משוחרר | לרכישה באינדיבוק
משוחרר

משוחרר

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 203
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 64

משוחרר, ספרו הראשון של יונתן פיין, הוא קובץ סיפורים ישראלי שהולך בגדולות.

בכישרון סיפורי ובלשון עשירה ומדויקת, המתכתבת עם יצירות מרכזיות בספרות העברית, נוגעים סיפורי הקובץ בכמה מתחנות חייהם העיקריות של צעירים וצעירות בישראל: בשנות ההתבגרות הכואבות לעתים בבית הספר, בשירות הצבאי ובחודשי השחרור שאחריו, המלאים תקווה אבל גם פחד, בתקופת הלימודים באוניברסיטה, ובזמן שמסמן אולי את קץ ההתבגרות, זמן הקמת המשפחה והבית, שבשנים האחרונות הולך ונדחה מטעמים כלכליים ונפשיים. למרות עדינותם הרבה מעיזים פיין וגיבורי סיפוריו לגעת בפצעים פתוחים של החברה הישראלית ושל חיי הצעירים בתוכה: במרחק הפעור בין דור ההורים לדור הילדים, במתחים עדתיים ומעמדיים, ובחלומות הנעורים שמתרסקים אל שגרת ההתבגרות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “משוחרר”

משקפי ראייה

 

זה ללא ספק הוא. אותך, בינתיים, נראה שהוא לא מזהה אבל זה לא משנה. אתה שוב מחייך בהגזמה ומנסה להסיט את תשומת הלב אל החיוך המוגזם, הרחק מהרעד הלא נשלט של רגל שמאל.

הוא עוקף אותך ונכנס לסלון, מוודא שזו הכתובת הנכונה ועובר על תיאור הקריאה של חברת הביטוח. זו בסך הכול עוד קריאה של חברת הביטוח, שמוציאה לו עבודות. נזילה? הוא שואל. אתה עונה שיש סתימה. הוא עומד לפניך, עמוק יותר ממך בתוך הבית שלך, נכון לגשת אל האסלה. בינתיים הטלפון שלו מצלצל, הוא מבקש רשות במבט ועונה. גם אני אותך, הוא אומר כעבור כמה שניות, מבטיח להתראות בערב וסוגר. הוא תוחב את המכשיר לכיס ומבטו שוב קבוע בך. אם הוא כן מזהה, הוא לא נותן שום סימן. למה שיזהה, בעצם, אחרי תשע עשרה שנה?

אתה שואל אם לא ירצה לשתות משהו לפני שמתחילים, וממהר למוסס את הסירוב שלו בפרטים: מים קרים (מסונן, לא מהברז)? במקרר יש מיץ סחוט, אבל אם יעדיף יש גם מוגז (זה בבית בשביל האישה, היא אוהבת מתוק); מה עם קפה? יש לך קפה מצוין.

הוא מתרצה. מניח את הארגז שלו על כיסא עץ מגולף לצד השולחן. אתה ניגש לארון הלִבְנֶה ומוציא שני ספלי זכוכית שקופים, אבל אתה חש שתצוגת הנינוחות הבעל-ביתית שלך נכשלת ולכן אתה ממהר לשאול, בנימה שקלטת במילואים ואימצת במפגשיך עם בעלי מלאכה: "כמה-כמה?"

כשהוא עונה אתה מוסיף טפיחה על הכרס – הדמיונית כמובן, במשרד שלך יש קומת חדר כושר שלמה – ומאשר: גם אתה עכשיו בַּסוכרזית, זה כנראה הגיל. אתה אמנם דבק בכל כללי הטקס, אך בתוך דמות המבוגר שאתה מתעקש לגלם, מהרגע שהוא נכנס אתה שוב בן שלוש עשרה.

