מרד הנפילים | לרכישה באינדיבוק
מרד הנפילים

מרד הנפילים

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 640
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 88
- 39

מרד הנפילים הוא אפוס אדיר ממדים , המציע לקורא חיזיון של גדולת האדם. עלילת המתח שלו אינה עוסקת ברצח גופו של אדם, אלא ברצח נשמתו – ולידתה מחדש.   הספר הזה הפך את איין ראנד לאחת הסופרות הפופולאריות בתקופה המודרנית ולאחת ההוגות הכי משפיעות – והכי שנויות במחלוקת. למהדורה זו מצורפים הקדמה מאת ליאונרד פייקוף, מנהל עזבונה הספרותי של ראנד, ומדריך לקורא שיוביל אותו בנבכי כתביה והפילוסופיה שלה.   סיפורו המדהים של ג'ון גאלט, האדם שאמר שיעצור את מנועי העולם – וכך עשה. מיהו ג'ון גאלט? מדוע הוא נאלץ להיאבק לא נגד אויביו אלא נגד האנשים שצריכים אותו יותר מכול? מדוע הוא מנהל את המאבק הקשה ביותר נגד האישה שהוא אוהב?   התשובה לכל השאלות הללו תתברר כשתגלו את הסיבה לאירועים המתמיהים הזורעים הרס סביבם. תגלו מדוע גאון יצרני הופך לנער שעשועים חסר ערך… מדוע יצרן פלדה אדיר חותר אל אובדנו… מדוע מלחין מוותר על הקריירה שלו בערב ניצחונו… מדוע אישה יפהפייה המנהלת חברת רכבות חוצת-יבשת מתאהבת בגבר שהיא נדרה להרוג.   איין ראנד נולדה ב-2 בפברואר 1905. ב-1936 פירסמה את הרומן הראשון שלה, "אנו החיים", אבל להצלחה של ממש זכתה רק בעקבות פרסומם של שני הרומנים הגדולים שלה, "כמעיין המתגבר" (1943) ו"מרד הנפילים" (1957). ספריה של איין ראנד נמכרו ביותר מ-20 מיליון עותקים וממשיכים להימכר בקצב של יותר מחצי מיליון עותקים בשנה.   שם הספר במקור, "אטלס מתנער", שאוב מן המיתולוגיה היוונית. אטלס (ביוונית: "זה שהעז או סבל") הוא בנם של הטיטאנים יאפטוס ואסיה, ואחיהם של פרומתאוס, אפימתאוס ומנויטיוס. בשל מלחמתו לצד הטיטאנים נגד אלי האולימפוס, העניש אותו זאוס בנשיאת הנטל של כיפת השמים והארץ על כתפיו. בתרבות המערבית דמותו היא סמל לסיבולת ואיפוק. ראנד משתמשת באטלס כמשל לאינדיבידואלים הנושאים בנטל כפוי טובה של החזקת העולם על כנו. העלילה מתארת דיסטופיה בה אלו המקדמים את האנושות – "המניעים העיקריים" בלשון הספר – קברניטי התעשייה, אילי ההון, היזמים וגדולי הרוח, נוטשים את העולם.   שם הספר בעברית, "מרד הנפילים", ניתן לו על ידי המוציא לאור שמואל פרידמן. השם ניתן בהשראת ספר בראשית פרק ו' בו מסופר על נפילים שחטפו את בנות האדם.‏   הספר ראה אור לראשונה בעברית בשנת 1960 בהוצאת ש. פרידמן ובתרגומו של יצחק אברהמי. על מנת לחסור בנייר הודפס הספר באותיות קטנות ונעשו קיצוצים מהמקור, הבולט שבהם הוא נאום ג'ון גאלט אשר קוצץ בכשליש.‏   ב-1999 הוצא הספר בעריכה מחודשת על ידי עמיקם שפיר. במהדורה זו הודפס הספר באותיות גדולות, נעשו שינויים קלים בתרגום המקורי והוסף כתיב מלא.   בסוף שנת 2008 קנתה הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר את הזכויות על מרד הנפילים וכמעיין המתגבר. פרויקט תרגום הספרים ארך כשנתיים.‏ במהדורה זו תורגם הספר במלואו על ידי יעל סלע-שפירו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מרד הנפילים”

"מיהו ג'ון גאלט?"
האור הלך ודעך, ואֶדי וילֶרס לא ראה היטב את פניו של הקבצן. הקבצן שאל את השאלה בפשטות, בלי רגש. אך בגלל השקיעה הרחוקה שבקצה הרחוב ברקו בעיניו ניצוצות זהובים, והעיניים היו נעוצות באדי וילרס, מלגלגות וקפואות — כאילו השאלה כוּונה אל אי־הנחת שתססה בתוכו בלי סיבה.
"למה שאלת את זה?" שאל אדי וילרס בקול מתוח.
הקבצן נשען על קיר המבוא לאחד הבניינים; בטריז של זכוכית שבורה שהזדקר מאחוריו, השתקפה צהבהבותם המתכתית של השמים.
"למה זה מפריע לך?" הוא שאל.
"זה לא מפריע בכלל," התיז אדי וילרס.
הוא טמן את ידו בכיסו בחופזה. הקבצן עצר אותו מלכתחילה כדי לבקש נדבה, אך פתאום התחיל לדבר, כאילו מבקש להרוג את הרגע הזה ולדחות את הבעיה של הרגע הבא. באותה התקופה היו התחינות לנדבה כה נפוצות ברחובות, עד שלא היה צורך להקשיב להסברים, ולאדי לא היה שום חשק להקשיב לפירוט ייאושו הייחודי של הקבצן הזה.
"לך תקנה לך כוס קפה," הוא אמר והושיט מטבע לצל מחוסר הפנים.
"תודה, אדוני," אמר הקול, חסר עניין, והפנים נטו קדימה לרגע. הן היו שחומות מֵרוּח, חרוצות קמטי לאות והשלמה צינית; העיניים היו נבונות.
אדי וילרס המשיך בדרכו ושאל את עצמו מדוע כל יום באותה שעה הוא מרגיש תחושת אימה בלתי מוסברת. לא, הוא חשב, לא אימה, אין ממה לפחד: זהו רק חשש נרחב ומפושט, שאין לו מקור או תכלית. הוא כבר התרגל להרגשה, אך עדיין לא מצא לה הסבר; אף על פי כן, הקבצן דיבר כאילו הוא יודע שאדי מרגיש את ההרגשה הזאת, כאילו הוא חושב שכל אחד צריך להרגיש אותה, ויותר: כאילו הוא יודע מה גורם אותה.
אדי וילרס יִישר את כתפיו בכוח במאמץ למשמעת עצמית. הוא חשב לעצמו שהוא חייב להפסיק עם זה; הוא מתחיל להזות. האם תמיד הרגיש כך? הוא בן שלושים ושתיים עכשיו. הוא ניסה להיזכר. לא, בעבר לא הרגיש כך; אבל הוא לא הצליח להיזכר מתי החלה ההרגשה. היא היתה תוקפת אותו פתאום, באקראי, ובזמן האחרון היא הלכה ותכפה. זה בגלל הדמדומים, הוא חשב לעצמו; אני שונא דמדומים.
צריחיהם של גורדי השחקים והעננים ששימשו להם רקע הלכו והשחימו, כמו ציור שמן ישן, צבעה של יצירת מופת מתעמעמת. רצועות טינופת ארוכות נמתחו כמעט מקודקודיהם של הבניינים לאורך כותליהם אכולי הפיח. במרומי הקיר של אחד המגדלים נראה סדק בצורת ברק מאובן, באורך עשר קומות. מעל הגגות שיסע את השמים עצם משונן; חצי צריח שעדיין אצר את זוהר השקיעה; חציו השני איבד כבר מזמן את הציפוי הזהוב המתקלף. הזוהר היה אדום ודומם, כמו השתקפות של אש: לא אש חיה, אלא אש גוֹועת שכבר מאוחר מדי ללבותה.
לא, חשב אדי וילרס, במראה של העיר אין שום דבר מפחיד. היא נראית כמו תמיד.
