משחק הנסיכים | לרכישה באינדיבוק
משחק הנסיכים

משחק הנסיכים

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 348
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 33
- 33

להיות נסיך האימפריה הבין גלקטית הגדולה ביותר בתולדות האדם הוא הדבר הנפלא ביותר אתה יכול לבקש לעצמך. אתה מהיר יותר, חכם יותר, וחזק יותר מבני אדם רגילים. וכמובן שאתה הופך לבן אלמוות. או כך, לפחות, חושב לעצמו קמרי הצעיר ברגע שהוא מסיים את מסלול החניכה לנסיכים. אבל מהר מאד הוא יגלה כי שום דבר אינו נפלא כל כך. האימפריה לא בדיוק נופלת לרגליו, וכנסיך הוא זקוק להגנה מתמדת, כי תמיד מאיימת עליו סכנה. ומי האיום הגדול ביותר על חייו של נסיך? נסיכים אחרים. כל נסיך רוצה להפוך לקיסר האימפריה. אבל קיסר יש רק אחד, ונסיכים יש רבבות.

כל נסיך רוצה להיות קיסר, והדרך הטובה ביותר אל הכס הרם היא להשפיל, לפצוע ואף להרוג נסיכים אחרים. במיוחד את הצעירים שבהם. ישנם כללים קשיחים למשחק הנסיכים, אבל קמרי יגלה במהרה כי כללים ניתן להפר ולכופף. אם קמרי רוצה לשרוד, עליו להסתגל במהירות למציאות חסרת הרחמים שמקיפה אותו. ואין כמו מסע סודי למעמקי החלל במשימה מסתורית מטעם כוחות עלומים כדי ללמד את קמרי דבר או שניים על האימפריה, הקיסר ועל עצמו.

משחק הנסיכים הוא אופרת חלל ססגונית ומרהיבה מאת אחד הסופרים המצליחים ביותר בעולם. ספר שהביקורות במיטב עיתוני העולם שפכו עליו את ההלל ואף השוו אותו ליצירות קלאסיות כחולית וספרי המוסד מאת אסימוב.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “משחק הנסיכים”

בקרוב…

1

 

מַתּי שלוש פעמים, ושלוש פעמים נולדתי מחדש, אף שטרם מלאו לי עשרים משנות כדור הארץ העתיק, שהן עדיין הדרך הנהוגה למדוד זמן.
זה הסיפור של שלוש המיתות שלי, ושל חיי ביניהן.
שמי הוא קֶמְרי, אם כי אין זה השם שנתנו לי הורי. איני יודע מי הם הורי, ולעולם לא אדע, שכן נלקחתי מהם כשהייתי תינוק.
זהו אחד הסודות שעליהם האימפריה שומרת היטב. אסור לנסיך לדעת מי היו הוריו או הוריה, או באיזה עולם נולדו. עצם הניסיון לגלות אסור, מה שמסכם לא רע את הסתירה המובנית בהיותנו נסיכים. יש לנו כוח עצום וסמכות בלתי מוגבלת לכאורה, עד לרגע שבו אנחנו מנסים להשתמש בכוח או בסמכות מעבר למגבלות שנקבעו לנו.
עלי להודות שזה עדיין עדיף פי מיליון מאשר להיות נתין קיסרי רגיל. זה פשוט לא מה שחשבתי שזה יהיה כשהייתי ילד, מועמד לנסיכות שהקפידו לגדלו בבורות ניכרת במקדש מרוחק.
אז אני אחד מעשרת מיליון הנסיכים שמושלים באימפריה, הישות הפוליטית הגדולה ביותר בהיסטוריה המתועדת או בידע הקיים. האימפריה משתרעת על שטח נרחב בגלקסיה, וכוללת יותר משבעה–עשר מיליון מערכות, עשרות מיליוני עולמות מיושבים, וטריליוני נתינים בעלי מודעות, שרבים מהם בני אדם מהזן האנושי העתיק.
מדיניות האימפריה היא שכל עמי הארצות האלה, שרובם מוגבלים לכוכב הלכת שלהם, ידעו מעט ככל האפשר על הבריות דמויות האלים שמושלות בהן. אפילו האויבים שלנו, עצובי–העיניים החייזריים, המתתים החידתיים, והמורדים הנאקנוקיים — יודעים עלינו יותר מאשר הנתינים שלנו.
האנשים הפשוטים חושבים שאנחנו בני אלמוות. וזה בהחלט הגיוני, משום שכאשר הם מביטים במדף האח המשפחתי שלהם הם מוצאים סטריאו–פסל יפה של נסיך צעיר שירשו מסבתא של סבא של סבא שלהם, ובו הם רואים את אותו נסיך מחלק את פרס מְגַדֵל החודש בפסטיבל הבציר השנתי או משהו.
וזה באמת אותו נסיך, משום שאף שאיננו בני אלמוות באמת, אם אנחנו מתים אנחנו לרוב נולדים מחדש לגוף בוגר זהה. זה הבדל טכני, אני מניח.
