משחק | לרכישה באינדיבוק
משחק

משחק

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 334
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 61.2
- 37
משחק הוא מותחן פשע מבריק, מסחרר, שלא תוכלו להניח מהיד.
"רוצה לשחק משחק?"
זוהי הודעת הסמס המהבהבת על מסך הטלפון הנייד שהנריק פטרסון מוצא ברכבת. פטרסון, פושע קטן עם אגו גדול, משיב "כן".
כללי המשחק פשוטים: פטרסון מקבל סדרת משימות שעליו לבצע. בהתחלה, המשימות פשוטות יחסית (למשל, לגנוב מטרייה), אבל ככל שפטרסון עולה בדירוג השחקנים, הוא נדרש לבצע משימות נועזות יותר, מסוכנות יותר, איומות יותר.
פטרסון, שיכור מהצלחותיו ומהכסף שהוא מרוויח, ממשיך ממשימה למשימה עד לרגע שבו הוא מבין שהמשחק מעמיד בסכנה את חיי הקרובים לו וגם את חייו שלו. אז גם מתברר לו שמנהלי המשחק מאוד לא מרוצים משחקנים שמנסים לפרוש. עכשיו עליו לבחור אם להמשיך עד הסוף או למרוד במנהלי המשחק המסתוריים השולטים בחייו.
משחק הוא מותחן קצבי וסוחף, הראשון בטרילוגיה, מאת הסופר השוודי אנדֶרס דה לה מוֹטֶה. הספר זכה בפרס האקדמיה השוודית לספרות מתח, הפך לרב מכר ענק בשוודיה ותורגם ליותר מעשרים שפות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “משחק”

בקרוב…

  1. אתה רוצה לשחק משחק?

 

הטקסט הבהב על הצג בפעם המי יודע כמה, ובפעם המי יודע כמה ה"פ הקיש אותו ברוגז. לא, הוא לא רוצה לשחק שום משחק דפוק, הוא רוצה רק להבין איך הטלפון הנייד שבידו פועל ואם אפשר לעשות בו דבר פשוט כמו לטלפן.
תחילת יולי, הרכבת הפרוורית ממֶרסטָה נוסעת העירה.
כמעט שלושים מעלות, החולצה נדבקת לגבו, פיו כבר יבש. כצפוי, נגמרו לו הסיגריות והנחמה היחידה היא הרוח הקלה שיוצרת מהירות הרכבת ושנדחקת פנימה מבעד לחלון האוורור הקטן והעלוב מעל לראשו.
הוא רחרח את חולצת הטריקו שלו כמה פעמים, אחר כך בדק את הבל פיו. התוצאות היו פחות או יותר כפי שציפה. משחק חוץ, הנגאובר והריח של משהו שמרקיב בתוך פיו. יִי־הָא! בוקר יום ראשון כמעט מושלם, לולא העובדה שזה היה בוקר יום חמישי והוא היה צריך להיות בעבודה לפני שעתיים. בזה נגמרה תקופת הניסיון שלו.
אבל אז מה.
זו ממילא סתם עבודה עלובה בשכר נמוך. חבורה של לוזרים שבראשם עומד איזה אידיוט עם כסף.
חשוב להיות אחד מהצוות, פטרסון. כן, בטח. הוא ממש יסכים להשתתף בשירה בציבור או במשחקים לגיבוש צוות. הוא נמצא שם רק כדי שאחר כך הוא יוכל להגיש תביעה חדשה לדמי אבטלה.
מה תגידו על זה, מניאקים?!
הוא הבחין בו זמן קצר אחרי שהרכבת יצאה מרוּסֶבֶּרג. חפץ קטן וכסוף על המושב שמעבר למַעֲבָר. מישהו ישב שם לפני רגע, אבל הוא ירד, והרכבת שוב נוסעת. אז עכשיו כבר אין טעם לנופף ולצעוק, אילו שקל ברצינות "לעשות את הדבר הנכון".
ממש…!
בכל אופן, כל אחד צריך לשמור על החפצים המזורגגים שלו, לא?