הוא המשיך ללכת והזכיר לעצמו שהוא כבר מאחר לשוב למשרד. משימה לא נעימה חיכתה לו עם שובו לשם, אבל לא היתה לו ברירה. ולכן לא ניסה לדחות אותה, אלא הכריח את עצמו להאיץ את קצב ההליכה.
הוא פנה לרחוב אחר. במרווח הצר בין צלליותיהם הכהות של שני בניינים, כמו מבעד לדלת הפתוחה כדי חריץ בלבד, הוא ראה את הדף הענקי של לוח השנה התלוי בשמים.
לוח השנה שראש העיר ניו יורק תלה בשנה שעברה על ראש בניין, כדי שאזרחים יוכלו לבדוק מהו התאריך, כפי שהם יכולים לבדוק מה השעה — רק לשאת את מבטם אל ראשו של מבנה ציבור. ריבוע לבן היה תלוי מעל העיר, ובישר את התאריך לאנשים ההולכים ברחובות שלמרגלותיו. באורה החלוד של שקיעת הערב הזה, היה כתוב על צורתו המלבנית: 2 בספטמבר.
אדי וילרס הפנה את מבטו הלאה. לוח השנה הזה לא מצא חן בעיניו מהרגע הראשון. הלוח הפריע לו באופן שהוא לא הצליח להסביר או להגדיר. נדמה היה לו שהתחושה הזאת מתמזגת עם הרגשת אי־הנוחות; הן היו דומות זו לזו.
הוא חשב פתאום שיש משפט כלשהו, מין ביטוי, המביע את מה שלוח השנה רומז בעיניו. אך הוא לא הצליח להיזכר בו. הוא המשיך ללכת וחיפש לשווא את המשפט שריחף במחשבותיו כצורה ריקה. הוא לא הצליח למלא אותה וגם לא להיפטר ממנה. הוא הציץ אחורה. המלבן הלבן התנשא מעל הגגות, והצהיר בסופיות שאין עליה עוררין: 2 בספטמבר.
אדי וילרס הסיט את מבטו אל הרחוב, אל עגלת יד לממכר ירקות שעמדה ליד מדרגות של בית מגורים מלבנים חומות. הוא ראה ערֵמה קטנה של גזרים זהובים מבריקים וירקרקוּת טרייה של בצלים. הוא ראה וילון לבן נקי מתבדר בחלון פתוח. הוא ראה אוטובוס שנהגו הפנה אותו ביד בוטחת לרחוב אחר. הוא שאל את עצמו מדוע הוא מרגיש מעוּדד — ואז שאל את עצמו מדוע הוא מייחל באופן פתאומי ובלתי מוסבר שאנשים לא ישאירו דברים בחוץ, לא ישאירו אותם חשופים לחלל הריק שממעל.
כשהגיע לשדרה החמישית, הוא נעץ את עיניו בחלונות הראווה שבדרכו. הוא לא נזקק לשום דבר ולא רצה לקנות שום דבר; אך הוא אהב לראות את הסחורה המוצגת, כל סחורה שהיא, כל חפץ שיצרו בני אדם לשימושם של בני אדם. הוא נהנה ממראה הרחוב המשגשג; רק כרבע מהחנויות היו סגורות, והציגו חלונות חשוכים וריקים.
הוא לא ידע מדוע נזכר פתאום בעץ האלון. שום דבר לא הזכיר לו אותו. אבל הוא חשב עליו ועל חופשות הקיץ שבילה באחוזת טַגַרט. הוא בילה את רוב ילדותו עם הילדים לבית טגרט, ועכשיו עבד אצלם, כפי שאביו וסבו עבדו אצל אביהם וסבם.
האלון הגדול התנשא על גבעה המשקיפה על נהר ההדסון, בפינה מבודדת באחוזת טגרט. כשהיה בן שבע, אהב אדי וילרס לבוא להסתכל עליו. העץ עמד באותו המקום מאות שנים, ואדי חשב שהוא ימשיך לעמוד שם לעולמי עד. שורשיו לפתו את הגבעה כמו אגרוף שאצבעותיו נעוצות באדמה, ואדי חשב שאם יבוא ענק ויאחז בצמרתו של העץ, לא יוכל לעקור אותו משורשיו, ובמקום זאת ינופף את הגבעה ואיתה את כדור הארץ כולו, כמו כדור בקצה חבל. במחיצתו של האלון הרגיש אדי ביטחון; שום דבר לא יוכל לשנות את העץ או לאיים על קיומו; בעיני אדי, הוא היה סמל לכוח הגדול בעולם.
לילה אחד הכה ברק בעץ האלון. בבוקר המחרת ראה אדי את העץ. הוא היה מוטל, שבור לשניים, ואדי הציץ לתוך הגזע כמו לתוך לוֹעהּ של מנהרה אפלה. הגזע היה רק קליפה חלולה; לבו של העץ נרקב מזמן; בפנים לא היה כלום — רק אבק אפור ודק שהתפזר על פי גחמותיו של כל משב רוח קלוש. כוח החיים נגוז, והדמות שהשאיר אחריו לא החזיקה מעמד בלעדיו.
כעבור שנים הוא שמע כי יש להגן על ילדים מפני הלם, מפני המפגש הראשון עם מוות, כאב ופחד. אך אלה לא השאירו בנפשו שום צלקת; ההלם הכה בו דווקא כשעמד בשקט גמור והציץ לתוך החור השחור בגזע. זאת היתה בגידה איומה — נוראה עוד יותר מפני שאדי לא הצליח להבין בְּמה בגד העץ. לא בו, הוא ידע, וגם לא באמון שרחש לו, אלא במשהו אחר. הוא עמד שם זמן־מה בדממה, ואחר כך חזר לבית טגרט. הוא לא סיפר על כך לאיש, לא אז ולא מאז.
אדי וילרס ניענע בראשו, וחריקה של מנגנון חלוד שהחליף את האור ברמזור בלמה אותו בקצה המדרכה. הוא כעס על עצמו. לא היתה לו שום סיבה להיזכר בעץ האלון דווקא הערב. העץ כבר לא עורר בו שום תחושה מלבד קורטוב של עצב — ובתוך־תוכו, טיפת כאב שנעה לרגע ונעלמה, כמו טיפת גשם הגולשת במורד זגוגיתו של חלון, במסלול שצורתו כסימן שאלה.
הוא לא רצה שילדותו תימהל בעצב; הוא אהב את זיכרונותיו: הוא זכר כל יום בילדותו כאילו טבל באור שמש עז ושלֵו. נדמה היה לו שקרני שמש ספורות מאותו אור חודרות אל ההווה שלו: לא קרניים, אלא זרקורים דקיקים שהקנו ברק רגעי ואקראי לעבודתו, לדירתו הבודדת, לַהתקדמות השקטה והדייקנית של קיומו.
הוא חשב על הקיץ שבו מלאו לו עשר. על היום שבו עמד בקרחת יער, וחברת הילדות היקרה לו מכול שאלה אותו מה הם יעשו כשיהיו גדולים. מילותיה היו עזות וזוהרות, כמו השמש. הוא הקשיב לה בהתפעלות ובפליאה. כששאלה אותו מה הוא רוצה לעשות, הוא ענה מיד, "דברים טובים," והוסיף, "את צריכה לעשות משהו גדול… זאת אומרת, שנינו יחד צריכים." "מה?" היא שאלה. הוא אמר, "אני לא יודע. אנחנו עוד צריכים לברר. לא רק את הדברים שאמרת. לא רק עסקים ופרנסה. דברים כמו לנצח בקרבות או להציל אנשים משרֵפות או לטפס על הרים." "בשביל מה?" היא שאלה אותו. הוא ענה, "הכומר אמר ביום ראשון שעבר שאנחנו חייבים תמיד להתחבר למיטב שבנו. מה המיטב שבנו, לדעתֵך?" "אני לא יודעת." "אנחנו נצטרך לברר." היא לא ענתה; היא הסתכלה לכיוון אחר, אל מסילת הרכבת.
