משא האשמה | לרכישה באינדיבוק
משא האשמה

משא האשמה

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 224
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 58
- 38
- 38

 

סיפור מסע שהוא גם סיפורו של משא, משא האשמה, הנושא על כתפיו גבר לא צעיר – מסע הנמשך מבוקר עד בוקר, לאורך כבישיה ודרכיה הנפתלות של הארץ, אל מעבר להרי החושך, כדי לגאול את בנו החייל מאימי המלחמה שפרצה זה עתה בגבול הלבנון. בו בזמן הוא מבקש גאולה גם לנפשו שלו, המיוסרת מתחושת אשמה, בשל האירועים בהם נטל חלק באותה מלחמה ארורה שפרצה ביום הכיפורים ההוא, לפני יותר משלושים שנה, כשהיה בן גילו של בנו. לא בכדי מציפים אותו רגשות אשם אלה דווקא כעת, מול נופיה ואנשיה של הארץ הזו, שהמלחמה והמוות הפכו לה לדרך חיים, ארץ אוכלת בניה, המציבה בפניהם ובפני עצמה תמרורים אכזריים של ספקות וחרטות.

בשעה שהוא חוזר אל אימי המלחמה ההיא, הוא גם בוחן בכנות וללא רחם את קורות חייו בעבר ובהווה, את מערכות יחסיו עם הקרובים לו, את פחדיו וחרדותיו, תשוקותיו ותקוותיו, מתוך תחושת תסכול והחמצה של משהו גדול וחשוב שחמק ממנו ללא שוב. כך הוא מציב לנגד עיניו  מראה סדוקה, אך גם בהירה וחדה, ממנה נשקפת דמות עצמו – מי שהיה, מי שהינו, ומי שכבר לעולם לא יהיה.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “משא האשמה”

