מתאגרף, חיפושית | לרכישה באינדיבוק
מתאגרף, חיפושית

מתאגרף, חיפושית

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 220
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 28
- 28

"רומן ביכורים מפעים… המתאפיין באנרגיה סוחפת, רעיונות מסחררים ושפה משכרת, 'מתאגרף, חיפושית' הוא רומן סקסי, אינטיליגנטי ומצחיק בטירוף" ג'ייק ארנו, גרדיאן

כינויו של קווין "פישי" ברום אינו מקרי – הוא לוקה בתסמונת גנטית נדירה שבעטייה זיעתו ושאר הנוזלים שמפריש גופו, מצחינים כדגים רקובים. כתוצאה מכך, הוא ממעט לצאת מדירתו הלונדונית, שם הוא מקדיש את זמנו לעיסוק החביב עליו – מסחר אינטרנטי בפריטי אספנות נאציים.
אך כאשר פישי מזדמן במקרה לזירת רצח, הוא מוצא עצמו במהרה מתחקה אחר עקבותיהם של שני גברים, שסיפורם המרתק משיק לאירועים הדרמטיים שהתחוללו בבריטניה בין שתי מלחמות העולם.
הראשון, פיליפ ארסקין, חוקר חרקים ופשיסט נלהב, שחולם להשביח זן חדש ומבטיח של חיפושיות כמחווה לגיבורו הנערץ אדולף היטלר, ובה בעת זומם להוציא לפועל מיזם אפל יותר, הנוגע להשבחת המין האנושי.
השני, סת' "סינר" רואץ', מתאגרף יהודי הומוסקסואל בעל תשע בהונות, קטן קומה וגס רוח – אך עם זאת מושלם בדרכו – שהופך למושא מחקרו, ובה בעת גם למושא תשוקתו הכפייתית של ארסקין.

חמוש בצחנת דגים מרקיבים ובהערצה יוקדת לבאטמן, ינסה פישי לעשות את הבלתי אפשרי: לגלות מה עלה בגורלם של המתאגרף והחיפושית, ובה בעת אף להציל את חייו.

נד באומן בן ה-27, שנבחר על ידי ה"גרדיאן" כאחד מעשרים הסופרים הבריטים הצעירים המבטיחים ביותר מתחת לגיל ארבעים – כתב רומן ביכורים סוחף, משעשע ואינטיליגנטי להפליא על אודות פשיזם, אגרוף, חיפושיות, השבחת גזעים ועל אודות צדה האפל והקטלני של התשוקה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מתאגרף, חיפושית”

עמיחי שלו על הספר

 

ראיון עם הסופר ב"הארץ"

 

ברגעים בטלים ממעש, אני נהנה לעיתים לעצום את עיניי ולדמיין את מסיבת יום הולדתו הארבעים ושלושה של יוזף גבלס. אני נמלא עונג לנוכח המחשבה שגם בסתיו עתיר האירועים של שנת 1940, התפנה היטלר לארגן מסיבת הפתעה לידידו הקרוב — מעמיד פנים במשך שבועות שהאירוע חמק מזיכרונו, מתעלם במתכוון מהרמזים הגמלוניים שהופרחו לחלל האוויר בנימת קול שהלכה ונעשתה קדורנית ככל שנקפו הימים, ממתין לשיגורה של הפקודה האחרונה למפקדי ה"יו־בואט" בערבו של ה־29 באוקטובר 1940, ורק אז מוביל את גבלס באמתלה כלשהי לטרקלין המשקאות שבבניין הקאנצלריה החדש, שם קיבלו את פניהם האורחים בקריאה רמה של "אָלֶס גוּטֶה צוּם גִבּוּרְסְטָאג!"1 ובים דגלונים, שהתנופפו בעליצות באוויר. צחוק של הקלה, שיתכן ונמהל במעט דמע, נפלט מגרונו של גבלס בעודו מחבק את הפיהרר, ומיד לאחר מכן החלה המסיבה.

