נאמנותו של שומר הראש | לרכישה באינדיבוק
נאמנותו של שומר הראש

נאמנותו של שומר הראש

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

 

שלבי גריר מגלה שאדם מסתורי מאיים לפגוע בה כנקמה באביה, ואביה שוכר עבורה את גריי קומפטון – שומר ראש.

גריי, סקסי ומקסים, ושלבי לא היתה מתנגדת שהוא יתלווה אליה עשרים וארבע שעות ביממה, אלמלא הוא היה האיש שפעם דחה בנוקשות את ניסיונות החיזור שלה.

עד מהרה מתברר שגם גריי נמשך אליה. אולם הוא נחוש בדעתו לשמור על מקצועיות. החלטה לא פשוטה בכלל…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נאמנותו של שומר הראש”

בקרוב…

שלבי גריר התהלכה בכעס על השטיח. היא נראתה דרמתית בחליפתה הכחולה הבוהקת, כששערה הערמוני באורך הכתף מקפץ עם כל פסיעה ארוכת-רגליים. היא התברכה בפנים אובליות קלסיות ובתווי פנים עדינים שהיו נחשבים יפים לפי כל קנה מידה, אבל בזה הרגע עיניה הירוקות הקפואות, עם הריסים הארוכים הסמיכים שלהן, התיזו ניצוצות. היא רתחה מזעם. הר געש הפכפך שרק מחכה להתפרץ. היא הסתובבה פתאום אל הגבר שעמד לפני אח אלגנטית בסגנון האחים אדם.

"לא! חד-משמעית לא! אין מצב שאני אסכים שהעולם שלי יתהפך שוב – בחלומות הלילה. אני לא מוותרת על העצמאות שלי על בסיס איום שאולי אין בו ממש," הכריזה בלהט בתגובה להצעתו.

"באמת, שלבי, תנהגי בהיגיון," הפציר בה אביה. "אם את לא מוכנה לעבור לכאן כדי שאני אוכל לפקוח עלייך עין, את מוכרחה לקחת לך שומר ראש."

"לא, ממש לא!" חלקה עליו שלבי מיד. "אני מסוגלת לחלוטין לדאוג לעצמי. אם אתה חושב לרגע אחד שאני אניח לזר מוחלט להיכנס לבית שלי ולפלוש לפרטיות שלי, אתה מטורף." עצם המחשבה גרמה לה להצטמרר מסלידה.

"אם זה טירוף שאכפת לי ממה שקורה לך, אז אני מודה באשמה," הטיח בה אביה בתגובה. "שלבי, הושמעו איומים נגדך. אני מוכרח להתייחס אליהם ברצינות. למה את מסרבת לעשות את זה?"

"כי זה ממש מגוחך! מדובר באיזה תימהוני שמנסה את מזלו. למה שאני אניח לו להפוך את החיים שלי? לא, אני מצטערת, אבא, אבל זה בזבוז זמן מוחלט להמשיך לנסות לשנות את דעתי," הכריזה בתקיפות, אף שבסתר לבה הודתה שהיו לה מעט פרפרים בבטן כשהוא סיפר לה לראשונה על האיום. "תסמוך עלי בעניין הזה. שום דבר לא יקרה."

"כך את חוזרת וטוענת," השיב אוסקר גריר בשלווה להתפרצותה של בתו היחידה. אחרי-ככלות-הכול, הוא ידע למה לצפות. היא היתה עקשנית ועצמאית ובמקרים כמו עכשיו, בטוחה מדי שהיא יודעת טוב מכולם.

שלבי הניפה את ידיה מעלה בייאוש. "אז למה אתה לא מקשיב לי?" היא אהבה מאוד את אביה וידעה שהוא רוצה רק בטובתה, אבל הפעם הוא הרחיק לכת. "אני לא זקוקה למישהו שיטפל בי, אבא!"

"אני שמח לשמוע את זה," הגיב אביה ביובש. "בגיל עשרים ושמונה את אמורה להיות מסוגלת להתקלח, להתלבש ולאכול לבד."

ההתלוצצות הזאת זיכתה אותו במבט נרגז נוסף. "אתה יודע למה אני מתכוונת. זה מיותר לגמרי."

"באמת? לא ידעתי שאת מסוגלת לחזות את העתיד."

