משוחררת | לרכישה באינדיבוק
משוחררת

משוחררת

שנת הוצאה: 01/2015
מס' עמודים: 303
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
ברק הוא גבר שרמנטי ויפה תואר, כריזמטי וחזק, שיכול להשיג כל בחורה שהוא רוצה.נטע, נשואה ואם לשני בנים, עוברת משבר בחיי הנישואים ומגלה כי בעלה בוגד בה.
היא מתרסקת, ביטחונה העצמי קורס והיא אינה מאמינה שמישהו עוד יתעניין בה.החיבור בין נטע לברק מטורף.
ברק מעיר בנטע את החושים שחשבה שכבר אינם קיימים בה, שנעלמו ולא יחזרו עוד לעולם.
היא רוצה רק אותו ואינה מוכנה לשחרר, אך ברק מסכים להמשיך בקשר רק על פי הקודים שלו
ובהתאם לזמנים שהוא קובע – והתנאים שלו קשים במיוחד.
המשיכה של נטע אל ברק בלתי נשלטת, וכדי להיכנע לו עליה להשתחרר מכל עכבותיה.
האם תתמסר לו באופן מוחלט ותתגבר על פחדיה?

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    אין כאן שום שחרור אלא כבילה נוראית.
    השפלה ללא יופי.
    זעזוע עמוק.
    קושי ללא שום עדינות.
    פלילי ללא שום כבוד.

    אני מאוד אוהבת ספרים של כותבים ישראלים אך כאן, צר לי, הסיפור מעורר שאת נפש ואין שום עניין במסע שעוברת הגיבורה.
    רק תחושה קשה לאורך כל הסיפור.