מובן שתיאור זה הוא בבחינת השערה, אבל עובדה אחת, ודאית לחלוטין, היא שמתישהו במהלך אותו היום, העניק היטלר לגבלס מתנה לכבוד יום הולדתו — מהדורה מאוירת ומרהיבה בת חמישה עשר כרכים של כל כתבי גתה, שראתה אור בשטוטגרט ב-1881 בהוצאת "ג'יי.ג'י גוטאפשן", כרוכה בכריכת עור אדומה שיובאה ממרוקו, בעלת שדרה מוזהבת ודפים ששוליהם דמויי שיש.

קשה שלא לחוש חמלה כלפי חיילי הדיוויזיה המוטסת ה-101 של צבא ארצות הברית, שמקץ חמש שנים לערך פרצו למכרה מלח שפתחו נחסם בקרשים סמוך לברכטסגאדן, וביקעו את תיבות השנאפס שנערמו בתוכו. הם לא מצאו שם מטיל זהב וגם לא את הרומח הקדוש שפילח את צלעותיו של ישו, ואפילו לא בקבוק שנאפס מנחם. במקום זאת נגלתה לעיניהם ספרייתו האישית של גבלס, שנטמנה בחופזה כשמאזן הכוחות בין הצבאות החל נוטה לרעת הנאצים. ואף על פי כן אחד החיילים שהיה מסור דיו, דאג לכך שהספרים לא יעלו בלהבות והם נשלחו לארה"ב, לספריית הקונגרס שבוושינגטון (לעומת זאת, רוב רובם של שישה עשר אלף הספרים שהיו שייכים להיטלר, כולל גולגולתו ולבניה של אווה בראון, נפלו בידי הצבא האדום, ועד עצם היום הזה הם מוטלים בכנסייה בארוקית נטושה באחוזת אוזקו הסמוכה למוסקבה ומעלים שם רקב, ולכן לא נותר לי אלא לשער — אם כי במידה רבה של ודאות — שמדובר במבנה מעורר הפלצות ביותר בעולם).

איש לא טרח למיין את אוסף הספרים עד 1952, כאשר המשימה הוטלה על תלמיד קולג' שעסק בכך במהלך התמחותו המקצועית, הגם שמן הסתם היה מעדיף לעבוד כמדריך במחנה קיץ. באותה העת המהדורה בת חמישה עשר הכרכים של כל כתבי גתה בהוצאת "גוטאפשן", שהכילה הקדשה מלאת חיבה פרי עטו של היטלר, כמו גם הערות שוליים לרוב ששורבטו על ידי גבלס, זלגה לשוק החופשי. חמישים שנה מאוחר יותר, היא התגלגלה לידיו של הוראס גרובלוק, יזם נדל"ן לונדוני, שעד מותו האלים במועד מוקדם יותר השנה, שימש מעת לעת כמעבידי.

בין השנים 2002 ל־2007, גרובלוק נתן לי שלושה כרכים (מ"פרומתאוס" ועד "איפיגניה בטאוריס") בתמורה לשליחויות שביצעתי עבורו, והבטיח שאם אוכיח עצמי כעובד נאמן, ביום מן הימים יעביר לרשותי את היתר. זה היה משפיל, אך גרובלוק הבטיח שלעולם לא ימכור את המהדורה הזו. למותר לציין שגם אם היה מחליט למכור אותה, מן הסתם אספנים שיכולים להרשות לעצמם לרכוש את המהדורה המלאה של כל כתבי גתה בהוצאת "גוטאפשן" שהייתה בבעלות גבלס, היו מסרבים בבוז לשאת ולתת עם טיפוס כמוני — קווין ברום — ובכלל, גם לו היה מתנהל משא ומתן היפותטי, לא הייתי יכול להרשות לעצמי לרכוש פריט מעין זה. כך שבהתחשב בכל האמור לעיל, לא ממש הייתה לי ברירה. ולכן כשגרובלוק התקשר אלי בעשר בערב באחד מימי חמישי של חודש ספטמבר, מועד שבו עדיין לא היה לי מושג ירוק בנוגע לקיומה של עיר בשם רואצ'מורטון, רצתי לטלפון כששאריות של משחת שיניים ניגרות מפי, מפני שידעתי שזה חייב להיות הוא.

"פישי", הוא אמר.

"כן, הוראס?"

"אתה זוכר את הבלש הפרטי שמבצע איזושהי עבודה עבורי? זרוסזאק?"