שלבי סבה מעליו בתסכול. היא לא הצליחה לחדור אליו. הוא לא התכוון לזוז מעמדתו. היו פעמים שהיא יכלה לסובב אותו על האצבע הקטנה שלה, אבל זו לא היתה אחת מהן. הוא אהב אותה, אבל הוא היה מוכן להתגמש רק כשרצה בכך. הפעם הוא התכוון להשיג את שלו. אבל היא היתה עקשנית לא פחות ממנו. היא לא התכוונה להיכנע הפעם.

היא נאנחה בכבדות כשפסעה אל החלון והשקיפה על הגינה שטופת הגשם של בית אביה בהמפסטד. היא גדלה כאן, כבת יחידה אך לעולם לא בודדה. אביה היה איש התקשורת המצליח ביותר בלונדון, אבל הוא תמיד מצא זמן עבור בתו. הקשר ביניהם היה קרוב. הוא היה זקוק לשיתוף הפעולה שלה בשביל שלוותו הנפשית. לרוב היא היתה שמחה להיענות לו, אבל המצב הפעם היה שונה. היא לא יכלה לשנות את חייה רק בגלל איום שנראה לה מופרך, למרות כל אהבתה לאביה. כל מה שהיא יכלה לעשות היה לגרום לו לראות את הדברים מנקודת המבט שלה.

"בוא נחזור על זה שוב. מה בדיוק אמרה ההודעה?" שאלה בטון הגיוני יותר כשפנתה אל אביה.

ארשת פניו של אוסקר גריר התקדרה. "התמצית שלה היתה שבאחד העיתונים שלנו הודפס משהו שלא מצא חן בעיני האדם הזה, והוא מתכוון לנקום. הוא השתמש בביטוי, 'אבות אכלו בוסר ושיני הבת תקהינה.' והמשטרה רואה בזה איום ישיר כלפייך. וזו הסיבה שאת תיקחי לך שומר ראש, גם אם זה לא מוצא חן בעינייך. את כל מה שיש לי, ואני לא מוכן לקחת את הסיכון שאאבד אותך."

משפט זה פרט כמובן על מיתרי לבה, ובגניחה קלה היא נחפזה אליו כדי לחבק אותו. "אתה לא תאבד אותי," הבטיחה לו בעוז. "אבל אני עדיין מסרבת לקחת שומר ראש!" הוסיפה במהירות, כדי שהוא לא יחשוב שהיא נכנעה.

אביה העווה פניו כשחיבק אותה. "אלוהים, איזו עקשנית את. המשטרה רצתה להחזיק אותך סגורה במקום מבטחים עד שהאיום יחלוף, אבל אני ידעתי שלא אצליח לגרום לך להסכים לזה!" אמר לה כששחרר אותה.

שפתיה של שלבי התעקמו בחיוך בלתי נראה של הקלה כשניגשה אל מגש המשקאות שעל השידה העתיקה והתכבדה במנת ברנדי קטנה. היא היתה זקוקה למשקה, כי מעולם לא נדרשה להיאבק באביה בתקיפות כזו. זה לא היה נעים. עתה משניצחה, היא החלה להירגע.

"בזה צדקת. יש לי מחויבויות. אני לא יכולה סתם לקום ולהיעלם."

היא היתה מעצבת פנים. אמה היתה אמנית, וממנה שלבי ירשה את העין שלה לצבע ולמרקם. אחרי התחלה כושלת, היא למדה אמנות ועיצוב בקולג' ולאחר מכן פתחה עסק משלה. בהתחלה קיבלה עבודות קטנות, אבל עד מהרה התפשטה השמועה באשר לאיכות עבודתה. דבר גרר דבר, וכעת היא היתה כה עסוקה עד ששכרה צוות עובדים קטן. היא ידעה היטב שהיו אנשים שחשבו שבתור היורשת של אביה היא חייתה חיי תפנוקים ושעבודתה היא רק שעשוע בשבילה. הם טעו. העסק שלה היה בבת עינה, והיא התייחסה אליו ברצינות רבה. ספרי ההזמנות שלה היו מלאים, ואפילו היתה לה רשימת המתנה.

בניד ראש אירוני היא התכרבלה בפינת הספה. "אלוהים, אני לא מאמינה שציפית ממני להסכים לקחת לעצמי שומר!" הדבר המצחיק היה שפעם נאמר לה שהיא זקוקה לשומר, אבל היא הדחיקה את הזיכרון. זה היה מביך לחלוטין בשבילה. הוא כמובן סבר שזה משעשע ביותר. "כבר הושמעו כלפיך איומים בעבר. למה הפעם אתה מתייחס לזה ברצינות רבה כל-כך?"

