Volleyball , משחק קבוצתי | לרכישה באינדיבוק
Volleyball , משחק קבוצתי

Volleyball , משחק קבוצתי

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 172
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 89

קטלוג תערוכתה של דרורה דומיני "ווליבול", שהוצגה בגלריה ברבור בירושלים ביולי 2011, הוא מחקר בדימוי ובמלים. אפשר שהוא שואל מה זה היום רישום, ועונה לפעמים, כי לשאול מהו רישום זה כמו לשאול מה זאת אהבה.

דרורה דומיני  ואיתן בוגנים משוחחים בספר : 

מאיפה מתחילים? צריך לפרק את המושג, צריך להיות ספציפיים, כדי שנבין את הכוונה. בעבר, שיעור רישום היה מתנהל מול מודלית שישבה מולך, כנראה, והשתדלת להגיע לייצוג  הפיגורטיבי הזה שמאחוריו עמד הצילום או המסורת של ההתבוננות וההתכוונות להחייאה מחדש של האדם, במובן הפיגמליוני. הרישום הוא לא הדבר הסופי. לפני בוא המצלמה, הרישום היה מסורתי, טבוע בתרבות. האמנים היו יושבים מול עתיקות או כנסיות ורושמים או מציירים אקוורל. מרבית תופעות המיון והקטלוג של העולם עברו דרך אנשי מקצוע כמו ציירי המשלחות הזואולוגיות למשל. האם הם היו אמנים או בעלי מקצוע שנדרשו להפיק את התוצאה המתבקשת? צריך לחלק לקטגוריות את המושג הזה שנקרא רישום, ואפשר לעבור דרך הגדולים: רמברנדט, דורר, גויה. כל אחד והמקרה הספציפי  שלו.

ציור המערות זה סימן ראשוני. הרצון להשאיר סימן, שריטה, להגיד "אני הייתי פה", "הייתי פה לצערי ואתם עוקבים אחרי" או "הייתי פה ואני נפרדת לעולמים”.   רישום נמצא במקום חופשי ובלתי תלוי, בדרך לאנשהו,  מסמן מסלול בהרבה מקרים. בדומה לעקבות חיה, הרישום הוא חלק מהיומיום או חלק מתהליך שנמצא בין שתי נקודות, כמעט כמו יומן, סימנים שניתן לעקוב אחריהם, לצייד, להישרדות.    בצורה זו, הרישום זהה לסימון עקבות, מבלי להיות הציד עצמו, הבשר. זו אחת המהויות היפות של הרישום – שהוא רק עקבות בדרך, דבר ראשוני וזמין (ראשוני –רישומי) בלתי אמצעי כמעט כמו פעולות הגוף והפרשותיו. הרישום מתקיים בכל המצבים של הקיום האנושי, מהחיכוכים הכי פרימיטיביים כולל השאריות שלהם, ועד להתפתחות התרבות עד עצם היום הזה. איפה שלא נסתכל בתרבות נמצא סוג של רישום: בגד, זיכרון, שלטון, קבורה. הנוכחות של רישום קיימת, זה מקיף את כל החיים, ונמצא בסביבה למרות הטכנולוגיות החדשות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “Volleyball , משחק קבוצתי”

האם את מוכנה עכשיו לקחת את העיפרון ולרשום?