הוא העיף מבט מהיר סביבו, חיפש את מצלמות האבטחה במבט מיומן וכשהסיק שהקרון ישן מדי ולכן אין בו מצלמה, הוא החליף מקום כדי שיוכל לבחון את שללו ברוגע.
כמו שהוא חשב, טלפון נייד, והבוקר שלו פתאום השתפר קצת.
דגם חדש, צג מגע. יפה!
משונה שהוא לא מצא את שם היצרן בשום מקום, אבל אולי הטלפון ייחודי כל כך שאין צורך לציין אותו? אלא אם כן הכיתוב שחרוט מאחור הוא שם המותג?
128, היה כתוב בספרות אפורות בהירות בגובה של קצת פחות מסנטימטר.
הוא לא זכר שאי פעם שמע על חברת טלפונים בשם כזה.
אבל מה זה משנה…
הוא בטח יקבל חמש מאות קרונות או משהו כזה מהיווני שסוחר בטלפונים ניידים גנובים. האפשרות השנייה הייתה להשקיע איזה מאתיים בחסימת הגישה לקוד הזיהוי של המכשיר כדי שהבעלים לא יוכל להפסיק את הפעולה של הטלפון, ואז הוא יוכל להשאיר אותו לעצמו.
אבל זו לא באמת אפשרות…
הלילה האחרון ניקב את החור הסופי בקופת המזומנים שלו שהייתה כמעט מרוקנת גם ככה. כבר יובלות שאין לו שום דבר בחשבון הבנק שלו, והוא כבר ניצל את כל חבלי ההצלה האחרים שלו. אבל קצת עסקים לא ממש כשרים פה ושם, ותוך זמן קצר הוא שוב יעמוד על הרגליים…
אדם כמוהו לא נשאר למטה הרבה זמן, הטלפון הנייד הוא ההוכחה החיה לזה. הוא הגביה את הטלפון כדי לבחון אותו מקרוב.
הוא היה קטן ונאה, בקושי גדול מכף ידו, והיה עשוי פלדה ממורטת. חור קטן מאחור ציין שהמכשיר מצויד במצלמה, ולמעלה היה מעין מהדק שחור מסורבל, כנראה כדי שיהיה אפשר להדק את הטלפון לבגד. המהדק ממש לא התאים לעיצוב המינימליסטי של המכשיר, והוא בדיוק התכוון לבדוק אם אפשר להסיר אותו כשלפתע הצג התעורר לחיים.
אתה רוצה לשחק?
הוא שאל והציג שני אייקונים: כן ולא.
ה"פ תלה בו מבט מופתע. במצב המעורפל שלו מההנגאובר הוא אפילו לא בדק אם הטלפון דולק.
חוסר זהירות!
הוא נגע באצבעו באייקון "לא" ואז ניסה להעלות את התפריט. אם יהיה לו מזל, הוא יוכל להשתמש בטלפון כמה ימים עד שהבעלים שלו יצליח לחסום אותו.
אבל במקום להציג תפריט התחלה רגיל, הטלפון פשוט חזר על השאלה, ואחרי שבכעס הולך וגובר הקיש על "לא", אלוהים יודע כמה פעמים, כבר כמעט הרים ידיים.
חרא של טלפון!
הוא בלע את רוקו כמה פעמים בניסיון לא להקיא. הנגאובר מזוין, הוא כבר היה צריך לדעת שאסור לערבב משקאות, והוא רצה כל כך סיגריה עד שהרגיש שעוד רגע יתפוצץ.
והבחורה, אלוהים, איזה מכוערת, אבל לְמה אתה כבר יכול לצפות אם אתה יוצא לחפש זיון בפרוורים? כשאור הבוקר חסר הרחמים חשף את חסרונותיה, הוא התחפף במהירות באיזה תירוץ עלוב על משחק כדורגל שהוא הבטיח לחבר להגיע אליו. אם לשפוט על פי העדר התגובה שלה, התחושות היו הדדיות. רוץ, פוֹרֶסט, רוץ!