"אני חושב שכן".

"הוא אמור להתקשר ולדווח לי כל ערב, אבל ביומיים האחרונים הוא נעלם ואין לי מושג מה קורה איתו. ניסיתי להתקשר אליו, אבל הוא לא עונה. סע לשם ותבדוק אם הכול בסדר".

"למשרד שלו?"

"אין לו משרד. הוא עובד מהבית, כמו קוראת בכף יד מהפרברים. הוא גר בקמדן. זה יקח לך בדיוק עשר דקות". הוא מסר לי את הכתובת.

"איזו מין עבודה הוא עושה בשבילך?"

"פישי, אתה יודע טוב מאוד שאני לא יכול לגלות לך. למרות שסביר להניח שאתה נאמן לי, פחות או יותר, אני יודע שבני הברית האמיתיים שלך הם החברים האינטרנטיים שלך. אלא אם כן שמעת במקרה על טיפוס בשם סת' רואץ'?"

"לא".

"אם כך, סגרנו עניין. סע לשלום".

לעיתים תכופות שואלים אותי, "מדוע שמישהו יתחיל פתאום לאסוף פריטים נאציים נדירים, אלא אם כן הוא עצמו נאצי בסתר לבו?" מן הסתם הייתי נשאל שאלה מעין זו לעיתים תכופות, אם הייתי משתף בתחביב שלי אנשים נוספים פרט לגרובלוק, למריה, עוזרת הבית שלי לשעבר, ול"חברים האינטרנטיים" שלי (כפי שגרובלוק מכנה אותם).

בסתר לבי אני ממש לא נאצי. אני חש בחילה כשאני חושב על מעלליהם של הנאצים. קרוב לודאי שהתחושה הזו משותפת לרוב בני האדם. ואם די במחשבה על כך כדי שתחושו רעד זעיר ומאולץ במורד הגב, תולדה של רגשי אשם שניעורו בקרב מי שנחלצו מן התופת, שוו בנפשכם כיצד חש מי שאוחז בידו פגיון ששימש בעבר את חברי ה"אס.אס". איני מכיר חוויה אחרת שמשתווה לכך — התחושה שאתה מבצע דבר מה בלתי מוסרי בעליל, כשבה בעת אתה יודע שזה פשוט לא נכון, מפני שאינך מזיק לאיש. זו חוויה מטופשת ובה בעת גם מרוממת נפש ומאירת עיניים. בדרך כלל איננו יכולים לבחון כהלכה את מצפוננו מפני שבכל פעם שהוא מתעורר לחיים, הוא בבחינת מטרד עוכר שלווה כמקורו של עוף דורס המנקר בנו ללא הרף, ואנו משתדלים לעשות כמיטב יכולתנו כדי להדוף אותו במהירות מעלינו. אך אם נתחום את מצפוננו בין צלעותיו של הפרדוקס הזה, במקום שבו הוא יכול לחשוף שיניו ולנבוח אך בה בעת יהיה משולל כל אפשרות לפגוע בנו, יעלה בידינו לבחון אותו כאוות נפשנו. רוב בני האדם מנותקים לחלוטין מתחושותיהם לגבי השואה, מכיוון שהם חוששים שאם יבחנו את הנושא בכובד ראש, יסתבר להם שהם אינם עצובים דיים בשעה שהם מהרהרים בששת מיליון הנספים. אני, לעומת זאת, מומחה בכל הנוגע לנשמתי.