הוסף חוות דעת

אני פותחת את עיניי. החדר קטן, כל הקירות לבנים, המיטה לא גדולה ועליה מצעים לבנים.
בלי תמונות על הקירות,
בלי ארון,
בלי שידה.
רק מיטה קטנה
וחדר שירותים קטן, שממנו בוקע אור עמום.
איני יודעת איך הגעתי לכאן.
כמה זמן אני כאן?
אני שומעת ברקע קול ממרחק, קול מוכר. הקול הולך ומתרחק, ואני מנסה להבין של מי הוא.
הדלת סגורה,
החלון סגור. כמה מוזר, במקום הכי סגור אני פתאום מרגישה הכי משוחררת.
אני מנסה להיזכר איך הגעתי לכאן. אני בודקת עם עצמי, קטעי זיכרון עולים לנגד עיניי, התמונות מתחילות להתבהר.
אני מנסה לחזור לנקודת ההתחלה. אני מתיישבת על המיטה ואוחזת בראשי בשתי ידיי בניסיון לאזן ולכוון אותו לתדר הנכון, לתמונה הראשונה שתיתן לי תשובה. ופתאום זה קורה – אני מוצאת את הנקודה שחיפשתי, ועומדת על התדר הנכון. הכול התחיל מהמכתב…
היום עומד להיגמר, הילדים כבר ישנים, אורן במקלחת. העייפות משתלטת עליי. נשארו לי עוד כמה מטלות אחרונות לעשות ואז אתרסק במיטה.
אני הולכת לחדר הכביסה – צריך להכניס למכונה כביסה מלוכלכת – מרוֹקנת כיסים מכסף קטן, ומוצאת פיסת נייר מקופלת. אני פותחת אותה באטיות רבה, רוצה-לא רוצה לראות מה כתוב.
אני מרגישה שאני פולשת למקום אסור, מקום מסוכן.
הנייר בידי, פתוח בחציו.
עוברות להן עוד כמה שניות.
הפור נפל. אני פותחת את הנייר ומגלה מכתב קטן.
אני קוראת אותו ואיני מבינה. אני קוראת שוב, בקושי נושמת, איני מאמינה למה שרואות עיניי.
לא, אלוהים, זה לא יכול להיות. אני לא רוצה להאמין. לא יכולה להאמין.
אורן?
איני מעכלת.
בסך הכול מכתב קצר.
מכתב? פתק קטן ועלוב: "אורן, התגעגעתי אליך. אני כולי נרגשת כשאני כותבת לך את המילים האלה. מחכה לראות אותך במקום הקבוע. אוהבת, נועה."
אני רועדת, מלאה בלבול, לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני מנסה לחשוב, מנסה להירגע.
"אוקיי. אדבר איתו. אולי זה לא מה שאני חושבת?"
הראש מלא מחשבות, ואני מסלקת אותן ממני. העייפות חולפת ואת מקומה תופס כאוס מוחלט. מתוך כל הבלבול אני מנסה לעשות סדר: אורן יֵצא מהמקלחת, יתנגב, יתלבש, יתבשם, ואז אשאל אותו לפשר הפתק המוזר הזה.
אורן עדכן אותי שיש לו פגישה עם "חבר" לעבודה. כששאלתי אותו אם אני מכירה את ה"חבר", הוא ענה בשלילה. עכשיו אני מבינה למה! ל"חבר" מהעבודה בוודאי קוראים נועה.
אני יושבת בסלון ומחכה שיצא כבר מהמקלחת. אני נעמדת, יוצאת אל המרפסת כדי לנשום אוויר, הגוף שלי רועד. חוזרת לסלון, מתיישבת, נעמדת שוב, נו… כמה זמן? אני מדליקה סיגריה, ושוב חוזרת למרפסת. אסור לעשן בבית, אורן לא אוהב את ריח הסיגריות אז…
אז שיקפוץ לי. דווקא אעשן בבית!
בדיוק באמצע המחשבה, צועד לו אורן לבוש ומבושם אל הסלון. אני מנסה להסדיר את הנשימה שלי, עם הסיגריה ביד. הוא זורק מבט שאומר "מה זה צריך להיות?" ואני חושבת בלבי: "מה זה צריך להיות? חוצפן בוגדני, אני בסך הכול עם סיגריה, ואתה, תסתכל על עצמך, חתיכת חרא."
"נטע, מה זה צריך להיות?" הוא שואל אותי.
אני מסתכלת עליו ואומרת בקול לא לגמרי יציב אך מלא ציניות: "איזה קטע, זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך."
אני לוקחת שאיפה ענקית מהסיגריה, מרגישה שכל חיי תלויים כרגע בעשן הסמיך שנכנס לי לפה. אחרי השאיפה הגדולה, אני משחררת את העשן לאט כדי שלא ייגמר. אני מפחדת ממה שיבוא עכשיו.
אני מרגישה שאני מאבדת את הביטחון שלי רק מהמבט המזלזל שלו בעיניים. אני משוכנעת שזה בגלל העשן של הסיגריה.
"אותי?" הוא שואל.
"כן, מה זה?" אני שואלת אותו במהירות, מפחדת לאבד את הביטחון הקטן שנותר בי, וזורקת לעברו את אותו פתק עלוב ולא ברור.
אורן נשאר אדיש, פניו חתומות, שום תזוזה של אי־נוחות, כלום. הוא אינו משדר מצוקה של גבר שנתפס על חם. הוא מסתכל עליי ושואל: "אה, זה?"
אני מרגישה שעוד רגע אתפוצץ. אני מסתכלת עליו בעיניים מלאות אש, אני יכולה להבעיר את כל הבית רק מהמבט שיש לי כעת.
