מרווחי נשימה 3 | לרכישה באינדיבוק
מרווחי נשימה 3

מרווחי נשימה 3

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 350
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35

"בניגוד לדעה הרווחת, האמת ממש לא מוציאה לחופשי, הרהרתי בעגמומיות. היא רק מכניסה דרך שער נוסף בכלא הקטנטן והמחניק שבו אנו נמצאים, כך שמהר מאוד אנו מוצאים את עצמנו נדחקים לחלל קלאוסטרופובי לא פחות: חלל הציפיות הלא ממומשות, חלל כל האכזבות. אותו חלל שבו כל הפחדים כולם מצויים, אוחזים זה את ידי זה ועומדים שם כקהל דומם וקודר, מביטים בנו ומאשימים. סם, כך ידעתי, נמצא בחלל הזה."

אלינור ספקטור ממשיכה את מסע חייה, הוא ספוג טלטלות ורצוף סודות נוספים הנחשפים זה אחר זה. היא ממשיכה להניח לקרבה הבלתי נמנעת ולאמון בסם וולש להציב ראי מול רגשותיה וחולשותיה.

האם סם יצליח לקלף את שכבותיה הנותרות של אלינור? האם אלינור תיתן בו מספיק אמון שיאפשר לה להסיר את הגנותיה?
מרווחי נשימה הוא ספר הביכורים של אלי ספקטור (שם עט), המגולל את סיפורה של כותבת ורקדנית המנסה להגשים את חלומותיה ולמצוא את דרכה בעולם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מרווחי נשימה 3”

בקרוב…

פרק 1

 

ערב סוכות בקיבוץ. תכף אשמע את אימא קוראת לי מהמרפסת שאבוא כבר להתארגן לארוחת החג, ואני עדיין יושבת מול הכינרת, זו השעה החמישית ברצף מאז התעוררתי. העברתי את אצבעותיי בחולות החמימים והרמתי שוב את עיניי לעבר האופק. העיגול הכתום והענק שהתנוסס מולי גרם לי לכווצן ולהזות לרגע ארוך מולו. חשתי עכשיו כמו בפעם הראשונה שנגלה מולי המחזה הזה, כילדה קטנה. גם אז התיישבתי על החולות הללו מול הכינרת.

נפעמתי.

אור הנגוהות הרך, שהשמש השוקעת הפיצה, הטיל רשת פיות קסומה מלאה נצנוצים והבלחות מתעתעים על פני המים השקטים. הם עמדו כמעט דומם, כאילו שאם רק ארצה, אעמוד ואצליח להניח את רגליי עליהם וללכת. ללכת על רצפת הכחול שלהם, כמו שמספרים שעשה המושיע ההוא.

רחש של משב קל הפר מדי פעם את תמונת המראה הקסומה של השמים שהשתקפה מהמים, האדוות הקטנות והעליזות הזכירו לי שאלה בכל זאת רק נוזלים. למרות כל זאת, למרות התפאורה האהובה עליי ביותר בעולם, תחושת הרוגע הכמעט אוטומטית ששורה עליי בכל פעם שאני מביטה במים האלה, לא הייתה בנמצא.

כאב חד, שהחישה עליי נעיצת המבט הארוכה, אילץ אותי שוב להביט מטה בחולות שעליהם ישבתי. עצמתי את עיניי כדי לסלק את ההדהוד הכחול והמסמא שפיעם בהן, ורק אחרי רגע ארוך, כשפקחתי אותן, הצלחתי שוב למקד את מבטי.

לעתים, כל החודשים האחרונים נראים לי כחלום. ממרחקי השבועיים השלמים שעברו עליי כאן, התחושה הזו מתחזקת יותר ויותר. במציאות הישראלית הדומיננטית שאני שרויה בה, כל דבר אחר שאינו שזור בחום, בזיעה, באבק, בצעקות ובצחוק רם, נדמה כאילו מעולם לא התקיים. שום דבר ואף אחד.

גם לא סם.

צווחה רמה קטעה רק לרגע את קצה חוט המחשבה ששמו זרק לעברי ואילצה אותי להסב את פניי לצד ימין. שירי, אחותי הקטנה, קיפצה בבגד ים זרחני מפוספס ואחזה באקדח מים אימתני שכוון לעבר יואב, הבבואה שלה. הוא אחז באקדח עצום לא פחות. סילוני המים ניתזו כמעט בבת אחת לשני הכיוונים, וצחוק מתגלגל גרם לי לפלוט צחקוק. משהו בתוכי התרכך, וחום נעים התפשט בבטן שלי, כמו בכל פעם שאני מביטה בהם.