 

אתה שוב עולה במדרגות הביתה, ביום רביעי לפנות ערב, אחרי שהלכת לים. אמא שלך משאירה את שרטוטי המכונות הבלתי גמורים שלה בחדר העבודה. בשנים הבאות הם יבלו שם יותר זמן בלעדיה מאשר איתה, עד שתפסיק לעבוד סופית. אתה בטוח שהיא תצרח עליך כי נשרפת, כי הלכת לים בשעות הכי חמות, אבל היא רק מודיעה שהמדריך מצופי-ים התקשר ושאל אם החלטת. זו החלטה חשובה, כי מאז שהעבירו אותך בית ספר ימי שלישי ושבת הם נקודת האחיזה היחידה שלך בעולם שהשארת מאחור. נראה לך שהשנה אתה רוצה לנסות, אתה אומר. צריך לראות מה יעשו כולם, אבל שלומי וגדי כבר עברו.

"אם ככה, יש לי הפתעה בשבילך."

דלת הכניסה, חדר המדרגות, חצר הבניין– על פני כל אלה חלפתם בדרך לאוטו; רק כשאתם כבר מחוץ לחניה, וההרפתקה הופכת מסנסציה מרעישה לעובדה, אמא שלך מסבירה: "אם תתחיל להפליג עכשיו כל שבוע בים, מגיעים לך משקפיים טובים, שתראה לאן אתה מנווט בלי להסתנוור."

ואתה מאושר. בלי שייאמר דבר משתררת ביניכם הבנה הדדית עמוקה: היא לא עושה עניין מזה שהתיישבת לידה, במושב הקדמי; אתה לא נותן לסנטר הכפול הטרי שלה, שנוכחת שאתה מתעב, להטריד את שלוותך. "ואם כבר הולכים לקנות משקפי שמש," היא מוסיפה וקולה נבלע בחלון הפתוח, "למה שלא נעשה לנו יום כיף קטן?"

למחרת בבוקר אתה ניצב מול שער הכניסה בצומת הכפר הירוק, כמו בכל יום מאז החלה שנת הלימודים הזאת. אלא שהיום בתיק שלך מונח נרתיק שחור עם בטנת קטיפה ירוקה, ובהפסקה הגדולה, שבה יראו אותך הכי הרבה ילדים, אתה תוציא אותם: אַרְנֶט קאטפיש שחורים, עשויים פלסטיק דק שלא לוחץ על האף, עם עדשות ספורט אופטיות. הם יפים, הם נוחים, ואתה מתכנן שהם יחליפו בהדרגה את משקפי הראייה. אתמול בקניון הם נשארו עליך מהרגע שמדדת – המוכר לא עמד בהתלהבות שלך והכין לך אותם על המקום. תמונת העולם הכהה יותר לא הפריעה לך לזהות בתפריט הגדול את ארוחת הביג-מק; גם לא להמיר מטבעות לאסימונים ולגשת לַסטריט-פייטר ולהצעיד את קֶן הבלונדיני למסע ניצחונות חובק עולם, שנעצר רק בברזיל, מול בּלַנקה החיה.

אתה אולי לא יוצא מגדרך מרוב ציפייה, אבל משהו בך מחכה שיישמע כבר הצלצול והנרתיק ייפתח, ואולי השמחה שמילאה אותך אתמול תתפשט גם עכשיו. כי אתה לא כל כך מסתדר כאן. נחתת בחטיבת הביניים הזו כי בחופש הגדול התקבלת, בלחץ ההורים, למסלול המיוחד עם תוכנית ההעשרה ההומנית הטובה בארץ. גם הקִרבה לטבע חשובה להורים שלך. אחת ליום, בהפסקה הגדולה, אפשר לשחק כאן עם טווסים וחמורים ותרנגולים וגדיים משוטטים, אבל אתה אף פעם לא עושה את זה.

בהפסקה הגדולה הזאת, לרוע המזל, הראשון שרואה אותך הוא אלדד. אלדד גר כאן, במגורי הפנימייה. בקצה הימני של המצח יש לו צלקת ארוכה, לפי השמועות מדקירה. הוא מתגלח ומסתובב עם גדולים, הוא נכשל בהכול חוץ מבספורט, והוא משוחרר מאילוצים כמו לשלם בקפטריה או לעמוד בשער בכדורגל.