נוסף על כך עלי להוסיף ולציין שמחיריהם של פריטי אספנות נאציים, עשויים לעלות בעשרה עד עשרים אחוזים מדי שנה. נסו להרוויח תשואה מעין זו בשוק המניות. אני סוחר באתרים של מכירות פומביות באינטרנט, בעודי מנצל את טיפשותם ואת עצלותם של אספנים חובבים, שלא קולטים (או שזה פשוט לא מזיז להם) שהם יכולים להשיג מחיר טוב יותר מסוחר אמיתי. כמו שאר הקפיטליסטים, אני מתייחס לשוק החופשי כאל סבתא קשישה ועשירה. אני מעמיד פנים שאני מת על הכלבה הזקנה ומתקשר בעליצות לשאול לשלומה, אך בה בעת איני מהסס לנצל את תשישותה ואת השיטיון שהיא לוקה בו כדי לגרוף רווחים. אם היא מנסה לפגוע באינטרסים העסקיים שלי בידה הנעלמה, אני פשוט מעיף לה סטירה. לפרנסתי, אני נחשב מומחה לכוחות בנות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה, אבל בנוסף אני מתעסק גם במלחמת קְרים, במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת וייטנאם, ומדי פעם גם בחרבות של סמוראים יפניים (לעולם לא אקנה או אמכור פריטים נאציים למטרות רווח בלבד). בעבר עסקתי בהנהלת חשבונות, אבל שנאתי לקבל הוראות מלקוחות וחשוב מכך, חשבתי שזה יהיה נוח אם תחום העיסוק שלי ישיק באופן כלשהו לייעודי — כך אוכל להצדיק את השעות הארוכות שאני מעביר מול המחשב בסריקת קטלוגים, רשימות פריטים של מכירות פומביות וגלישה בפורומים אינטרנטיים. העיסוק הזה מאפשר לי לשלם את שכר הדירה, אך למרבה הצער מעולם לא הצלחתי להשיג סכום כסף גדול דיו כדי להוציא לפועל עסקאות גדולות באמת, ולעיתים קרובות אני נאלץ לחסוך במשך מספר חודשים כדי שיעלה בידי לרכוש פריט אחד בלבד, כגון אחת מקופסאות הסיגריות העשויות פח של אילזה קוך.

כך שבקרב האספנים אני נחשב לסוג של תולעת, בעיקר בהשוואה לסטוארט, חברי הטוב, שנחשב ליריב שקול אפילו מבחינת גרובלוק. מפעם לפעם סטוארט מכעיס אותי עד כדי כך, שאני מפסיק לדבר איתו למשך שבוע מפני שהוא מסרב להשתתף במכרז על פריט יקר ערך כלשהו שלא ניתן לעמוד בקסמו, ומניח לו להתעופף לטוקיו, שם יעלמו עקבותיו לנצח. הוא יכול להרשות לעצמו כמעט כל דבר. נוסף על היותו בנו היחיד של מנהל קרן השקעות, אשף בתחומו, סטוארט השביח את ההון המשפחתי באמצעות הסדר פיצויים משפטי שזיכה אותו בהון רב עקב פגיעה בלתי הפיכה ממכונת קפה משרדית, שהותירה אותו משותק ממותניו ומטה. לעיתים קרובות אני שואל את עצמי אם הייתי מוכן לוותר על השימוש בשתי רגליי תמורת עט הנובע המוזהב שאדולף היטלר ורודולף הס כתבו בו את "מיין קמפפף", ואני די בטוח שהתשובה חיובית. בכל מקרה אני ממעט לצאת מהבית ועל אף נכותו, נראה שסטוארט שרוי תמיד במצב רוח מרומם (עובדה שמאששת את חשדותיי ההולכים וגוברים כי המטפלת שלו גובה תשלום נוסף עבור שרותי הרפייה ידניים). מנגד, לעיתים קרובות אני שואל את עצמי אם הייתי מוכן לוותר על פרס מעין זה תמורת החלמה מהתסמונת שאני לוקה בה, טרימטילמינוריה, או בשמה הציורי יותר, תסמונת צחנת הדג. למען האמת, חרף התיעוב העז שאני חש כלפי תסמונת צחנת הדג שלי, אני מניח שלא רק שהייתי מוכן לחיות עם המחלה, אלא אף הייתי מדביק בה את סטוארט, אם רק הייתי מצליח להשיג את העט.

אני מציין את כל העובדות הללו רק כדי שתבינו שאני לא דומה לגרובלוק. אני לא דומה לו כלל. פעם שמעתי את מעבידי לשעבר מתאר את האוסף העצום שלו למשקיע מרוסיה. "אני מניח שבמובן מסוים אני נאצי", אמר בקול מהורהר. "אני מעריץ את השאפתנות שלהם. את אומץ הלב. את הסגנון, במובן הניטשיאני של המושג. הם לא אפשרו לאיש לחרוג מהחזון שלהם, וזה לקח שכולנו צריכים ללמוד. וכמובן שאני אוהב גם את הארכיטקטורה, על אף שלמרבה הצער, רובה קיימת אך ורק על גבי דפי שרטוט".

