מרכבה, סיפור | לרכישה באינדיבוק
מרכבה, סיפור

מרכבה, סיפור

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 40
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 0
- 0

להורדת הספר חינם, אנא בצעו תהליך רכישה רגיל בכרטיס אשראי והמערכת כבר תאשר את הקניה באופן אוטומטי

במרחב המצולק והשסוע של מלחמת לבנון השנייה, שבו המטרות הקיומיות המוכרות אובדות; השאלה "לאן?" נענית בתשובה תקיפה: "תפסיק לשאול שאלות מיותרות".

ככה, ללא סיבות ויעדים, עם המספר ועם סיפור המלחמה, אנו נעים. יש מצית בכיסו. האש נישאת על גופו. אנחנו נעים כדי לחמוק מאש. אנחנו נעים כי אנחנו מושכים אש. אנחנו נעים כדי לייצר אש. "לאן?" היא שאלה אנושית מדי. מעבר לאוריאנטציה, היא שואלת לגבי תכלית. ומהי תכליתו של אדם שהפך לחוליה בגופו של נחש, הנע בטור עורפי, בקנים שלופים לכל עבר…"

                           יהונתן דיין

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מרכבה, סיפור”

חזון מַרֽכָּבֶּה / יהונתן דיין

 

כשתתייצב מול מסכות הגז והחפירות, כל האמת מוכרחה להתגלות.

(ביל פיי, "שעתה של הרדיפה האחרונה")

 

"סיגריה?"

זאת אינה הצעה. זאת קריאה ליסוד שממנו עשוי הסיפור הזה, שאינו נפתח, אלא נדלק. יסוד האש. היסוד הוא קמאי. הצורך והשימוש הכפייתי בו מעיד על מזג אנושי קמאי. מזג של לוחם. כל צורכו של הלוחם הוא הישרדות. זהו הצורך של דמויות החיילים בסיפור, ושל המספר ששב משדה הקרב. סיפור המלחמה הזה, שנכתב בדיעבד, נכתב תחת אש.

המצית שחומס המספר כשלל קרבות ממכולת לבנונית נטושה ישמש לנו קריאת כיוון. המצית נלקח בשעה של בהלה וחרדה, בזמן פינוי פצועים לנאפ"ל; הדחף לעשן מתואר כניסיון פרוזאי ליצירת מובלעת שלוה קטנה, "שבע דקות" של שקט במהומה הבלתי פוסקת; אבל אם נעמיק ונתבונן בחייל הזה, שמיד לאחר ההתפוצצות, ההתקפה הראשונה שחווה באותה מלחמה, מלחמתו הראשונה, עובר בין פצועים וחיילים זרים שמתרוצצים סביבו כמו עכברים מורעלים, לוקח מדלפק המכולת הבזוזה וההרוסה את המצית וטומן אותו בכיסו, נגלה את משאלתו הטראומטית, מכמירת הלב, שם בלב הכאוס – להשיג שליטה באש. המצית, המצאה אנושית פשוטה וגאונית כאחד, יתגלגל חזרה, ככל שנעמיק חדור עמו אל אימת המלחמה, לכדי פטיש קדום של עובד אש. המספר זקוק לו כקמע מגונן, שישמור את דרכו העוברת במרחב המצולק והשסוע של מלחמת לבנון השנייה, שבו המטרות הקיומיות המוכרות אובדות; כשהשאלה "לאן?" נענית בתשובה תקיפה: "תפסיק לשאול שאלות מיותרות".

ככה, ללא סיבות ויעדים, עם המספר ועם סיפור המלחמה, אנו נעים כשהמצית בכיסו. האש נישאת על גופו. אנחנו נעים כדי לחמוק מאש. אנחנו נעים כי אנחנו מושכים אש. אנחנו נעים כדי לייצר אש. "לאן?" היא שאלה אנושית מדי. מעבר לאוריאנטציה, היא שואלת לגבי תכלית. ומהי תכליתו של אדם שהפך לחוליה בגופו של נחש, הנע בטור עורפי, בקנים שלופים לכל עבר, מביט במציאות בין כוונות טלסקופיות, ועושה דרכו, דרוך, בין רחובות חרבים, המעלים ריח גוויות חרוכות?