היחיד בכל הכפר שאלדד כן מחויב לו הוא מייקל-סי, הטווס שתרמה אגודת הידידים באמריקה. אלדד המציא את השם, שתפס אפילו אצל יהודית המנהלת. לפעמים הוא מרים את מייקל-סי על הכתף, כמו תוכי ענק, או מסתובב עם נוצה בשׂער כמו אינדיאני. יותר משאתה מעריץ את אלדד או מפחד ממנו, הקיום שלו מצוי קצת מעבר לתפיסתך. אתה כמעט לא מכיר אותו, וגם לו, מן הסתם, כמו לרוב רובה של השכבה, אין צל של מושג מי אתה.

אבל עכשיו הוא רואה אותך, ואת המשקפיים. אתה יוצא משורת הביתנים המקורה של כיתות ז' אל החצר הפנימית ומחפש קבוצות גדולות של ילדים כדי לעמוד לידן ולהיראות. הוא מתקרב אליך ושׂם רגל על ספסל העץ שעליו נשענת לבסוף. זה קורה כהרף עין:

"תגיד רם," הוא אומר, ובקלות בלתי נסבלת מצמיד יד אל המשקפיים, צובט את הפלסטיק בשתי אצבעות ושולף אותם מעל לגשר האף.

"מוחרם."

אתה מחייך, זה כאילו מצחיק, בינתיים הוא רק מודד אותם ככה שאולי תכף יחזיר. אתם גם לא לבד שם בחצר, בהפסקה הגדולה.

"וואלה, זה אופטי?" הוא שואל כשהוא מרכיב אותם.

"כן, ובגלל זה אין לך מה לעשות עם זה," אתה פולט מהר, כנותן שירות אדיב, מנסה לטעת בקול שלך יובש סמכותי. אם תהיה אמין מספיק ושוחר טוב, אולי הכול יבוא על מקומו בשלום.

השניות עוברות. אתה מחכה שהוא יחזיר את המשקפיים, אבל הוא מסתובב בגבו אליך ומפטיר בחיוך: "תודה, אחי." כשאתה לא אומר כלום הוא כבר פחות משועשע: "עכשיו זְדַיין לי מהעיניים." עדיין לא לגמרי ברור אם הוא צוחק, אבל בטוב זה כבר לא ייגמר.

"יאללה, תביא," אתה מנסה משהו אחר ומוחא כף, מגלגל עיניים ומדבר כמו מדריך הצופים מהשנה שעברה, או המורה המחליף החדש לפני שהוא מתייאש וקורא לרכזת השכבה. צריך רוח ספורטיבית, אבל גם נוקשות. צריך לאותת שהיה מצחיק והכול אבל עכשיו עוברים הלאה, כי אתה לא אחד מאלה שלוקחים להם. אם כי הוא יודע טוב מאוד שאתה כן: הוא גבוה ממך בראש, הוא גר בפנימייה והוא פועל לפי קוד ההתנהגות נטול העכבות ועתיר ההישגים, קצרי הטווח לפחות, של ילדים מופרעים. אם הוא רוצה את המשקפיים שלך, אין לך הרבה מה לעשות בנדון.

זה לא עוזר. לא טוב לחקות דווקא את המבוגרים החלשים, הממסדיים, רק כי הם דומים לך. אולי בשפה שלו זה יעבוד, אתה חושב, ובמאמץ ניכר מביא את עצמך לפלוט: "חלאס, נו! חלאס להיות מפגר אבל!" ובקול מונמך, כאילו לעצמך, אתה מוסיף: "שיגעת אותי…"

אבל הח' והע' שלך חלביות ממש. אלה לא המילים ולא הסגנון שלך ולכן, כמו שורק משרוקית צנום שנדחף לנסות את מזלו בטוּבָּה, זה יוצא חלש ולא משכנע.

התגובה שלו, בהתאם, היא הגרועה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: הוא ממשיך לענייניו כאילו אתה לא קיים. אתה עוקב אחריו בצעד מהוסס, לא רוצה להידבק אבל אסור שייעלם לך מהעיניים. בלי המשקפיים אתה נתון בעולם כללי, ללא קווי מתאר, מחולק לצורות גסות בלבד. אם לא תיצמד אליו בתוך שניות הוא יאבד וייטמע בגושי הצבע שסביבך.