אבל לא בער לו לחזור למָרִיָה טרַאפּגרֶנְד. עצירה אצל היווני, כסף קל שאמור להספיק לפיצה של הנגאובר ואחר כך כמה בירות ב"קווַארנֶן".
לזה יש תמיד מקום ריק ביומן.
אם יהיה לו מזל, יישאר לו מספיק לקצת גראס, כי הנייד הזה הוא לא בעיצוב הסטנדרטי המחורבן כמו אלה שהוא "נתקל" בהם לפעמים. חמש מאות עד אלף קרונות רווח נקי, בסך הכול לא יום גרוע, למרות ההנגאובר והחום הטרופי.
הצג הבהב שוב והאצבע שלו כמעט פנתה אוטומטית אל ה"לא" כשהבחין שההודעה הזאת שונה.
רוצה לשחק משחק, הנריק פטרסון?
כן
לא
ה"פ התקשח במושבו.
מה לעזאזל…?
הוא העיף מבטים מהירים סביבו. מישהו עובד עליו?
היו אולי עוד עשרה או שנים עשר נוסעים מפוזרים בקרון, וחוץ מאם עם שני ילדים היפראקטיביים כמעט כולם נראו לו מצויים באותה תרדמת בוקר כבדה שהוא עצמו שרוי בה. ראשים תלויים, עיניים מזוגגות, מיוזעים מחום. אף אחד מהם אפילו לא הציץ לכיוון שלו.
הוא שב והביט בצג. אותו הטקסט. איך הטלפון יכול לדעת מה שמו, לעזאזל?
הוא הסתכל סביבו, אבל לא החכים במאומה. הוא לחץ על ה"לא".
הודעה חדשה הופיעה מיד, הפעם בשוודית.
אתה באמת בטוח
שאתה לא רוצה לשחק משחק, ה"פ?
הוא כמעט עף מהמושב. מה בשם הזיון הקדוש קורה פה?
הוא עצם את עיניו בחוזקה, נשם כמה נשימות עמוקות והשתלט על חרדת ההנגאובר שרק הלכה והחמירה.
תרגיע, הוא חשב. אתה בחור חכם. וזה לא "אזור הדמדומים".
או שזה "מצלמה נסתרת" או שאחד החברים שלך משגע אותך. בטח האפשרות השנייה…
מַנגָה עמד בראש רשימת החשודים. חבר ותיק מבית הספר, טוב בעניינים טכניים, בעל חנות מחשבים, מתעצבן על כל מי שצוחק על האֵל הערבי החדש שלו, ויש לו חוש הומור ממש חולני.
כן, אין ספק. זו אחת הבדיחות החולניות של מַנגָה.
הקלה התפשטה בגופו.
אז זה מַנגָליטוֹ.
עברו יובלות מאז הפעם האחרונה. הוא חשב שמאז שמַנגָה התחתן והמיר את דתו הוא נעשה רכרוכי, אבל הממזר הקטן כנראה רק חיכה בסבלנות למכת המחץ שלו.
קודם כול הוא צריך להבין איך הכול מתחבר ואחר כך למצוא דרך להחזיר למַנגָה.
בינתיים נראה שזה תוכנן היטב, הוא חייב להגיד את זה לזכותו של מנשק־הרצפה הקטן.
ה"פ שב והסתכל סביבו.
תשעה אנשים בסך הכול בקרון, שנים עשר אם סופרים את הילדים.
שלוש נערות מתבגרות, אלכוהוליסט אחד, שני בחורים שוודים טיפוסיים בערך בגילו, בסביבות השלושים. זקן עם מקל, בחורה די נאה בת עשרים וחמש או משהו עם קוקו ובגדי ריצה (בטח בגלל ההנגאובר הוא לא שם לב אליה קודם), ובסוף האישה עם הילדים.
לנוסע שמַנגָה המוסלמי הצליח לגייס בטח יש איזה מתקן אלקטרוני שממנו הוא יכול לשלוח הודעות. למרבה הצער זה לא בדיוק קיצר את הרשימה. חמישה מהנוסעים הקישו על מכשיר אלקטרוני זה או אחר, ואם מתאמצים קצת ומחשיבים גם את האטמים באוזניו של האלכוהוליסט, אפשר להאריך את רשימת החשודים לשישה.