בקרוב…

התמכרתי לטלפון המחורבן הזה, לחש לעצמו בקול רם, ידו הימנית מגששת אחר השקע המעוגל שבין מושב הנהג למושב הריק מימינו, כדי להניח בתוכו את כוס הקפה שקנה לפני שעה קלה בתחנת הדלק, בעוד מכסה הפלסטיק מחשב להינתק משפתה של כוס הנייר הדק, הקפה הרותח צורב את ידו הימנית, ובידו השמאלית הוא נאבק לשלוט בהגה המכונית כדי לא לסטות מנתיב הכביש הפתלתל, משאיות כבדות צצות מול פניו מעבר לכל עיקול. הוא חזר וקילל מתוך חוסר אונים כשטיפות משקה לוהט ניתזו על שיפולי חולצתו ועל ריפוד האוטו. ריח של קפה טרי התערב בריח המכונית החדשה והעכיר את האוויר ואת מצב רוחו המרומם מאתמול, כשנהג לביתו במכונית שזה עתה קנה במזומן ובהנחה יפה ממגרש המכוניות בנתניה.
נתי שינה את אחיזתו בהגה והושיט את ידו השמאלית כדי לפתוח את החלון ולאוורר מעט את חלל המכונית, אבל לפני שנגע בכפתור החשמלי שינה את דעתו ושלח את ידו המסרבת לאחרונה להישמע לרצונו, לחפש פעם נוספת את הטלפון הנייד בכיס מכנסיו השמאלי ומאחורי הכיסא ומתחתיו, ואז החליף שוב במהירות את היד הנאבקת בהגה כדי לבדוק גם בכיסו הימני, חש את שערו סומר על עורפו כשהמכונית החלה מחליקה אל מעבר לקו ההפרדה הדהוי המפריד בין שני הנתיבים. בזווית העין עוד הספיק לקלוט את המשאית הכבדה העמוסה בצינורות ברזל חלודים, מגיחה מולו מעבר לעיקול הדרך, פָּגוש המתכת האימתני מאיים לדחוס את חרטום המכונית הלוהט אל תוך גופו שלו, להתיך באבחת חרדה אחרונה את החומר הקשה של המכונית עם החומר הרך של הגוף לכדי עיסה אחת, לפני שיורד עליו מסך שחור מרגיע ומנחם, שאחריו אין כלום.
בעודו מהרהר בתחושת החידלון הזו, שנראתה לו לרגע אחד כמנחמת ומזמינה יותר מכל דבר אחר בעולמו, הצליח להשתלט על ההגה ולהסיט בחזרה את המכונית לנתיבה, מקלל בלבו את הבן של עבוּדי שהזמין כהרגלו את היציקה אתמול ממש בסוף היום, צוחק באוזנו בטלפון הנייד כשהתקשר אליו להתלונן על ההתראה הקצרה, למה אתה חושב אני משלם לך עשרים אחוז יותר מהשוק, אמר, כי אתה היחיד שיכול לארגן לי יציקה בהתראה של יום, ואל תחשוב שאני לא יודע שאתה קורע אותי עם המחירים, אז תקרע אותי קצת גם מחר, וניתק לו את הטלפון בפרצוף לפני שהספיק לענות.
הוא הספיק עוד לשמוע את צפירת הזעם של נהג המשאית שחלפה על פניו בהדף אוויר חזק, שחש בו למרות החלונות הסגורים והמזגן שעבד בעוצמה מלאה כבר בשעת בוקר מוקדמת זו, בגלל חוּמה של שמש רצחנית שהחלה לשלוח קרניים ראשונות, ממששת כסוחר בדים חמדן את גוף הפח של כלי הרכב הדוהרים על משטח האספלט המאובק, אבל עדיין לא שלחה את טפריה המלובנים כדי לשרוט בהם עד זוב דם, כפי שתעשה בעוד שעתיים או שלוש. ועדיין, בעודו נוהג על הכביש הישן לעבר חיפה, הוסיפה להטריד את מנוחתו תחושת חסרונו של הטלפון הנייד בכיסו.
הממשות הטורדנית הזו של האין. כמו אותו אתר אינטרנט שגלש בו אתמול בלילה בשעה מאוחרת, מקליד גיל ומשקל ומצב בריאותי, מעשן לא מעשן. בעבר עישן, קופסה וחצי ביום. לחצים בעבודה. לא חסר. נשוי או רווק. נשוי מאוד. המצב הכללי בנישואין. יום ככה יום ככה. בעיות בריאותיות מיוחדות. צרבת, כאבי ראש, בעיות עם הגב, זמזום באוזניים, סחרחורת, תשישות כללית, מקליד באצבע אחת לתוך המלבנים הריקים שעל המסך שריצד מול עיניו הצורבות ממאמץ, ולאחר שהניח את חץ המקלדת על המסך בתוך מלבן האינטר הקטנטן, נפתחה מול עיניו מודעת אבל שבה היה כתוב שמו באותיות מסולסלות בתוך מסגרת שחורה ומתחתיו תאריך הפטירה שנקבע, כך זכר בדיוק נמרץ, לעוד עשרים שנה, אחד־עשר ימים, שמונה שעות, ארבע דקות ועשרים ושתיים שניות. הוא הביט כמהופנט בשעון הדיגיטלי הסופר את הזמן הקצוב לו, עד שחלפו עשרים וכמה שניות והדקות התחלפו מארבע לשלוש.
עכשיו, כשנזכר בכך, ידע שהמספר הזה אמור ללמדו משהו, ולכן ניסה להבין מהו הדבר שעליו להסיק מן השעון הפועם בקצב הלב לאחור, אבל תחושה אחרת, דחופה ממנה, גירשה אותה, צורך עז לסוב ולחזור לביתו. המחשבה על השעון המחשב את קיצו, שהתמזגה עם המחשבה על הסכנה הכרוכה בביצוע פניית פרסה באמצע הכביש ההומה, עוררה בו תחושה ברורה שאם אכן יפנה לשוב הביתה, יחל השעון המתקתק את סופו לנוע, כאילו הונח החץ מעכבר המחשב על לוח לבו.

משא האשמה הוא ספרו השני של זיו דורקם. קדם לו הרומן דודי מפחד מהרוח (הקיבוץ המאוחד, 2010). כתיבתו עזת מבע וביטוי. בכישרון מרשים הוא משכיל לעצב דמויות מורכבות, הנחשפות בתנועות הפתלתלות של תודעתן, ובה בעת להציבן בתוך מרחבי הזירה הישראלית המתעתעת והמדממת.

X