הוא מסתובב בחצר עם המשקפיים, ואתה אחריו: עוזבים את ספסלי החצר הפנימית, דרך ביתני המזכירות וחדרון המורים החטיבתי; חוצים את מגרש הכדורגל החולי וגבעות הכדורעף; מגיעים עד לפאתי שבילי החצץ שלאורך הגדר ההיקפית. כולם רואים, כולם יודעים. הבנים שותקים, הבנות מתלחשות ביניהן. חלק אמנם נוטות לך חסד, אבל דווקא היפות והמקובלות יותר, שהן היחידות שיכולות לעשות משהו, כבר כולן היקסמות בפני כוחו הגס.

השפוטים של אלדד מתרכזים סביבו, והם צוחקים עליך, הנשרך – גם את חיבת ראש הלהק הם רוצים וגם לקרוע נתח מהטרף שתפס. אחד מהם מתקרב אליך ושואל, בכוונה בקול רם: "מה זה, אֶל-דד, נפלת בירקון שצמח עליך כזה זנב?" את שמך אף אחד מהמסלול היוקרתי לא יצעק ככה, אתם הרי כולכם מתן ויפתח ונקטר ועמיחי, מלרעיים ללא תקנה.

בסוף ההפסקה תיגמר ויתחיל השיעור האחרון של יום חמישי. אם תחזור לכיתה בלי המשקפיים לא תראה אותם יותר לעולם. אתה שוקל להגיד אותו למורה המשגיחה ומוותר, כדי לא להחמיר את המצב. עד שתמצא אותה בעיניך הקהות גם תאבד זמן יקר. אבל פשוט לוותר אי אפשר. אתה הרי יודע בחוש שאלה לא רק אתה והגאווה שלך שנמצאים בסכנה, ולא רק האלף ומאתיים שקל שיעלה זוג חדש. זאת אמא שלך. זה יום הכיף בקניון. זה כל הטוב והיפה שיש לבית להציע, שמאוימים עכשיו ומושמים ללעג. באורח מעורפל אתה גם קצת נעלב בשם גיבורי ההעשרה ההומנית שלך – "שלח את עמי", תומס הוֹבּס ומצב הטבע, מסיבת התה של בוסטון, בעיר ההרֵגה, המהטמה גנדי, מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה – מה הם שווים, כל אלה, ברגע שיוצאים מהכיתה?

זהו, הצלצול נשמע חד וברור. אף אחד בחצר לא נותן לו להפריע להמולה, לאנרכיה המאושרת, חוץ ממך. עבורך הזמן תם אך אתה עדיין אובד עצות. אתה מתכופף ולוקח אבן ליד, אבל מיד שם אותה בכיס. היית רוצה להתייעץ עם חבר, אבל על חברים אפשר רק לחלום עכשיו. סביבך הילדים מתחילים להתרחק, מדלתות הבניינים צצות מורות ראשונות, דוחקות בכם להיכנס. אלדד הולך ואתה מכווץ את עיניך העייפות וצועד בעקבותיו, במהירות הלא רבה שלה אתה מסוגל, בוטש בפרחים מוגנים ששתלתם בשיעור חקלאות. הוא כבר הקיף את הבניינים של כיתות ז' ועבר את שער הכדורגל החלוד, עכשיו הוא הולך לאורך הגדר ועולה אל רחבת פינת החי.

זה אזור שאתה לא מכיר טוב. אתה לא מתמצא במקומות האלה, בקושי היית בהם בהפסקה, אבל בעודך דולק אחריו הולך ומתבהר לך המסלול שאלדד עושה: הוא וחבורת השפוטים שלו לא משוטטים סחור-סחור כמו שטעית לחשוב – האם באמת חשבת שהוא מנסה "לאבד" אותך? – אלא מתקדמים בניחותא, במסלול עוקף מורים, אל החדר שלו במגורי הפנימייה.

כך שאין לך ברירה אלא לעשות מעשה. אתה מגביר עוד יותר את קצב ההליכה שלך, ומגיע אליהם כשהם כבר קרובים לבנייני התיכון. אינך יודע מה הסיכונים, מה ההשלכות, מהי הסיטואציה שאליה נקלעת, אבל אין לך זמן לחשוב אז אתה נושם עמוק ומנקר לו שלוש פעמים בגב, באצבע רפה, כמו בהתרמה השנתית כשמתייאשים וכבר חושבים על הדלת הבאה.