אדי וילרס חייך. בזמנו, לפני עשרים ושתיים שנה, הוא אמר "דברים טובים". מאז שהצהיר את ההצהרה הזאת, לא עירער עליה; השאלות האחרות התפוגגו ממחשבותיו; הוא היה עסוק מכדי לשאול אותן. אבל הוא עדיין חשב שברור מאליו שכל אחד חייב לעשות דברים טובים; הוא לא הצליח להבין למה אנשים רוצים לעשות דברים אחרים; הוא רק הבין שהם רוצים. זה עדיין נראה לו פשוט ובלתי מובן כאחד: פשוט שדברים צריכים להיות טובים, צריכים להיות בסדר, ובלתי מובן מדוע הם לא. הוא ידע שהם לא. הוא חשב על זה כשפנה לרחוב אחר והתקרב לבניין של חברת הרכבות טגרט טרנסקוֹנטינֶנטַל.
הבניין התנשא מעל הרחוב, והיה המבנה הגבוה והגאה ביותר. אדי וילרס חייך בכל פעם שראה אותו. טורי החלונות הארוכים היו שלמים לגמרי, שלא כמו בבניינים השכנים. קוויו המיתמרים פילחו את השמים, נטולי פינות מתפוררות או שוליים שחוקים. הבניין כאילו ניצב מעל השנים, בלתי פגיע. הוא יעמוד כאן לנצח, חשב אדי וילרס.
בכל פעם שנכנס לבניין טגרט, חש הקלה ותחושת ביטחון. זה היה מקום שהקרין כושר ביצוע ועוצמה. הרצפות במסדרונותיו היו מראות עשויות שיש. גופי התאורה — מלבנים חלביים — היו שבבים של אור צרוף. מאחורי כותלי זכוכית, שורות של קלדניות ישבו ליד מכונות כתיבה, ונקישות המקשים היו כשאון גלגליה של רכבת מאיצה. וכהד תשובה, רטט קל הרעיד מפעם לפעם את הקירות, עלה מתחת לבניין, מן המנהרות של המסוף הגדול שממנו יצאו הרכבות כדי לחצות את היבשת, ושבו ועצרו בו אחרי שחצו אותה בשנית, כפי שיצאו ושבו דור אחרי דור. טגרט טרנסקונטיננטל, חשב אדי וילרס, "מִים עד ים" — הסיסמה הגאה של ילדותו, שהיתה נוצצת וקדושה יותר מכל אחד מעשרת הדיברות. מִים עד ים, לנצח — חשב אדי וילרס, כמו נוטל על עצמו התחייבות מחודשת, כשפסע במסדרונות נטולי הרבב אל לבו של הבניין, אל משרדו של ג'יימס טגרט, נשיא חברת הרכבות טגרט טרנסקונטיננטל.
ג'יימס טגרט ישב ליד שולחן הכתיבה שלו. הוא נראה כאיש בן חמישים, שהגיע לגיל העמידה היישר מגיל הנעורים ובלי שלב הביניים של העלומים. היה לו פה קטן וזועף, ושערו הדליל דבק לקרחת שמעל מצחו. יציבתו היתה רופסת, מרושלת ומבוזרת, כמו מתריסה נגד גופו הגבוה והדק, גוף שקוויו האלגנטיים נועדו לתמירותו הבוטחת של אריסטוקרט, ובמקום זאת נהפכו לרפיונו המגושם של גולם. עור פניו היה חיוור ורך. עיניו היו בהירות ומצועפות, ומבטו נע לאט וללא הרף, לא נעצר עצירה מוחלטת אפילו לרגע, גלש על פני דברים בטינה נצחית על קיומם. הוא נראה קשה עורף ומותש. הוא היה בן שלושים ותשע.
הוא הרים את ראשו בכעס כששמע שהדלת נפתחת.
"אל תטריד אותי, אל תטריד אותי, אל תטריד אותי," אמר ג'יימס טגרט.
אדי וילרס ניגש אל השולחן.
"ג'ים, זה עניין חשוב," הוא אמר בלי להרים קול.
"בסדר, בסדר, מה הבעיה?"
אדי וילרס הסתכל על המפה התלויה על קיר המשרד. המפה הצבעונית דהתה מאחורי הזכוכית — הוא שאל את עצמו בהיסח הדעת כמה נשיאים משושלת טגרט כבר ישבו מולה ובמשך כמה שנים. המסילות של טגרט טרנסקונטיננטל, רשת הקווים האדומים ששיספו את גופה הדהוי של הארץ מניו יורק ועד סן פרנסיסקו, נראו כמו מערכת של כלי דם. הרשת נראתה כאילו פעם, מזמן, פָּרץ הדם מהעורק הראשי מעוצמת לחצו של השפע, והנתז יצר שלל נקודות אקראיות בכל רחבי היבשת. נתז אדום אחד התפתל משָאיֶין שבוָויוֹמינג דרומה לכיוון אל פָּאסוֹ, טקסס — קו רִיוֹ נוֹרטֶה של טגרט טרנסקונטיננטל. קִווקוּוים חדשים שורטטו לאחרונה, והנתז האדום התארך דרומה מעבר לאל פאסו — אך כשעיניו של אדי וילרס הגיעו לנקודה הזאת, הוא הסיט את מבטו במהירות.
הוא הסתכל על ג'יימס טגרט ואמר, "יש בעיה עם קו ריו נורטה." הוא שם לב שמבטו של טגרט נודד לפינת השולחן. "היתה עוד תאונה."
"תאונות רכבת קורות כל יום. למה צריך להטריד אותי בזה?"
"אתה יודע מה זה אומר, ג'ים. הריו נורטה גמור. המסילה ההיא מחוסלת. עד קצה המסלול."
"אנחנו מקימים מסילה חדשה."
אדי וילרס המשיך לדבר כאילו לא קיבל תשובה: "המסילה מחוסלת. אין טעם לנסות לשלוח לשם רכבות. אנשים פשוט התייאשו ולא רוצים להשתמש בהן יותר."
"אין בארץ הזאת אפילו חברת רכבות אחת, נדמה לי, שאין לה כמה קווים לא רווחיים. אנחנו לא היחידים. זאת בעיה כלל־ארצית — בעיה כלל־ארצית זמנית."
אדי עמד והסתכל עליו בשקט. התכונה שטגרט שנא אצל אדי וילרס היתה ההרגל שלו להסתכל לאנשים ישר בעיניים. עיניו של אדי היו כחולות, גדולות ושואלות; היו לו שיער בלונדיני ופנים רבועות רגילות, שהתייחדו רק בהבעת קשב קפדנית ובפליאה גלויה ומופתעת.
"מה אתה רוצה?" התיז טגרט.
"פשוט באתי להגיד לך משהו שאתה חייב לדעת, כי מישהו היה חייב להגיד לך."
"שקרתה לנו עוד תאונה?"
"שאסור לנו לוותר על קו ריו נורטה."
ג'יימס טגרט הרים את ראשו רק לעתים רחוקות; כשרצה להסתכל על אנשים, היה מרים את עפעפיו הכבדים ונושא אליהם את מבטו מתחת למרחבי מצחו.
"מי אמר שנוותר על קו ריו נורטה?" הוא שאל. "זה אף פעם לא עמד על הפרק. לא מוצא חן בעיני שאמרת את זה. לא מוצא חן בעיני בכלל."
"אבל כבר חצי שנה אף רכבת שלנו לא הגיעה בזמן. אף נסיעה לא נגמרה בלי תקלה כלשהי, גדולה או קטנה. כל לקוחות המטענים שלנו נוטשים אותנו, בזה אחר זה. כמה זמן עוד נחזיק מעמד?"
"אדי, אתה רואה שחורות. קטן אמונה. זה פוגע במורל של הארגון."
"אתה רוצה להגיד שאין מה לעשות עם קו ריו נורטה?"
"אני בכלל לא רוצה להגיד דבר כזה. ברגע שנקים את המסילה החדשה —"
"ג'ים, שום מסילה חדשה לא תוקם." הוא הביט איך עפעפיו של טגרט עולים לאיטם. "כרגע חזרתי מהמשרדים של מפעלי פלדה מאוחדים. דיברתי עם אוֹרֶן בּוֹיל."
"מה הוא אמר?"
"הוא דיבר שעה וחצי ולא נתן לי אפילו תשובה ישירה אחת."
"בשביל מה הטרדת אותו? לדעתי הם אמורים לספק את הפסים שהזמנו רק בחודש הבא."
"הם היו אמורים לספק אותם לפני שלושה חודשים."
