מר מ' היקר | לרכישה באינדיבוק
מר מ' היקר

מר מ' היקר

שנת הוצאה: 03/2016
מס' עמודים: 391
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 64.8
- 42
מר מ' הוא סופר שעתידו מאחוריו. רב־המכר הגדול שלו היה מותחן המבוסס על מקרה אמיתי שאירע לפני שנים רבות – מורה להיסטוריה בתיכון שניהל רומן עם תלמידתו נעלם ומעולם לא נמצא. המורה נראה לאחרונה ליד בקתת הנופש של התלמידה. האחרון שראה אותו בחיים היה החבר החדש שלה.
הרמן קוך מדלג בין הסופר הנשכח ורעייתו היפה, זוג הצעירים המאוהבים, המורה הנעדר וספר אחד שקושר בין כולם. המתח גובר, הרגשות מתעצמים, והגבול הדק שבין מציאות לבדיה הולך ומיטשטש עד לרגע הגורלי שאחריו החיים, וגם הסיפור, לעולם לא יהיו כפי שהיו.
מר מ' היקר הוא רומן מבריק ומסעיר על חברות ונאמנות, הערצה וקנאה. כמו בספריו הקודמים, קוך אינו חוסך את שבטו, הופך בשנינות ובאומץ כל אבן הנקרית בדרכו, פורשׂ גלריית דמויות בלתי נשכחת, וכמו תמיד – לא חס על איש.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מר מ' היקר”