"אבל אתה גם שונא יהודים?" שאל הרוסי.

"בהחלט לא. כפי שאמרתי, אני חש כבוד רב להיבטים מסוימים של הנאציזם, אבל בשום אופן לא לפוביות המשונות והמביכות שלהם. הדברים האלה לא רציונליים, ואי־אפשר להגדיר אותי כלא רציונלי. קל מאוד לזהות את האספנים בעלי הנטיות האלה. יש להם ספרים שהכריכה שלהם עשויה לכאורה מעור של בני אדם, וגושי סבון שעשויים לכאורה משומן אנושי. זה כל כך אידיוטי. אי־אפשר כמעט להבחין בין גוון עור כהה של יצור אנושי לגוון עור כהה של חזיר, והמיתוס על הסבון הוא בסופו של דבר אך ורק מיתוס. אבל מכיוון שהם כל כך רוצים להאמין שזו האמת, הם בכל מקרה יבזבזו את כספם. וזאת רק בתנאי שהם לא מכחישי שואה — במקרה הזה, קרוב לוודאי שלא תמצא אצלם פריטים מבחילים מהסוג שתיארתי לך אלא 'ראיות' תיעודיות עכשוויות, שמוכיחות שדכאו הייתה בסך הכל חווה ניסיונית לגידול ירקות, או שטויות בסגנון הזה". הוא רוקן את כוסית הג'ין אנד טוניק שלו. "לא, אני בפירוש לא שונא יהודים. אני מרחם על קורבנות הנאצים, ככל שאפשר לרחם על המוני זרים בני מעמד הפועלים, שמתו כמה עשורים לפני שנולדת. ואני מודה שככל הנראה, היטלר היה מטורף או מרושע או בן זונה, אם יוצאים מנקודת הנחה שיש הבדל כלשהו בין שלושת שמות התואר שמניתי כעת, ומנקודת הנחה נוספת, שיש היגיון רב יותר בהחלת שמות התואר האלה על דיקטטור מת מאשר על רעידת אדמה או על סופת הוריקן. וכן, אני חושב שזו הייתה טעות לנסות ולכבוש את אירופה, בדיוק כפי שמטרותיו הפוליטיות של אדם מסוים עשויות להיות לגיטימיות פחות או יותר מאלה של אחר".

אגב, הדבר האבסורדי לגבי האוסף של גרובלוק, שגדש את הקומה העליונה בפנטהאוז בן שלוש הקומות שלו, היה שהוא התעלה במידה רבה על מפעלם של הנאצים עצמם. במהלך שלטון הרייך השלישי, מעולם לא נאגרה כמות גדולה כל כך של חפצי ערך בחדר אחד. זה נראה כאילו שקבוצת יזמים בלאס וגאס של שנות השמונים, פתחה קזינו בשם "היטלר'ז פאלאס". היצירה שעמדה במרכז ההיכל הזה, שאמור היה לשמש כייצוג מפואר של הרייך השלישי, הייתה תבת זכוכית שהכילה את מדי הלופטוואפה2 של גנרל וולטר וון אקסהלם, כולל צלב האבירים שלו ופגיון הציד המעוטר באבני ברקת, כשבעצם הבעלים המקוריים של הלהב היה נפוליאון. לידה שכן האוצר יקר הערך ביותר של גרובלוק, חזה בז מרהיב עשוי פורצלן, שהוכן במיוחד עבור הרמן גרינג. שאר החדר היה גדוש במדים, מדליות, כלי נשק, מכשירי עינויים, עיטורים שונים ומשונים ותמונות, ועל כולם האירו בתאורה עמומה שורת פנסים קטנים. את הקירות עיטרו דגלונים מוארכים ואדומים ממשי, שעליהם היו מצוירים צלבי קרס שחורים על רקע עיגולים לבנים. ארץ הפלאות ממש. כך שכאשר גרובלוק סרב למסור מידע על אודות המשימה שזרוסזאק מבצע עבורו, לא היה לי כל ספק שהבלש מטפל בעניין יוצא דופן באמת.