"צצו נסיבות בלתי צפויות. לאורן לא היתה שום שליטה על זה."
"ולפני זה, הם היו אמורים לספק אותם שישה חודשים קודם. ג'ים, כבר שלושה־עשר חודשים אנחנו מחכים שמפעלי פלדה מאוחדים יספקו את הפסים האלה."
"אז מה אתה רוצה ממני? אני לא יכול לנהל את העסק של אורן בויל במקומו."
"אני רוצה שתבין שאנחנו לא יכולים לחכות יותר."
טגרט שאל לאט, בקול ספק לועג, ספק זהיר. "מה אחותי אמרה?"
"היא תחזור רק מחר."
"טוב, מה אתה רוצה שאני אעשה?"
"תחליט אתה."
"טוב, אתה יכול להגיד כל מה שאתה רוצה, חוץ מדבר אחד — רִירדֶן מפעלי פלדה."
אדי לא השיב מיד, ולבסוף אמר בשקט, "בסדר, ג'ים. את זה אני לא אגיד."
"אורן הוא חבר שלי." הוא לא קיבל תשובה. "לא מוצאת חן בעיני הגישה שלך. אורן בויל יספק את הפסים בהקדם האפשרי. כל עוד הוא לא מספק אותם, אף אחד לא יכול לבוא אלינו בטענות."
"ג'ים! על מה אתה מדבר? אתה לא מבין שקו ריו נורטה מתמוטט, וזה בכלל לא חשוב אם באים אלינו בטענות או לא?"
"אנשים היו משלימים עם זה — לא היתה להם ברירה — אילולא הפיניקס־דוּרַנגוֹ האלה." הוא ראה שפניו של אדי נקפצות. "לא היו שום תלונות על קו ריו נורטה לפני שפיניקס־דורנגו הופיעו בשטח."
"פיניקס־דורנגו עושים עבודה מעולה."
"מי היה מאמין שחברה עם שם כמו פיניקס־דורנגו תתחרה בטגרט טרנסקונטיננטל?! לפני עשר שנים הם היו בסך הכול קו מקומי לחלוקת חלב."
"ועכשיו הם מובילים את רוב המטענים באריזונה, ניו מקסיקו וקולורדו." טגרט לא ענה. "ג'ים, אסור לנו להפסיד את קולורדו. היא התקווה האחרונה שלנו. היא התקווה האחרונה של כולם. אם לא נתעשת, פיניקס־דורנגו יעבירו אליהם כל לקוח גדול במדינה. את שדות הנפט של וַאייט כבר הפסדנו."
"אני לא מבין למה כולם מדברים כל הזמן על שדות הנפט של ואייט."
"כי אֶליס ואייט הוא ילד פלא ש —"
"שילך לעזאזל אליס ואייט!"
בארות הנפט האלה, חשב אדי פתאום, הרי יש להן הרבה במשותף עם כלי הדם על המפה, לא? הרי הן התפשטו בדיוק כפי שטגרט טרנסקונטיננטל התפשטה במהירות ברחבי המדינה לפני שנים, ועשתה מה שנחשב היום בלתי ייאמן. הוא חשב על בארות הנפט השופעות נוזל שחור, אשר מכסה את היבשת בקצב מהיר עד כדי כך שהרכבות של פיניקס־דורנגו בקושי מספיקות להוביל אותו. שדה הנפט היה פעם סתם חלקה טרשית בהרי קולורדו, שחשבו שהנפט בה אזל מזמן. אביו של אליס ואייט הצליח להתפרנס בדוחק מבארות הנפט הגוֹועות עד סוף ימיו. ועכשיו נדמה שמישהו הזריק ללב ההר זריקת אדרנלין, והלב התחיל לפעום, והדם השחור בקע מבעד לסלעים — מובן שזה דם, חשב אדי וילרס, כי דם אמור להזין, להעניק חיים, וזה מה שעושה חברת הנפט ואייט. היא טילטלה מדרונות שוממים ובראה אותם מחדש באחת, ובזכותה צצו עיירות חדשות, תחנות כוח חדשות, מפעלים חדשים באזור שקודם לכן לא היה מסומן על שום מפה. מפעלים חדשים, חשב אדי וילרס, בתקופה שבה ההכנסות מהובלת המטענים של כל התעשיות הוותיקות והגדולות הצטמצמו לאיטן משנה לשנה; שדה נפט חדש ושופע, בתקופה שבה המשאבות בשדות הנפט המפורסמים נעצרו בזו אחר זו; מדינה מתועשת חדשה במקום שלא ציפו בו אלא לבקָר ולסֶלק. ואת כל זה עשה אדם אחד, ותוך שמונה שנים; אדי הרגיש שזה כמו בסיפורים שהוא קרא בבית הספר, הסיפורים שקרא בספקנות על אנשים שחיו בתקופת נעוריה של המדינה. הוא רצה לפגוש את אליס ואייט. הרבה אנשים דיברו עליו, אבל מעטים פגשו אותו; הוא בא לניו יורק רק לעתים נדירות; אמרו עליו שהוא בן שלושים ושלוש ושהוא חמום מוח. הוא גילה דרך כלשהי להחיות בארות נפט שמוצו, ופשוט התחיל להחיות אותן.
"אליס ואייט הוא בן־זונה חמדן, שלא מעניין אותו שום דבר חוץ מכסף," אמר ג'יימס טגרט. "לדעתי יש בחיים דברים יותר חשובים מלעשות כסף."
"ג'ים, על מה אתה מדבר? זה בכלל לא קשור ל —"
"חוץ מזה, הוא רימה אותנו. אנחנו שירתנו את שדות הנפט האלה במשך שנים, שירות הולם. בתקופה של ואייט הזקן, היינו מובילים רכבת של מכליות כל שבוע."
"עברו הזמנים של ואייט הזקן, ג'ים. פיניקס־דורנגו מובילים שם היום שתי רכבות כל יום — וכל אחת מהן מגיעה בדיוק בזמן."
"אם הוא היה נותן לנו זמן לגדול יחד איתו —"
"לא היה לו זמן לבזבז."
"אז למה הוא מצפה? שניפטר מכל הלקוחות שלנו, נקריב את האינטרסים של כל הארץ וניתן לו את כל הרכבות שלנו?"
"מה פתאום. הוא לא מצפה לכלום. הוא פשוט עובד עם פיניקס־דורנגו."
"אני חושב שהוא בריון חסר מצפון והרסני. אני חושב שהוא טיפוס חסר אחריות שחושב את עצמו וזוכה להערכה מוגזמת." אדי הופתע לשמוע רגש פתאומי בקולו האדיש של ג'יימס טגרט. "אני לא כל כך בטוח ששדות הנפט שלו הם הישג מוצלח כל כך. לדעתי הוא פשוט קם והזיז את המוקד הכלכלי המקובל של המדינה. אף אחד לא ציפה שקולורדו תהפוך למדינה מתועשת. איך אפשר לסמוך על משהו או לתכנן מראש אם הכול משתנה כל הזמן?"
"בשם אלוהים, ג'ים! הוא —"
"אני יודע, אני יודע, הוא מרוויח כסף. אבל לדעתי, לא זאת אמת המידה שלפיה צריך להעריך את התרומה של אדם לחברה. ולגבי הנפט שלו, הוא היה בא אלינו על ארבע, והוא היה מחכה בתור עם כל יתר הלקוחות, והוא לא היה דורש לשלוח מטענים בקיבולת יותר גדולה ממה שמגיע לו — אילולא פיניקס־דורנגו. אם יש מולנו תחרות הרסנית כזאת, אין לנו מה לעשות. אף אחד לא יכול לבוא אלינו בטענות."
הלחץ שהוא מרגיש בחזה וברקות, חשב אדי וילרס, נובע מהמאמץ הכביר שהוא עושה; הרי הוא החליט להבהיר את הנושא הזה אחת ולתמיד, והנושא ברור, הוא חשב, ברור עד כדי כך שהסיבה היחידה שטגרט לא מבין אותו היא שהוא — אדי — לא מסביר אותו מספיק בבירור. ולכן הוא השתדל מאוד, אך הרגיש שהוא עומד להיכשל בדיוק כפי שנכשל בכל הדיונים הקודמים; לא משנה מה הוא יגיד בכלל, כי בסוף תמיד נראֶה שהם פשוט לא מדברים על אותו נושא.
