משחקי הסוף | לרכישה באינדיבוק
משחקי הסוף

משחקי הסוף

שנת הוצאה: 10/2014
מס' עמודים: 519
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 86

כדור הארץ. עכשיו. היום. מחר.
משחקי הסוף אמיתיים,
ומשחקי הסוף החלו.
העתיד עדיין לא נכתב.
מה שיהיה – יהיה.

שנים-עשר שחקנים שגופם צעיר אך מוצאם עתיק יומין.
האנושות כולה נוצרה מן השושלות שלהם.
שתים-עשרה שושלות שנבראו ונבחרו לפני אלפי שנים.
ומאז, מדי יום, התאמנו השחקנים שלהן לקראת משחקי הסוף.
הם לא ניחנו בכוחות-על.
איש מהם לא יכול לעוף, להפוך עופרת לזהב, או להירפא מאליו.
כשהמוות מגיע – הוא מגיע. לוקח אותם. את כולנו.
הם עתידים לרשת את כדור הארץ, ועליהם לפתור את חידת הישועה הגדולה.
אחד מהם חייב לעשות זאת, אחרת כולנו נֹאבד.

קִראו את הספר.
מִצאו את הרמזים. פִּתרו את החידה.
רק אחד יכול לזכות.
משחקי הסוף אמיתיים.
משחקי הסוף החלו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “משחקי הסוף”

*

חלק גדול מן הספר הזה הוא פרי הדמיון, אבל רוב המידע שבו אמיתי לגמרי.
משחקי הסוף אמיתיים. משחקי הסוף הולכים ומתקרבים.

*

הספר הזה הוא כתב חידה.
הרמזים החבויים בדפיו מובילים למפתח שהוסתר אי-שם בכדור הארץ.
אתם מוזמנים לפענח ולפרש,
לחקור ולחפש.
הראשון שימצא את המפתח ויביא אותו אל היעד, יזכה בפרס –
מטמון זהב.
ערימות של זהב.
$$$ 'Eνα εκατομμυριο δολαρια του χρυσου. $.

*
הכול, כל הזמן, כל מילה, כל שם, כל מספר, כל מקום, כל מרחק, כל צבע, כל זמן, כל אות בכל עמוד, הכול, תמיד. כך נאמר מאז ומתמיד, וכך ייאמר שוב ושוב. הכול.
، אֵל 12 12 12

*

משחקי הסוף מתחילים. העתיד שלנו עדיין לא נכתב. העתיד שלנו הוא העתיד שלכם. מה שיהיה – יהיה.
כל אחד מאיתנו מאמין בתשובה אחרת לשאלה איך הגענו לכאן. אלוהים ברא אותנו. חוצנים שיגרו אותנו. נבראנו במכת ברק, או עברנו לכאן בשער בין-כוכבי. בסופו של דבר, לא משנה איך הגענו. אנחנו כאן, על כוכב הלכת הזה, בעולם הזה, על כדור הארץ. הגענו לכאן, חיינו כאן, ואנחנו חיים כאן עכשיו. את ואתה, אני, אנחנו, כל האנושות. לא חשוב איך הכול התחיל. הסוף – זה מה שחשוב.
אלה משחקי הסוף.

אנחנו 12 במספר. אנחנו צעירים בגופנו, אבל אנחנו צאצאים של עמים עתיקים. השושלות שלנו נבחרו לפני אלפי שנים. ומאז אנחנו מתאמנים בכל יום ויום. ברגע שהמשחקים יתחילו, נצטרך להתעמק ולפענח, לפעול ולרצוח. חלקנו מוכנים, וחלקנו פחות מוכנים, ומי שפחות מוכן יהיה הראשון שימות. משחקי הסוף הם עניין פשוט לגמרי מבחינה זו. אבל יש משהו אחר, לגמרי לא פשוט: כשאחד מאיתנו ימות, ימותו איתו גם המוני אנשים אחרים. בגלל האירוע. ובגלל מה שיקרה בעקבותיו. אתם המיליארדים התמימים. צופים חפים מפשע. מפסידים בני מזל, מנצחים חסרי מזל. אתם הקהל שצופה במשחקים האלה, במחזה שיקבע את גורלכם.

