מתודלקים | לרכישה באינדיבוק
מתודלקים

מתודלקים

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 488
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78
- 39

"מה קורה כשהאדם שהכי פחות ציפית לו, הופך פתאום לזה שעליו את מוכנה להילחם בכל הכוח, כדי לא לאבד אותו?

קולטון גנב את לבי. הוא לא היה אמור לגנוב אותו, ואני בטח לא רציתי בכך, אבל הוא התרסק אל תוך חיי, הבעיר בתוכי רגשות שחשבתי שגוועו לנצח, ומאז הוא מתדלק בי תשוקה שכמותה לא העליתי על דעתי.

ריילי נפלה מתוך המחסן ההוא ישר לתוך חיי. אני חושב שלעולם כבר לא אהיה אותו הדבר. היא ראתה מעט מהאפלה השוררת בתוכי, והיא עדיין כאן. עדיין נאבקת עליי. היא ללא ספק הקדושה ואני החוטא, זה ברור.

הדבר הזה שאף אחד מאתנו לא רצה – שאף אחד לא ציפה לו באותו ערב גורלי – איך זה שאנחנו נלחמים עליו כל כך?

הוא עוצר את נשימתי, קוטע את פעימות לבי ומשיב אותי אל החיים, וכל זה בשבריר שנייה, אבל איך אוכל לאהוב גבר שחוסם בפניי את הכניסה אל לבו? שהודף ומרחיק אותי כדי שלא אוכל לראות את הנזק שהותירו הסודות מעברו? לבי שייך לו, אבל יש גבול לסבלנות ולמחילה.

כיצד אוכל לחשוק באישה שמערערת את שלוותי, מתריסה כנגדי ומאלצת אותי לראות שבתהום השחורה והעמוקה של נשמתי קיים מישהו שראוי לאהבתה? זה מקום שנשבעתי שלעולם לא אשוב אליו, אדם שנשבעתי שלעולם לא אהיה. לבה המעניק ללא גבול וגופה הסקסי ראויים להרבה יותר ממה שאוכל לתת לה אי-פעם. אני יודע שאני לא מסוגל להיות האדם שהיא צריכה, אז למה אני פשוט לא מצליח לוותר עליה?

אנחנו מונעים מצורך ומתודלקים בתשוקה,

אבל האם זה יספיק לנו כדי להתרסק לתוך האהבה?

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. (בעלים מאומתים):

    ספר נהדר, השני בסדרה וישנם עוד 3 ספרים שיצאו כבר באנגלית
    מתי הספרים יתורגמו לאנגלית? ויהיו בדיגיטלי
    תודה

הוסף חוות דעת

שבחים ל"מונעים", החלק הראשון בסדרה:

"ספר עוצר נשימה, מפעיל את בלוטות הרגש והתשוקה, הנאה מובטחת מהשורה הראשונה עד האחרונה"

Totallybooked

"קראתי ספרים רבים באחרונה, אבל מונעים השאיר את כולם מאחור!"

The Blushing Reader

ללא ספק, הספר המטלטל, המותח והחודר לקרביים ביותר שקראתי זה זמן רב"