"ג'ים, מה זאת אומרת? כשהמסילה מתמוטטת, זה בכלל משנה אם אף אחד לא בא אלינו בטענות?"
ג'יימס טגרט חייך; חיוך דק, משועשע וצונן. "אדי, זה ממש נוגע ללב," הא אמר. "ממש נוגע ללב — המסירות שלך לטגרט טרנסקונטיננטל. אם לא תיזהר, בסוף תהפוך למין אריס פיאודלי אמיתי."
"זה בדיוק מה שאני, ג'ים."
"אבל תרשה לי לשאול, האם התפקיד שלך הוא לדון בעניינים כאלה איתי?"
"לא, זה לא התפקיד שלי."
"אז למה שלא תלמד שיש לנו מחלקות שמטפלות בעניינים האלה? למה שלא תדווח למי שזה כן עניינו? למה שלא תלך לבכות לאחותי היקרה?"
"ג'ים, תראה, אני יודע שזה לא התפקיד שלי לדבר איתך. אבל אני לא מצליח להבין מה קורה. אני לא יודע מה היועצים הרשמיים שלך אומרים לך, או למה הם לא מצליחים להסביר לך מה קורה. אז רציתי לנסות להסביר לך בעצמי."
"לא שכחתי שאנחנו חברי ילדות, אדי, אבל אתה חושב שזה נותן לך זכות פשוט להיכנס למשרד שלי מתי שמתחשק לך, בלי הזמנה? בהתחשב בדרגה שלך, לא כדאי שתזכור שאני הנשיא של טגרט טרנסקונטיננטל?"
העלבון לא השיג את מטרתו. אדי וילרס שלח בו מבט רגיל, לא נעלב, רק תמֵה, ושאל, "אז אתה לא מתכוון לעשות שום דבר לגבי קו ריו נורטה?"
"זה לא מה שאמרתי. זה בכלל לא מה שאמרתי." טגרט הסתכל על המפה, על הקו האדום שהתמשך דרומית לאל פאסו. "ברגע שהמכרות בסן סבסטיאן ייכנסו להילוך גבוה והקו המקסיקני שלנו יתחיל להחזיר את ההשקעה —"
"ג'ים, תפסיק לדחות אותי בלך ושוב."
טגרט הסתובב, מופתע מהתופעה חסרת התקדים — כעס עיקש בקולו של אדי. "מה הבעיה?"
"אתה יודע מה הבעיה. אחותך אמרה —"
"שתלך לעזאזל אחותי!" אמר ג'יימס טגרט.
אדי וילרס לא זז. הוא לא ענה. הוא עמד ובהה קדימה. אך הוא לא ראה את ג'יימס טגרט ולא שום דבר אחר במשרדו.
אחרי רגע, הוא הרכין את ראשו ויצא מן החדר.
המזכירים האישיים של ג'יימס טגרט, שישבו בחדר המוביל למשרדו, התכוננו ללכת הביתה וכיבו את האורות. אך פּוֹפּ הארפֶּר, המזכיר הראשי, עדיין ישב ליד שולחן הכתיבה שלו והתעסק עם ווי המקשים של מכונת כתיבה מבותרת למחצה. כל עובדי החברה היו בטוחים שפופ הארפר נולד בפינה ההיא, ליד שולחן הכתיבה ההוא, ומתכוון להישאר שם לעולמים. הוא היה המזכיר הראשי עוד בתקופה שאביו של ג'יימס טגרט היה הנשיא.
פופ הארפר נשא את מבטו כשאדי וילרס יצא ממשרדו של נשיא החברה. מבטו היה נבון ואיטי; נדמה היה שהמבט רומז שפופ יודע שאם אדי בא לאגף שלהם, משמע שיש צרות עם הקווים, שהוא יודע שהביקור היה חסר תועלת, ושהוא אדיש לגמרי לכך. אדישותו הצינית היתה זהה לזו שאדי וילרס ראה בעיניו של הקבצן בפינת הרחוב.
"אדי, תגיד, יש לך מושג איפה אפשר לקנות גופיות צמר?" הוא שאל. "חיפשתי בכל העיר ולא מצאתי באף חנות."
"אני לא יודע," אדי אמר ועצר. "למה אתה שואל אותי?"
"אני פשוט שואל את כולם. אולי מישהו יגיד לי."
אדי הסתכל באי־נוחות על הפנים השדופות וחסרות ההבעה ועל השיער הלבן.
"קר פה, במאורה הזאת," אמר פופ הארפר. "החורף יהיה עוד יותר קר."
"מה אתה עושה?" שאל אדי והצביע על מכונת הכתיבה המפורקת.
"המכונה המחורבנת הזאת עוד פעם התקלקלה. אין טעם לשלוח אותה לתיקון, בפעם הקודמת לקח להם שלושה חודשים לתקן אותה. חשבתי לנסות לתקן אותה בעצמי. אבל זה בטח לא יחזיק מעמד." הוא הניח לאגרופו לצנוח על המקשים. "את בדרך לערמת הזבל, יקירתי. ימייך ספורים."
אדי נרתע. זה היה המשפט שהוא ניסה להיזכר בו: ימייך ספורים. אך עכשיו הוא שכח באיזה הֶקשר ניסה להיזכר בו.
"זה חסר טעם, אדי," אמר פופ הארפר.
"מה חסר טעם?"
"כלום. הכול."
"פופ, מה קרה?"
"אני לא מתכוון להזמין מכונת כתיבה חדשה. את החדשות עושים מפח. כשהישנות יתקלקלו, זה יהיה הסוף של כתיבה במכונה. הבוקר היתה תאונה ברכבת התחתית, הבלמים התקלקלו. אדי, לך הביתה, תדליק את הרדיו ותקשיב ללהקה טובה שמנגנת מוזיקה לריקודים. תשכח מזה, בחור. הבעיה היא שאף פעם לא היה לך תחביב. עוד פעם גנבו את הנורות במדרגות, בכל הקומות, איפה שאני גר. יש לי כאבים בחזה. הבוקר לא הצלחתי לקנות את הסירופ־נגד־שיעול הרגיל שלי, בית המרקחת בשכונה שלנו פשט את הרגל בשבוע שעבר. חברת הרכבות טקסס־וֶסטרן פשטה את הרגל בחודש שעבר. אתמול סגרו זמנית את גשר קווינסבורו לשיפוצים. נו, מה הטעם. מיהו ג'ון גאלט?"
היא ישבה ליד חלון הרכבת; ראשה היה מוטה אחורה, רגל אחת היתה מונחת, ישרה, על המושב הריק מולה. מסגרת החלון רעדה ממהירות התנועה, אדן החלון ביצבץ מעל חשכה ריקה, ונקודות אור פילחו את הזגוגית כמו אלומות זוהרות, מפעם לפעם.
רגלה, המפוסלת על ידי הברק ההדוק של הגרבונים, קו ארוך וישר החוצה את הקימור לעבר קצות אצבעותיה של כף רגל הנתונה בנעל עם עקב גבוה, ניחנה באלגנטיות נשית שנראתה חריגה בקרון הרכבת המאובק וכמו עמדה בסתירה משונה ליתר גופה. היא לבשה מעיל מהוה מצמר גמלים שהיה פעם יקר, ונכרך בלי צורה סביב גופה הדק והמתוח. צווארון המעיל היה מורם עד שולי כובעה המשופעים. רעמת שיער חום גלשה על עורפה, כמעט נוגעת בכתפיה. פניה היו מורכבות ממישורים זוויתיים, צורת פיה מחוטבת, פה חושני הסגור בדייקנות בלתי מתגמשת. היא לא הוציאה את ידיה מתוך כיסי המעיל, ותנוחתה היתה נוקשה כאילו היא מתייסרת מהנייחות, ובלתי נשית כאילו היא איננה מודעת לגופה שלה ולהיותו גוף אישה.