הוא נעצר ומסתובב אליך, נשען על גדר פינת החי. החברים שלו נפרשים סביבכם, סוגרים מעגל. עוד שבריר שנייה זה יתחיל, ויש לך צורך במקור כוח כדי לשאוב ממנו עידוד: אולי תרגילי העיניים היומיים, כשאמא החזיקה לך את הראש בצדעיים ואתה גלגלת את האישונים כדי להקטין את המספר; או משחקי הצוללות של אבא, שנועדו לעזור לך להתגבר על הקשיים המוטוריים ולא להישאר שנה נוספת בגן; חוברות האנגלית למתקדמים מהמכון בקולורדו; קונצרט-ושוקו במוזיאון כל יום שישי; שחמט עם המורה אנדריי; בית ספר שדה; קייטנת מחשבים; מסיבות כיתה; מסיבות פיג'מה; הצעת חברות ראשונה; פעולות בצופים; חוג כדורגל; אֶריקה לַנדאוּ…

כמה מתסכל לגלות שכל הרגעים וההישגים שאספת, שקנית לך בהם אישור עצמי וכל כך הרבה חום והערכה, לא שווים כלום. שום דבר מנסיבות חייך הנעימות, ממה שהשקיעו בך, לא הכין אותך לרגע הזה. לא הכין אותך לפינת החי.

התסריט הולך ונעשה מוחשי: המשקפיים נשארים אצלו, ובבית תצטרך להגיד שהם אבדו. אמא תכעס, אבא המעשי ימסור את כל התיקים וזוגות המכנסיים שלך לתופרת שתתקין בהם לולאות בד, שאליהן יומלץ לך מאוד מאוד בחום לקשור את החפצים שלך בשרשראות ברזל דקות. בסוף גם תקבל קאטפיש חדשים, שתשנא, רק כדי לחזור לבית הספר הזה כל יום ולראות את קודמיהם על המצח של אלדד, אם הוא לא ימכור אותם.

"יא זבל אחד," אתה נוהם מהר. אלה המילים הכי קשות שאתה מסוגל להן כרגע. וגם אם בהחלט דרוש לכך אומץ – עם הגב לגדר פינת החי, כלוא בין כל החבר'ה שלו, שפתאום דופקים קְצוּבוֹת על עצים ועל הגדר וצועקים "עוד לא ר-אי-נו ק-טשופ, אז איך נא-כל תַ-צ'יפּס?" – זה בפירוש לא מספיק. החלק שלך שלא נאבק בבכי, שלא נטוע כולו בהתרחשות אלא עומד עם שאר הילדים, שהולכים ונאספים סביבכם, מבין יפה מאוד: אתה מפסיד, ובקרוב תהיה מחוסל.

צריך לפגוע מהר, חזק, נמוך.

"יא פרענק!" אתה צורח. מופתע, אבל לא יכול להפסיק, אתה מגייס את כל מה ששמעת עליהם אי פעם ואסור להגיד, גם בתור בדיחה:

"יא ערבי מסריח אחד. תביא כבר את המשקפיים! כאילו שאתה צריך לראות, כאילו שאתה יודע לקרוא בכלל! גם ככה אתה תהיה פושע. פושע! אם לא הכפר הירוק היית ברחוב! לי לפחות יש בית נורמלי… כשנהיה גדולים ויהיה לי משפחה ואוטו אתה אפילו לא תהיה המתדלק כשאני אבוא, אתה תהיה קבצן מרוב שאתה לא מוצלח וסתום! ואני לא אתן לך כלום, כלום אני לא יביא לך!! אני אהיה עשיר ומצליח בחיים כי אני למדתי, ואתה סתם ערבי עני מסריח עבריין שאין לו סיכוי!"