Romance Addition

כשעוצמת הבכי שמטלטל את גופי מתחילה בהדרגה לדעוך, הצריבה בברכיי מחזירה אותי אל ההווה. אני קולטת שאני כורעת על הברכיים על רחבת האבן הגסה בכניסה לביתו של קולטון, עירומה פרט לחולצה שלו. בלי נעליים. בלי מכנסיים. בלי מכונית.
והטלפון שלי עדיין בפנים, על השיש באמבטיה.
אני מניעה את ראשי. העלבון וההשפלה מפנים את מקומם לכעס. ההלם הראשוני מהדברים שאמר לי כבר עבר, ועכשיו אני רוצה לפתוח עליו את הפה שלי. לא מקובלים עליי יחס כזה ודיבורים כאלה. בשיטפון פתאומי של אדרנלין אני מרימה את עצמי מהרצפה והודפת שוב את הדלת, מטיחה אותה בקיר בחבטה.
הוא אולי גמר איתי, אבל לי עוד יש מה להגיד. רצים לי בראש עכשיו יותר מדי דברים, שאולי אף פעם לא תהיה לי עוד הזדמנות לומר אותם. ואני לא צריכה להאריך את רשימת החרָטות שלי.
אני עולה שתי מדרגות בכל צעד. מודעת כל שנייה לכמה מעט אני לובשת, עם אוויר הבוקר הקריר שחודר מתחת לחולצה ומצליף בבשרי החשוף; בשר שעדיין נפוח וכואב מעט מתשומת הלב היותר מיסודית שקולטון העניק לו, ומהמיומנות הגבוהה שהוא הפגין בפעמים הרבות ששכבנו אתמול בלילה. אי הנוחות מוסיף עצבות שקטה לכבשן הזעם הבוער בתוכי. בקסטר מקבל את פניי בכשכוש זנב עם כניסתי לחדר השינה, ואני שומעת את זרם המים במקלחת. אש זורמת בעורקיי כשהמילים מהדהדות שוב ושוב באוזניי, מתערבלות אלה באלה. כל מילה בתורה חובטת בי בעלבון, בהשפלה ולבסוף בכעס. אני חדורת מטרה. זורקת את התיק על השיש, ליד הטלפון שלי.
אני הולכת בכעס אל המקלחון, כולי ערוכה להטיח בפרצופו את הארס המבעבע בי. להגיד לו שלא מעניין אותי מה המיקום שלו בסולם החברתי, ושלא מגיע לאידיוטים שעפים על עצמם כמוהו לקבל בחורות טובות כמוני. אני עוברת את המחיצה ועוצרת בבת-אחת. המילים גוועות על שפתיי.
קולטון עומד במקלחת, ידיו שעונות על הקיר. המים גולשים מכתפיו השמוטות והשחוחות. ראשו מורכן, מובס ונטול חיים. עיניו עצומות בחוזקה. אני לא רואה את קווי המתאר הייחודיים, החזקים תמיד, של קומתו, אלה שכבר למדתי להכיר. הגבר החזק, חדור הביטחון שאני מכירה – נעדר. נעלם לחלוטין.
המחשבה הראשונה שעולה בראשי היא שמגיע לו. טוב מאוד שהוא מבואס ומתחרט על היחס שלו אליי ועל הדברים הנתעבים שהוא אמר. לא משנה כמה הוא יתחנף ויתנצל, זה לא יבטל את המילים המכאיבות ואת הדחייה. אני מאגרפת את ידיי בצדי גופי במאבק פנימי איך להמשיך, כי עכשיו, כשאני כאן, אין לי מושג. לוקח לי כמה שניות, אבל אני מחליטה לצאת בלי להודיע על נוכחותי – להזמין מונית – ללכת בלי לומר מילה. אבל עם הצעד הראשון כשאני נסוגה לאחור, יבבה חנוקה נשמעת ומטלטלת את כל גופו של קולטון. נהמה גרונית וכל כך פראית, שנדמה כי כל טיפת כוח בגופו מגויסת למאמץ לא להתפרק.
הקול מקפיא אותי במקומי. כשאני רואה את האיש הגברי והחזק הזה מתפרק, אני מבינה שהייסורים שקורעים אותו קשורים למשהו הרבה יותר גדול מהריב שלנו. וברגע הזה, כשאני עדה לסבל שלו, אני יודעת שאדם יכול לכאוב בכל כך הרבה דרכים. כל כך הרבה הגדרות שאף פעם לא הבנתי נכללות באותה מילה פשוטה.
לבי כואב מהעלבון ומההשפלה שקולטון גרם לי. לבי כואב מהעובדה שהוא העז להיפתח אחרי זמן רב כל כך, ואז נשבר שוב באכזריות כזו.
ראשי כואב מהידיעה שיש פה כל כך הרבה מעבר – שיש דברים שהייתי אמורה להבחין בהם עם כל ההכשרה המקצועית שלי – אבל הייתי עיוורת. ממנו, מהנוכחות שלו, מהמילים שלו ומההתנהגות שלו, ולא שמתי לב מספיק.