הרקע למרכבה הוא, כאמור, מלחמת לבנון השנייה, אבל הנסיבות הגיאו-הפוליטיות, כה רחוקות מעולמו של הסיפור, כמו אותן השמועות החולפות בין החיילים, כפנטזיות גאולה, על הגעתה של קונדוליסה רייס מאמריקה, כדי להביא להפסקת אש. לקורא הישראלי השפה שבה מדבר הסיפור מוכרת. התמונות ידועות. אך עיגון המלחמה הזאת בזמן ובמקום הולך ומתייתר מאפיזודה לאפיזודה. רון דהן אינו כותב על מלחמת לבנון השנייה. הוא כותב את המלחמה כאירוע, כמצב קיומי.

בתורת הלוחמה הצה"לית הפעולה החיילית שמתוארת במרכבה מכונה "לוחמה בשטח בנוי" (לש"ב); אלא שדהן מעניק למושג משמעות כפולה: השטח הבנוי אינו תוואי השטח שעמו החיילים נאלצים להתמודד. כאן לוחמה בשטח בנוי מתגלה במובן של לוחמה נגד המרחב האנושי – ריסוקם ושריפתם של ערים וכפרים, מכולות, בוסתנים, בתי מגורים, סלונים וחדרי ילדים. תחום הציוויליזציה, זה השטח שמשמידה המלחמה. ובד בבד, עם קריסת המרחב התרבותי, קורסים היצורים המאכלס אותו. בני האדם, הלוחמים עצמם. במעין אפקט דומינו פסיכו-פיזי, נופלות בעקבות חומות המרחב גם חומות הנפש. עם כתישתם של מבני התרבות, שב ומגיח הטבע הפראי שנכבש תחתם, ואתו – החיה שבאדם. "ריח זעתר פרוע התנפל על חללי הבית הפרוץ והביס, לעתים, את ריח השריפה הכללי ששלט." לכל אורך הסיפור ניתן להציץ בין חורי הבתים השבורים ולראות צמחים מטפסים, עצים עיקשים, חמניות בוהקות, ניתן להריח את ריחם העז של פירות ושיחי תבלינים, וניתן לשמוע את נביחות הכלבים ונהמות התנים. כל אלה נקלטים בצורה עזה כל כך בתודעה אנושית, תודעת הלוחם המספר, שהפך לאינסטינקט חי.

פיו יבש, ידיו מטונפות, גופו כואב ופצוע, אוזניו החדות מבחינות בין סוגים שונים של כלי נשק שיורים במרחק, כשם שהן למדו להבדיל בין יללת הכלב ליללת התן. כל כולו גוף. ניתן דעתנו לדרדורו המכוון של המימד הפסיכולוגיסטי (מימד שכה מאפיין את יצירות הקאנון של ספרות המלחמה הישראלית כמו ימי ציקלג או התגנבות יחידים), בחוויית המספר הזה. כל גילויי הנפש והרגש נעקרים, מודחקים, נחווים כהרף עין, כאותה תמונת חייל בוכה הנקלטת בעיני המספר החולף בין חדריו של בית שפלוגתו טיהרה באש. אין עדות ממשית וחריפה יותר מזאת של השתלטות לקסיקון הגוף על קול המספר, לדה-הומניזציה שחווה האדם במצב מלחמה.

"מה עכשיו?" שאל הקצין.

"חפץ. הוא הלום."

"מה?"

"הלום קרב."

"אתה רציני?"

"אני נראה לך צוחק?"

"אבל הוא לא השתתף בקרב."

"נו, אז?"

"אז מה יש לו להיות בהלם?"

החובש משך בכתפיו, "אני נראה לך פסיכולוג?"

אפשר לזרוק את הפסיכולוגיה לכלבים. החיילים אינם בעלי נפש. אלה "חפצים". מדרש השם אינו מקרי. כמו יחזקאל חפץ, האידיאליסט המלנכולי, (אנטי) גיבור שכול וכשלון, רומן העלייה השנייה הגדול של י. ח. ברנר, וכמו חפץ, שאר בשרם של משפחת טייגלך, (אנטי) גיבורו האפונימי של המחזה מאת חנוך לוין, חפץ הלום הקרב במרכבה, הוא אדם בסימן נפילה. די בנוכחותו במלחמה כדי לגלות את מהותה הטראומטית של ההתרחשות המתוארת בסיפור: אובדן צלם. מחיקת האדם.