פשטתי את סמרטוטיי הביתיים וירדתי למכונית. הסניף של "הפי פרייד צ'יקן" שמעליו אני גר שרץ שיכורים, כרגיל. בעבר לא הבנתי מדוע הוא מצליח כל כך, עד שגיליתי שאחד מהטבחים מוכר קנאביס. היה זה לילה קר ובזמן שנסעתי לעבר גוש הבניינים הסמוך לתעלה, חשתי שלונדון היא בבחינת סך כל חילופי הדברים המהוסים המתנהלים בין פנסי הרחוב. רציתי להאזין לרדיו (אני מת על תחנה פירטית בשם Myth FM), אבל לא הצלחתי למצוא כלום במערכת הדפוקה שהייתה מותקנת במכונית, מלבד שרידים של רעש לבן. אני תמיד חושב שהאוויר הלונדוני גדוש בחשמל סטטי, אותה אלקטרומגנטיות הבוקעת ממכוניות ומכשירי מיקרוגל וכבלי טלפון, שהיא בבחינת משקע נוסף דקיק וחסר חיים השוכן בעיר, בדומה לחלודה, אבק ופיח. אני משוכנע שעכברושים ויונים ומקקים למדו לנווט לפיה.

כשהגעתי לדירתו של זרוסזאק, לחצתי על מתג האינטרקום אך איש לא ענה, כך שחיכיתי בכפור עד שנערה בשמלה אפורה יצאה מהבניין ואני זינקתי על דלת הכניסה שעמדה להיסגר. היא עיוותה את אפה בחלפה על פניי. במעלה המדרגות, דלת B3 הייתה פתוחה מעט. המנעול היה שבור. דפקתי על הדלת. לא הייתה תגובה. אמרתי, "מר זרוסזאק?" ופתחתי את הדלת לרווחה.

בדירה הקטנה והנזירית ראיתי את זרוסזאק כורע על ברכיו מאחורי שולחן כמי ששקוע בתפילה, ראשו צונח לפנים, כך שלא יכולתי לראות את פניו. על השולחן הבחנתי בשאריות דם קרוש ובכתם כהה שנקווה על השטיח, במקום שטפטף עליו דם. בעודי מתקרב אליו הבחנתי בורידים השחורים־ירקרקים שהשתרגו ממצחו, וניחוח הרקב שהדיפה הגופה החל להכות באפי, כמו להב ישן וקהה שבעליו עוסק בהשחזתו והוא הולך ומתחדד באיטיות. כל האירועים הללו היו מוכרים לי איכשהו מסדרות הטלוויזיה הרבות שאני צופה בהן, שגיבורותיהן הן חוקרות זוהרות של מקרי מוות — סדרות שכמעט מעוררות בך חשק להירצח רק כדי שאישה סקסית בטירוף תאחז בכפות ידיה הרכות את ריאותיך, סדרות שבהן מאפרים את זירות הפשע באמצעות אבקות ופינצטות ומלמולים מכובדים כאילו היו כוכבת קולנוע מזדקנת — אבל לא הייתי בלש ורציתי רק להסתובב ולברוח משם.

התקשרתי לגרובלוק כשכל גופי רועד.

"פישי".

"הוא מת", אמרתי.

"וואו, לעזאזל. איך?"

"נראה לי שירו בו. באקדח".

"לעזאזל. אני בטוח שאלה היפנים הדפוקים. אחד מהקונסורציומים הקטנים והאיומים האלה. הם מתעסקים כל הזמן בשטויות וולגריות מהסוג הזה. טוב, תודה לך, פישי. לך הביתה. אני אשלח לשם מישהו שמבין עניין".