אנחנו השחקנים. השחקנים שלכם. אנחנו חייבים לשחק. ובאפשרותנו לשחק רק מרגע שהגענו לגיל 13 ועד שנגיע לגיל 20. זה הכלל, מאז ומתמיד. לא ניחנו בכוחות על-טבעיים. איש מאיתנו לא מסוגל לעוף, להפוך עופרת לזהב או לרפא את עצמו. כשהמוות יגיע, הוא יגיע. אנחנו בני תמותה. בני אנוש. אנחנו יורשי הארץ. עלינו לפתור את כתב החידה הגדול, כתב החידה שיביא לישועה, ואחד מאיתנו חייב לעשות את זה, כי אחרת כולנו נאבד. כשאנחנו כולנו יחד – אנחנו הכול: חזקים, נדיבים, אמיצים, נאמנים, פיקחים, טיפשים, מכוערים, תאוותנים, מרושעים, הפכפכים, יפים, מחושבים, עצלנים, נמרצים, חלשים.
אנחנו טובים ורעים.

כמוכם.
כמו כולם.

אבל אנחנו לא פועלים יחד. אנחנו לא חברים. אנחנו לא יוזמים שיחות טלפון, אנחנו לא שולחים מסרונים. אנחנו לא מפטפטים באינטרנט ולא נפגשים לכוס קפה. אנחנו מנותקים, מפוזרים, בכל קצווי תבל. מיום שנולדנו, הכשירו אותנו להיות זהירים ופיקחים, ערמומיים ונכלוליים, אכזריים וחסרי רחמים. שום דבר לא יעצור אותנו עד שנמצא את המפתחות לחידה הגדולה. אסור לנו להיכשל. כישלון פירושו מוות. כישלון יביא סוף לכול, סוף לכולם.

אולי הרוח תתעלה על הכוח? ואולי הטיפשות תגבר על הנדיבות, והעצלות תשים קץ ליופי? והמנצח – הוא יהיה טוב או רע? יש רק דרך אחת למצוא את התשובה.

לשחק.
לשרוד.
לפתור.

העתיד שלנו עדיין לא נכתב. העתיד שלנו הוא העתיד שלכם. מה שיהיה – יהיה.
אז תקשיבו.
תעקבו.
תעודדו.
תטפחו תקווה.
תתפללו.
תתפללו מעומק הלב, אם אתם מאמינים בתפילות.
אנחנו השחקנים. השחקנים שלכם. אנחנו משחקים למענכם.

בואו לשחק איתנו.
אנשי כדור הארץ.
משחקי הסוף מתחילים.

פרק ראשון
Marcus Loxias Megalos
Hafız Alipaşa Sk, Aziz Mahmut Hüdayi Mh, Istanbul, Turkey

מרקוּס לוֹקְסיאַס מֶגַלוֹס
רחוב חאפז עַליפַּאשָה, רובע עַזיז מַחמוּט הוּדאי, איסטַנבּוּל, טורקיה

מרקוס לוקסיאס מגלוס משועמם. הוא לא זוכר רגע אחד בחייו שלא השתעמם. בית הספר משעמם. הבנות משעממות. הכדורגל משעמם. במיוחד עכשיו, כשהקבוצה האהובה עליו, פֶנֶרבָצֶ'ה, מפסידה למָניסַספּוֹר, כמו שקורה ברגע זה.
מרקוס מגחך בבוז לעבר הטלוויזיה בחדר הקטן שלו, שקירותיו ריקים מכל קישוט. הוא סרוח בכורסת עור שחורה גדולה, שנדבקת לעורו בכל פעם שהוא משנה את תנוחתו. שעת לילה, אבל מרקוס לא מדליק אור בחדר. החלון פתוח. החום חודר מהחלון כמו רוח רפאים מעיקה, והקולות ממצר הבּוֹספוֹרוֹס – פעמוני מצופים, צפירות ארוכות ועמוקות של ספינות – גונחים ומצלצלים על פני איסטנבול.