ואנחנו נולדים מחדש רק בדרך כלל. האויבים שלנו יודעים שאנחנו לא תמיד חוזרים מהמתים. העובדה שמתּי שלוש פעמים היא לא סיפור גדול לנסיך באימפריה. יש אחרים שמתו תשע, תריסר, עשרים פעמים ועדיין מהלכים בקרבנו. יש אפילו אגודות נסיכים שצריך למות מספר מסוים של פעמים כדי להצטרף אליהן. כמו אגודת חיי תשע המיתות. חבורת אידיוטים, אם תשאלו אותי. לשוש אלי התאבדות במשך שמונה מיתות ואז להיזהר בטירוף לאחר מכן? מי ירצה להצטרף לאגודה כזאת?
בעיקר כי אנחנו אף פעם לא יודעים אם ניוולד מחדש. זה תלוי בקיסר, ומדי פעם שמו של נסיך מת פשוט נעלם מהרשימות ללא הסבר. מי שמספיק טיפש כדי לנסות לברר, יפגוש כוהנים רבים עם מבטים ריקים שלא יודעים דבר, ומי שישאל ישירות את המוח הקיסרי, ייתקל בהיעדר מוזר של מידע על אודות הנסיך המת.
אבל לפני שאתחיל לגולל את סיפור חיי, תנו לי לעבור איתכם על העובדות הבסיסיות של ילדותי. אני מניח שאתם לא נסיכים קיסריים. עדיף שלא תהיו, כי השקעתי שעות הכנה רבות כדי להבטיח שהתיעוד הזה יתפוצץ בפיצוץ אנטי–חומר עצום אם ינסו לפתוח אותו בעזרת תגבור חושים נסיכי כלשהו.
אני מניח שלא לתעד בכלל היה בטוח יותר. אבל יש לי סיבות.
ובכן. הייתי כמעט בן שנה כאשר נלקחתי מהורי. אמנם איני זוכר דבר מחיי המוקדמים, אך יש להניח שנולדתי בעולם קיסרי טיפוסי ברבעים החיצוניים, בכוכב שפעם לא התאים לחיים אנושיים אבל שוּנה זה מכבר על ידי שילוש הטכנולוגיה הקיסרית: המכונות של מֶקטֶק; הסוכנים הביולוגיים וצורות החיים של בייטֶק; והכוחות המחשבתיים המגוונים ורבי העוצמה של פסייטֶק.
זה חשוב, משום שאם יש משהו שהפך את האימפריה למה שהיא, הרי שאלה שלושת הטֶקִים. כן, לעצובי–העיניים יש פסייטק טוב יותר, אבל אז אנחנו בועטים בקרביים הטפיליים הקטנים שלהם במקטק ובבייטק. הנאנוקים שיפרו את הבייטק הרבה יותר מאיתנו, אז אנחנו מחסלים אותם עם פסייטק ומקטק. המתתים… קצת קשה לדעת מהו הטק המרכזי שלהם, מכיוון שהם תמיד מפוצצים את עצמם כשהם מובסים, אבל שילוש הטקים בהחלט עובד גם נגדם.
כל הטק הקיסרי מנוהל ונשלט על ידי כוהנים, המחולקים למסדרים שסוגדים להיבטים שונים של הקיסר. הם משרתים נסיכים בכל התפקידים הטכניים, אבל כדאי לזכור שהם מקבלים פקודות גם מהמוח הקיסרי. נסיכים שוכחים את זה לפעמים, ולרוב משלמים על כך מחיר.
טוב, איפה הייתי? נלקחתי מהורי. הנה, מתחילים.
היום היה כמו כל יום אחר, והורי לא היו יכולים לדעת שעד רדת הלילה בנם התינוק יילקח מהם לנצח.
הסימן הראשון היה האפלה הגוברת, צל עצום שהיה חד מכדי להיות ענן. כשנשאו את מבטם, הם ודאי ראו ספינת מלחמה קיסרית מחליקה בשמים, הר סלעי עצום ומחודד ועליו מבנים שעוצבו בהתאם למנהגיו וגחמותיו של הנסיך המפקד.
תחת צל הספינה ודאי הופיעו לפתע נקודות בוהקות של אור, אלפים מהן, וכעבור רגע הן נפלו כמו גשם זוהר.
אז הם ידעו, אני מניח, הורי מלפני זמן רב. ספינות קרב של האימפריה לא מצניחות אלפי חיילי מֶקבִּי על כפרים נידחים ללא סיבה.
לפעמים אני תוהה מה הורי עשו כשהגל הראשון של החיילים צנח, וספינות הצרעה שוגרו מטה בתנועה סלילית כדי לתחום את האזור ולדאוג שאיש לא ינסה לחמוק מההזדמנות לתת את ילדיו לקיסר.
אני מניח שהם לא עשו דבר, שכן לא היה דבר לעשות. אבל בניגוד לרוב הנסיכים האחרים, אני יודע משהו על ילדים רגילים. ראיתי הורים וילדים יחדיו כאשר הם אינם מלאי יראה או בעתה מנוכחותו של נסיך. אז אני יודע שהקשר ביניהם חזק ממה שנסיכים — שאין להם הורים ושלא מורשים ללדת ילדים — יכולים לדמיין. אז אולי הם ניסו להימלט כאשר הייאוש דחף אותם לנוס או להתחבא.