"זה־זה, כן, זה! מה זה?" אני מרימה את קולי, מרגישה שהלב שלי עוד רגע יוצא החוצה, והוא רק ממשיך לעמוד, כמו איזה גולם, עם המבט האדיש, מזיז את השפתיים לכדי חריץ קטן ומוציא מהפה שלו: "ששש…"
"ששש אתה אומר לי? תסביר לי עכשיו!" אני מנסה להנמיך את הקול שלי, מנסה להחזיר את היציבות לקולי.
אורן מתיישב על הכורסה ומסתכל עליי.
"שבי," הוא אומר ומרכין את ראשו הצדה, מסמן לי לשבת.
אני עומדת מולו ומסרבת להתיישב. הוא לוקח נשימה ואומר: "טוב, רציתי להגיד לך כבר מזמן…"
אלוהים, מה הוא אומר? אני מרגישה שהרגליים שלי נמסות. כבר מזמן? כמה זמן? איזה זמן? על מה הוא מדבר?
אני מחפשת מקום לשבת, מרגישה שאני עומדת להתעלף. אורן ממשיך לדבר, אך איני שומעת מה הוא אומר. איזו מטומטמת אני, מה קורה פה?
התמונות רצות במוחי. אני נזכרת איך אורן כל הזמן היה עם הטלפון הנייד. איך היה יוצא החוצה לדבר, וכשהיה חוזר והייתי שואלת אותו לפשר השיחה, היה עונה לי בנונשלנטיות, "רציתי שקט, שהילדים לא יפריעו לי לדבר." ועוד היה מוסיף את המשפט שלו: "עבודה, את יודעת." כן, בטח, עכשיו אני בהחלט יודעת! וכל הפעמים שבהן היה חוזר מאוחר עם תירוצים עלובים כמו "נתקעתי בעבודה". כן "נתקעת", זה בטוח, אבל לא נראה לי שבעבודה אלא עם הזונה הזאת, נועה.
אני חוזרת למציאות, חוזרת לשמוע… מה? מה הוא אומר? פרֵדה? גירושים? ואני שוב מתכנסת בתוכי. לא, לא, אתה טועה, אתה צריך להתנצל, לרדת על ארבע, ולבקש את סליחתי, להגיד לי "לא התכוונתי ו… את האחת שלי, זו רק מעידה…" הלו… משהו פה לא בסדר, מה לעזאזל קורה פה?
אני רואה את אורן צועד אל הדלת, מסובב את ראשו אליי ואומר: "אני יוצא עכשיו. את לא במצב לדבר. כשאחזור אנחנו נדבר על הכול."
זהו? הוא זורק לי פצצה לפנים, מרסק אותי לרסיסים קטנים ואני צריכה לאסוף את עצמי ולחכות שיגיע? אני מתרסקת, נופלת על ברכיי, בוכה. אני שומעת את עצמי אומרת בקול חלש: "חכה, אורן. אני מבקשת ממך, אל תלך."
"אני חייב." הוא עוצר לרגע, צועד לכיווני ומוסיף: "יכול להיות שלא אחזור היום, קחי לך את הזמן לחשוב."
"לא רוצה לחשוב," אני עונה. "אני רוצה אותך. אין בעיה, אתה צריך לצאת עכשיו, לך, אבל תחזור, אני מחכה לך." אני נעמדת על רגליי ומוחה את הדמעות שאינן מפסיקות לזלוג.
"טוב, נראה, לא בטוח…" הוא עונה לי, פותח את הדלת וצועד לו החוצה, משאיר אותי לבד עם כל האינפורמציה הלא פשוטה.
אני שומעת את הדלת נסגרת ומרגישה כאילו סגרו לי את פתחי הנשימה. אני נחנקת, איני יכולה לנשום. אני מנסה להסדיר את הנשימה, הכול נסגר עליי. מאיפה זה בא לי? מאיפה זה בא לו? מאיפה זה בא לנו? אני מנסה לחשוב, אבל הראש מבולבל. איך לכל הרוחות הגעתי למצב הזה? ולמה זה מגיע לי? אני שוקעת בתוך הרחמים העצמיים, חושבת על הילדים הקטנים. מה יקרה להם?
אני מחליטה לצאת למלחמה ולהחזיר את מה שנשמט לי מבין הידיים. אני חייבת לעשות הכול כדי להגן עליהם, להגן עליי, להגן על כולנו, על המשפחה שלי, על מה ששייך לי. אני מנסה לאסוף את עצמי מהרצפה, ובכוחותיי האחרונים נכנסת למקלחת. הריח של אורן עדיין מרחף בחלל האמבטיה וגורם לי לפרץ דמעות נוסף. לא ידעתי שאפשר לבכות כל כך הרבה. העיניים מתנפחות ומאדימות מאוד. אני לא מזהה את עצמי. "די," אני אומרת לעצמי. "די, נטע, תפסיקי עם הבכי הזה וקחי את עצמך בידיים." אני פותחת את המים ומתקלחת, מנסה להוריד את כל הזוהמה שנדבקה בי, בנו, כאילו המים יכולים לשנות את כל מה שקרה רק לפני שעה, מאז הפתק הארור.
בזמן המקלחת אני מנסה לשחזר את ההתנהגות של אורן, ואז אני מבינה וזה פוגע בי כמו מכת ברק מסנוורת. איזו מפגרת הייתי, איך לא שמתי לב, איזו עיוורת. איך לעזאזל נתתי לזה לקרות?

מירב אשכנזי, בת 45, קוסמטיקאית וקואצ'רית שעברה גירושים קשים מבעל מכה והייתה מעוכבת גט 4 שנים. היא גידלה לבד שתי בנות ובזכות כוח רצון ואמונה בעצמה הצליחה לשקם את חייה ולמצוא אהבה חדשה. היא ובן זוגה חובקים ילדה משותפת בת 6 אחות לבנותיה הבכורות בנות 24 ו-27.
X