 

והנה אתם גדולים. אתה עשיר ומצליח בחיים, כי למדת. אתה בן שלושים ושתיים, ראש צוות בחברת היי-טק שמפתחת תקשורת לוויינית. טוב לך במשרד. הקייטרינג מעולה ומקפידים על הפסקת פירות, במדור כוח אדם תמיד יש כרטיסים למופעים גדולים מחו"ל. עולם המבוגרים מאיר לך פנים. אתה נשוי מגיל צעיר למיכלי, שהכרת בטקס מצטייני הדיקן, ולא מזמן החלטתם להיכנס להיריון. בשנתיים האחרונות אתה שוקד על פיתוח פרויקט לחברות אמריקאיות וסיניות, על פי לוחות הזמנים שלהן, וכך יוצא שהבוקר מכל הבקרים אתה בבית, לוקח על עצמך את בעיות הצנרת.

אתה נשען על הדלת והוא מתחתיך, כורע ברך בין אריחים משיש-חברון שעכשיו אתה קצת מתבייש בהם, בהם ובשלוש הנסיעות למחצבה בשטחים כדי לפקח על הגוון ועל ההחלקה. אתה שם לב לפדחת שלו, המחופה רצועות דקות ושמנוניות של שיער שחור. אתה לא מעז להציץ ולבדוק אם יש לו חריץ.

שרברב זה מקצוע, אתה מצטדק בפני עצמך. יש לו לקוחות, הוא בטח נשוי, הפלאפון שלו לא נראה הרבה יותר זול משלך. אבל למעשה אתה כבר כולך טרף לַשאלות: כמה הוא מרוויח? איפה הוא גר? איזה רכב הוא מחזיק? ובכלל, איך אדם נהפך לשרברב: ירושה? כישרון? נטייה? קומבינות? קורס של משרד התעסוקה?

אתה לא יודע דברים כאלה, איש ממכריך לא עובד עם הידיים. המושג שיש לך על מקצועות שלא נרכשו בפקולטה למדעים מדויקים הוא קלישאתי בלבד. הוא מצדו ממשיך להבקיע את פתח הניקוז, עד עומק הביוב, בלי לחולל את הקלה שבשיחות, ללא הסברים או עדכונים חיים מהשטח. הוא עובד מתחתיך ולא אומר כלום.

 

גם שם, בקצה פינת החי, אלדד לא אמר כלום. וזה אולי יותר גרוע. במעגל סביבכם כבר התאספה חבורה מכובדת – איך דברים קורים כל כך מהר בחצר כל כך גדולה? אתה בלחץ, ומיד מעוות את הפרצוף שלך למעין חיוך מופרז, כאילו זאת בדיחה, למשוך תשומת לב מהרגל, שרועדת ללא תקנה.

אתה מייחל שיקרה מה שיקרה ושזה ייגמר כבר, עם משקפיים או בלי, עם השפלה או בלי, רק שיהיה מאחוריך. אך לפתע אתה גם מתמלא חיוּת מהידיעה שכולם מסתכלים עליך. אולי זה הסחרור החדש הזה שמסיח את דעתך מאלדד, שבינתיים מניח לאטו את היד על כתפו הנגדית, עדיין רגוע, עדיין אדיש, עדיין עם חיוך של מופרע, אבל פתאום הפנים שלו בוערות מזעם: נימים צצים ליד האף, מהצלקת יוצא וריד ומאיים להתפקע, עיניו פעורות בתדהמה. אתה לא מבחין בכך שכל ארסנל הזעם הזה שמֵנֵץ בפניו – זעם צודק בן שלושה דורות, שעל שורשיו תלמד פעם בנחת מתוך סילבוס של קורס השלמה, ותתחלחל שאנשים התנהגו כך – הולך ומתנקז אל כף היד.

ההצלפה משתחררת בבת אחת. היד טסה בכל הכוח האצור בה. ציפורן הזרת המחודדת שורטת בגלגל העין וגב כף היד מוחץ לך את האף. באותו רגע מושלך הס במעגל, ולהרף עין קולנועי נשמעים רק סילון אוויר נחתך ו"פָּק" מצמרר אחד, חשוף ונורא.

           

"זהו," הוא מכריז ומרים את מבטו אליך. "גמרנו. הסתימה שלך שוחררה."

הוא חוזר מחדר האמבטיה אל הסלון, המואר מאוד הודות לחלונות הענק שקבע הארכיטקט ההולנדי.

כמה היית רוצה שבנקודה הזאת – בגזענות מבולבלת, סתמית, שנשלפה כהגנה עצמית ונענתה בסטירה מצלצלת – ייקבע גבול האכזריות שגילית שאתה מסוגל לה.