"אל תעשה את זה, לא אצליח לעמוד על הרגליים בשיעורי ריקוד!" היא צעקה לו בבהלה והרימה את ידה בניסיון למנוע ממנו להסתער ולהפיל אותה. באותו רגע היא הזכירה לי כל כך את נינה.

נינה, הרהרתי, ובבת אחת ריחות ומראות הציפו אותי. השם הבא שעלה בראשי היה בלתי נמנע. סם. שוב חזרתי לבחינה מדוקדקת ועגמומית של השבועיים האחרונים.

*

 

הטיסה לארץ הייתה נוראית, לא הצלחתי לעצום עין ליותר משעתיים. היא הייתה תולדה של האירועים שהובילו אותנו לשדה התעופה, של השתלשלות הדברים המצערת. כבר כשהגענו אל השדה, ניסיתי להתאפק. למרות זאת הצצתי בטלפון שלי כל עשר דקות מחורבנות, תוהה אם הוא שלח לי הודעה או ניסה להתקשר. נותרתי רגועה כלפי חוץ, אבל בתוך תוכי התחוללה סערה, סופת הוריקן ממש. לא הפסקתי לשחזר את דבריה הנוראיים של הולי.

את קטנה ואפורה, בקושי בינונית… הדהד באוזניי שוב ושוב.  סם עבר תקופה קשה… הוא כל הזמן צריך להוכיח לעצמו שהוא עדיין חי… וזה שחזר שוב ושוב כמו תקליט שרוט: סם שלי, אלינור.

נזכרתי איך היא אמרה זאת, בכזה ביטחון, בכזו נחישות. כאילו כל הזמן הזה היא ידעה על כל המשגים הקטנים שהוא עשה אתי, כמו לא הייתי הראשונה ובטח גם לא האחרונה, ורק דבר אחד יוותר קבוע בחייו. היא.

דנה ואני בילינו את הצ'ק-אין בשתיקה רועמת. היא הייתה מוזרה ושקטה, חפוית ראש ומהורהרת. רציתי לשאול אותה למה, אבל הייתי עסוקה מדי בלרחם על עצמי, בלחזור שוב ושוב לעוד רגע מענג מרפרטואר מופע האימים שעבר עליי מהרגע שאגרופה של תמי ניחת על פניי.

"מה עובר עלייך?" הגחתי לרגע מעננת המחשבות שלי, תוך העברת ידי בליטוף על עצם הלחי הימנית שלי. בדיוק המתנו שיכריזו על העלייה למטוס. עיניה היו נעוצות בקצה נעלי הספורט שלה. היה מוזר לראות אותה בנעל שטוחה. לעתים הייתי בטוחה שהיא נולדה עם נעלי עקב, אפילו נעלי הבית שלה היו מוגבהות איכשהו. זה סימן מובהק לסערת רגשות, ידעתי.

"שום דבר," היא מלמלה ולא טרחה להסיט את תלתל האש שהסתיר ממני את מבטה. "פשוט אם לא אשב ליד החלון, בטח ארוץ להקיא בשירותים כל הטיסה."

התאפקתי לא לגלגל את עיניי. נקודת האור היחידה שנכונה לי בטיסה הזו הייתה העובדה שהמושב שלי היה ליד החלון, והנה היא כבר מנסה לגזול זאת ממני. כשהיא גילתה שדווקא אני זכיתי במושב הנכסף, היא הגיבה בהידוק שפתיים חמוץ, אך לא הפסיקה להגניב רמזים קלים לאי שביעות רצונה מכך. הקפדתי להתעלם מהם, עד שהיא אמרה זאת.

"בסדר, את יכולה לשבת ליד החלון, דנה," הפטרתי והתרוממתי על רגליי, כשמספר הטיסה שלנו התנגן בחלל הגדול.

"לא אמרתי את זה, כדי שתוותרי על המושב שלך." היא קמה אחריי, אבל נשמעה כמלאת תקווה שלא אחזור בי מהצהרה זו.

"עדיף שתשבי שם ותירדמי, כדי שתוכלי לשקם איכשהו את העליצות ושמחת החיים שלך, בסדר?" עקצתי וחתמתי את השיחה הקצרה.
הפניתי אליה את תיק הגב שלי ולא הסתובבתי לעברה שוב, עד שעלינו על המטוס. ללא קשר לכך שהיא רבה עם בן לפני שטסנו וממש לא התכוונה לספר לי מדוע, היה נדמה שהיא כועסת גם עליי.

