משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם | לרכישה באינדיבוק
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 119
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 33
- 52
- 33

תרגמה: אלינוער ברגר. עורכים: נגה אלבלך בשיתוף עם דבי אילון. הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים.

המסה משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם נחשבת לאחת מיצירות המופת של דיוויד פוסטר וואלאס. כוחו האינטלקטואלי והרגשי באים בה לידי ביטוי רב עצמה. בזכות כישרונו הרנטגני לפרק מבנים ומנגנונים חברתיים לגורמים ולחשוף את הזיוף העומד מאחוריהם, הופך שיט התענוגות בקריביים למקור בלתי נדלה לחקר סוגיות כמו פרסום ושיווק, הזדקנות, הגירה, היררכיות חברתיות ויחסי ניצול, רווח והפסד, תהיות קיומיות.
במיזוג של הומור מבריק ופיכחון קודר עוסק וואלאס בפרטי הפרטים של שיט התענוגות, ואלה מצטרפים יחדיו לפרשנות חברתית-פסיכולוגית מרתקת.

דיוויד פוסטר וואלאס, יליד 1962, הוא סופר ומסאי אמריקאי. פרסם בחייו עשרה ספרים, ביניהם רומנים, קובצי סיפורים קצרים וקובצי מאמרים. זכה בפרסים ספרותיים רבים ובקהל קוראים נלהב. בשנת 2008 שם קץ לחייו.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם”

ביקורות נבחרות

אריק גלסנר במדור לספרות "7 לילות"

 

מיטל שרון על הספר

 

פחד ותיעוב בספינת האהבה, ליאת אלקיים הארץ ספרים

1

עכשיו שבת, השמונה-עשר במרס, ואני יושב בבית הקפה המלא עד אפס מקום של נמל התעופה פורט לוֹדֶרדֵייל, ואת ארבע שעות ההמתנה בין הרגע שבו היה עלי לעזוב את ספינת התענוגות לבין שעת ההמראה שלי לשיקגו אני מעביר בניסיון לארגן לעצמי מין קולאז' חושי היפנוטי של כל מה שראיתי ושמעתי ועשיתי כפועל יוצא של המשימה העיתונאית שזה עתה הסתיימה.

ראיתי חופי סוכרוזה ומים בצבע כחול עז מאוד. ראיתי חליפה אדומה עם דשים מתנפנפים. הרחתי את הריח שמדיף קרם שיזוף כשהוא מרוח על 9500 קילו של בשר חם. פנו אלי בתואר ""Mon בשלוש ארצות שונות. צפיתי בחמש מאות אמריקאים משכבת העלית רוקדים "אלקטריק סלַייד". ראיתי שקיעות שנראו כמו עיבוד מחשב וירח טרופי שדמה יותר למין לימון מגודל מידלדל מאשר לירח-האבן המוכר והחביב, ירח ארצות הברית שאליו אני רגיל.

הצטרפתי (לרגע קל) לשורת רוקדי קוֹנגה.

אני חייב לומר שבמשימה הזאת פעל, לתחושתי, מעין עיקרון פּיטֶרי. מגזין יוקרתי מסוים מהחוף המזרחי שלח אותי בשנה שעברה בלי הנחיות מוגדרות לכתוב משהו מַסָּאִי על יריד מדינתי רגיל ושגרתי והיה מרוצה מהתוצאות. עכשיו מציעים לי את הדובדבן שבקצפת, משימה טרופית מעוטת דגשים והנחיות באותה מידה. אבל הפעם נוספה תחושת לחץ חדשה: סך כל ההוצאות ביריד המדינתי היה 27$ לא כולל משחקי מזל. הפעם שלפו "הַרפֶּר'ס" מכיסם מעל 3000$ עוד לפני שראו אפילו תיאור תמציתי מוחשי אחד. הם חזרו ואמרו – בטלפון, בשיחות ספינה-יבשה, בסבלנות רבה – לא להילחץ. הם קצת מיתממים, לדעתי, האנשים האלה מהמגזין. הם אומרים שכל מה שהם רוצים זה מין גלויה חווייתית גדולה – סע, תחרוש את הקריביים בסטייל, תחזור, תספר מה ראית.
ראיתי הרבה אוניות לבנות ממש גדולות. ראיתי להקות דגיגים עם סנפירים זוהרים. ראיתי פאה נוכרית על ראשו של נער בן שלוש-עשרה. (הדגים הזוהרים אהבו להתגודד בין גוף האונייה שלנו לבין הבטון של הרציף, בכל מקום שבו עַגָנו). ראיתי את חופה הצפוני של ג'מייקה. ראיתי והרחתי את כל 145 החתולים בתוך "בית ארנסט המינגווי" בקִי וֶוסט, פלורידה. עכשיו אני יודע מה ההבדל בין בינגו רגיל לבינגו-פרס, ומה זה אומר כשהקופה בבינגו היא "כדור שלג". ראיתי מצלמות וידאו שנזקקו ממש לעגלת שינוע; ראיתי מזוודות פלואורסצנטיות ומשקפי-שמש פלואורסצנטיים ומשקפי-צבט פלואורסצנטיים ומעל לעשרים סוגים של כפכפי גומי. שמעתי תופי פלדה ואכלתי רכיכות מטוגנות בבלילה וצפיתי באישה בשמלה כסופה וצמודה מקיאה בקשת בתוך מעלית זכוכית. הצבעתי על התקרה לפי הקצב, למקצב ה-2:4 של אותה מוזיקת דיסקו בדיוק שלקצבה שנאתי להצביע על התקרה ב-1977.