כך, החיילים נענים לקריאה לפק"ל שהם נושאים על גופם. יש לנו נגביסט ו-A-3, מקלענים וצלפים, ח"ע ו-624, חובשים וקשרים, וברקע נשמע על תנועתם של רגלים, טנקיסטים, תותחנים וטייסים. אלה אינם אנשים אלא כוחות. אין להם שמות ואין להם זהות מלבד הפונקציה של הכלי שהם נושאים בזמן לחימה. האדם הוא החפץ שעליו: המקלע, כוונת הטלסקופ, חוסם העורקים. במלחמה רק לכלים יש משמעות, זהות ותפקיד. למעשה, הפק"ל הוא שנושא את האדם.

האדם הוא הנעדר, של הסיפור הזה. המספר הלכוד כל כולו בבהלת הישרדות כמו אינו מודע לכך, אך זהו הדבר שהוא מחפש שם, בארץ העוינת והזרה, בין קיר בית מפורר לשיח חרוך: את דמות האדם, את זהותו האנושית, את פניו שלו עצמו. השתלטותו האלימה של הגוף על התחביר, על קול המספר, ותביעתו החרדה להישרדות, הופכת את המספר לייצור של הרגע, של הווה שנחווה במלוא חומרתו כנוכחות גופנית. זיכרונות עבר מבליחים בו באופן תלוש לכאורה; על העתיד הוא אינו חושב כלל. נפשו נעדרת מושגים כמו פנאי ומנוחה ופעולות כמו הרהורים ודמיון. יש לשמור על האנרציה. המנוחה מכאיבה. אסור לנוח. "כשהולכים לא מרגישים את העייפות ואת המשקל, אבל כשעומדים צצים פתאום כל הכאבים בבת אחת, כאילו חיכו להזדמנות להתנפל על הגוף."

וכך, מבעד לגילויו ההולך ונעשה מוחלט של הגוף על הקול האנושי, דרך הפרשותיו – דם, צואה, שתן, זיעה, דמע; תשוקותיו, המביאות זקפות מענגות ודרישה למגע מיני; תביעותיו למזון ולמים, זועקת הנפש החרדה בדממה שבין החללים של מבעי הגוף, מחפשת את מקומה בסיפור המלחמה הזה. שואלת – איה היא?

דמותו של אברם, הלוחם הוותיק, האלים, הציני ומר הנפש, מעידה היטב על נסיגתו של האדם אל מצבו הטבעי במצב מלחמה. הכרס שלו מבליטה את עיקר דאגתו. הוא לא נותן אמון באיש. כל חוכמתו מסתכמת באמירה: "שמור על הביצים שלך." הוא יורה באויב, מכה את חבריו לפלוגה, מקלל את המפקדים ובז להם. אמירתו הסמויה היא: "אדם לאדם זאב". והוא אכן זאב קרבות ותיק. הוא נכח עוד באינתיפאדה הראשונה. והוא מגיע גם למלחמת לבנון השנייה, כי הוא כבר לא יכול אחרת. שדה הקטל הפך לביתו. גירושיו מאשתו רומזים על הלם הקרב שהחריב את חייו האזרחיים. הלם הקרב המרומז של האב הרוחני הזה מהדהד את זה שחווה אביו הביולוגי של המספר, כנראה במלחמת יום כיפור. המספר מעריץ את אברם וחושש מפניו. גור שמזדנב בעקבות זאב האלפה. אט-אט הופכת הקבוצה האנושית שחצתה את הקווים ללהקת זאבים. וכאן מתגלה מהותה הכפולה של האש. כמו מוגלי, שחיפש את "הפרח האדום", האש שתסייע לו להביס את הטיגריס שיר-חאן, שונא האדם, דרוש המצית למספר במרכבה כיתרון אנושי. עדות זעירה ליכולתו להתגבר על אימת הטבע. נקודת אחיזה במוטב האדם.

כי כאן, במלחמה שעליה מספר דהן נמחק צלם אנוש. האש, החורבן וההרס מגלים את גבול החוויה האנושית. לא כל השבים משדה הקרב חוזרים אל חברת האדם ונקלטים בה. לפעמים הם מגלים לאימתם שהם מתהלכים כזאבים בין אנשים, שהירי חורר את נפשם, שהפגזים פערו מכתש בנשמתם, והם משתופפים בתוכו, חרדים לצאת, מתוך אותה אמונת לוחמים נושנה, שבאותו מקום לא ייפול פגז פעמיים.