אני הייתי כאן הקורבן המוכה והחבול (תרתי משמע, כן?), אך זה לא מנע ממנה ללטוש בי מבטים רווי אשם ולהניף אצבע מתנדנדת דמיונית ומאשימה כאומרת: רואה, לא היית צריכה להסתבך אתו! בעיניה אני אשמה בכול, גם בהתחממות הגלובלית ואפילו במריבות המטופשות שלה עם בן.

כשהתיישבתי סוף-סוף במושב האמצעי, בינה ובין גבר מגודל שהנשימות שלו היו כבדות ועמוקות, חשבתי לעצמי שזהו, אני באופן רשמי בגיהינום. את השעה הראשונה בילינו בניסיון לא לדבר האחת עם השנייה, בשתיקה מעיקה. היא הייתה תלויה שם בין שתינו והופרה רק על ידי אותן נשימות של הבחור גדל הממדים שלידי. הן לא הפסיקו לנשוב ולנשוף לתוך אוזני. חשבתי שאשתגע, אם אמשיך לשמוע את הפשווו, חררר, פשווו, חררר המונוטוני והסדוק שאפו ופיו הפיקו ושננשב לעברי.

במושבים שלפנינו היו שתי בחורות צעירות שלא הפסיקו לצחקק ולהתלחשש זו עם זו. מאחורינו הייתה משפחה של דתיים, שמעתי את האישה הצעירה ממלמלת פרקי תהילים בשטף כמעט מהפנט. כה שקועה הייתה בתפילה, שצווחות התאומים הג'ינג'ים שלה לא הפריעו ולא החרידו את שלוותה כלל וכלל. לשאר הנוסעים, לעומת זאת, הן כבר עלו על כל העצבים.

נותרו לנו עוד שעות רבות עד לנחיתה.

אחרי בהייה חסרת תוחלת בכחול האינסופי שנשקף מהחלון, דנה התעסקה באוזניות שלה והתמסרה לצפייה בסרט מטופש שלא טרחתי לברר על מה סיפר. שקלתי להוציא את האוזניות האישיות שלי ולשים קצת מוזיקה משכיחה, כשנזכרתי שכמעט כל הפלייליסט המחורבן שלי מזכיר אותו, את סם: ארקטיק מאנקיז, פרל ג'אם, נירוואנה. אפילו שירי שנות השמונים המטופשים שאני כה אוהבת, הוכתמו על ידי זכרו.

זיכרון, שבו אנו מנסים להמחיז את הריקוד הסוגר מתוך הסרט "ריקוד מושחת", עלה בי. זה היה בחצר האחורית של תמי, שהפקידה את הבנות בידינו ערב אחד. היא נתנה לאחת מחברותיה לגרור אותה לאירוע התרמה, שכמעט כל הבגדים בתצוגת האופנה, שהייתה האירוע המרכזי שלו, נתרמו על ידה. זה היה בתקופת הידידות שלנו, זו שהגיעה אחרי ההיכרות רצופת הזיונים ולפני ההעמקה בתוך ביצת הרגשות שהבנתי שפיתחתי כלפיו.

נזכרתי איך נינה בהתה בהכנות שלנו בחיוך מטופש ובעיניים ענקיות. הן היו מלאות בעיקר בי, מנסה להסביר לו ברצינות תהומית בדיוק היכן לעמוד ואיך לזוז, ובו שותק ומהנהן במבע מלא שעשוע וגיחוך. כשהיינו סוף-סוף מוכנים, סם נתן בי מבט חמור סבר מעושה וניסה לא לזוז כדי לא להרוס את התלתל על מצחו, עליו עמלתי קשות במשך חמש דקות.

"אל תזוז, עד שתראה אותי עומדת לקפוץ," הוריתי לו, כשקיפלתי את שרוולי חולצת הטריקו הקצרה שלבש. ניסיתי לא לנעוץ מבט בוורידים המשתרגים מבית שחיו, לא ללטף את כתפיו ולהדק את אצבעותיי סביב השרירים שלו. זה היה כמעט בלתי אפשרי, אך עמדתי במשימה. הוא נראה מבודח וחסר כל מודעות לדפיקות הלב המואצות שלי.

"מי הוא אמור להיות שוב?" נינה תהתה.