היא ישבה והאזינה למוזיקה. סימפוניית ניצחון. הצלילים נסקו, הם סיפרו על התרוממות והם גילמו את ההתרוממות, הם היו התמצית והצורה של התנועה מעלה, כאילו ביטאו כל מעשה ומחשבה אנושיים שהמניע להם היה נסיקה. המוזיקה היתה כמו זריחה קולית, שהפציעה ממקום מחבואה ונפרשה. היתה בה חירות הנובעת משחרור, כמו גם דריכות מתוך תחושת תכלית. היא טיהרה את החלל, ולא השאירה אחריה אלא את חדוות המאמץ הבלתי מופרע. רק הד קלוש בינות לצלילים סיפר על הדבר שממנו נמלטה המוזיקה, אך עשה זאת בתדהמה שהצטחקה כשגילתה שאין כיעור ואין כאב, ושהללו לא היו מחויבי המציאות מלכתחילה. היה זה שיר של ישועה אדירה.
היא חשבה: למשך כמה רגעים — כל עוד המוזיקה נמשכת — מותר להיכנע כליל — לשכוח הכול ופשוט להרשות לעצמך להרגיש. היא חשבה: הרפי — עזבי את המושכות — זהו זה.
בנבכי מוחה, מבעד למוזיקה, היא שמעה את קולם של גלגלי הרכבת. הם נקשו במקצב קבוע, כל נקישה רביעית מודגשת, כאילו מטעימים מטרה מודעת. היא הרגישה שהיא יכולה להירגע, כי היא שומעת את הגלגלים. היא האזינה למוזיקה וחשבה: זאת הסיבה שהגלגלים חייבים להמשיך להסתובב, וזהו היעד שלהם.
זאת היתה לה הפעם הראשונה ששמעה את הסימפוניה הזאת, אך היא ידעה שהמלחין הוא ריצ'רד האלי. היא זיהתה את החריפות ואת האינטנסיביות המפוארת. היא זיהתה את הסגנון של הנושא המרכזי; המלודיה היתה צלולה ומורכבת — בתקופה שבה איש לא כתב עוד מלודיות… היא ישבה והסתכלה על תקרת הקרון, אך לא ראתה אותה ושכחה היכן היא עצמה נמצאת. היא לא ידעה אם היא שומעת תזמורת סימפונית שלמה או רק את הנושא המרכזי; אולי היא שומעת את התזמוּר רק בדמיונה.
היא חשבה בפיזור דעת כי הדים מקדימים לנושא המרכזי של הסימפוניה הזאת הופיעו בכל יתר יצירותיו של ריצ'רד האלי, במשך כל שנות המאבק הממושך, עד היום שבו ניחתה עליו התהילה במפתיע, כשהיה בגיל העמידה, והכתה אותו בהלם. היא האזינה לסימפוניה וחשבה: זה היעד שהוא חתר אליו. היא זכרה ניסיונות מרומזים למחצה במוזיקה שלו, משפטים שהבטיחו, קרעי מלודיה שהתחילו אך לא הגיעו; כשריצ'רד האלי הלחין את הסימפוניה הזאת, הוא… היא הזדקפה. מתי בעצם הוא הלחין את הסימפוניה הזאת?
באותו רגע היא שמה לב היכן היא נמצאת ושאלה את עצמה בפעם הראשונה מאיפה נשמעת המוזיקה.
במרחק כמה צעדים ממנה, בקצה הקרון, עמד טכנאי בלמים וכיוונן את מיזוג האוויר. הוא היה צעיר ובלונדיני. הוא שרק את הנושא הראשי של הסימפוניה. היא הבינה פתאום שהוא שורק את הסימפוניה כבר כמה דקות, ושזאת המוזיקה היחידה שהגיעה לאוזניה.
היא בהתה בו רגע, לא מאמינה למראה עיניה, ואחר כך אמרה בקול רם, "תגיד לי בבקשה, מה אתה שורק?"
הצעיר הסתובב אליה. מבטה פגש במבט ישיר, והיא ראתה חיוך פתוח ונלהב, כאילו הוא משתף חבר בסוד. פניו מצאו חן בעיניה — תוויהן היו יציבים ואיתנים, ולא היתה נסוכה עליהן הבעת השרירים הרפויים אשר מתחמקים מהאחריות לתת צורה, הבעה שהיא כבר התרגלה לראות אצל אחרים.
"זה הקונצ'רטו של האלי," הוא ענה בחיוך.
"איזה?"
"החמישי."
היא חיכתה רגע, ואחר כך אמרה לאט ובקפידה, "ריצ'רד האלי הלחין רק ארבעה."
חיוכו של הצעיר נעלם. הוא נראה כאילו השיבו אותו בכוח למציאות, כפי שקרה לה עצמה כמה רגעים קודם לכן. הוא נראה כאילו נסגר בו תריס, שהשאיר אחריו רק פנים חסרות הבעה, חסרות אישיות, אדישות וריקות.
"כן, ברור," הוא אמר. "טעיתי. עשיתי טעות."
"אז מה שרקת?"
"משהו ששמעתי איפשהו."
"מה?"
"אני לא יודע."
"איפה שמעת את זה?"
"אני לא זוכר."
היא השתתקה בחוסר אונים; הוא התחיל להפנות את גבו אליה מחוסר עניין.
"זה נשמע כמו נושא של האלי," היא אמרה. "אבל אני מכירה כל צליל שהוא הלחין אי־פעם, ואת זה הוא לא הלחין."
על פניו של הצעיר עדיין לא היתה שום הבעה, רק בעיניו עמד מבט של קשב קלוש, כשהוא הסתובב אליה ושאל, "את אוהבת את המוזיקה של ריצ'רד האלי?"
"כן," היא אמרה, "אני אוהבת אותה מאוד."
הוא התבונן בה לרגע, כמו מהסס, ואחר כך הסתובב. היא הסתכלה על יעילותן המיומנת של תנועותיו כשהמשיך בעבודתו. הוא עבד בדממה.
היא לא ישנה כבר שני לילות, אך לא יכלה להרשות לעצמה לישון; היו לה יותר מדי בעיות לפתור, ולא היה לה די זמן: הרכבת הזאת אמורה להגיע לניו יורק לפנות בוקר. היא נזקקה לזמן, ובה־בעת ייחלה שהרכבת תיסע מהר יותר; אך היא ממילא נסעה ב"שביט" של טגרט, הרכבת המהירה במדינה.
היא ניסתה לחשוב; אך המוזיקה השתהתה בשולי דעתה והיא המשיכה לשמוע אותה, אקורדים שלמים, כצעדיו הבלתי מתפשרים של משהו שאי־אפשר לעצור… היא ניענעה בראשה בכעס, תלשה את כובעה מראשה והציתה סיגריה.
היא לא תישן, היא חשבה; היא תחזיק מעמד עד מחר בלילה… גלגלי הרכבת שיקשקו במקצב מודגש. היא היתה כל כך רגילה להם עד שלא שמעה אותם בצורה מודעת, אך קולם הפך לתחושת שלווה בקרבה… כשכיבתה את הסיגריה ידעה שהיא זקוקה לעוד אחת, אך רצתה לתת לעצמה דקה, כמה דקות, לפני שתצית את הבאה…
היא נרדמה והתעוררה בבהלה, וידעה שמשהו לא בסדר עוד לפני שהבינה מה השתבש: הגלגלים הפסיקו להסתובב. הקרון עמד, דומם ואפלולי, בזוהר הכחול של מנורות הלילה. היא הציצה בשעון: לא היתה שום סיבה לעצור. היא הסתכלה מבעד לחלון: הרכבת עמדה דומם באמצע שדות ריקים.
היא שמעה מישהו זז במושב שבעבר השני ושאלה, "כמה זמן אנחנו כבר עומדים?"
קול גברי ענה באדישות, "שעה בערך."
הגבר הביט בה בהפתעה מנומנמת כשזינקה על רגליה ורצה לדלת.
בחוץ נשבה רוח קרה, ופיסת ארץ ריקה נראתה תחת שמים ריקים. היא שמעה עשבים מרשרשים בחשכה. הרחק לפניה ראתה אנשים עומדים ליד הקטר — ומעליהם, תלוי בלי משענת בשמים, אור אדום של סימַנוֹר.
היא חלפה במהירות על פני שורת הגלגלים המאובנת והתקרבה אליהם. איש לא שם לב שהיא מתקרבת. אנשי הצוות של הרכבת וכמה נוסעים התגודדו תחת האור האדום. הם עמדו בדממה ונראו כממתינים באדישות חסרת מעש.