"אני מעדיף לא לקחת צ'נסים כשמדובר בחיים שלך, ילדתי," הודיע אוסקר בעודו מעיף מבט בשעונו, ואחר משווה את השעה עם השעון שעל לזבז האח. הוא נשען על עקביו, הכניס את ידו לכיס הז'קט שלו ובחן את נעליו המבריקות.

"אתה מצפה למישהו?" שאלה שלבי בפליאה לנוכח סימני אי-השקט הלא צפויים שלו.

הוא כחכח בגרונו. "אם כבר שאלת, הבחור ששכרתי כדי לשמור עלייך אמור להגיע הלילה."

עיניה של שלבי התרחבו בזעזוע. "אתה כבר ארגנת את זה? לפני ששאלת אותי?" והיא עוד חשבה שניצחה בוויכוח! היא היתה צריכה לנחש שהוא יעשה לה תרגיל כזה.

"ידעתי שלא תסכימי, לכן החלטתי בשבילך," אישר אביה בניד ראש. "החלטתי שהדרך הכי טובה היא להציג בפנייך עובדה מוגמרת."

היא זינקה בן רגע על רגליה. "לא היתה לך שום זכות לעשות את זה, אבא. אני יודעת שאתה דואג, אבל מדובר פה בחיים שלי. טוב, אני מקווה שיעבור על שניכם ערב מהנה, כי אתם תבלו אותו בלעדי. אני הולכת!" היא החלה לממש את האיום שלה, אבל אחרי פסיעה קצרה אחת אל התיק שלה, פצה אביה פה.

"תישארי במקומך, שלבי. את לא הולכת לשום מקום," הורה בקול שהיא לא שמעה ממנו זה שנים. הקול גרם לה לעצור ולמצמץ בהפתעה.

"אתה לא יכול להכריח אותי להסתובב עם שומר ראש!" מחתה באי-אמון, והדבר גרם לאוסקר גריר לחייך בקדרות.

"אני יכול, וזה מה שאני עושה."

"זה מגוחך!" קראה שלבי, אך היא חזרה לשבת בדיוק כשפעמון הדלת צלצל בקול. היא הסתובבה כדי שתוכל לצפות בדלת הסלון ממקום מושבה. "זה הוא? טוב, לא אכפת לי כמה הוא נחמד; אני לא מוכנה שהוא יתקרב אלי," הוסיפה ליתר ביטחון. היא שמעה את סוכנת הבית פותחת את דלת הכניסה וקולות משתלבים בשיחה ידידותית. אחר-כך נשמעו פסיעות שהתקרבו אל הדלת הסגורה והיא עצרה את נשימתה.

האיש שנכנס לחדר היה באמצע שנות השלושים לחייו, שחור-שיער, כחול-עיניים וחתיך הורס. לבוש בז'קט עור חום מעל חולצה כחולה ומכנסי ג'ינס, הוא היה היצור ההולך-על-שתיים הסקסי ביותר שראתה זה עידן ועידנים. בנוסף לכך היו לו כתפיים רחבות. הוא היה גבוה ובעל רגליים ארוכות וירכיים צרות שהיו בעיניה מושכות במיוחד. כמו כן היה לו חזה שעליו בחורה יכולה להתרפק ולשקוע בחלומות שהיו גורמים למלאך להסמיק. היא לא היתה צריכה לשאול אם הוא גם מקסים ושנון. היא ידעה. אחרי-ככלות-הכול, הוא היה גריי קומפטון, פותר הבעיות של אביה והאיש שבו היתה מאוהבת תקופה ארוכה.

לרגע עז אחד עמד עולמה של שלבי מלכת. אלוהים, כמה לבה שמח לראותו. החיים היו כמו מדבר מאז הפעם האחרונה שנפגשו. לא שהוא יידע על זה, הזכירה לעצמה כשהזמן חזר לתקתק. הרי היתה לה גאווה.

הם היו ידידים פעם, כשהיא היתה צעירה יותר. הוא היה הדבר הקרוב ביותר לאח שיכול היה להיות לה. הם התגרו זה בזה והקניטו זה את זה, כמו כל האחים והאחיות, וזה יכול היה להישאר כך אלמלא הגורל התערב. לפתע פתאום, ברגע הכי פחות צפוי, היא התאהבה בו. כמובן, מפני שידעה שזו פזיזות מצדה ושהוא רואה בה אך ורק אחות, היא נאלצה להסתיר את רגשותיה לטובתה שלה.