 

אבל עדיין לא יצאת מפינת החי. אחרי שכולם מסתלקים – זה קרה מיד ובבת אחת, כאילו פניך הם תוף גונג גדול שאלדד חבט בו – אתה נשאר שם לבד. אתה בוטש בחול ומנסה למשוך באף נחילים של נזלת של דמעות ושל דם. הרעב והצמא שהוחנקו בכוח האדרנלין תוקפים בבת אחת. אין לך מושג ברור איפה אתה בדיוק, או מה השעה. אם תחזור לכיתה לקחת את התיק באמצע השיעור תצטרך להסביר למה איחרת ומה קרה. אתה רוצה לצאת החוצה ולחכות בצומת עד שאמא תבוא, אבל גם זה לא מתקבל על הדעת. בקיצור, אתה אבוד, שונא את מעט הפתרונות שאחד מתוכם יהיה עליך לבחור.

אתה בועט בחול וקופץ ידיים עד כאב, מכניס אגרוף לגדר המרושתת, ועוד אחד, וצורח "אל-ד-ד י-א ב-ן ז-ו-נ-ה!!!" ההד הקל של דבריך, שנישא ברוח החמה בין עצי האקליפטוס, רק מזכיר לך כמה אתה לבד.

ואז, בין מרחבי החול העמומים אתה מבחין בכתם צבעוני בולט. מייקל-סי. אתה בוהה במשטחי הירוק והכחול הטרופיים הזעירים שעל פני הראש והחזה שלו, בוהקים בסכיני אור השמש; בחרוטי העיניים הצרים, המאופרים בעדינות בפסים לבנים. אתה עוקב אחרי כל המרבד הססגוני הזה, שנארג בשלמות ובעושר, ומסתובב ברחבי פינת החי מרוצה ובלתי פגיע.

ביום ראשון שלאחר מכן מסך הטלוויזיה במסדרון מבשר שהשעה הראשונה מבוטלת: יש שיחה לכל השכבה עם יהודית המנהלת. אתה נגרר לשם עם עדר הילדים האחרים ומוצא מקום על הרצפה. המנהלת עומדת על במת אולם הספורט הישן וכותבת על לוח שהציבה מאחוריה את המילה "ונדליזם". עכשיו היא שואלת מי יודע למה הכוונה. אתה כמובן יודע, אתה כמובן שותק. כמו בטקסי יום הזיכרון, אתה קובר את הראש ברצפה, מפגין שעמום, כאילו כל זה לא נוגע לך. אבל למרות הישיבה המזרחית המוקפדת, הילד שיושב לידך מרים אליך מבט שואל. הוא מרגיש את הרעידות.

תלמידה שאתה לא מכיר, די יפה, מצביעה. היא אומרת: "ונדליזם זה כשעושים נזק רק כדי לעשות נזק."

המנהלת יהודית מאשרת, ומוסיפה שוונדליזם זה השחתה, זה פגיעה ברכוש לא שלך, ושוונדליזם הוא מפלטם של החלשים, שלא מסתדרים עם כללי החברה. מי שלא יכול לקבל על עצמו את החוקים הבסיסיים של החברה, היא מוסיפה, לא ילמד ובטח שלא יגור בכפר.

"והלוואי והיה מדובר רק ברכוש!" היא צועקת אל תוך המיקרופון ומהמגברים משתחררת צווחה. היא מספרת שביום חמישי אחר הצהריים, כשרוב הילדים כבר לא היו כאן, אב הבית מצא את מייקל-סי פצוע, במצב נורא, בתוך מגורי הפנימייה. מישהו, מישהו שכנראה מאוד אהב את מייקל-סי וחשב שהוא שייך לו, תלש לו כמעט את כל הנוצות ותלה אותן לעצמו על הקיר, מעל המיטה.

רחש תדהמה עובר בקהל ואינספור עיניים מתרוצצות לכל עבר בחיפוש אחרי האשם. אתה כבר לא יכול לשאת את זה, ובנימוס מושלם מאותת למורה שלך בשתי אצבעות. אתה יוצא לשירותים. משם, אחרי ששטפת פנים פעם ועוד פעם, ושפשפת עיניים עד בלי די, אתה רץ לכיתה הריקה לקחת את התיק וכבר מהדרך מתקשר לאמא שתבוא לקחת אותך עכשיו.