אבל לאחר שהאזור נחתם ויחידות חיפוש התפרשו בו כשהן חמושות בטֶק סקירה מתקדם, לא נותרה עוד תקווה למילוט. הורי בוודאי הצטרפו בסופו של דבר לתורי האנשים הממתינים שהחיילים יבדקו את רישומם במפקד התושבים, בעוד כוהני היבט התבונה החוקרת חוקרים במוחם כל חריגה מהנורמה. אולי מסתנן עצוב–עיניים ארב בתוך גוף מארח, או מרגל נאנוקי, ואולי פושע מקומי קטן או טרוריסט, אבל אלה יוצאים מן הכלל, נדירים. רוב הזמן הכול שגרתי.
ולבסוף, בראש התור, הורי ודאי פגשו את כוהני היבט קבלת ההחלטות כבדות המשקל; כוהנים עם עיניים נוצצות, שנוזל כחול הסתחרר מאחורי הלוחות השקופים של הגולגולות המגולחות שלהם, וכל תשומת לבם ממוקדת בזוג המתקרב ובילדו.
הבדיקה הגנטית נמשכה ודאי רק כמה דקות, באמצעות בוחנים ויראליים מבייטק וסריקה אולטרסקופית של פסייטק. ואז הבשורות האיומות, שהוצגו כהזדמנות לחוש שמחה ואושר על שביכולתם לשרת את האימפריה.
"הילד שלכם התקבל כמועמד לנסיכות."
לפעמים אני חושב איך הרגישו הורי כאשר שמעו את המילים האלה. אני תוהה גם מה בחרו לעשות לאחר מכן, שכן האימפריה בחסדה הרב מאפשרת להורים כאלה לבחור.
לא לשמור את הילד בחזקתם, כמובן. האימפריה זקוקה לנסיכים ולכן עליה לקחת את המועמדים. אבל היא כן מרשה להורים חסד קטן. הם יכולים לבקש שישכיחו מהם את העובדה שהיה להם פעם ילד, וזיכרונותיהם יותאמו בקפידה על ידי כוהני היבט לבו האוהב של הקיסר, לפני שהם מועברים פיזית לעולם חדש, שם יתחילו שוב את חייהם.
או שהם יכולים לבחור במוות. כמו תמיד בעשיית הצדק באימפריה, גם הוא יתרחש מיד. מהר. מהר מכפי שהם יצפו. חיילי מקבי עומדים מאחורי ההורים כשהם מכריזים על בחירתם. שרירים מואצים ולהבי סיב פועלים לפקודתו המחשבתית של הנסיך האחראי, והכול מסתיים בן רגע.
אני לא חושב על הורי לעתים קרובות, שכן אין בכך טעם. אבל יש לי סיבה לקוות שהם בחרו במחיקת זיכרון והתחלה חדשה, שאי שם בכוכבים המרוחקים הם עדיין חיים ויש להם ילדים חדשים. ילדים שלא יילקחו מהם על מנת שיהפכו לנסיכים.
כך הפכתי למועמד לנסיך באימפריה, ונשלחתי ממקדש למקדש כאשר כל שלב בהפיכתי לנסיך הושלם בהצלחה.
שהרי נסיכים נעשים נסיכים, ולא נולדים כך. המבחן הגנטי נועד אך ורק לבדוק אם יש בנו את הפוטנציאל לכל השינויים הצפויים ואם אנו בעלי סיכוי סביר לשרוד אותם.
אני לא זוכר במדויק את העשור הראשון של המועמדות שלי. אני יודע רק מה שנאמר לי עליו לאחר מכן. במשך שנים רבות הוחזקתי במצב חלום, באמבטיה של חומר בייטק, כשמוחי מגורה בתוכנות חינוכיות והתפתחותיות, בעוד וירוסים משכתבים את הדנ"א שלי ומשנים ומשפרים כל חלק בגופי.
גם לאחר שהוחזרתי למודעות, הושבתי לעתים תכופות למצב חלום על מנת לסייע לגופי להתאושש מהניתוחים שחיברו הַעֲצָמות מקטק לגופי ולעצמותי.
לאחר שגופי האורגני עמד בדרישות והעצמת המקטק הושלמה, העברתי את רוב זמני בחלל מחשבתי שהיה סיוטי לעתים, שם למדתי את יכולות הפסייטק השמורות לנסיכים, אמנויות השליטה והפיקוד, ואת הטכניקות הרגילות יותר של תקשורת מחשבתית, מיסוך וכיוצא באלה.
כשאני חושב על זה עכשיו, אני לא בטוח אם אפשר לכנות את זה ילדות.
מגיל עשר עד שבע–עשרה הייתי מודע לחלוטין, כוהנים שונים לימדו אותי דברים ארציים יותר, ושיחקתי עם החברים ההולוגרפיים שלי ועם הילדים המתוכנתים של המשרתים. תמיד שיחקנו במשחקים שלי. משלב מוקדם ידעתי שאני נסיך, ומיוחד מאוד, ובתוך תוכי הייתי משוכנע שאגיע גבוה עוד יותר ואהפוך לקיסר בבוא העת. כל דבר סביבי חיזק את התחושה הזאת, ולמעשה במשך זמן–מה חשבתי שאני הנסיך היחיד בכל הגלקסיה — חוסר הבנה עיקש שלא נעקר ממני לגמרי גם לאחר שלימדו אותי שאני אחד ממיליונים.