מרוב עצים לא ראיתי את היער.
נפשי כואבת לראות את קולטון נאבק כעיוור בשדים שרודפים אותו כל היום וממשיכים לענות אותו בחלומותיו כל הלילה.
גופי משתוקק ללכת אליו ולהעניק לו נחמה מסוימת, לנסות להפחית את הכאב שהשדים מביאים לו. ללטף אותו ולהבריח את הזיכרונות, שלתחושתו לעולם לא יצליח להימלט מהם, שלעולם לא יוכל להירפא מהם.
גאוותי כואבת מהרצון לעמוד על שלי, להיות עקשנית ולהישאר נאמנה לעצמי. לעולם לא לחזור מרצוני אל מישהו שנהג בי כפי שהוא נהג בי.
אני לא מצליחה להחליט. לא יודעת לאיזה כאב בתוכי להקשיב. קולטון פולט עוד קול בכי קורע לב. גופו רועד מעוצמתו. פניו מכווצות כה חזק, עד שהכאב שהוא מקרין מוחשי לגמרי.
הדיון הפנימי שלי מה לעשות עכשיו פוחת, כי אני לא יכולה להתחבא מפני העובדה שבין אם זה מקובל עליו או לא, הוא צריך מישהו עכשיו. הוא צריך אותי. כל המילים הקשות שהוא הטיח בי מתאדות למראה הגבר השבור שלי. הן נודדות למקום אחר וימתינו לתורן. הניסיון המקצועי שלי לימד אותי להיות סבלנית, אבל גם לדעת מתי לעשות צעד קדימה. והפעם, אני לא אפספס את הסימנים.
אף פעם לא הייתי מסוגלת להפנות עורף למישהו במצוקה, ובטח לא לילד קטן. ועכשיו פה, ברגע הזה, כשאני מסתכלת על קולטון, כל כך חסר אונים ומעונה, זה כל מה שאני רואה: ילד מרוסק שלפני רגע שבר את לבי. שממש ברגע זה שובר את לבי. ולא חשוב כמה ברור לי שאם אשאר התוצאה תהיה התאבדות רגשית שלי, אני בכל זאת לא מסוגלת למצוא בתוכי את הכוח ללכת. להציל את עצמי על חשבון מישהו אחר.
אני יודעת שאילו הייתי רואה מישהי אחרת עושה את ההחלטה הזו, הייתי אומרת לה שהיא טיפשה שבכלל נכנסה שוב לבית. הייתי מטילה ספק בשיקול דעתה ואומרת שהיא מקבלת את מה שמגיע לה. אבל קל לשפוט מבחוץ, בלי לדעת מה היית מחליטה, עד שאת עצמך נמצאת באותו מקום.
אבל הפעם, הפעם אני אכן במקום הזה. וההחלטה כל כך טבעית, כל כך טבועה בי – לעשות צעד קדימה כשרבים אחרים היו נסוגים – שזו לא ממש החלטה.
אני נעה מתוך אינסטינקט ונכנסת בזהירות למקלחת, נכנסת מרצוני להתאבדות רגשית. הוא עומד מתחת לשני ראשי מקלחת ענקיים, וסילוני מים רבים תוקפים את גופו גם מהקירות. לאורך אחד הקירות בנוי דרגש ארוך; בקבוקים שונים עומדים באחת הפינות. בנסיבות אחרות הייתי פוערת פה בהשתאות מהמקלחת המפוארת, ומיד מרגישה חשק לעמוד שם בעצמי שעות.
לא עכשיו.
התמונה של קולטון – כה מרהיב בגופו וכל כך מבודד ברגשותיו – עומד שם עם המים הגולשים על קווי המתאר המפוסלים להפליא של גופו, מציפה אותי בעצב. הכאב שמוקרן ממנו בגלים כל כך מוחשי, שאני מרגישה את לחץ משקלו כשאני מתקרבת אליו. אני נשענת על הקיר ליד הידיים שלו. המים הרותחים ניתזים מגופו ומדגדגים את עורי. אני מרימה יד לגעת בו ושוב מהססת ומורידה אותה, פן אבהיל אותו במצבו הרגיש גם כך.
לאחר זמן מה קולטון מרים את ראשו ופוקח את עיניו. קריאת הפתעה נמלטת מפיו כשהוא רואה אותי עומדת מולו. הלם, השפלה וחרטה מבליחים לרגע בעיניו, והוא מסיט אותן לשנייה. כשהוא מביט בי שוב, הכאב הבלתי מוסווה שאני רואה במעמקי עיניו מכה אותי באלם.
אנחנו עומדים כך – ללא תנועה, ללא מילים, חופרים עמוקות, ממושכות, זה במבטו של זה. מתקשרים בשתיקה משהו שלא מתקן כלום אבל מסביר כל כך הרבה.

בקרוב…

X