אם תעקבי אחר ההוראות הפשוטות שלי, שום כוח בעולם לא יוכל למנוע ממך לרשום, שום כוח בעולם לא יוכל למנוע ממך להיות מהופנטת. את יכולה להתנגד אם תרצי, אבל לא בשביל זה את כאן. פשוט בצעי את ההנחיות הפשוטות שלי, והתמסרי לחוויה נעימה מאוד.
הניחי את זרועותיך ברפיון על הירכיים.
עכשיו, אני רוצה שתמקדי את עיניך על הדף.
תיכף אבקש ממך לקחת נשימה ארוכה, עמוקה, ולהחזיק אותה בבטן לכמה שניות. בזמן שאת משחררת את הנשימה, עפעפיך יבקשו להיסגר.
קחי נשימה ארוכה, עמוקה, והחזיקי אותה לרגע.
הניחי לעפעפיים שלך לפול, והרפי את המתח בגופך. פשוט תני לגוף להירגע ככל האפשר.
אני תוהה אם את יכולה לדמיין את עצמך בחדר החשוך, רושמת, מותחת קלות את האצבעות, מאפשרת לעיפרון לגעת בקלילות בדף.
היי מודעת לשרירי העיניים שלך, והרגיעי כל שריר ועצב סביב העיניים, עד לנקודה שהם פשוט חדלים לעבוד. היי בטוחה שהם רפויים לגמרי, שהם פשוט לא עובדים, ושמרי על המצב הזה.
בתוך החדר החשוך יש חדר נוסף. את רוצה לקחת את הצעדים האלה לחדר החשוך. את בטוחה ומוגנת, נוח לך. ובתוך החדר, העיפרון ממשיך לרשום בקלות מופלאה. העיפרון יורד ויורד אל הדף מעצמו.
בסדר, זה בסדר. עכשיו הפסיקי לנסות, פשוט הירגעי.
עכשיו, תרדי עמוק יותר. עם כל נשימה, את יורדת עמוק יותר.
את אותה איכות של רגיעה שיש לך בעיניים אני רוצה שיהיה לך לאורך כל הגוף, אז פשוט הניחי לה לזרום מעינייך עד קצות אצבעות הרגליים.
כעת, נוכל להעמיק את ההרפיה הרבה יותר. בעוד רגע, אבקש שתפקחי ותעצמי את העיניים.
כאשר עינייך יעצמו, תחושת הרוגע תהיה הרבה יותר עמוקה. את שוקעת לאיטך, נתמכת להפליא, מוגנת. את נסחפת למטה. כל שעליך לעשות הוא לרצות שזה יקרה ואת יכולה לגרום לזה לקרות בקלות.
את יכולה לראות את הרישום קורה. וככל שאת יורדת עמוק יותר, הרישום מתרחש ומתמלא. ואת יכולה לשכוח את הזמן. שום דבר לא חשוב, חוץ מלנשום ולהירגע, שום דבר לא חשוב, חוץ מהעיפרון שזז מעצמו.
אוקיי, עכשיו, פקחי את העיניים. עכשיו עצמי את העיניים, והרגישי כי ההרפיה זורמת דרך כל הגוף, לוקחת אותך עמוק יותר.
בהמשך החדר החשוך, יש חדר חשוך נוסף. ככל שאת יורדת עמוק יותר, עמוק יותר תוכלי לרדת. וככל שאת יורדת עמוק יותר, עמוק יותר את רוצה לרדת.
החדר החשוך הוא כולו דף רוחש חיים. את רפויה ומשוחררת לגמרי עכשיו, הזרועות שלך כבדות, הרגליים כבדות. רק העיפרון מרחף באוויר, מרפרף בחופשיות מעל הדף, נוגע ולא נוגע.
בעוד רגע, אבקש ממך לפתוח ולסגור את העיניים עוד פעם אחת. כאשר את עוצמת את העיניים, הכפילי את תחושת הרפיון, תגרמי לו להיעשות עמוק ואפל יותר.
עכשיו פתחי את העיניים. עכשיו עצמי את העיניים, והכפילי את הרפיון.
טוב מאוד. תני לכל שריר להיות כל כך רגוע עד שגופך יתפוגג בחשיכה.
והרי את יודעת שבחדר החשוך, העיפרון ממשיך להלך בקלילות על הדף. וברישום נמצא דבר נפלא, דבר נפלא בשבילך.
עכשיו את נמצאת בתחתית הרפיון. למטה, במרתפים של הרוגע והשלווה.

דרורה דומיני (נולדה ב-1950) היא אמנית ישראלית ומורה בכירה וותיקה במחלקה לאמנות בבצלאל. כינויה, שניתן לה בידי חוקר האמנות הישראלית גדעון עפרת, הוא "הפסלת העבריה". דומיני החלה את פעילותה בראשית שנות ה-80 והייתה מהנשים הבודדות בקרב פסלי ישראל. יצירות בולטות שלה עוסקות בבחינה ובביקורת של החיים בקיבוץ ובכלל של המיתוס הגברי הישראלי וזאת על ידי עיסוק בתכנים של גוף, זיכרון ומוות.