הרי למרות שסיפרו לי על קיומם של נסיכים אחרים, טרם פגשתי באחד, וגם לא ידעתי מתי אפגוש. עד שיום אחד התעוררתי כשקולו המחשבתי של מורי, דוד קוְֹלפּוֹרט, לוחש בירכתי מוחי. (קראתי לו "דוד" כי כך מכנים כוהנים גברים. את הנשים מכנים "דודה," אבל מובן שאין זו מערכת יחסים משפחתית.)
:הנסיך קמרי, זהו יום ההסמכה שלך, יום השנה השישה–עשר לבחירתך. רב–המתנקשים שלך ממתין לראיון:
פקחתי את עיני וחייכתי. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שבה לא כינו אותי "המועמד לנסיכות". כי אם "נסיך". השינוי וההכשרה שלי הושלמו. אני אפקד על ספינת קרב מרשימה וקטלנית, כנראה קורבטה וֶורֶנט או משהו דומה, אצא לאימפריה ואטביע מיד את חותמי.
או לפחות כך חשבתי.
בזמן שהולבשתי על ידי המשרת האישי שלי, עבד מתוכנת, הירהרתי בדברים שאני יודע על הסמכתו של נסיך, שהיו מעטים במידה מפתיעה. הצעד הראשון היה לקבל חצר אישית, והחבר החשוב ביותר בחצר הוא רב–המתנקשים. הוא או היא ממונים ישירות על ידי המוח הקיסרי, כך שניתן לבטוח בהם לחלוטין. אם נסיך לא יכול לסמוך על החצר שלו, הוא לא ישרוד לאורך זמן.
פגשתי את רב–המתנקשים שלי באחד מחדרי הקבלה של המקדש, חדר שבו מפלים נעימים הנציחו את אהבתו של קיסר–עבר כלשהו למים. זה היה מיקום פופולרי לעבודות עונש, וכפי שקרה לעתים קרובות, צליל המים הוסתר על ידי חניכים שעמדו בבריכות עד מותניהם, וגוון כחול פועם ברקותיהם בעודם משתמשים בכוח הפסייטק שלהם. הייתי שם פעם כאשר רעש המפל גבר לפתע וראיתי חניך חסר הכרה צף ונמשך מתחת למים אל המקום שבו פגש הנהר הזורם במחיצה. גם הכוהנים עוברים אימונים קשים, ולאלה יש לעתים תוצאות קטלניות.
:שמי הוא חדאד <<מזהה>>. נשלחתי על ידי <<חותם המוח הקיסרי>> לשרת אותך, הנסיך קמרי:
גם חדאד היה כוהן. כל המתנקשים הם כוהני הקיסר בהיבט הלהב המוצלל. בניגוד למרבית ההיבטים האחרים, מתנקשים לא מתמחים באחד משלושת הטקים הקיסריים. הם כוללנים המשתמשים בכל הטקים על מנת לשרת את נסיכם.
:ברכות, דוד חדאד, אני מקבל אותך וכובל אותך לשירותי:
"יפה, הוד מעלתך," אמר חדאד. "דבר בקול. אילו כלי נשק אתה נושא?"
"אף כלי נשק," השבתי בהפתעה. "אנחנו במקדש —"
"אנחנו בחדר קבלה של מקדש, הוד מעלתך," אמר חדאד. "הוא לא נהנה מהגנתה של ההפוגה הכללית. האם הכוהנים כאן אימנו אותך בכלי נשק בייטקיים?"
"לא…"
"כלי נשק כלשהם?"
"סכין ופגיון, נפצר יד, שוט עצבי, כלי הנשק הבסיסיים לדו–קרב," אמרתי. חדאד התבונן לכל עבר, ונע סביבי כשבידו מכשיר דמוי ביצה שלא זיהיתי. הנחתי שזהו כלי נשק כלשהו.
בפעם הראשונה בחיי התחלתי לחשוש. האופוריה מהפיכתי לנסיך החלה לפוג והוחלפה ברגש שמעולם לא חשתי בעבר ושהתקשיתי להבין.
פחד.
"תיסוג לאט לעבר הדלת הפנימית, הוד מעלתך," אמר חדאד. הוא הפסיק לחוג והתרכז כעת באחד המפלים, וצפה בחניך שעמד שם ולכאורה הגן עלינו מרעש המים הנופלים.
היססתי לרגע. כעת משהפכתי לנסיך, לא רציתי לציית לפקודות נוספות מכוהן. אבל היה משהו בקול של חדאד, והרי הוא רב–המתנקשים שלי… התחלתי לסגת לעבר הדלת הפנימית שהובילה למקדש.
החניך במפל הקרוב ביותר זז. ידו התרוממה מתחת לחלוק רטוב, מוכנה להשליך קופסת כסף קטנה. אבל לפני שהיא עזבה את ידו, חדאד ירה בנשק שלו. הבזק אנרגיה בוהק עד עיוורון נורה, חצה את החדר, וחתך את החניך לשניים.
"אחורה!" צעק חדאד בעודי צופה בחוסר אמון, עדיין במרחק מטר ומשהו מהדלת. קולו חדר גם דרך השאגה הפתאומית של המפל. "אחורה!"