מוחו היגע הגיע למסקנה שלהתעסק עם טלפון נייד ברכבת זה בעצם הכלל ולא היוצא מן הכלל, ולא רק כדי לשלוח מסרונים אלא גם כדי להרוג כמה דקות באחד מאותם משחקים מטופשים שיש בו.
אז מה, איינשטיין – לא החכמת במיוחד.
הראש שלו הלם מהמאמץ הלא צפוי ופיו עדיין היה יבש. אבל למרבה הפלא, הוא היה קצת יותר ערני.
אז מה יקרה עכשיו?
איך הוא יחזיר לו?
הוא החליט לשתף פעולה עם המתיחה לזמן מה, לכן תחילה לחץ על האייקון "לא" ובפעם הבאה שהשאלה הופיעה לחץ על "כן".
כן, הוא ישחק קצת ויעמיד פנים שנפל בפח, וככל שחשב על זה הרגיש שזה בעצם די מגניב. דרך טובה להעביר את הזמן בנסיעה משעממת ברכבת.
"מַנגָה המזדיין," הוא גיחך ואז הופיעה על הצג הודעה חדשה.
ברוך הבא למשחק, ה"פ!
תודה! הוא חשב ונשען לאחור.
זה דווקא הולך להיות מעניין.
*
עוד לפני שגלגלי כלי הרכב הכבד נעצרו כבר הייתה רֶבֶּקָה נוֹרמֶן על המדרכה בחוץ. החום העז הלם בה והיא רצתה לחזור מיד אל הקרירות שבתוך המכונית.
שלושה שבועות של קיץ בשוודיה חיממו את הכביש עד כדי כך שהאספלט התחיל להידבק לנעליים ואפוד המגן שלבשה מתחת לחולצה ולז'קט לא בדיוק שיפרו את המצב.
אחרי שסקרה במהירות את המקום והגיעה למסקנה שלא נשקפת סכנה, היא פתחה את הדלת והוציאה את בת חסותה שחיכתה בצייתנות במושב האחורי.
השומר שעמד בפתח בניין משרדי הממשלה הראשיים ברוֹסֶנבָּאד היה הפעם ער דיו לפתוח את הדלת מיד, וכעבור כמה דקות הייתה שרת האינטגרציה של שוודיה בין כתליו העבים של בניין הממשלה.
לרֶבֶּקָה היה זמן לקפה מהיר במזנון וללכת לשירותים לפני שיהיה עליה לחזור לנהג שלה ולבדוק אם הם מוכנים למהלך הבא.
היא הציצה בשעון. המתנה של ארבע עשרה דקות, אחר כך הליכה קצרה לאורך הטיילת למשרד החוץ לפגישה עם השר, אשר בניגוד לבת חסותה נהנה מצוות שלם של שומרי ראש. לפחות שניים, בדרך כלל יותר. צוות שלם, כמו שצריך.
"מתאמת אבטחה אישית" היה התואר שלה, כנראה מפני ש"יחידת שומרי ראש שמונה אדם אחד" לא נשמע מרגיע במיוחד. השמירה על שרת האינטגרציה נחשבה לתפקיד תובעני דיו בשביל מישהי שיש לה פחות משנה ניסיון כשומרת ראש, כך לפחות חשב הבוס שלה. רמת סיכון בינונית עד נמוכה, על פי ההערכה האחרונה. חוץ מזה, וזה אולי חשוב יותר, אף אחד מעמיתיה הוותיקים לא היה מעוניין בתפקיד מתאם האבטחה האישית…
כשיצאה מבעד לדלת הכניסה תפסה את הנהג שלה משליך במהירות את הסיגריה שלו לתעלת הניקוז הסמוכה למכונית.
לא מקצועי, חשבה בכעס, אבל למה היא מצפה?