מרקוס יושב במכנסי ספורט קצרים, שחורים ורחבים, ובלי שום חולצה. 24 צלעותיו נראות מתחת לעורו השזוף. זרועותיו שריריות ונוקשות. הוא נושם בקלילות. בטנו שטוחה, שערו השחור קצוץ ועיניו ירוקות. אגל זיעה זולג מקצה אפו. איסטנבול כולה מתבשלת הלילה, וכך גם מרקוס.

ספר פתוח בחיקו, ספר עתיק בכריכת עור. המילים שבו כתובות ביוונית. מרקוס שרבט משהו באנגלית על פיסת נייר שמונחת על גבי העמוד הפתוח: From broad Crete I declare that I am come by lineage, the son of a wealthy man. "מוצאי מכרתים רחבת הידיים, ובן איש עשיר אנוכי." פעמים רבות קרא את הספר הישן. סיפור על מלחמה, תגליות ובגידה, אהבה ומוות. הספר הזה תמיד מעלה בו חיוך.

מרקוס היה נותן הכול כדי לצאת למסע משלו, לברוח מהחום המעיק של העיר המשעממת. בעיני רוחו הוא רואה ים אינסופי פרוש לפניו, רוח צוננת על עורו, הרפתקאות, אויבים אורבים באופק.

מרקוס נאנח ונוגע בפיסת הנייר. בידו השנייה הוא אוחז סכין בת 9,000 שנה, עשויה מגוש ארד אחד, שחושל בכבשני קנוסוס. הוא מעביר את הלהב על גופו ומניח את קצהו על אמת ידו הימנית. הוא נועץ אותו בעורו, אבל לא מנקב את העור. הוא מכיר את יכולותיו של הלהב הזה. הוא התאמן איתו מיום שהיה מסוגל לאחוז בו. הוא ישן איתו מתחת לכרית מיום שהגיע לגיל 6. הוא שחט בו תרנגולות, חולדות, כלבים, חתולים, חזירים, סוסים, נצים וכבשים. הוא הרג בו 11 איש.
הוא בן 16 עכשיו, בשל לגמרי למשחק. ברגע שיגיע לגיל 20, כבר לא יהיה כשיר לשחק. הוא רוצה לשחק. הוא מעדיף למות מאשר להגיע לשלב שבו לא יהיה כשיר לשחק.

אבל סיכוייו אפסיים, והוא יודע את זה. להבדיל מאודיסאוס, המלחמה לעולם לא תגיע אל מרקוס. שום מסע גדול לא צפוי לו.
השושלת שלו המתינה במשך 9,000 שנה. מיום שהסכין הזאת חושלה. למיטב ידיעתו של מרקוס, השושלת שלו תמתין 9,000 שנה נוספות, תמתין זמן רב אחרי שמרקוס ייעלם ודפי הספר הזה יתפוררו.
לכן מרקוס משועמם.

הקהל בטלוויזיה מריע, ומרקוס מרים את מבטו מהסכין. השוער של פנרבצ'ה הדף בעיטת מספריים מקו החוץ הימני, והכדור נוחת על ראשו של קַשָר חסון. הכדור קופץ קדימה, מעבר לשורת שחקני ההגנה, ונוחת ליד שני השחקנים האחרונים שעומדים לפני השוער של מניסספור. השחקנים רצים לעבר הכדור, אבל החלוץ מצליח לחמוק איתו הלאה, עד שהוא מגיע למרחק 20 מטרים מהשער, לבדו, בלי שום שחקן הגנה. השוער מתכונן.

מרקוס רוכן קדימה. שעון המשחק מראה 83:34. פנרבצ'ה עדיין צריכה להבקיע, ואם תצליח לעשות זאת בצורה דרמטית כל כך, כבודה ישתקם במידה מסוימת. הספר העתיק מחליק ארצה. פיסת הנייר ניתקת מהדף ומרחפת באוויר כמו עלה נושר. הקהל מתחיל לקום על רגליו. השמים מתבהרים פתאום, כאילו אלֵי השמים בכבודם ובעצמם יורדים להציע את עזרתם. השוער נסוג באטיות. החלוץ מתכונן, בועט, והכדור ממריא.