"פטריק." הוא נשף והרחיק את התלתל מעיניו בתנועה דרמטית שגרמה לשתינו לפרוץ בצחוק מתגלגל. "פטריק סווייזי, בייבי."

רעד מוכר ומענג עבר בגווי, כשנזכרתי ששעטתי אליו, שהוא תפס אותי בדיוק כשהיה צריך, הרים אותי אל על ואחז בי בחזקה, כשהנפתי את זרועותיי בניצחון לצלילי השיר המתקתק והנהדר מסצנת הסיום המפורסמת. הוא הוריד אותי באיטיות, ולפתע, כשפניי היו בקו ישיר לשלו, נינה נעלמה. נותרו רק עיניו הגדולות, השפתיים המחויכות שלו וחזק מכולם – הריח שלו.

"תיזהר, דוד סם, היא נופלת!" רק הצעקה המשולהבת של נינה הפרה את הקסם.

הוא הידק לעוד רגע נוסף את אצבעותיו סביב מותניי ואז הרפה ממני באחת, דואג שאנחת בקלילות על רגליי. חשבתי אז שהוא יאמר לי משהו שיעלה בקנה אחד עם ההבעה של פניו, זו שידעתי שמשקפת היטב גם את שלי. הייתי כמעט חנוקה מצורך לגעת בו, לטמון את אפי בין צווארו לעורפו, והייתי בטוחה שהוא חש אותו דבר. הקרבה הפיזית לא השאירה מקום לספק. היא דחקה אותו הצדה וחשפה את הניואנסים הדקים שבצבצו מכל עפעוף, ניד של שריר או הידוק שפתיים.

"לכי לשתות משהו, ספקטור, את מזיעה נורא." הוא פנה אל נינה כדי לרדוף אחריה ולהניף גם אותה באוויר. נותרתי שם עוד כמה רגעים שנועדו להרגיע את הדופק המשתולל שלי, להנמיך את הבערה הזו שפמפמה בוורידיי. היא גרמה לבגד הגוף להרגיש לי כאילו הוא הדוק יתר על המידה על גופי.

פלטתי נשיפה עמוקה, כמעט כאילו אני שם שוב, בדיוק באותו רגע. אלא שהפעם אין לי פינה שקטה ודוממת לברוח אליה. אני כאן, באמצע מטוס נוסעים ענק, הומה אדם, רעש וריחות נוראיים. רציתי לפרוץ בבכי של אומללות. משהו עמד בדרכה של רכבת המחשבות שלי. הוא נשמע כמו המהום של תינוק, רך וגבוה, כמו עולל שמנסה נואשות להגיע לצעצוע שלא נמצא בהישג ידו.

הפניתי את מבטי לעבר דנה וקפאתי. היא מיררה בבכי שקט לידי, החזרתי את מבטי אל המסך שלה לרגע, לפני ששוב בהיתי בה. נכון, היא הייתה גרועה, אבל הייתי די בטוחה שזה לא קשור לקומדיה החדשה עם ג'ניפר אניסטון שהוקרנה שם.

"תשתלטי על עצמך, דנה, תכף כולם יסתכלו עלייך," סיננתי. זה רק גרם לבכייה להתגבר.

"דנה!" ניסיתי להסות אותה.

"את זו שהביאה אותי למצב הזה, ואת עוד מעבירה עליי ביקורת? הרצחת וגם ירשת?!" היא החזירה ביבבה.

"על מה את מדברת? אני מזהירה אותך, אם חזרת להיות חברה הכי טובה של הולי, אני הולכת עכשיו לקפטן ומציעה לו מציצה כדי לא לבלות אתך עוד רגע נוסף!"

היא לקחה לעצמה רגע נוסף של קינוח אף רועש וחסר חינניות בטישו.

"בן דיבר אתי אתמול," היא מלמלה ונעצה מבט שבור בפניה היפות וחסרות הגיל של ג'ן, "דיבר אמרתי? יותר נכון רב אתי." כמה רציתי לצרוח לשמים. אלוהים, אין לי כוח לשמוע על עוד מריבה ריקה מתוכן של שני אלה. "הוא טוען שהיה לי חלק גדול בזה שאת וסם לא ביחד." סובבתי את ראשי שוב לעברה, כל כך מהר שכמעט שמעתי את הצוואר שלי נתפס. רק כמעט.

"מה?" לא הבנתי.

"הייתה לנו מריבה נוראית, אני…" היא חיפשה את המילים, "דיברתי לא יפה על סם." עפעוף מהיר בריסיה עמוסות הרטיבות גילה לי שהיא מעדנת את זה הרבה יותר ממה שהיה באמת.