"מה הבעיה?" היא שאלה.
נהג הקטר הסתובב בתדהמה. שאלתה נשמעה כמו פקודה, ולא כמו סקרנות חובבנית של נוסע מן השורה. היא עמדה, ידיה תחובות בכיסים, צווארון מעילה מורם, והרוח הטיחה קווצות שיער בפניה.
"האור אדום, גברת," הוא אמר והצביע באגודלו על הסימנור.
"כמה זמן הוא כבר אדום?"
"שעה."
"אנחנו לא על המסילה הראשית, נכון?"
"נכון."
"למה?"
"אני לא יודע."
הכרטיסן התערב בשיחה. "אני חושב שזה לא בסדר ששלחו אותנו למסילה צדדית, המִפלג לא עבד כמו שצריך, והדבר הזה לא עובד בכלל." הוא רמז בראשו בתנועה חדה לעבר האור האדום. "אני לא חושב שהאור הולך להתחלף. אני חושב שזה מקולקל."
"אז מה אתם עושים?"
"מחכים שהאור יתחלף."
היא השתתקה מרוב הפתעה כועסת, ומסיק הכבשן ציחקק. "בשבוע שעבר, הרכבת המיוחדת של אטלנטיק סאתֶרן היתה תקועה על מסילה צדדית שעתיים שלמות — מישהו סתם טעה."
"זאת השביט של טגרט," היא אמרה. "השביט אף פעם לא איחרה."
"זה עושה אותה היחידה במדינה," אמר נהג הקטר.
"תמיד יש פעם ראשונה," אמר מסיק הכבשן.
"את לא מבינה כלום ברכבות, גברת," אמר נוסע אחד. "אף סימנור ופַּקָד במדינה הזאת לא שווים כלום."
היא לא פנתה אליו ולא התייחסה אליו, והמשיכה לדבר אל נהג הקטר.
"אם אתם יודעים שהסימנור מקולקל, מה אתם מתכוונים לעשות?"
נימת קולה הסמכותית לא מצאה חן בעיניו, והוא לא הבין למה היא מדברת בה בטבעיות כזאת. היא נראתה כמו בחורה צעירה; רק פיה ועיניה רמזו שהיא בשנות השלושים לחייה. עיניה האפורות והכהות היו ישירות ומטרידות, כאילו הן חודרות מבעד לדברים, מסלקות מהדרך כל מה שזניח. פניה נראו לו מוכרות מעט, אך הוא לא זכר איפה ראה אותן.
"גברת, אני לא מתכוון לקחת על עצמי את הסיכון," הוא אמר.
"מה שהוא מתכוון," אמר מסיק הכבשן, "זה שהתפקיד שלנו זה לחכות להוראות."
"התפקיד שלכם זה לדאוג שהרכבת תיסע."
"לא באור אדום. אם הסימנור אומר לעצור, אנחנו עוצרים."
"אור אדום אומר סכנה, גברת," אמר הנוסע.
"אנחנו לא לוקחים שום סיכונים," אמר נהג הקטר. "אם אנחנו נעז לזוז, אז מי שאשם, מי שזה לא יהיה, הוא יגלגל עלינו את האשמה. אז אנחנו לא זזים עד שמישהו יגיד לנו."
"ואם אף אחד לא יגיד לכם?"
"בסוף מישהו יגיע."
"כמה זמן אתה מתכוונים לחכות?"
נהג הקטר משך בכתפיו. "מיהו ג'ון גאלט?"
"מה שהוא מתכוון," אמר מסיק הכבשן, "זה אל תשאלי שאלות שאין להן תשובה."
היא הסתכלה על הסימנור האדום ועל המסילה שהשתרעה אל המרחקים האפלים והבתוליים.
היא אמרה, "תתקדמו בזהירות עד הסימנור הבא. אם הוא פועל, תתקדמו למסילה הראשית. ואחר כך תעצרו במשרד הראשון שיהיה פתוח."
"באמת? למה, מי אמר?"
"אני."
"מי את?"
השתיקה היתה רגעית בלבד, רגע של תדהמה למשמע שאלה שהיא לא ציפתה לה, אך נהג הקטר הביט בפניה בעיון, וברגע שענתה הוא השתנק, "אלוהים אדירים!"
היא לא ענתה בכעס, אלא כאדם שאינו שומע את השאלה הזאת לעתים תכופות: "דאגני טגרט."
"מה את —" אמר מסיק הכבשן, ואחר כך השתתקו כל הנוכחים. היא המשיכה לדבר, באותה נימת סמכות נינוחה. "תמשיכו עד המסילה הראשית, ותעצרו בשבילי את הרכבת במשרד הראשון שיהיה פתוח."
"בסדר, מיס טגרט."
"אתה חייב לפצות על האיחור. נשאר לך כל הלילה. תדאג שהשביט תגיע בזמן."
"כן, מיס טגרט."
כשהיא הסתובבה כדי לחזור לקרון, שאל אותה נהג הקטר, "ואם תהיה איזושהי בעיה, מיס טגרט, האחריות עלייך?"
"האחריות עלי."
הכרטיסן הלך אחריה כשחזרה לקרון שלה. הוא אמר בבלבול, "אבל… סתם מושב בקרון רגיל, מיס טגרט? איך זה יכול להיות? למה לא הודעת לנו?"
היא חייכה בשלווה. "לא היה לי זמן לרשמיות. את הקרון שלי חיברו למספר 22 שיצאה משיקגו, אבל ירדתי בקליבלנד — מספר 22 התעכבה שם, אז השארתי את הקרון מחובר אליה. השביט הגיעה, אז עליתי עליה. לא נשאר מקום בקרונות השינה."
הכרטיסן ניענע בראשו. "אחיך — הוא לא היה נוסע בקרון רגיל."
היא צחקה. "נכון מאוד."
האנשים שעמדו ליד הקטר הסתכלו עליה. ביניהם היה הטכנאי הצעיר. הוא הצביע עליה ושאל, "מי זאת?"
"זאת האישה שמנהלת את טגרט טרנסקונטיננטל," אמר נהג הקטר; קולו הביע כבוד אמיתי. "זאת סמנכ"לית התפעול."
כשהרכבת התנערה וחזרה לנסוע, ותקיעת הצופר נדמה מעל השדות, דאגני התיישבה ליד החלון והציתה עוד סיגריה. היא חשבה: בכל המדינה, כמו פֹּה, הכול מתפרק, וזה יכול לקרות בכל מקום, בכל רגע. אך היא לא הרגישה כעס או חרדה; לא היה לה זמן לרגשות.
זה פשוט יהפוך לבעיה שדורשת פתרון ויצטרף לרשימה ארוכה של בעיות כאלה. היא ידעה שהמפקח של מרחב אוהיו הוא עובד גרוע ושהוא חבר של ג'יימס טגרט. לא עמד לרשותה איש טוב ממנו שיתפוס את מקומו, ורק משום כך היא לא התעקשה לפטר אותו כבר מזמן. היא התפלאה כמה קשה למצוא עובדים טובים. אבל היא ידעה שהיא חייבת להיפטר ממנו, ולמנות במקומו את אוֹאֶן קֶלוֹג, המהנדס הצעיר שמילא בהצלחה רבה את תפקיד אחד מעוזריו של המנהל של מסוף טגרט בניו יורק; אואן קלוג היה האיש שניהל את המסוף בפועל. היא עקבה אחרי עבודתו כבר זמן־מה; היא תמיד חיפשה ניצוצות של כישרון, כמו כורה יהלומים בשממה בלתי מבטיחה. קלוג עדיין היה צעיר מדי לתפקיד מפקח של מרחב; היא רצתה לתת לו עוד שנה, אבל ידעה שהזמן אוזל. היא תצטרך לדבר איתו ברגע שתחזור.
רצועת האדמה שנראתה במעורפל מבעד לחלון התקדמה עכשיו מהר יותר והתמזגה לכדי נהר אפור. מבעד למשפטי החישובים היבשים במחשבותיה, היא שמה לב שדווקא יש לה זמן להרגיש משהו: את העונג הקשה והמלהיב של פעולה.
