נהגה בחשכה | לרכישה באינדיבוק
נהגה בחשכה

נהגה בחשכה

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 180
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 74
- 39

"ההקשבה היתה חשובה מהשאלות… נדרשה לי זהירות כמעט חייתית. התקשורת עם ילד חירש, כשהוא מאמץ אותך למעמקי עיניו – טוהר שכזה הוא קשה מנשוא. וילד עיוור שומע אותך נושמת… בנֶהֱגָה בחשכה השלכתי עצמי מזירת 'לכתוב על לא כלום במומחיות', פרשתי אל מעבר לגבול ונסוגותי כל כולי אל המקום שבו שוכנים הקשיים והמוגבלויות של החיים עצמם: המוגבלות שלנו לחיות, להביא ילדים לעולם, לאהוב זה את זה. …לא התלבטתי ולו לרגע בקשר לספר זה, הוא יצליח כמו ילד, הוא יצוף על פני המים וישרוד."

מתוך ראיון עם הסופרת.

לורטה: "הכל בחיים יקר לי. גם הכאב. גם כאב גדול מאוד יקר לי. אפילו אבן קטנטונת יקרה לי. חושיי אומרים שאני בכל מקרה צריכה לחיות. לא יודעת, אני רוצה לחיות. ממש רצון מאוד חזק כזה. ונדה מה את חושבת, למה אנשים רבים כל כך לא מעריכים את החיים?  אולי הם רוצים משהו גדול מהחיים. אבל אין שום דבר גדול מהחיים."

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “נהגה בחשכה”

לורֶטה

 

כיתה ז', המרכז הליטאי לחינוך עיוורים וכבדי ראייה

 

ו.י.                    לך, לילדה קטנה, החיים זימנו כל כך הרבה כאב. מה את חושבת על זה?

לורטה               אני חושבת שהחיים באמת יפים. אנשים שמתאכזבים מהחיים, אולי עדיין לא חוו אותם, אני לא יודעת. אבל יש אנשים כאלה שהתאכזבו מהחיים.

ו.י.                    באמת לא חסרים אנשים כאלה.

לורטה               באמת החיים יקרים לי יותר מכל, ואם כבר יש משהו יקר מכל בחיים, אז היקרה מכל עכשיו בשבילי זאת אמא.

ו.י.                    למה?

לורטה               בגלל שאמא בכל זאת נתנה לי חיים, וגידלה אותי, ודאגה לי.

ו.י.                    את רוצה לומר שהיא חלק מחייך?

לורטה               כן, מין חלק מהחיים שלי. אם כי אני עצמי כבר מאמצת בהדרגה את דמותה.

ו.י.                    הפכת לזו שמטפלת באמא שלה?

לורטה               כן. עכשיו אני כבר הפכתי למשהו כזה.  וגם בגלל זה היא הכי יקרה לי בעולם.

ו.י.                    משום שהיא לאט לאט נעשית הילדה שלך?

לורטה               היא ממש אמרה ככה: אני הילדה הזקנה שלך. קודם היא היתה אומרת לי שביצה לא מלמדת את התרנגולת, ועכשיו להיפך, אומרת שביצה יכולה ללמד את התרנגולת אפילו יותר ממה שהתרנגולת עצמה יכולה ללמד את הביצה.

ו.י.                    מה, למשל?

לורטה               יש מקרים כאלה, שאמרתי לה, שיֵרד גשם, הרי אני מרגישה טוב יותר מאדם רואה, והשכנים מאשרים את זה. אני יודעת על פי ריח האוויר שירד גשם. פעם אחת אמרתי, אמא, תלכי לקניות, אני מרגישה שבקרוב תהיה סערה. והיא אמרה, הביצים לא מלמדות את התרנגולת, אני עצמי רואה על פי השמים, וכל מיני כאלה.

ו.י.                    ובאמת התחילה סערה?

לורטה               כן. כן. בהתחלה היה בחוץ ריח כזה של אש. אבל השמים עדיין לא היו נורא קודרים, אחרי זה כבר התקדרו.

ו.י.                    ומנין אותו ריח של אש?

לורטה               לא יודעת. אולי האטמוספרה איכשהו מתכוננת לסערה?

ו.י.                    היה אויר מאוד לוהט?

לורטה               אולי האטמוספרה היתה לוהטת, בגלל זה זה ככה. זה דומה לשריפת כבלים מאריכים.  כזה לא ברור. צריך לרחרח ככה מאוד בעדינות. ככה בזהירות. לא מרגישים את זה כמו שלמשל מרגישים את ריח הבצל כשהוא מיטגן.

ו.י.                    מעולם לא ראית?

לורטה               מעולם לא ראיתי, אם כי אמא אמרה שכשנולדתי, במידה מסוימת הגבתי לאור.

ו.י.                    איך את לומדת על העולם?

לורטה               אני מדמיינת אותו באמצעות נגיעות. איך להסביר את זה. העולם הוא הכל, גם ריח, גם מגע, גם קולות, וגם הדבר שאני יושבת עליו, כל דבר שמקיף אותי, זה העולם בשבילי.

ו.י.                    זה מאוד כואב לא לראות?

לורטה               לא. בכלל לא. לפעמים אני אפילו שמחה. הרי אין לי מגבלות שכליות. ברור שלאמא זה מכאיב. פעם אחת הייתי בקשר עם מרפא על טבעי, נו, מומחה לביו-אנרגיה, והוא אמר לי: האם היית רוצה להתחיל לראות. ואמרתי לא, אני רוצה להיות כמו שאני.

ו.י.                    למה?

לורטה               הרי אני לא מבינה מה זה אומר לראות. אני לא יודעת מה זה מראה עיניים, איך זה באמת נראה. רוצה להיות כמו שאני.