כשהכדור מפלח את הרשת האחורית, האצטדיון משתולל והקהל צורח, בהתחלה מרוב התלהבות מהשער שהובקע, אבל מיד אחר כך מרוב אימה והלם – אימה נוראה והלם עמוק ואמיתי. כדור אש ענקי, מטאור בוער, מתפוצץ מעל הקהל, מפלח את המגרש, קוטל את שחקני ההגנה של פנרבצ'ה, ופוער חור בקצה היציע.

עיניו של מרקוס נפקחות לרווחה. קטל נורא מתרחש לנגד עיניו. טבח בקנה מידה של סרטי אסונות אמריקאיים. חצי מהצופים באצטדיון – עשרות אלפי אנשים – מתים, בוערים, עולים באש.
מרקוס מעולם לא ראה מראה מרהיב כל כך.

הוא מתקשה לנשום. זיעה זולגת ממצחו. אנשים בחוץ צועקים, צורחים. אישה מייללת מבית הקפה למטה. צפירות של רכבי חירום מהדהדות על פני העיר העתיקה שעל שפת הבוספורוס, בין המַרמָרה לים השחור.

בטלוויזיה, האצטדיון עולה בלהבות. שחקנים, שוטרים, צופים, מאמנים, כולם מתרוצצים, בוערים כמו גפרורים משוגעים. השדרנים זועקים לעזרה, זועקים לאלוהים, כי הם לא מבינים. אלה שעדיין לא מתים ולא גוססים רומסים זה את זה כשהם מנסים להימלט. פיצוץ נוסף נשמע, והמסך משחיר.

לבו של מרקוס רוצה לפרוץ מחזהו. מוחו של מרקוס בוער כמו מגרש הכדורגל.

בטנו של מרקוס מלאה סלעים וחומצה. כפות ידיו חמות ודביקות. הוא מוריד את מבטו ורואה שבהיסח הדעת נעץ את הלהב העתיק באמת זרועו, ודם זולג מכף ידו על הכורסה ועל הספר. הספר ניזוק, אבל זה לא חשוב; הוא לא יזדקק לו עוד. כי עכשיו בכל זאת תהיה למרקוס אודיסיאה משלו.

מרקוס מחזיר את מבטו אל הטלוויזיה החשוכה. הוא יודע שמשהו ממתין לו שם, בין ההריסות. הוא חייב למצוא אותו.
פיסה אחת.
למענו, למען השושלת שלו.

מרקוס מחייך. כל חייו התאמן לקראת הרגע הזה. וכשלא התאמן, חלם על המפגש. כל מראות החורבן שדמיין במוחו הצעיר לא הגיעו לקרסוליים של מה שראה הערב במו עיניו. מטאור שהשמיד אצטדיון כדורגל והרג 38,676 איש. האגדות אכן אמרו שההודעה תהיה מרשימה. ולשם שינוי, האגדות התגשמו ונהפכו למציאות נהדרת.

כל חייו חיכה מרקוס למשחקי הסוף, רצה בהם והתכונן לקראתם. עכשיו הוא כבר לא משועמם, ושוב לא יהיה משועמם עד שימות או ינצח.
זהו זה.
הוא יודע.
הרגע הגיע.

ג'יימס כריסטופר פריי (באנגלית: James Frey; ‏נולד ב-12 בספטמבר 1969) הוא סופר אמריקאי. ספריו האוטוביוגרפיים "מיליון רסיסים קטנים" (2003), "חברי לנארד" (2005) וספרו הבדיוני "בוקר בהיר וצח" היו לרבי מכר. בתקופה של סוף 2005 ותחילת 2006 נודע בשל סערה תקשורתית סביב גילויים של תחקירנים כי חלקים מספרו "מיליון רסיסים קטנים" הם בדויים; תביעה משפטית אף חייבה אותו להשיב בשל כך כספים לקוני הספר.

מקור: ויקיפדיה

 

X