קופסת הכסף הקטנה התרוממה מהמים המלאים דם ונתלתה באוויר. היא נפתחה כמו פרח וחשפה אבקן מרכזי בצבע אדום פועם שכוון ישירות לעברי. חדאד ירה שוב, אבל הקופסה חמקה הצידה, וחזיז האנרגיה החמיץ אותה כחוט השערה.
פניתי וצללתי לעבר הדלת, וזו התפוצצה מולי כאשר קופסת הכסף הפקידה את המטען שלה ישירות מעל ראשי. התגלגלתי מהשרידים המעשנים והמותכים של הדלת והסתובבתי, משוכנע שאראה את קופסת הכסף מכוונת את עצמה מחדש למתקפה נוספת.
במקום זאת ראיתי אותה סופגת את הירייה השלישית של חדאד. עפעפַי הנוספים והסינון החזותי שלי הותאמו אוטומטית כך שלא התעוורתי לנצח מפיצוץ הננו–היתוך כשכור האנרגיה של הקופסה הגיע לעומס יתר.
חדאד הרים אותי, ויחד רצנו לדלת אחרת ונכנסנו אל המקדש. כוהן של היבט היד המתקנת שהגיע מהכיוון השני הרכין את ראשו לעברי והמשיך להוביל את חבורת החסידים שלו לתקן את הנזק שיצר המתנקש.
"איך… מי…" התחלתי לומר, והמילים שחיפשתי לא יצאו בקלות למרות מאמציהן של המערכות האוטונומיות הפנימיות שניסו לייצב את קצב לבי ולהחזיר לי את שלוותי.
"נדבר בחדריך, הוד מעלתך," השיב חדאד. "הם מוגנים, לעת עתה."
חדרַי במקדש היו אחד הדברים ששמחתי להותיר מאחור. בדמיוני כבר תיכננתי חדרים נרחבים ומפוארים בהרבה. ידעתי שכנסיך אוכל להחרים דברים כאלה, בתנאי שהם לא רכושו של נסיך אחר או מוגנים תחת סמכותו של נסיך, מקדש, או הקיסר עצמו.
אבל באותו יום שמחתי להיכנס לסלון הפשוט שלי. התיישבתי על הכיסא היחיד בעוד חדאד עומד מולי. שנינו התבוננו זה בזה, למרות שחדאד השפיל את מבטו כיאות.
לא ראיתי מתנקש בעבר, או לפחות לא זיהיתי מתנקש, שכן חדאד לא נראה שונה מכל כוהן אחר. לכוהנים של כל היבט היו גלימות רשמיות ייחודיות, אבל הם עטו אותן לעתים נדירות, ולרוב לבשו גלימות בז' פשוטות או חליפות ספינה, סרבלים כמו זה שחדאד לבש כעת.
הוא היה גבוה ודק גזרה, ונראה כבן ארבעים או חמישים. עורו היה בהיר משלי, ויותר צהוב מחום. ראשו גולח וחשף את הלוחות השקופים מרקתו עד מאחורי אוזנו, סימנו של כוהן מלא. ראיתי את נוזל הקירור הכחול זוהר וזורם סביב מוחו, מעיד על פעילות פסייטק, אף שלא הבחנתי ביכולות הפסייטק שלי. היתה לו עין טבעית אחת עם קשתית בצבע חום עמוק, ותחליף בייטק אחד, שהיה ירוק לחלוטין, ללא אישון, ומותאם במיוחד, אבל לא ידעתי מה סוגו או מטרתו.
תהיתי מה הוא חשב עלי ואיך אני נראה לעומת האחרים. הוא ודאי שירת נסיכים לפני, שכן מתנקשים הועברו על ידי הקיסר כל עשר שנים. חדאד היה אולי רב–המתנקשים של נסיכים אחרים שרק בקעו ועמדו לפצוח בקריירה שלהם.
אני הייתי גבוה, מהיר וחזק יותר מהכוהנים, החניכים והמשרתים המתוכנתים שבקרבם חייתי, אבל כעת הזדחל בתוכי צל צלו של ספק כשחדאד עמד מולי. אולי אני לא נסיך מרשים במיוחד. אולי לא אהיה מהיר, חזק או גבוה כמו האחרים. אולי אני אפילו מכוער, שכן פני היו אלה שאיתן נולדתי. לנסיכים אסור לשנות את הופעתם, פרט להעצמות או לתיקונים הכרחיים. מעולם לא חשבתי על כך, משום שמעולם לא ביליתי בחברתם של השווים לי, או אפילו כאלה שעשויים להביע דעה לא משוחדת.
:מה היתה קופסת הכסף…:
התחלתי לשלוח, אבל חדאד קטע אותי.
:דיבור מחשבתי אינו מומלץ:
"יש אנשים רבים מדי במקדש ובשטח סביבו שיכולים לצותת לדיבור מחשבתי," אמר חדאד. "אני מסווה את המקלטים הקוליים ושאר המכשירים בחדר, אז עדיף לדבר בקול."
"טוב," אמרתי, מנסה להתנהג כאילו אני בעמדת הפיקוד וחדאד פועל לפי הוראותי. אבל זה לא נשמע ככה, אפילו לא לאוזני.