 

דומיני נולדה בקיבוץ מרחביה בשנת 1950 להורים ממייסדי הקיבוץ. נושא חוויות הילדות בקיבוץ הוא אחד מהנושאים המרכזיים אשר מלווים את עבודתה של דומיני מראשיתה ועד היום.

 

בשנת 1972, לאחר שיחרורה מצה"ל, עזבה דומיני את הקבוץ ויצאה ללימודי אמנות בחו"ל. את הכשרתה קיבלה דומיני באוניברסיטת ויסקונסין-מילווקי בויסקונסין שבארצות הברית, ולאחר מכן בקולג' לאמנות בצ'לטנהם שבבריטניה. את לימודיה סיימה בשנת 1980 באקדמיה לאמנות סנט מרטין שבלונדון.

 

העבודות שיצרה דומיני בתקופת לימודיה מתאפיינות בעיסוק בנושא העקירה, אותו חוותה לא רק כסטודנטית ישראלית בניכר, כי אם גם מעצם העובדה שעזבה את קיבוצה ומקום ילדותה. בתקופה זו התנסתה דומיני בשלל טכניקות ובהן ציור,פיסול על גבי ציור, פיסול, מודלים אדריכליים וגאומטריים וביצירת מבנים קונסטרוקטיביים שליוו גם בשנות ה-80 של המאה ה-20. גם בהמשך עבודותיה משנות ה-90 ועד היום ממשיכה דומיני להתייחס לנושאים המיתיים שהעסיקו אותה מראשית דרכה, כך בין השאר עסקה באנדרטאות ובפסלו של יצחק דנציגר "נמרוד" ועוד. בשנת 2002 הוציאה דומיני בשיתוף הצלמת פראנס לבה-נדב את הספר "כל מקום: נוף ישראלי עם אנדרטה". ספר זה מסכם פרויקט רחב היקף של צמד האמנויות בהן הגישו פרשנות חדשנית לאנדרטאות הרבות המפוזרות ברחבי ישראל.

 

בשנת 2007 זכתה בפרס שר המדע התרבות והספורט, נימוקי השופטים מבטאים את ייחודה של דומיני בשדה האמנות הישראלי: "[דומיני] הביאה איתה שפת פיסול פורמליסטית שעברה, מהר למדי, הסבה לדיבור תלת-ממדי על תרבות, על ביוגרפיה ועל זהות. דרורה דומיני הוכיחה יכולת התחדשות בפיתוח חומרים לא-שגרתיים ובניסוח דימויים טעונים".

 

בפברואר 2008 הציגה דומיני את תערוכתה "ציפורים נגזרות", בגלריה גורדון. בשנת 2009 הוצב פסל חוצות עשוי ברונזה, לזכר רצח חיים ארלוזורוב במקום בו נרצח על חוף ימה של תל אביב (כיום בסמוך למרינה). בשנת 2010 הציגה בסדנא לאמנות בראשון לציון עבודות שנוצרו באמצע שנות ה-80 והוצגו במקום באותה העת, לצד עבודה חדשה שנוצרה במשותף עם ילדים. בקיץ 2011 הציגה את התערוכה "משחק קבוצתי", שהורכבה בעיקר מעבודות על נייר בגלריה ברבור בירושלים.

 

עם שובה של דומיני לישראל בשנת 1980, פנתה להוראת האמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. שם הצטרפה לסגל ההוראה של המחלקה לאמנות, בו היא חברה בכירה עד היום. במסגרת תפקיד זה העמידה דומיני אלפי תלמידים. בין השאר היא לימדה פיסול, ציור ותולדות האמנות הישראלית (לצד האמן דוד גינתון).

 

פרסים:


1987: פרס היצירה, קרן התרבות אמריקה-ישראל.
1989: פרס בנק דיסקונט לאמן ישראלי, מוזיאון תל אביב לאמנות.
1991: פרס שר החינוך לאמניות פלסטיות.
1989: קרן ארטור גולדרייך, בצלאל / קרן תל אביב לתרבות וספרות ע"ש י. רבינוביץ' (עבור מחקר אנדרטאות תקומה בישראל).
1999: פרס עידוד היצירה, משרד החינוך.
2001: פרס מאיר דיזנגוף לאמנות פלסטית, עיריית תל אביב-יפו.
2007: פרס שר המדע, התרבות והספורט.

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X