושר. הם עמדו חבוקים כשדניאל בזרועותיהם שעה ארוכה, תרצה מתייפחת ויובל מוחה דמעה בסתר. דניאל פרצה אף היא בבכי וחיבקה אותם בידיה הקטנות.

הם הובילו אותה לחדר שבנו וריהטו בקפידה. הם הראו לה את מיטת העץ עם ציור של פרפרים מעל הכרית, את הווילונות שתפרה תרצה ואת השטיח הוורוד. באותו רגע ידעה דניאל שהגיעה הביתה. היא חשה לראשונה בחייה מוקפת אהבה אמיתית שמיועדת רק לה.

דניאל גדלה במושב כילדה יחידה. היא הביאה לתרצה ויובל אושר רב. עבדה מגיל צעיר בחממות, התעקשה לסחוב דליים כבדים ולפרוש צינורות השקיה. היא היתה ילדת טבע. באביב היתה רצה בשדות ונוגעת בפרחים בידיה. היא ידעה לרכב על הסוסה של השכנים ללא אוכף. היא ציירה וכתבה, בלעה את החיים והיתה עליזה ומאושרת. רק בלילות היתה לפעמים מתעוררת בבהלה מסיוט שחזר על עצמו בכל פעם, עוד מבית היתומים, בו היא נופלת מצוק לתוך בור אפל, תהום עמוקה שאין בה אור. היא מנסה לצעוק אך קולה אינו נשמע, עד שהיא מתעוררת וזיעה קרה על מצחה.

התהום הזו שכנה עמוק בלבה וככל שגדלה כך הלכה וגדלה גם התהום שבתוכה. עם השנים הבינה דניאל שהתהום הזו היא הריקנות שבה, ריקנות של בדידות איומה ותחושה שהיא לבד בעולם.

כמובן שלא היתה לבדה. יובל ותרצה היו שם, בית הספר והחממות, ותמיד היו ילדים שהקיפו אותה ורצו בחברתה, מוקסמים מהחיוּת המגנטית והשמחה שהקרינה סביב. אך בלילה תמיד נשארה לבדה במיטה, מתמודדת עם הבדידות הפעורה בה.

איתי יצחקי הוא מנכ"ל ויזם בתחומי הרפואה והביוטכנולוגיה. בזמנו הפנוי הוא עוסק בהיסטוריה, מיסטיקה ואומניות לחימה.

זהו הרומן הראשון מפרי עטו.

X