ו.י.                    בדיוק כמו שהרואים לעולם לא ירצו להתעוור.

לורטה               בדיוק כך אני מסבירה. זה בדיוק אותו דבר. אני לא יכולה להבין, למה הרואים לא יכולים לדמיין את חייו של עיוור. הרי  אני לא יכולה להתחיל לראות, והם כן יכולים להתעוור.

ו.י.                    אולי רק להתעוור זה לא מספיק?

לורטה               פעם נתתי לאמא להריח פרח שעוד לא פרח, היא אמרה שהיא לא מריחה שם כלום. ולי זה מריח כמו ירק. אף על פי שמרבית האנשים הרואים אומרים שלמים אין ריח, בשבילי יש להם ריח. אפילו לשני דברים נפרדים נטולי ריח, יש ריח. האנשים הרואים אומרים שאין ריח. אני גם אמרתי שאין להם ריח, אבל הריח שאין להם, שונה. אם הריח שאין להם, שונה, זה אומר שריח כלשהו קיים.

ו.י.                    זה נכון שאצל האנשים שלא רואים הראייה מוחלפת על ידי השמיעה?

לורטה               כשהייתי קטנה, סבתא לקחה את הספל שלי. אמרתי, אמא, סבתא לקחה את הספל שלי. אמא אמרה: בטח לא את שלך. היא צריכה לראות בעיניים, ואני שומעת הכל לפי תווים. הרי ספל, כל חפץ מצלצל. יש לו תו. נוקשים בספל בכפית, הוא מצלצל. פעמון גם כן מצלצל. וגם הספל בדיוק ככה. חפצים מצלצלים לא יכולים לצלצל ללא תו. לא יכולים. וכל ספל, גם אם הוא מיוצר בדיוק אותו דבר, מצלצל באופן נפרד. הרי אי אפשר לעשות ספל לגמרי זהה – מילימטר למילימטר. אני חושבת שלא ממש אפשר. הרי חליליות זהות לא מצלצלות כאחת. מורגש שמנגנים שני קולות ולא אחד. לעץ, כמובן, אין תו, אבל הוא בכל זאת מצלצל. אפשר גם לנחש איזה עץ זה. הנה פה, תנור חימום או משהו מזמזם, בכל זאת אפילו לו יש תו – מי.

ו.י.                    זה המחשב.

לורטה               מי-רה-דו. בראש העיוור שלנו כל הזמן מצלצל מינור. מהתו לה אנחנו יכולים לצאת לכל טונאליות. הרי אין דבר כזה שיהיה לגמרי שקט בראש, בכל זאת יש מנגינה.

ו.י.                    האם אחותך היתה אחת הדברים הכי יקרים שהיו לך?  

לורטה               היא היתה חברתי הטובה ביותר. קראתי לה אמא שנייה. בגלל שהיא דאגה לי, אפשר לומר שטיפלה בי אפילו יותר מאמא. אחותי היתה בוגרת ממני בעשר שנים.

ו.י.                    היא היתה רואה?

לורטה               היא היתה רואה. היא טיפלה בי מאוד במסירות, סידרה את החדרים, אפילו ביומן שלה היה כתוב שכך היא פורקת מלבה את הכאב.

ו.י.                    איזה כאב היה בלבה?

לורטה               אולי היא הרגישה את מותה. מה אני יודעת. היא לא אמרה. משום מה היא בכתה לעתים קרובות מאוד.

ו.י.                    ניסית לנחם אותה?

לורטה               רציתי. אבל הכי חשוב שאמא נעשתה כל הזמן יותר ויותר גסת רוח ביחס לאחותי. ואחותי הלכה והסתגרה.

ו.י.                    אמא החלה לשתות באותה שנה?

לורטה               אחרי מותה של אחותי היא החלה לשתות המון. נו, כמובן, וגם לפני זה.

ו.י.                    אחותך מתה, אביך מת, אמך נשברה, נשארת לבדך לגמרי. מה עבר על נפשך?

לורטה               כאב. וכזה כאב, שלא ידעתי מה לעשות. לא רציתי להישאר לבד, דיברתי עם טייפים, עם שולחנות. ושרתי, והתרוצצתי, נדמה לי שמהכאב. ואולי מהבדידות. כל כך כאב לי.

ו.י.                    איך אפשר להעלות על הדעת שילדה קטנה תתחזק כל כך, במצב שבו אין מי שידאג לה, יחבק, ירגיע?

לורטה               נותר לב כזה קפוא. אני השתניתי אחרי מותה של אחותי. התחלתי לעשות הכל לבד. לא נתתי לאמא להתקרב. התקלחתי לבד. אחותי לעתים קרובות גם סירקה אותי, סידרה אותי. עכשיו אני כל הזמן מסתרקת בעצמי. אולי רק לפני קונצרט מישהו מסתכל. אני זוכרת את הידיים של אחותי, והכל שונה לגמרי. השתניתי לגמרי, נעשיתי לגמרי עצמאית.

ו.י.                    האם אפשר לומר שבגלל ייסורייך נעשית חזקה יותר?

לורטה               לא ממש. אני מרגישה כל כך חסרת אונים.

 

וָנדה יוּקנַייטֶה (ילידת 1949), סופרת ומחזאית ליטאית נודעת ונערצת בארצה, זכתה בפרסים ספרותיים רבים, ביניהם: פרס האמנויות של ממשלת רפובליקת ליטא לשנת 2004 והפרס הליטאי הלאומי לתרבות ולאמנות לשנת 2008.

ספרה פורץ הגבולות נֶהֱגָה בחשכה, מבוסס על שיחות שערכה עם ילדים בעלי גורל ייחודי החיים במוסדות שונים.

X