בניגוד לה, הוא לא היה שומר ראש מוסמך אלא גרסה מאומנת פחות שנועדה לחסוך כסף למדינה. נהג עם עוד קצת הכשרה ועם אפוד מגן שלא מתאים לממדיו, שמועסק ביחידת התחבורה של הקבינט ולא בשירותי הביטחון. מבוגר ממנה בעשרים שנה ומתקשה בבירור לקבל הוראות מאדם צעיר יותר, על אחת כמה וכמה מאישה.
"עשר דקות," היא אמרה בקצרה. "תישאר כאן עם המכונית עד שנגיע לשם."
"לא עדיף שאני אסע עכשיו למשרד החוץ? בדרך כלל זה סיוט למצוא שם חניה."
מחאתו הייתה צפויה. הנהג, בֶּנְגְט היה שמו, החליט שתהיה לו דעה על כל דבר שהיא אומרת, בעיקרון. היה רמז של "תשמעי, גברת צעירה…" בכל משפט שאמר.
כאילו הגיל והמגדר הפכו אותו אוטומטית למומחה בהגנה על בני אדם.
אין ספק ששבוע ההכשרה שלו לא לימד אותו שאחורה זה בטוח ואילו קדימה זו טריטוריה לא ידועה ולכן מסוכנת יותר. אידיוט!
"אתה תחכה כאן עד שאני אגיד לך לנסוע לשם!" היא התפרצה בלי לטרוח להסביר לו את החלטתה. "יש שאלות?"
"לא, בוס," הוא ענה ולא התאמץ להסתיר את כעסו.
למה קשה כל כך לטיפוסים מסוימים של גברים לקבל אישה בתור בוסית? אחד מהשניים, או שהם מנסים לנצח אותך ולתפוס שליטה, כמו בֶּנְגְט, או גרוע מזה, משמיעים רמיזות והערות על חיי המין שלך או על העדרם.
הם מציעים לך את שירותיהם, בין שהם נשואים ובין שלא… ואם בטיפשותך את מתלוננת באוזני הבוס שלך, תוך זמן קצר את מפוטרת. היא ראתה הרבה מקרים כאלה.
היא אף פעם לא יצאה לפגישות עם חברים לעבודה, בעיקרון. עד מהרה הערבוב הזה בין העבודה לחיים הפרטיים מסתבך ונעשה מורכב מדי. אם לנסח את זה בפשטות: אל תחרבני על סף הדלת שלך.
למען האמת, היא אף פעם לא ממש יצאה לפגישה עם מישהו. אולי היציאה עצמה הייתה מורכבת מדי?
היא משכה בכתפיה כדי לנער מעליה את המחשבה הלא רצויה. כרגע העבודה שלה עומדת בראש סדר העדיפויות.
כל השאר יכול לחכות.
ברגע שפנו בפינת משרדי הממשלה היא קלטה שמשהו לא בסדר. לפני דקה, כשבדקה מראש את המסלול, היא ראתה שלושה אנשים נשענים מעבר למעקה ליד הנהר נוֹרְסטרוֹם. בידי שניים מהם היו חכות והשלישי היה לבוש אף הוא בבגדי דיג, אם כי היא לא ראתה חכה. איש מהם לא נראה מסוכן במיוחד.
אבל כשרֶבֶּקָה, השרה שבאחריותה והעוזר הפטפטני של השרה התקרבו אל המקום שבו עמדו שלושת הגברים, היא הבחינה בשינוי בשפת הגוף שלהם. היא מיד החליקה את ידה הימנית אל תוך הז'קט שלה והניחה את אגודלה על קנה האקדח ואת שאר אצבעותיה על האלה הטלסקופית ועל מכשיר הקשר המשטרתי שהיו מחוברים לחגורתה. היה לה זמן רק להניח יד מזהירה על כתפה הימנית של השרה כשזה קרה.
שניים מהגברים חגו על עקביהם והתקרבו אליהם בכמה צעדים מהירים. אחד מהם פרש מעין כרזה שהוא החזיק לפניו ואילו השני הרים את ידו כדי לזרוק משהו.