לא רק שלא תצליחו להפסיק לקרוא, גם לא תפסיקו לצחוק"
Het Parool
"הכתיבה צלולה כבדולח… קוך קלאסי!"
NRC Handelsblad
"מר מ' היקר' מגשים את הציפיות מרומן חדש של הרמן קוך בתוך עמודים בודדים".
Vrij Nederland
"הרומן החדש של הרמן קוך שוב מוכיח את הכישרון, המיומנות והאומץ שלו"
De Morgen
מר מ' היקר,
אני רוצה לפתוח ולספר לך ששלומי טוב יותר עכשיו. אני עושה זאת משום שאתה כנראה כלל לא יודע שפעם שלומי היה רע. גרוע אפילו, אבל לכך אחזור בהמשך. לעתים קרובות אתה משתמש בספריך בתיאורי פנים. למרות זאת, אני בטוח שאינך יכול לתאר את הפנים שלי. כאן למטה, בדלת הכניסה המשותפת, או במעלית, אתה מהנהן אלי בנימוס, אבל ברחוב או בסופרמרקט, או אפילו לפני כמה ימים, כשישבת עם אשתך במסעדת לה ב', לא הראית שום סימן שאתה מזהה אותי.
אני מתאר לעצמי שבחלקו הגדול של הזמן מבטו של הסופר מופנה פנימה. אם אכן כך, עדיף שלא תנסה לתאר פנים בספריך. תיאורי פנים זה דבר מיושן, בדיוק כמו תיאורי נוף, כך שדווקא מהבחינה הזאת זה מתאים לך. כי גם אתה בסך הכול מיושן, ובוא נדבר גלויות, אני לא מתכוון רק לגיל שלך — אדם יכול להיות זקן וכלל לא מיושן, אבל אתה שניהם: זקן ומיושן.
ישבת עם אשתך בשולחן ליד החלון. כרגיל. אני ישבתי ליד הבר — גם כרגיל. בדיוק לגמתי לגימה מהבירה שלי והמבט שלך רפרף על פני, אבל לא זיהית אותי. אחר כך אשתך הסתכלה עלי וחייכה, ואז רכנת לעברה ושאלת אותה משהו ואז בסופו של דבר הנהנת אלי, בסיבוב השני.
לנשים יש זיכרון טוב יותר לפנים, בעיקר לפנים של גברים. נשים לא צריכות לתאר את הפנים, הן רק צריכות לזכור אותן. במבט אחד הן רואות אם הפנים האלה חזקות או חלשות, אם הן היו מסוגלות להרגיש רצון כלשהו, ולו גם הקלוש ביותר, לשאת בתוך גופן ילד של הפנים האלה. הנשים שומרות על החזק ביותר במין הביולוגי שלהן. גם אשתך הסתכלה עליך כך והחליטה שהפנים שלך היו מספיק חזקות — שהן לא יעמידו את המין שאליו הן משתייכות בסכנת הכחדה.
את העובדה שאשתך רצתה לשאת בגופה בת שהיה לה, לפי כל חישובי ההסתברות, סיכוי של חמישים אחוז להיוולד עם הפנים שלך, אתה צריך לקבל כמחמאה. אולי המחמאה הגדולה ביותר שאישה יכולה לתת לגבר.
כן, שלומי יותר טוב. כשהסתכלתי עליך הבוקר, בזמן שעזרת לה להכניס את המטען שלה למונית, ממש לא הצלחתי להדחיק את החיוך. יש לך אישה יפה. יפה וצעירה. על הפרש הגילים ביניכם אני נמנע מלהביע דעה. סופר צריך שתהיה לו אישה יפה וצעירה. או עדיף לומר, סופר זכאי לאישה יפה וצעירה.
ברור שסופר לא צריך שום דבר. סופר צריך לכתוב ספרים. אבל אישה יפה וצעירה יכולה לסייע לו בכך. במיוחד אם זאת אישה שמוחקת את עצמה לגמרי, שיושבת ודוגרת על הכישרון שלו כמו ציפור על ביציה ומגרשת כל בן תמותה שמתקרב מדי לקן. שמסתובבת בבית על קצות האצבעות כשהוא יושב בחדר העבודה שלו, ורק בזמנים קבועים מכניסה פנימה מבעד לדלת הפתוחה כדי סדק כוס תה וצלוחית עם שוקולדות, שמסתפקת בזמן הארוחה בתשובות ממולמלות למחצה לשאלותיה, שיודעת שאולי עדיף לא להגיד לו כלום, גם לא כשהם יוצאים לאכול במסעדה בפינת הרחוב, היות שבראשו מתרחשים דברים שהיא, עם עולם המושגים המוגבל שלה — עם עולם המושגים הנשי המוגבל שלה — לא תוכל לתפוס לעולם.
על זה חשבתי הבוקר כשהסתכלתי מהמרפסת שלי עליך ועל אשתך. התבוננתי בתנועותיך, איך פתחת לה את דלת הנוסע במונית בגינוני נימוס אביריים כמו תמיד, אבל, כרגיל, זה היה בבירור מתוכנן מדי, נוקשה וקפוא, לפעמים נדמה שהגוף שלך מתנגד בעצמו לנוכחותך. כל אחד יכול ללמוד את צעדי הריקוד, אבל לא כל אחד יכול באמת לרקוד. את הפרש הגילים בינך לבין אשתך ניתן היה הבוקר לבטא רק במונחים של שנות אור. בנוכחותה אתה מזכיר לי לפעמים רפרודוקציה כהה וסדוקה מהמאה השבע-עשרה ליד גלויה שטופת שמש.
אבל בעיקר הסתכלתי על אשתך. וראיתי שוב כמה יפה היא היתה. בנעלי ההתעמלות הלבנות שלה, בחולצת הטריקו הלבנה שלה ומכנסי ג'ינס כחולים היא רקדה בפני את הריקוד שאתה כנראה לא יודע להעריך ברגעים כאלה. הסתכלתי על משקפי השמש שהסיטה אל שערה — השיער עצמו היה מחוזק בסיכות מאחורי אוזניה — ומהכול, מכל תנועות הגוף שלה עלתה ההתרגשות מהנסיעה הממשמשת ובאה, מה שגרם לה להיות יפה עוד יותר מהרגיל.
זה היה כאילו היא לקחה מקדמה על חשבון יעד הנסיעה כבר בבחירת הבגדים המדוקדקת שלה. ובזמן שהסתכלתי עליה מהמרפסת שלי ראיתי לרגע בדמותה של אשתך את החול המסנוור ואת מי הים שנסוגים באיטיות לאחור מעל הצדפים. ברגע הבא כבר נעלמה במושב האחורי של המונית המתרחקת משדה הראייה שלי — משדה הראייה שלנו.
כמה זמן היא תיעדר? שבוע? שבועיים? זה לא כל כך חשוב. אתה לבד, וזה מה שחשוב. שבוע אמור להספיק.
כן, יש לי תוכניות בשבילך, מר מ'. אולי אתה חושב שאתה לבד, אבל מהיום גם אני כאן. במידה מסוימת מובן שתמיד הייתי שם, אבל עכשיו, אני כאן באמת. אני כאן ואני לא מתכונן לעזוב עד להודעה חדשה.
אני מאחל לך לילה טוב — הלילה הראשון שלך לבד. אני מכבה עכשיו את האור, אבל אני נשאר איתך.

הרמן קוך, יליד 1953, הוא סופר, שחקן, עיתונאי וכותב מערכונים הולנדי.

את ספרו הראשון, אוסף סיפורים קצרים בשם "De voorbijganger" (עובר האורח), פרסם כבר בשנת 1985, אבל להכרה בינלאומית כסופר זכה רק בשנת 2009, עם פרסום הרומן השישי שלו – "ארוחת הערב".

הספר נמכר במיליוני עותקים ותורגם ל-21 שפות, כולל עברית.

ספריו הבאים בית קיץ עם בריכה (2012) ואודסה סטאר (2014) תורגמו אף הם לעברית, ראו אור בהוצאת כתר, והיו לרבי מכר.

X