ואף על פי כן, דווקא אברם, בפעולתו האחרונה בסיפור, מגלה חסד אבהי, שריד לאנושי שעוד חבוי בו, כשהוא שולח יד חזקה אל צווארו של המספר ודוחף אותו לפנים, כשהכל נחתם באש מעבר לגבו. הכפר מרכבה מופצץ מהאוויר, נשרף עד היסוד ואברם דוחף אותו הלאה, לא מאפשר לו להפנות את ראשו ולהסתכל. כי הוא מכיר את אימת המראה, ויודע שהוא, בזמנו, לא הפנה את המבט, הוא, בזמנו, לא זכה למישהו שידחוף אותו קדימה, וכמו אשת לוט שסבה וצפתה בהפיכת עירה ואנשיה, הדמעות קפאו בתוכו, והפכו לנציב מלח. הוא יודע שלאלה המפנים מבטם אל החורבן, אין דרך חזרה.

 

 

 

 

 

.

מָרְכַּבֶּה

 

"סיגריה?"
"אסור לנו."
"כולם ישנים."
"בכל זאת…"
"מה יעשו? יזרקו אותך מהמלחמה?"
"הלוואי."
"זה לא יקרה."
"אז תדליק אתה ואני אעשן כמה שאכטות."

אברם חייך בחושך, הסתובב אל החלל השחור, עיגל את אצבעות ידיו והדליק סיגריה. האור הבהב למשך כמה שניות וכבה. הוא הפך את הרובה, החדיר את קצה הסיגריה אל חלל קת ההדק ושאף ארוכות. לאחר מכן הרים את ראשו מעט ונשף בחוזקה את העשן אל האוויר הלוהט שבחוץ.
"אח, בריאות." התמוגג והעביר לי את הסיגריה, כשהקצה מופנה כלפי פנים היד. עשיתי כמוהו. העשן חרך את גרוני היבש.
"מה השעה?"
"שתיים."
"עד מתי אנחנו שומרים?"
"לא יודע. יונתן ארגן רשימת שמירה או משהו כזה."
העברתי לו את הסיגריה. הוא הסתובב והתיישב על החומה החשופה.
"אתה מסתכל?" הרים את עיניו.
"כן," עניתי בחוסר חשק, "גם אתה צריך."
"מספיק אחד," החליט, "כשתרצה לשבת תגיד לי ואני אחליף אותך."
הוא פתח את האפוד ונתן לו להישמט על הרצפה הקשה. ואז נשען לאחור ופשט את רגליו קדימה. הנשק נח לידו.
"לא רע," ציין," אני יכול להעביר ככה כמה שעות טובות."
הוא מצץ את השאכטה האחרונה בקולניות וכיבה על אחד מזיזי הבטון שבלטו מהרצפה.

הבטתי קדימה אל החשכה. לאחר כמה דקות העיניים התרגלו מעט ויכולתי לזהות את הדרך ממנה באנו – שביל שחציו עפר וחציו אספלט שחצה שתי שורות בתים נמוכים ממערב למזרח. מולי ניצבה רחבת בטון שסימנה את חזית שטח הבית בן שתי הקומות בו שהינו כעת. מימיני גדר אבנים שכוסתה בשיח מטפס, ומעבר לה בית שגגו הופצץ וחורים גדולים נפערו בו כמו פצעים מוגלתיים.
משמאלי השתרע בוסתן עם חמניות שזהרו בחושך. ריח זעתר פרוע התנפל על חללי הבית הפרוץ והביס, לעתים, את ריח השריפה הכללי. היה חם ולח. אגלי זיעה נטפו מראשי וזחלו לאורך הרקות. המדים שלי היו רטובים ומלוחים והאפוד המסורבל שפשף את גבי התחתון, עד ליצירת פסי עור מדממים ששרפו בכל פעם שזרזיף זיעה מלוח הגיע אליהם.
בעטתי קלות באברם שנחר מתחתי.
"מה.. מה..?" נדרך לפתע ואחז ברובה שנח על ברכיו.
"אתה נוחר," אמרתי לו.
"בסדר, בסדר," הוא הסתובב לצד השני ונרדם שוב, פיו פתוח לרווחה.