"שוודיה מגינה על רוצחים! שוודיה מגינה על רוצחים!" צעקו הגברים ורצו לעבר השרה.
רֶבֶּקָה הגיבה מיד. היא לחצה על כפתור האזעקה שעל מכשיר הקשר ובתנועה גורפת אחת שלפה את האלה מחגורתה, מתחה אותה למלוא אורכה והנחיתה אותה במרכז גופו של המוֹחֶה. היא הרגישה שהאלה פוגעת במשהו קשה וראתה את התוקפים מאבדים לרגע את שיווי משקלם ונסוגים.
"בחזרה למכונית," היא שאגה על השרה לאינטגרציה ומשכה את האישה אל מאחורי גבה. כשהאלה מונפת מעבר לכתפה היא הלכה לאחור במהירות אל עבר המכונית וידה עדיין אוחזת בזרועה של השרה.
"ויקטור חמש, אנחנו מותקפים, חוזרת, אנחנו מותקפים, תכין את המכונית!" היא צעקה לתוך המיקרופון הקטן שעל צווארונה: הוא התחיל לשדר אוטומטית ברגע שלחצה על כפתור האזעקה.
יחלפו שלוש דקות לפחות עד שתגיע התגבורת, אולי אפילו קרוב יותר לחמש, היא חישבה במהירות. היא יכולה רק לקוות שבֶּנְגְט לא נרדם מאחורי ההגה והם יוכלו להימלט במהירות.
לפני שהגיעו שוב אל פינת הבניין, התוקפים ניסו פעם נוספת להגיע אל רֶבֶּקָה ואל השרה. משהו עף באוויר והיא חבטה בו אוטומטית באלה שבידה.
"אבן, בקבוק, רימון יד?" היא הצליחה לחשוב לפני שנוזל פושר נטף על פניה ועל גווה העליון. "אלוהים, בבקשה, רק שזה לא יהיה נפט!"
לבסוף הם עברו את הפינה והיא העיפה מבט מהיר לאחור בחיפוש אחר בֶּנְגְט. היא קיוותה שהוא זכר מספיק מההכשרה המזערית שקיבל והשאיר את דלתות המכונית פתוחות בשבילם.
אבל המקום שבו חנתה המכונית היה ריק.
"זין!" היא לחשה, אבל לחישתה נבלעה בצווחות העוזר.
"דם!" הוא צווח בקול גבוה. "אלוהים, אני מדמם!"
רֶבֶּקָה סובבה שוב את ראשה אבל פתאום התקשתה לראות. ערפל אדום ירד על עיניה והיא שפשפה את פניה ביד האוחזת באלה כדי לחדד את ראייתה.
אין מכונית, אין בֶּנְגְט, ותוקפיהם מדביקים אותם מאחור. מה לעשות?
"תחליטי, נוֹרמֶן, תחליטי עכשיו!" צווח עליה מוחה.
אחורה ידוע ובטוח, קדימה לא ידוע ומסוכן. אבל מה עושים כשנתיב הבריחה נחסם פתאום? לא לימדו אותה את זה בקורס לשומרי ראש. אלתור מעולם לא היה הצד החזק שלה. היא הייתה קרובה לפאניקה.
"לכאן!" צעק קול.
השומר פתח את הדלת לרווחה ונעמד בינה לבין הדלת. הוא שלף את אלתו ונעץ את עיניו בקרן הרחוב שממנה היו אמורים כבר תוקפיהם להופיע.
בשני צעדים ארוכים ומהירים משכה רֶבֶּקָה את שרת האינטגרציה ודחפה אותה מבעד לדלת אשר אך לפני דקות ספורות יצאו ממנה. היא עדיין שמעה מאחוריה את ההתייפחות ההיסטרית של העוזר, אבל לא התייחסה אליו אלא התרכזה בהעברת השרה למקום מבטחים.
רק כעבור דקות אחדות, אחרי שהתגבורת הגיעה והמצב נרגע, היא קלטה שכל החלק העליון של גופה מכוסה בדם.

בקרוב…

X