היא נהגה להקניט את גריי לגבי הנשים בחייו, אבל היא מצאה את עצמה במצב ביש מפני שפתאום רצתה להיות אחת מהן. האחת והיחידה. למרבה הייאוש, הוא מעולם לא הסתכל עליה בצורה כזאת. הקנאה הרימה את ראשה המכוער. כדי להילחם בכך, שלבי החלה לצאת לדייטים בקצב מסחרר, אף שלעתים נדירות יצאה עם גבר אחד לתקופה ארוכה, כדי להסוות את העובדה שהיה רק גבר אחד שהיא באמת רצתה. גריי מצדו הבחין בהתנהגותה בשעשוע בלתי מוסווה.

יחסיהם נשארו פחות או יותר באותו המצב, אף שכעת גם הוא החל להקניט אותה לגבי הגברים בחייה. היא היטיבה להסתיר את אומללותה, ומלבד נפילה קטנה אחת כשנכנעה לרגע של פזיזות, היא חייתה עם המצב. והכול יכול היה להימשך כך, אלמלא קרה משהו שגרם לה לשנוא אותו. היא לא יכלה לשכוח את זה ולא לסלוח על זה, למרות כל אהבתה אליו. וכמו כדי להוסיף חטא על פשע, היא עדיין אהבה אותו.

כך שעתה, כל אימת שנפגשו, הם ניהלו מלחמת מילים בלתי פוסקת. זו היתה הסוואה מושלמת, ושלבי הטילה ספק בכך שמישהו מלבדה יודע מה היא באמת מרגישה. עם זאת, בזה הרגע היא הצטערה שלא ידעה מראש שהוא מגיע לארוחת ערב, כדי שתוכל להציב את חומות ההגנה שלה במקום.

גריי קומפטון הניח למבטו לפגוש במבטה של שלבי המבולבלת. "היי, ג'ינג'ית. המון זמן לא התראינו."

שלבי העוותה פניה לשמע שם החיבה שהוענק לה בילדותה בגלל שערה. כמובן, גריי התעקש להמשיך להשתמש בו, רק כדי לעצבן אותה. היא חייכה חיוך דק. "תראו, תראו, הנה הילד כחול-העיניים של אבא. מה אתה עושה כאן, גריי? באת לבדוק איזה צרות אתה יכול לעשות?"

לשם שינוי, הוא לא ענה לה בלעג. "באתי לעשות את העבודה שלי, מותק. רק את העבודה שלי," אמר לה בקצרה, ובכך גרם לה לקמט את מצחה.

אוסקר גריר, שהתרגל להתנצחויות שלהם בשנים האחרונות, התעלם מחילופי הדברים וחצה את החדר ביד מושטת. "גריי, נערי. תודה שבאת."

האיש הצעיר יותר חייך בחמימות ולחץ את ידו. "ידעת שאני אבוא, אוסקר." הוא היה עסוק בטיפול בבעיה ביפן כשאוסקר התקשר אליו בבקשת עזרה. "עליתי על המטוס הראשון שהמריא משם."

"איך היתה הדרך?"

"מעייפת, אבל אני רגיל לזה."

האסימון של שלבי נפל, ולבה צנח. עיניה חיפשו בחיפזון את עיני אביה, בתקווה שהוא ישקיט את פחדיה. "אבא, בבקשה תגיד לי שזה לא האיש שגייסת כדי לשמור עלי!" הפצירה בו באימה, נחרדת מכפי שיכלה לחשוף. אם היה אדם אחד שהיא לא רצתה לבלות לבד בחברתו, זה היה גריי. בעיקר מפני שהוא גם היה האדם היחידי שהיא רצתה!

גריי צעד אל מרכז החדר, ופניו הביעו בדיחות קודרת לנוכח תגובתה. "לא חשבתי שתתלהבי, אבל תחשבי על זה, ג'ינג'ית. מי עוד יכול היה לפתור בעיות בשביל הבוס?"

עיניהם נפגשו. האתגר נזרק והתקבל. שניהם הבינו את המסר. בין אם העבודה היתה נקייה או מלוכלכת, גריי היה האיש המתאים לביצוע המשימה. במיוחד כשהיה מדובר בה.