כעבור רבע שעה הרכב שלה עובר את הצומת. אתה נכנס פנימה – למושב האחורי, כמובן שלמושב האחורי – ועוד לפני הרמזור הבא מכריז שלא משנה מה, לכפר הירוק לא תחזור לעולם. אתה ממרר בבכי ומספר לה על הכול: על הגעגועים לחברים מפעם, התחרותיות הממרפקת במסלול היוקרתי, הרִשעות של ילדי הפנימייה. על הכול? בתוך בן השלוש עשרה שאתה מפליא לגלם – דמות הבן הרך שסובל מגחמות הנאוֹרוּת של הוריו – אתה כבר הפושע הנמלט שמי שיער שקיים בתוכך.

וזה מצליח. בלילה ההורים יושבים בסלון, ובאנגלית שייקספירית שנועדה למדר אותך מהשיחה מחליטים להעביר אותך חזרה. הם מדברים עם מי שצריך, ממלאים את הטפסים, מטליאים מעל ראשך את כל מה שפרמת. ועוד באותו שבוע אתה כבר יושב בכיתת הספורט של חטיבת הביניים החדשה שלך, עם החברים הטובים מכיתה ו'. את הפרשה ההיא אתה ממוסס בהווה שקיבלת בחזרה.

 

הוא קם ונעמד מולך, עיניו קבועות בך. מילים צריכות להיאמר ומי שצריך לומר זה אתה, בכך אין ספק, אבל הכישורים החברתיים הדרושים התנדפו ממך. אתה לא יודע מה עושים עכשיו.

"תודה אחי," יוצא לך לבסוף להפטיר, עם יד המושטת אליו ללחיצה.

הוא משתף פעולה אבל לא מסתיר פליאה.

אתה מתעשת ושואל מה אתה חייב לו. הוא נוקב בסכום, ואתה מיד שולף את הארנק. הוא מפשפש בכיס ומוציא כסף קטן.

"זהו," הוא אומר, "אתך, אדוני, אין לי שום חשבונות." אתה אוחז את החשבונית ואת העודף שהוא מגיש לך בכף היד, שמיד נעשית לחה.

"מה עכשיו," אתה שואל.

"עכשיו אני חותם לך על החשבונית, בשביל הביטוח."

הארגז שלו שוב נפתח והוא מוציא מאחד התאים נרתיק שחור של "אופטיקה הלפרין". מסגרת המשקפיים שלו כחולה ומלבנית, לא של אינסטלטור, אבל העדשה עבה. למעשה, הם לא מאוד שונים מהבי-פוקאל המוזהבים שאספת השבוע מהאופטיקאי הצרפתי של מיכלי ושלך. הוא נוטל את הנייר המרובע ומשרבט במהירות, כלאחר יד. "כשלא שמים המספר עולה," הוא אומר, נוגע במסגרת המשקפיים באצבע קלה.

אתה מחייך רפות ואומר תודה, הוא משיב ב"להתראות" ומודה לך על הקפה. בקרוב תישאר לבד, המפגש יהיה מאחוריך ויהיה לך יום חופשי; מסעדת בשרים טובה וסרט אקשן חדש עולים בדעתך. אבל במקום שיתכונן לתזוזה הוא נטוע במקומו. אתה לא מבין מה קורה, אך לעולם לא תשאל. האם הוא קלט ומבין וזוכר ויודע הכול, מחכה שתגיד את זה אתה? אולי הוא מחכה לטיפ? אם הוא לא יאמר או יעשה משהו אתם תישארו כך, זה מול זה, עד סוף הזמן.

 

 

 

 

יונתן פיין, סופר ומתרגם, נולד ב-1984 ומתגורר בתל-אביב. פירסם רשימות על ספרות ב"הארץ" ובמדור הספרים של "Ynet". זוכה הפרס הראשון בתחרות לכתיבה ספרותית מטעם האוניברסיטה העברית, ירושלים. "משוחרר" הוא הרומן הראשון פרי עטו.

 

X