למדתי שיש עצמות של כְּחול מעבר לכחול עז מאוד-מאוד. אכלתי אוכל רב ומשובח יותר משאי-פעם אכלתי בחיי, ואת האוכל הזה אכלתי במהלך שבוע שבו למדתי גם מהו ההבדל בין "היטלטלות" לבין "התנדנדות" בים רוגש. שמעתי קומיקאי מקצועי אומר לחבורת נוסעים, בלי אירוניה, "אבל ברצינות". ראיתי חליפות מכנסיים נשיות בצבע פוּקסיה וז'קטים ספורטיביים בצבע ורוד-וֶסֶת וטריינינגים בצבע אדום-סגול ומוקסינים לבנים שנעלו אותם בלי גרביים. ראיתי דילֶריות בְּלֶקג'ק מקצועיות יפות כל-כך שבא לך לרוץ אל השולחן שלהן ולבזבז את כל כספך, עד הפרוטה האחרונה, על משחק בלקג'ק. שמעתי אזרחים אמריקאים בוגרים משכבת העלית שואלים בדלפק קשרי-אורחים אם צלילה עם שנורקל מחייבת הירטבות, אם הצליפה בסקיטים נערכת בחוץ, אם הצוות לן על האונייה ובאיזו שעה מוגש מזנון חצות. עכשיו אני יודע מה ההבדל בין הרכבו של הקוקטייל "פטמה חלקלקה" לזה של "קורקבן פלומתי". אני יודע מה זה "קוֹקוֹ לוֹקוֹ". במשך שבוע תמים הייתי מושאם של 1500 חיוכים מקצועיים. נשרפתי והתקלפתי פעמיים. צלפתי בסקיט מעל הים. האם לא די בכך? בשעתו לא נראה שדי בכך. חשתי את כל כובד משקלם האריגי של שמים סובּטרופיים. תריסר פעמים ניתרתי לשמע קול נפיחת-האֵלים המפוצץ של צופר ספינת התענוגות. קלטתי את העקרונות הבסיסיים של משחק המָא-ג'ונג, ראיתי חלק מתחרות ברידג' בת יומיים, למדתי להדק אפודת הצלה מעל טוקסידו והפסדתי במשחק שח לילדה בת תשע.

(בעצם צלפתי בכיוון הסקיט מעל הים).

התמקחתי על כל-מיני קשקושים עם ילדים שסובלים מתת-תזונה. עכשיו אני מכיר כל הצדקה וכל תירוץ שניתן להעלות על הדעת להוצאה של יותר מ-3000$ על שיט בקריביים. נשכתי שפתיים ודחיתי מריחואנה ג'מייקנית מג'מייקני אמתי.

פעם אחת ראיתי, הרחק למטה מעבר למעקה הסיפון העליון, במרחק-מה מצדו הימני האחורי של גוף האונייה, משהו שהיה לדעתי סנפיר אופייני של כריש ראש-פטיש שהתברבר בגלל השובל הניאגרי של הטורבינה הימנית.

שמעתי – ואין בכוחי לתאר – מוזיקת מעליות בסגנון רֶגאי. למדתי מה זאת אומרת לפחד מהאסלה שלך. רכשתי "רגלי ים" שהסתגלו לטלטולים ועכשיו אני מעוניין להיפטר מהן. טעמתי קוויאר והסכמתי עם הילד הקטן שישב לידי שזה: איכסה.

עכשיו אני מבין את המושג "פטוּר ממכס".

עכשיו אני יודע מהי מהירות השיוט המקסימלית של ספינת טיולים במונחי קשר.