"דיברת עליו לא יפה?"

"בערך."

"בערך?"

"או-קיי, טינפתי עליו."

"דנה, למה את מתערבת בינינו?"

היא הפנתה אליי מבט כחול ומאשים.

"את עוד שואלת?" סיננה וקפאה לרגע כדי לנסות לגרום לי לכרוע תחת נטל מבטה הקשה. זה לא עבד לה הפעם. "אחרי מה שהוא עשה לך? כל המשחקים המזוינים האלה עם הכלבה הבלונדינית ההיא? אחרי הפנס בעין שאחותו עשתה לך?"

"היא לא עשתה לי פנס," ניסיתי למחות חלושות, וכמו לפי פקודה, עצם הלחי שלי שוב פעמה קלושות בכאב.

"ואז הוא טען," היא התעלמה ממני, "שאם לא הייתי מהלכת עלייך אימים, היית כנראה מפסיקה להתנגד לניסיונות של סם ומסכימה להיות פומבית אתו מזמן."

"זה אחד הדברים המטופשים ביותר ששמעתי!" קטעתי אותה ברוגז. למה הוא מתערב בכלל? היא שתקה והביטה בי.

"זה מה שאמרתי לו," היא אמרה לבסוף בקול רפה. היה נדמה שהיא נרגעה ושתשקע בשנית לתוך הסרט שמולה, כשהיא שוב הסבה אליי את ראשה, והאגם החלבי של פניה סער והתכרכם.

"אלי," היא שוב נחנקה בבכי, "אני מצטערת. חרבנתי את הכול." הבטתי בה בחרדה, לא מבינה מהיכן הקריסה הספונטנית הזו, איך לא ראיתי אותה מגיעה. "הייתי צריכה יותר להיות לצדך, לעזור לך." היא מחתה את דמעותיה רק כדי לפנות דרך לשובל חדש וטרי שזרם מעיניה ללא הפסק. "במקום להעיק עלייך ולהכניס לך רק עוד חרדות, שיגרמו לך לכזה חוסר ביטחון מולו. אני הרי יודעת איך את עם גברים."

"על איזה חוסר ביטחון את מדברת?!" נבחתי עליה, והיא הרימה אליי עיניים אדומות. "לא היה שום חוסר ביטחון ועדיין אין! היה רק דבר אחד – חוסר התאמה!" זעמתי, "ואני לא רוצה לשמוע עוד מילה אחת מזוינת נוספת על זה, שמעת אותי?!"

שתינו השתתקנו והפנינו את מבטינו לעבר המסכים. היה נדמה שאפילו תאומי לוציפר מאחורינו סתמו את פיהם. שקט מפתיע שרר במטוס. כאילו כולם התמקמו סוף-סוף בתנוחה הזו שתאפשר להם את מינימום השקט הנפשי שיידרש להם כדי לשרוד את הדרך. כך גם אנחנו, היא ואני, שקענו לשתיקה מלאת הרהורים, להסחת הדעת הקלושה שהמקום שבו היינו אִפשר לנו. היא לסרט שהוקרן במסך מולה, ואני להתבוננות המעיקה בפרסומות שרצו על שלי.

בין רגלו של הענק העדין, אך הנושם בכבדות שלידי, שלא הפסיקה לגעת בשלי, ובין גוש הבכי והנוירוטיות שלשמאלי, הרגשתי לפתע כל כך בודדה. דמעות חמות החלו לזלוג מעיניי. בבקשה, אלוהים, שהטיסה הזו תעבור מהר.

חמימות רכה הורגשה לפתע על ידי השמאלית. אצבעותיה של דנה ליטפו את שלי בעדינות בתחילה, עד שהיא אחזה בידי בכוח ומשכה אותה אליה. לא העזתי להביט בה, אך היא הידקה אותי אליה לחיבוק מנחם על חזה.

"אני מצטערת, אלי," היא לחשה בעברית. ידעתי שהיא הצטערה לא רק על המריבה המטופשת הזו אלא על הכול.

החיבוק הזה הסיר מעט מהמועקה שישבה בתוך חזי. התפייסנו בדממה, ללא מילים. רק העברת ידה בנחמה על ראשי העידה על כך שהיא שוב שלי ואני שוב שלה, וכשננחת בישראל, זה יהיה כאילו לא עזבנו מעולם.

 

אלי ספקטור הוא שם עט.

X