ניתקתי את הטלפון. בעודי מתבונן סביבי, הבנתי שמישהו ערך חיפוש בדירה. המגרות שבארוניות התיוק של זרוסזאק היו פתוחות אך ריקות לגמרי, ועל המדפים לא ניצבו ספרים. על השולחן, בסמוך לראשו של הגבר המת, היו מוטלים פנקס, עיפרון וספר בשם "איך לצייר חתולים וכלבים". פרט להם, לו היה אי פעם חפץ בדירה הסגפנית שרימז על אישיותו המובחנת של זרוסזאק, הוא נעלם כלא היה, כמו מוסר השכל של סיפור שסופר בהיסח הדעת. חשבתי שאם אמצא משהו חשוב, גרובלוק עשוי לקנות לי טנק פנזר לכבוד חג המולד. אבל גם אם רוצחו או רוצחיו של זרוסזאק הותירו אחריהם דבר מה, לא יכולתי לתור אחר רמזים כל עוד גופתו של זרוסזאק מוטלת שם. עצם המחשבה על כך גרמה לי לטוס למטבח הקטן כדי למצוא קוביית קרח ולתחוב אותה לפי — תרופתה הבדוקה של אמי נגד חרדה.

האור במקפיא של זרוסזאק לא פעל ומגש הקרח היה דבוק לתחתית המקפיא. משכתי אותו בחזקה והוא ניתק ממקומו, בהשמיעו צליל שהזכיר שיעול קפוא. תוך כדי כך, צנח דבר מה על הרצפה מחופת האריחים.

התכופפתי והרמתי אותו. זו הייתה קופסת מתכת חתומה, כזו שאסטרנואוט עשוי לקחת לחלל ולמלאה במרק עגבניות. פתחתי אותה בעזרת האולר שלי. בתוך הקופסה היה מונח גליון נייר מצהיב, מקופל לרבעים. פתחתי אותו על שולחן המטבח והתבוננתי בטקסט, שהודפס במכונת כתיבה. בראש הדף התנוססה כתובתו של בניין הפיהררבאו ברחוב ארסיס־שטראסה שבמינכן. המכתב הודפס ב-4 באוקטובר 1936, והנמען היה מישהו בשם פיליפ ארסקין, שהתגורר באחד מרחובותיה של קלרקנוול. כשהבחנתי בחתימת השולח, גיששתי בבהילות אחר קוביית קרח.

 

דוקטור ארסקין היקר,

אפיפיורים, איילי הון וראשי מדינות כיבדו אותי בתשורות בעבר, אך אף לא אחת מהן ייחודית ובלתי צפויה כתשורתך הנדיבה, המהווה תזכורת לכך שכיבושיו של המדען הרי משמעות עבור עתידנו לא פחות מכיבושיו של החייל. אני מקווה כי תוסיף ותעדכן אותי במהלך עבודתך. מי יודע, אולי ביום מן הימים תימצא עבורך משרה ברייך השלישי. איך הגרמנית שלך?

 

בברכה,

אדולף היטלר

קנצלר הרייך

 

מחצית השעה שלאחר מכן חלפה תוך כדי סריקה דקדקנית של כל מילימטר בדירתו של זרוסזאק. הגופה ששכבה בסמוך כבר לא הזיזה לי. אבל לא מצאתי דבר.

 

 

נד באומן – סופר בריטי יליד 1985. נבחר על ידי ה"גרדיאן" כאחד מעשרים הסופרים הבריטים הצעירים המבטיחים ביותר מתחת לגיל ארבעים ונכלל בשנת 2013 ברשימת "20 הסופרים הצעירים הטובים ביותר" של כתב העת היוקרתי לספרות "גרנטה". רומן הביכורים שלו, "מתאגרף, חיפושית", שיצא לאור בשנת 2010 בהיותו בן 25 בלבד, זכה בפרס אגודת הסופרים הבריטית עבור הרומן הטוב ביותר לשנת 2011, בפרס גולדברג עבור רומן ביכורים ראוי לציון והיה אחד המועמדים הסופיים לפרס רומן הביכורים הטוב ביותר של ה"גרדיאן". ספרו השני, THE TELEPORTATION ACCIDENT, נמנה עם המועמדים לפרס מאן-בוקר לספרות לשנת 2012. בנוסף, הוא עוסק בכתיבה עיתונאית ובכתיבת ביקורות ספרות עבור עיתון ה"גרדיאן" ועבור כתבי העת "דייזד אנד קונפיוזד" ה-"וויט רוויו" וה-"לונדון רוויו אוף בוקס"

 

X