"פעלת היטב כשחמקת מקרן השמש של מלכודת הפרחים, הוד מעלתך," אמר חדאד. "אבל עליך לראות בכך אזהרה לעתיד. נסיך או מספר נסיכים המודעים לכך שעלית במעמדך מחפשים להסיר אותך לפני שתהפוך לאיום פוטנציאלי."
"מה? כבר?" שאלתי. אמנם ידעתי על קיומה של תחרות בין הנסיכים, אך בשלב זה חשבתי שהיא יותר אצילית ולא היה לי מושג שהיא כל כך… ובכן… קטלנית. "עוד לא עשיתי כלום! אפילו לא התחברתי למוח הקיסרי!"
"זה קרה משום שעוד לא התחברת למוח הקיסרי," אמר חדאד. "אם יצליחו להרוג אותך כעת, אתה תוסר לתמיד, ללא סיכוי ללידה מחדש. כך יהיה להם נסיך אחד פחות להתמודד איתו, במיוחד כשהתפטרות הקיסר במרחק של שנתיים בלבד."
"זה הופך את הניסיון למטופש עוד יותר," אמרתי. "כשאהפוך לקיסר, ודאי לא אשכח או אסלח לאלה שניסו להתנקש בחיי!"
חדאד אפילו לא מיצמץ לשמע הקביעה התמימה להפליא.
"אני חושד שהם לא מזהים את מלוא הפוטנציאל שלך בשלב זה, הוד מעלתך," אמר חדאד. "זאת פשוט אסטרטגיה נפוצה ומקובלת לנסות להרוג את המועמדים לנסיכות שעלו לאחרונה במעמדם."
"זאת אסטרטגיה מעוררת רחמים," מילמלתי. "אני לא הייתי משתמש בה. היכן הכבוד בחיסול נסיך חדש?"
חדאד לא אמר דבר. הוא ודאי חשב שאני אידיוט רך לב, או שאשנה את עמדתי בקרוב.
אני, לעומת זאת, התמודדתי עם זעם פתאומי על הכוהנים שלא סיפרו לי שיכול להיות שאירצח מיד, ואף לא ציינו באוזני שהתפטרותו של הקיסר מהכס כה קרובה. ידעתי שהקיסר מתפטר כל עשרים שנה, ושאחד מעשרה מיליון הנסיכים באימפריה יעלה לכס המלכות. אבל לא ידעתי כיצד זה קורה — אף שהנחתי שהקיסר הקיים יבחר ביורשו — ולא ידעתי שההתפטרות והמינוי הבאים נמצאים במרחק שנתיים בלבד. יהיה עלי לבצע במהירות מעשים מפוארים כדי שהקיסר ישית לבו אלי ויבחר בי כיורש. התובנה החדשה קצת הטרידה אותי, משום שרציתי להתבונן תחילה באימפריה מתוך הספינה משלי. אם כי הנחתי שהרפתקאות ייקרו בדרכי בכל מקרה.
"הכוהנים היו צריכים לספר לי על כל זה," אמרתי לאחר כמה רגעי שתיקה.
"זה חלק מכוון בהשכלתך, או בהיעדר השכלתך, הוד מעלתך," אמר חדאד. "הניפוי מתחיל ברגע שאתה הופך לנסיך. כשלושים ושניים אחוז מבין ההופכים לנסיכים לא שורדים בשעה הראשונה מיציאתם את מקדש ילדותם."
השעון הפנימי שלי אמר שאני נסיך רק שלושים וחמש דקות. אם אשרוד עוד עשרים וחמש דקות, מצבי בעקומה הסטטיסטית יהיה טוב…
"אנחנו חייבים בעדיפות ראשונה לחבר אותך למוח הקיסרי," אמר חדאד. "יהיו לכך שלוש תוצאות חיוביות. ראשית, זה יסיר את האפשרות למוות קבוע, וכך התועלת בהתנקשות בך תפחת, אולי מספיק כדי שכל תוכנית קיימת תידחה. שנית, החיבור יאפשר לך גישה למשאבים ולמידע שהכרחיים להגנה עליך ולתוכניות העתידיות שלך. ושלישית, תוכל לקרוא למוח לעדות, כך שנראה פחות הפרות חוק בוטות נגדך."
"מה?" התפרצתי. זה נהיה יותר ויותר גרוע. "הפרות בוטות? אתה מתכוון שנסיך עלול לפעול נגד החוק הקיסרי?"
"זאת שאלה של התועלת האפשרית לעומת העונש האפשרי," השיב חדאד. "יש דרכים ואמצעים להסתיר את נקודות המבט של המוח ואת לכידת המידע שלו, כך שלא ברור לחלוטין אם התבצעה הפרה או לא —"
"אני הולך לשאול את הדוד קולפורט כמה שאלות רציניות," קטעתי אותו. "עם סכין."
"אין לך זמן, הוד מעלתך," המשיך חדאד, רגוע כתמיד. "האם יש לך חפצים שאתה צריך לארוז?"
"מה?"
לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שחדאד סיפר לי. לימדו אותי שהמוח הקיסרי משגיח על הכול, שהוא יודע–כול, ושתמיד מצייתים לחוק הקיסרי כלשונו. אם כי, כמובן, החוק הקיסרי לא נועד לאזרחים הפשוטים של האימפריה. הם חייבים לעשות כל מה שהנסיך המושל שלהם קבע. החוק הקיסרי נועד לנסיכים, וקבע איך סמכותו של נסיך אחד פועלת מול נסיכים אחרים, תקדימי פקודות נסיכיות, וכיוצא בזה.