"כשמדובר בפתרון בעיות, אתה הכי טוב שיש, גריי," החמיא לו אביה, שלא נראה מודע לזרמים התחתיים שהסתחררו בחדר. "אני מוכן בשמחה להכפיל את שכרך בשביל העבודה שתעשה עבורנו."

האיש הצעיר יותר נענע בראשו. "אתה יודע שזה לא נחוץ, אוסקר. אני שמח לעזור לך ולשותפתי להתנצחויות, ג'ינג'ית שלנו. למעשה, לא הייתי רוצה שזה יהיה אחרת."

אוה, היא בהחלט ידעה שהוא השקיע את כל כולו בעבודה שלו, הודתה שלבי במרירות. היא הניפה את רגליה אל הרצפה ונעמדה בשנית. "או-קיי, זהו זה. אני לא מוכנה שהוא ישמור עלי. אם הייתי רוצה שומר ראש, ואני לא רוצה, בטח שלא הייתי בוחרת בו. הוא יאמלל אותי." היא סירבה מפורשות להתפשר וזכתה במבט לעגני מגריי תמורת מאמציה.

"אז פשוט תצטרכי להיות אומללה," הכריז אביה ברצינות. "אני בחרתי בגריי כשומר הראש שלך, וזה סוף פסוק. עכשיו, אפשר להגיש לך משקה, גריי? ויסקי תמיד היה המשקה המועדף עליך."

"רק כוסית קטנה, עם הרבה מים. אני נוהג."

"אבל, אבא!" ניסתה שלבי למחות כשהוא חצה את החדר, אך גילתה שהוא לא מקשיב. "למה זה מגיע לי?" מלמלה ואז הבחינה במבטו של גריי ובלגלוג שבו. "אל תגיד מילה!"

"ואת נראית לי קודם כל-כך בוגרת," לעג בהינד ראש. "עכשיו כשאני מתקרב, אני רואה שאת עדיין אותה שלבי ישנה, שתמיד חושבת על עצמה יותר מאשר על אחרים."

היא הזדעמה לשמע הטענה. "איך אתה יכול להגיד את זה?"

"בקלות. אני גדלתי איתך, זוכרת? את תמיד פנית עם הצרות והבעיות שלך לאבא שלך. הפסקתי לספור כמה פעמים הייתי שם כשאת באת וקוננת על הגורל של הרומן האחרון שלך," הגיב בעוקצנות והזכיר לה את ימי הקיץ המטושטשים שבהם החיים היו פשוטים יותר, לפני שהתאהבה בו וגילתה שלמען גאוותה ולבה, יהיה עליה להסתיר זאת מכולם.

"למי עוד הייתי אמורה לפנות? לא היתה לי אמא שיכולתי להיוועץ בה," הזכירה לו שלבי. אמה מתה כשהיא היתה תינוקת והשאירה את אביה למלא את שני התפקידים, דבר שהוא עשה באופן מרשים ביותר מבחינתה.

"המממ, אמא שלך אולי היתה משפיעה על הרגלי הבילוי שלך. אמרו לך פעם שאת מחליפה גברים כמו גרביים?" שאל אותה, והיא העיפה בו מבט קטלני.

"תראו מי שמדבר. אם אני מסתכלת על התחלופה של הנשים בחיים שלך, אני חוטפת סחרחורת!" הגיבה במהירות, אף שידעה שההבדל ביניהם היה שהיא יצאה לדייטים כדי להסתיר את העובדה שלבה כבר היה תפוס. בהשוואה למסכי עשן אחרים, המסך שלה היה מוצלח למדי. הוא לא הצליח לראות דרכו, וזו היתה כל מטרת התרגיל.

"לא יכול להיות שדעתך עלי גרועה כל-כך כשאת בעצמך נמשכת אלי. בואי לא נשכח שאפילו ניסית להתחיל איתי פעם."

לבה התכווץ מהתזכורת המכאיבה, אך היא הצליחה להסתתר מאחורי עיקום שפתיה. "כן, טוב, כשהייתי צעירה הייתי פחות בררנית." היא היתה בת עשרים ומדוכאת, ואחרי שהאלכוהול הפיח בה אומץ, היא ביצעה את הניסיון היחידי שלה לפתות אותו. הכישלון פגע בגאוותה, אבל רגשותיה לא השתנו. ואז, כמובן, היתה אותה פעם נוספת… "בפעולות שלך אחר-כך לא היה שום דבר ראוי לשבח. רק מסירות צייתנית לחובותיך," השיבה בבוז.