הסתתרתי מאחורי עמוד בטון והשקפתי על השטח. היה שקט ומתוח. מרחוק ייללו תנים וכמה כלבים נבחו לאפלה. הייתי עייף אך דרוך, ומיעטתי להרכיב את אמצעי ראיית הלילה כדי לא לאבד את היכולת לראות עצמים בחושך. כך הצלחתי לגלות את שיחי העגבניות שגדלו פרא לאורך גדר האבן בבוסתן מצד ימין. הבטתי לאחור, אך לא הבחנתי בתנועה כלשהי. על הרצפה היו שרועים חיילי המחלקה שישנו אחד על השני ונראו כמו שמיכה כהה ומקומטת הפרושה ברישול. מאחור התגלה עוד פתח המוביל לחדר, שם ישב סגן מפקד הפלוגה עם החבר'ה שלו והמתין לפקודות ממפקדת הגדוד. לא ידעתי מה הולך לקרות ואם אנחנו נשארים כאן למשך הלילה. אולי אברם יודע, הוא תמיד יודע דברים כאלה. בעטתי בו קלות.
"מה, מה?" נדרך שוב.
"אתה יודע מה קורה?"
"לא," ענה והסתובב שוב לצד השני.
"נשארים פה?"
"לא יודע," ענה שוב, "זה תלוי."
"במה?"
"במג"ד."
"ראית אותו באירוע?"
"כן, הוא הגיע עם הטנקים."
"ומה הוא אמר?"
"שום דבר."
"אז במה זה תלוי?"
"בו."
"ומה הוא רוצה?"
"לא יודע."
"מי יודע?"
"אף אחד."
"טוב."
"טוב." הוא חזר לישון.

הוצאתי מימיה מהאפוד. סיימתי את כל המים שהיו בתוכה. אך הפה שלי עדיין היה יבש והידיים שחורות ומלוכלכות. הקפצתי את הנשק על תאי המחסניות וסידרתי אותו מעט לאורך הכתפיים. בכל מקרה, עדיף ללכת מאשר לעמוד. כשהולכים לא מרגישים את העייפות ואת המשקל, אבל כשעומדים פתאום צצים כל הכאבים בבת-אחת, כאילו חיכו להזדמנות להתנפל על הגוף.
לפתע שמעתי קול מאחורי והסתובבתי. דמות יצאה מהחדר האחורי והתקדמה לעברי, מגששת אחר מקום ריק בין כל הגופים השרועים. בעטתי קלות באברם, "קום, קום, מישהו מגיע." הוא פקח עיניים והתרומם באיטיות מופגנת, משכתי אותו מאחורי העמוד.
"מה יש לך?" אמרתי, "אתה רוצה לחטוף כדור או מה?"
הוא גיחך קלות והרים את הרובה מהרצפה. הדמות התגלתה כרונן, הקשר של המ"פ.
"תיכף יוצא סיור מהבית," עדכן, "לא להיבהל וללוות אותם," אמר וחזר במהירות באותה דרך בה הגיע.
"מי ישמע," אמר אברם, "אז יוצא סיור, שמחת זקנתי."
"אתה יכול לחזור לישון," אמרתי לו.
"די. הלכה לי העייפות מכל הבעיטות ש'ך."

רון דהן, יליד 1979, משורר וסופר, טבעוני אקטיביסט, מייסד אתר אינדיבוק לספרות עצמאית. שלושת ספרי השירה הראשונים שלו, "הגעגוע של קין" (גוונים, 2011) "נעורים" (אינדיבוק 2012) ו"עקרונות הגן" (עצמית 2014) זכו לאהדת הקהל והביקורת.

הספר "נעורים" עובד למופע מוסיקלי עם להקת Fathest South.

כמו כן, פירסם את רומן הביכורים "בוא כמו שאתה", המציג את קולו של הדור שהתבגר בין התאבדותו של קורט קוביין לרצח רבין, ואת אסופת הסיפורים "נדידת הדיונות באפריקה"

"משהו בדהן מצליח להתעלות על חטיבה מרכזית בשירה הצעירה הנכתבת היום בישראל ומציפה אותה בעליצות נטולת אחריות אסתטית ובחינה עצמית של ממש, חטיבה קולנית כל כך עד שהיא מזוהה בטעות עם מושג הנעורים עצמו."

X