אכלתי שבלולים, ברווז, אלסקה אפויה, סלמון עם שוּמר, שקנאי ממרציפן ואומלט שאמור היה להכיל כמויות מזעריות של כמהין אטרוסקי. שמעתי אנשים בכיסאות נוח אומרים במלוא הרצינות שזה לא החום אלא הלחות. כמו שהובטח לי מראש, פינקו אותי – ביסודיות ובמקצועיות. כשהייתי שרוי במצבי-רוח קודרים התבוננתי ותיעדתי כל סוג של אדמומית, התקרנות, נגע קדם-מלנומי, כתם כבד, אקזמה, יבלת-עור, ציסטה חזזיתית, כרס בולטת, צלוליטיס ירכי, דליות, הזרקת קולגן וסיליקון, צביעת שיער גרועה, השתלות שיער שנכשלו – כלומר, ראיתי הרבה אנשים כמעט עירומים שהייתי מעדיף לא לראותם כמעט עירומים. הרגשתי עגמומיות שכמוה לא הרגשתי מאז גיל ההתבגרות ומילאתי כמעט שלוש מחברות בניסיון להבין אם זה הם או רק אני. פיתחתי וטיפחתי טינה שיש לה פוטנציאל להימשך חיים שלמים כלפי מנהל המלון של האונייה – מר דֶרמָטיס, שמכאן ואילך ייקרא שמו מר דֶרמָטיטיס – הערכה הגובלת בהערצה למלצר שלי, והייתי דלוק אש על החדרנית בחלק שלי במסדרון השמאלי של סיפון 10, הלוא היא פֶּטרה בעלת גומות-החן והמצח הרחב והכן, שתמיד לבשה בגדי אחות לבנים, מעומלנים ומרשרשים והדיפה את ריח הארזים הנורבגיים של נוזל החיטוי שקרצפה בו חדרי אמבטיה, זו שניקתה את תאי עד צאת נשמתו לפחות עשר פעמים ביום אך מעולם לא נתפסה בעת פעולת הניקוי עצמה – דמות שניחנה בקסם אישי שריר ומופלא, ושבהחלט ראויה לגלוית דואר שתוקדש רק לה.

______________________

[1] המתרגמת: skeetshooting – ספורט קליעה שבו המטרות הן צלחות חרס שמועפות באוויר. (ההערות האחרות הן של המחבר.)

[2] (אף-על-פי שמעולם לא הוברר לי מה זה בדיוק קשר).

[3] איפשהו הוא קיבל את הרושם שאני עיתונאי-חוקר ולא היה מוכן לאפשר לי לראות את מטבח האונייה, את הגשר, את סיפוני הצוות, כלום, או לראיין מי מן הצוות או מן העובדים באופן רשמי, והוא הרכיב משקפי-שמש בִּפְנים, ענד כותפת, ושוחח ממושכות בטלפון ביוונית בזמן ששהיתי במשרדו לאחר שוויתרתי על חצי-גמר הקריוקי בטרקלין הרנדווּ לצורך פגישה מיוחדת אתו; אני מאחל לו רק רע.

דייוויד פוסטר וולאס (באנגלית: David Foster Wallace;‏ 21 בפברואר 1962 – 12 בספטמבר 2008) היה סופר אמריקאי שזכה בפרסים ספרותיים רבים. הרומן פרי עטו "Infinite Jest" בן 1,097 העמודים נכלל ברשימת השבועון "טיים" כאחד ממאה הרומנים הגדולים (שראו אור בין השנים 1923-2006).

דייוויד פוסטר וולאס נולד באיתקה שבמדינת ניו יורק. אביו דוקטור לפילוסופיה ואמו מורה לאנגלית. בנערותו היה שחקן טניס ודורג בין המקומות הגבוהים בליגת הנוער האמריקאית.

וולאס למד תואר ראשון באנגלית ובפילוסופיה, והתמחה בלוגיקה ומתמטיקה. על עבודת הגמר שלו בפילוסופיה זכה בפרס ע"ש גייל קנדי. עבודת הגמר שלו באנגלית הפכה מאוחר יותר לרומן הראשון שפרסם "The Broom of the System". בשנת 1985 סיים את לימודיו בהצטיינות, ובשנת 1987 סיים את התואר השני בכתיבה יוצרת, באוניברסיטת אריזונה. בשנים שלאחר מכן לימד כתיבה יוצרת באוניברסיטאות ובקולג'ים שונים בבוסטון, אילינוי, ובלוס אנג'לס.

בשנת 1989, כשעבר מאריזונה לבוסטון, שקע בדיכאון ובדחפים אובדניים ובעקבות כך אושפז לטיפול פסיכיאטרי, והחל ליטול תרופה נוגדת דיכאון ששמרה על איזונו הנפשי בשנים הבאות. ביוני 2008 ניסה וולאס לשים קץ לחייו. בעקבות כך אושפז שוב בבית חולים פסיכיאטרי וקיבל טיפולים בנזעי חשמל. ב-12 בספטמבר יצאה אשתו מן הבית למספר שעות והשאירה את וולאס לבדו. כשחזרה בלילה גילתה כי התאבד.

יצירתו

המוות והפחד הקיומי הם נוכחים קבועים ביצירתו של וולאס. עם זאת, כתיבתו מאופיינת בהומור חריף ומיוחד ובתפיסת עולם עמוקה ובסיסית של חמלה. הוא מציג ביצירותיו התבוננות חודרת ומעמיקה על החיים המודרניים המערביים בכלל ועל החברה האמריקאית בפרט. בתוך מצבי קיצון של ניכור הוא מציג את הרגש העז, את החום האנושי ואת הכמיהה להכלה.

בראיונות עמו ציין וולאס את סרטו של דיוויד לינץ' קטיפה כחולה מ-1986 כסרט מכונן שהשפיע עליו השפעה מכרעת. הוא דיבר על הערצתו לסופר ג'ון בארת ועל השתחררותו מהשפעתו של בארת מאוחר יותר. הוא דיבר בהערכה על הסופר דון דלילו ובחוסר הערכה על ג'ון אפדייק.

מקור- וויקפדיה

X