עצב קפץ בלסתו של גריי כשנענע בראשו באירוניה. "את בהחלט יודעת לנטור טינה, נכון, ג'ינג'ית?"

שלבי חייכה אליו חיוך קפוא. "חשבת שאני לא? אתה היית מנוול רציני, וככה אני תמיד אראה אותך," סיננה לעברו. אוה, איזה שקר ענקי זה היה.

"רק בגלל שלא עשיתי כלום?"

"לא מדובר במה שעשית או לא עשית, אלא בסיבה שעשית את זה. אלוהים, אתה גרמת לי לחשוב שאתה רוצה בי, כשבסך הכול מילאת הוראות. זה היה מעליב ולא מוסרי מצדך, גריי. איך יכולת לרדת נמוך כל-כך, אפילו בשביל אבא שלי? אל תצפה ממני לסלוח לך אי פעם," הכריזה שלבי בחדות, ועיניה הירוקות היו קפואות מבוז.

עיניו של גריי נצצו. "את יודעת, ג'ינג'ית, את אחת מהג'ינג'יות המעטות שאני מכיר שבאמת מצדיקות את השם שיצא לכן. זה מעורר תהיות."

זו היתה הערה מנחה, והיא ידעה שלא כדאי לה לבלוע את הפיתיון, אבל היא פשוט לא היתה מסוגלת להתאפק. כך תמיד קרה לה עם גריי.

"מעורר איזה תהיות?" שאלה, וחיוכו השובב הזהיר אותה שתשובתו לא תמצא חן בעיניה.

"אם את לוהטת במיטה כמו שאת לוהטת מחוץ לה," השיב גריי עם זיק בעיניו, זיק שהמס את לבה.

היא הביטה בו ביהירות. "מאוחר מדי. קיבלת את ההזדמנות שלך והחמצת אותה. תאמין לי, גריי, זה משהו שאתה כבר לעולם לא תגלה." והיא לעולם לא תגלה מה תהיה ההרגשה להתעלס איתו. אך זה היה כיוון חשיבה שמוטב לא לפנות אליו.

הוא צקצק בלשונו. "את סתם מבואסת בגלל שגיליתי שאת נמשכת אלי," ענה לה תשובה מוחצת, ונשימתה נעתקה לשמע חוצפתו.

למרבה הצער, היא לא יכלה להכחיש זאת. היא הסגירה את סודה עם האושר הבלתי צפוי שחשפה כשחשבה שהוא באמת חושק בה. "זה בסך הכול הופך אותי לאנושית, גם אם הטעם שלי מפוקפק. מה זה אומר עליך, כשרק העמדת פנים שאתה רוצה אותי?" הגיבה בקול עבה.

"מי אמר שהכול היה העמדת פנים? את אישה מושכת, למרות המגרעות שלך," טען גריי, ובכך ערער רגע את שיווי משקלה של שלבי, אך היא מיהרה ללעוג לו.

"אני אומרת. אני הייתי שם, זוכר? אתה נדלקת ונכבית כאילו מדובר במתג! זה היה דוחה. אתה לא רצית אותי. רק ביצעת את העבודה שלך. אני מקווה שהמצפון שלך לא מאפשר לך לישון בלילות."

משהו הבהב בעיניו וחלף לפני שהיא הספיקה להבין במה מדובר, ולסתו התקבעה. "אם המצפון שלי מציק לי, זה לא בגללך. בכל אופן, אני סקרני. מה מעצבן אותך יותר, ג'ינג'ית? שאולי העמדתי פנים שאני רוצה אותך או שהפסקתי לפני שהעניינים הרחיקו לכת?"

אוה, זה היה הקש האחרון. היא נתקפה דחף לעקור את עיניו. "אין לך מושג כמה אני שמחה שהפסקת. אחרת בחיים לא הייתי מרגישה נקייה. לא פלא שאבא שלי מחבב אותך כל-כך. המסירות שלך לעבודה שלך יוצאת דופן. אבל אני לא מחבבת אותך, ואם אתה חושב לרגע שאני אסבול בשקט–" החלה לומר, אבל סיימה את דבריה בהשתנקות כשיד נשלחה והתהדקה על מפרק ידה.

בקרוב…

X