"חפצים…" חזרתי אחריו לאט. מוחי הואץ לכאורה באותה מידה כמו גופי, אך גיליתי שמחשבותי לא באות במהירות.
התבוננתי בחדר המגורים שלי ומבעד לדלת חדר השינה שלי. כל בגדי הובאו לי, רעננים וחדשים, מדי בוקר. מידע זרם ישירות אל מוחי, ולעתים באמצעות מכלים מאובטחים שהובאו אף הם לחדרי. כלי נשק לאימונים הגיעו מהנשקייה וחזרו לשם בסוף האימון.
"לא. אין לי דבר. אה… לאן אנחנו הולכים ו… למה אנחנו בכלל הולכים? עדיף להישאר כאן ו… אה… לתכנן…"
קולי נמוג. פעמים רבות דמיינתי את היום שבו אהפוך לנסיך מלא, אך אף אחת מהזיותי לא כללה מצב שבו כמעט אירצח ואז יהיה עלי להימלט. הן נסובו בעיקר סביב בדיקת הגדרות של ספינות מלחמה מהירות וקטלניות.
"אנחנו לא יכולים להישאר כאן," הסביר חדאד. "המקדש לא יאפשר לך להישאר מעבר לשעה הראשונה, הוד מעלתך, ואנחנו חייבים להגיע למקום מוגן יחסית, שממנו תוכל להתחבר למוח הקיסרי. האם חשבת לאיזה חיל תרצה להצטרף בתחילת הקריירה שלך?"
נסיכים שימשו כקצינים בכל חילות המפתח של האימפריה: הצי, חיל הנחתים, החיל הדיפלומטי, חיל הסיירים, הממשלה הקיסרית, ממשלת המושבות… אבל כולם נשמעו כמו עבודה קשה, ואף שהנחתי שאצטרף לאחד מהם בשלב כלשהו, המחשבה על אימונים נוספים לא קסמה לי. חוץ מזה, פירוש הדבר הוא להצטרף להיררכיה של נסיכים שבה אהיה במעמד הנמוך ביותר. יהיה הרבה יותר כיף להגיע למקום מעניין כלשהו ולהיות נסיך חופשי, ועדיף גם היחיד בסביבה. אז אוכל לעשות כל מה שארצה.
"אה, אני לא רוצה להתחייב לאחד החילות ולכל האימונים המטופשים האלה," אמרתי. "אני רוצה ליהנות קודם. להשיג ספינה — אתה יודע, קורבטה או אולי משהו קטן יותר, עם מיכון גבוה כמובן, לצאת לכוכבים הרחוקים, לראות משהו מעבר למקדש הישן והטחוב הזה, לחסל כמה ספינות נאנוקיות…"
התבוננתי ברב–המתנקשים שלי.
"זה לא עומד לקרות, מה?"
"לא מומלץ," אמר חדאד קצרות. "המספנה הקרובה ביותר שאולי יש בה ספינה שטרם יועדה לנסיך או נמצאת ברשותו היא… ג'יראן שש. יהיה עלינו לטוס לשם בטיסה מסחרית, עם כמה החלפות בדרך, כמה חברות שונות — הסיכון גבוה מאוד. בנוסף, פירוש הדבר יהיה עיכוב החיבור שלך למוח."
"אני לא יכול להתחבר כאן, לפני שנעזוב?" שאלתי. הכרתי את התהליך. בהמשך אוכל להתחבר למוח הקיסרי בכל מקום שבו יש כוהנים זמינים לקישור, אך התקשורת הראשונה שלי צריכה להיות מתוך קודש הקודשים של מקדש.
"אסור לנסיך להיכנס לקודש הקודשים במקדשים שאינם של החיל שלו, אלא אם כן הוא מקבל פקודה קיסרית ישירה," אמר חדאד.
"אבל אני הולך לקודש הקודשים כאן לעתים קרובות… אה… כשהייתי מועמד לנסיכות הלכתי לשם…"
"בדיוק, הוד מעלתך. החיבור הטוב ביותר האפשרי הוא במקדש היבט הלוחם הנאצל בקוואנַנְטיל תשע, המשרת את אקדמיית הצי של הצי הקיסרי במתחם קוואננטיל."
"אבל אתה אומר שנסיך יכול להיכנס רק לקודש הקודשים במקדש של החיל שלו," אמרתי. אין ספק שהמוח המתוגבר והמואץ שלי לא עבד כיאות.
"כן, הוד מעלתך," אמר חדאד.
"אתה מתכוון שיהיה עלי להצטרף לצי."
"כן, הוד מעלתך."
"לעזאזל."
חלומותי על יאכטת חלל דקה, מפוארת ומאוישת במשרתים נאים ומתוכנתים, גורשו בידי הזיכרון הטרי והחד של קרן השמש של מלכודת הפרחים מעל ראשי. בפעם הבאה אולי יהיה יותר ממתנקש אחד, יותר מקרן שמש אחת…
"בנוסף לחיבור למוח הקיסרי, הצי יציע לך רמת הגנה גבוהה, הוד מעלתך. פרט לזמני החופשות, אסור להתנקש בצוערים באקדמיית הצי או בקצינים בשירות פעיל. אם כי תמיד מתרחשות תאונות. עליך לעמוד תמיד על המשמר."
"זה רק הולך ומשתפר, נכון?"
חדאד הינהן. לא הייתי בטוח אם הוא מסכים, או שמא ההנהון נועד לשמש סימן פיסוק.
"מהן החלופות והסתברויות ההצלחה?" שאלתי בכל הנוקשות שהצלחתי לגייס. השאלה נלקחה ישירות מאחת מביוגרפיות הנסיכים החביבה עלי. חוויית פסייטק בת שלושים ותשעה פרקים בשם "ההישגים של הנסיך גאריקַם", שחייתי מספר פעמים. גאריקם השתמש בה כל הזמן, או בגרסאות שלה, כמו הקיצור האלמותי, "חלופות! הסתברויות!"
"ללא כוהן שיחשב את ההסתברויות, איני יכול לומר בוודאות, הוד מעלתך."
אה, כן. שכחתי שכאשר גאריקם אמר את השורה המפורסמת עמדו סביבו כחמישים כוהנים מעריצים שהמתינו לחשב הסתברויות. כל מה שהיה לי הוא רב–מתנקשים אחד, והרבה בעיות. התחלתי גם להבין שחוויות פסייטק "ביוגרפיות" הן כנראה גיבוב שטויות. אף אחת מהן לא הראתה את הנסיכים הורגים זה את זה או מארגנים התנקשויות. היו רק קרבות אחד–על–אחד רשמיים ותמרונים מחוכמים שבסופו של דבר הציגו את אחד הנסיכים כטיפש מוחלט. לא כמי ששוכב נטול ראש על הקרקע עם פצע בוער במקום צוואר.
"למרות היעדר ניתוח הסתברויות, אני סבור שנסיעה מהירה לאקדמיית הצי במתחם קוואננטיל והצטרפות לצי מספקת את הנתיב האופטימלי להישרדותך."
"טוב," אמרתי. לרגע אימצתי את תנוחת הנסיך–גאריקם–חושב שלי, אבל בניגוד לפעמים שעמדתי כך בהדמיות פסייטק, כעת הרגשתי מטופש. הנחת הסנטר על שני אגרופים קמוצים היא ממש לא תנוחה טבעית. במקום זאת פסעתי סביב בחדרי. אפילו לא הבחנתי שאני מצליף באצבעותי בעצבנות עד שפגעתי ברגלי והתכווצתי.
מה אעשה, לעזאזל? חדאד ידע יותר ממני על מצבי, ואין ספק שהבין טוב יותר מהן האפשרויות העומדות בפני. אבל האם אני יכול לבטוח בו? אולי יש חלופות אחרות, אבל איך אוכל לגלות כשנותרו כעשרים דקות לפני שיבעטו אותנו מהמקדש? המקדש היה המקום היחיד שבאמת הכרתי, אם כי לעולם לא הייתי מכנה אותו בית…
"עלינו לזוז במהרה, הוד מעלתך," אמר חדאד בעודי ממשיך לפסוע.
עצרתי והתבוננתי בו. הוא כבר הציל אותי פעם אחת, אולי פעמיים.
"טוב, לעזאזל," אמרתי. "אתגייס לצי. בוא ניסע לקוואננטיל תשע."
עצרתי, ואז הוספתי. "אה, איך נגיע לשם?"
"יש לי רעיון, הוד מעלתך," השיב חדאד, "אבל אני חושש שלא יהיה זה מסע נוח."
הוא התווה את תוכניתו במהירות, ואני אישרתי אותה כמובן, בהתחשב בכך שלא היו לי רעיונות אחרים. לאחר מכן הוא נתן לי שניים מכלי הנשק הרבים שלו. מטה הרכבה–מחדש הכולל שלושה ניסיונות, שנכנס לשתי לולאות שנתפרו בשרוולי השמאלי ותמיד התמיהו אותי, ופאג' בצורת ביצה שאותו עלי להפעיל בליקוק כדי שרכיבי הבייטק שבתוכו לא יפעלו נגדי. הפאג' הונח בראש המגף שלי, בכיס שתמיד נראה לי כמו קישוט מיותר. בבגדים שלי היו לולאות, כיסים ונרתיקים דומים רבים. מעולם לא תהיתי לשם מה הם קיימים.
"אני מוכן," הכרזתי.
אבל לא הייתי מוכן. כלל וכלל לא.

גארת' ניקס נולד ב-1963 במלבורן, אוסטרליה, לצלילי תזמורת כלי נשיפה. במקום להיות מדען (כמו אביו) או צייר (כמו אימו) החליט שהוא רוצה להיות סופר. אבל עד שהפך לסופר הוא למד באוניברסיטה, שירת בצבא האוסטרלי, ועבד הרבה שנים בכל מיני משרות הקשורות בספרים, החל בעבודה כמוכר בחנות ספרים וכלה בעבודה כסוכן ספרותי. לבסוף פרש כדי להקדיש את כל זמנו לכתיבה.

 

כיום הוא מתגורר בסידני, במרחק הליכה מהחוף, עם אישתו אנה ובנם.

X