עם משב הרוח השורקני הראשון שנשמע כאשר השביט צללה אל תוך המנהרות של מסוף טגרט מתחת לעיר ניו יורק, דאגני טגרט הזדקפה. היא תמיד הרגישה אותה תחושה כשהרכבת נכנסה למנהרה תת־קרקעית — תחושת להיטות, תקווה והתרגשות נסתרת. כאילו הקיום הרגיל הוא תמונה של דברים חסרי צורה שהודפסו בצבעים דהויים, אך הרגע הזה הוא שרטוט המורכב מכמה משיחות מכחול חדות וזריזות, ושכל הדברים בו נראים נקיים, חשובים — דברים שראוי לעשות.
היא הביטה במנהרות כשהרכבת זרמה בהן: קירות בטון חשופים, רשת של צינורות וחוטים, קורים של מסילות הנבלעים בחורים שחורים, בין אורות ירוקים ואדומים התלויים מהתקרה כמו טיפות צבע רחוקות. לא היה שום דבר אחר, שום דבר שידלל את המראֶה, ולכן אפשר היה להתפעל מהתכליתיות החשופה ומכושר ההמצאה שאיפשר זאת. היא נזכרה בבניין טגרט המתנשא מעל ראשה כרגע, צומח היישר אל השמים, וחשבה: אלה הם השורשים של הבניין, שורשים חלולים שמתפתלים מתחת לאדמה ומזינים את העיר.
הרכבת נעצרה, וכשהיא ירדה ממנה ושמעה את נקישות עקביה על רציף הבטון, היא הרגישה קלילה, מרוממת, מחויבת לפעולה.
היא התחילה ללכת בצעדים מהירים, כאילו מהירות צעדיה תשווה צורה לדברים שהיא מרגישה. רק אחרי כמה רגעים היא שמה לב שהיא שורקת מנגינה — וכי הנושא לקוח מהקונצ'רטו החמישי של האלי.
היא הרגישה שמישהו מסתכל בה והסתובבה. הטכנאי הצעיר עמד ונעץ בה מבט מרוכז.
היא התיישבה על מסעד היד של הכיסא הגדול שעמד מול שולחן הכתיבה של ג'יימס טגרט, ומעילה הפתוח חשף חליפת נסיעות מקומטת. אדי וילרס ישב בקצה החדר וכתב מדי פעם כמה מילים. תוארו היה "עוזר מיוחד לסמנכ"לית התפעול", ותפקידו העיקרי היה לשמש לה שומר ראש כנגד בזבוז זמן. היא ביקשה ממנו להיות נוכח בפגישות כאלה, כדי שלא תצטרך להסביר לו הכול אחרי הפגישה. ג'יימס טגרט ישב ליד השולחן, וראשו היה מכונס בין כתפיו.
"קו ריו נורטה הוא ערמת זבל מההתחלה ועד הסוף," היא אמרה. "המצב שלו הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי. אבל אנחנו נציל אותו."
"כמובן," אמר ג'יימס טגרט.
"בחלק מהפסים עדיין אפשר להשתמש. לא הרבה ולא לאורך זמן. נתחיל להניח מסילה חדשה באזורי ההר, קודם כול בקולורדו. את הפסים החדשים נקבל תוך חודשיים."
"אה, אורן בויל אמר שהוא —"
"הזמנתי את הפסים מרירדן."
הצליל הקלוש והחנוק שהשמיע אדי וילרס היה תרועת עידוד כבושה.
ג'יימס טגרט לא ענה מיד. "דאגני, למה שלא תשבי על הכיסא כמו שצריך?" הוא אמר לבסוף בקול רגזני ומפונק. "אף אחד לא מקיים ככה פגישות."
"אני כן."
היא חיכתה. הוא שאל, בלי להביט בעיניה, "אמרת שהזמנת את הפסים מרירדן?"
"אתמול בבוקר. התקשרתי אליו מקליבלנד."
"אבל מועצת המנהלים לא אישרה. אני לא אישרתי. לא התייעצת איתי."
היא נשענה קדימה, הרימה את השפופרת של הטלפון שהיה מונח על שולחנו והושיטה לו אותה.
"תתקשר לרירדן ותבטל," היא אמרה.
ג'יימס טגרט נשען אחורה. "זה לא מה שאמרתי," הוא ענה בכעס. "זה בכלל לא מה שאמרתי."
"אז ההזמנה בתוקף?"
"גם את זה לא אמרתי."
היא הסתובבה. "אדי, תדאג שינסחו חוזה עם רירדן מפעלי פלדה. ג'ים יחתום עליו." היא שלפה מכיסה פיסת נייר מקומטת וזרקה לו אותה. "הנה המספרים והתנאים."
טגרט אמר, "אבל מועצת המנהלים לא —"
"למועצת המנהלים אין שום קשר לזה. הם אישרו לך לקנות את הפסים כבר לפני שלושה־עשר חודשים. איפה אתה קונה — זה תלוי בך."
"אני לא חושב שראוי לקבל החלטות כאלה בלי לתת למועצת המנהלים הזדמנות להביע דעה. ואני לא מבין למה מכריחים אותי לקבל את האחריות."
"האחריות עלי."
"ומה עם ההוצאה הנוספת —"
"הפסים של רירדן עולים פחות מהפסים של אורן בויל."
"כן, אבל מה עם אורן בויל?"
"את החוזה איתו ביטלתי. היתה לנו זכות לבטל אותו כבר לפני שישה חודשים."
"מתי עשית את זה?"
"אתמול."
"אבל הוא לא התקשר לבקש ממני אישור."
"הוא גם לא יתקשר."
טגרט השפיל מבט אל שולחנו. היא שאלה את עצמה למה הוא כל כך מסתייג מהצורך לעשות עסקים עם רירדן, ולמה הוא מפגין את הסתייגותו בצורה כל כך משונה ומתחמקת. מפעלי רירדן היו הסַפקים העיקריים של רכבות טגרט כבר עשר שנים, מהיום שבו הודלק הכבשן הראשון של רירדן, בימים שאביהם היה נשיא חברת הרכבות. במשך עשר שנים סיפקו מפעלי רירדן את רוב הפסים שלהם. היו במדינה רק חברות ספורות שסיפקו את הסחורה שהוזמנה באופן שבו התבקשו לעשות זאת, ועוד בזמן. רירדן היתה אחת מהן. דאגני חשבה שאם היא היתה משוגעת, היא היתה מסיקה שאחיה שונא לעשות עסקים עם רירדן מפני שרירדן עושה את עבודתו ביעילות מופלגת; אבל היא לא היתה מוכנה להסיק מסקנה כזאת, מפני שלא האמינה שבן אנוש כלשהו מסוגל לשנוא את הזולת בגין יעילותו.
"זה לא הוגן," אמר ג'יימס טגרט.
"מה לא הוגן?"
"שאנחנו תמיד קונים הכול מרירדן. נראה לי שאנחנו צריכים לתת הזדמנות גם לחברות אחרות. רירדן לא צריכים אותנו; הם כבר מספיק גדולים. אנחנו צריכים לעזור לקטנים יותר להתפתח. אחרת, אנחנו בעצם מעודדים מונופול."
"ג'ים, תפסיק לדבר שטויות."
"למה אנחנו חייבים תמיד לקבל דברים דווקא מרירדן?"
"כי מרירדן אנחנו מקבלים אותם."
"הנרי רירדן לא מוצא חן בעיני."
"בעיני הוא כן מוצא חן. אבל מה זה משנה, אם הוא כן או לא מוצא חן? אנחנו צריכים פסים, והוא היחיד שיכול לספק לנו אותם."
"האלמנט האנושי חשוב מאוד. אין לך שום חוש לאלמנט האנושי."
"אנחנו מדברים פה על להציל קו רכבות, ג'ים."
"כן, ברור, ברור, אבל בכל זאת, אין לך שום חוש לאלמנט האנושי."
"נכון. אין לי."
"אם נעשה אצל רירדן הזמנה כל כך גדולה של פסי פלדה —"
"הם לא יהיו מפלדה. הם יהיו ממתכת רירדן."
היא תמיד נמנעה מתגובות אישיות, אך כשראתה את ההבעה שהתפשטה על פניו של טגרט, נאלצה להפר את הכלל שקבעה לעצמה. היא פרצה בצחוק.
מתכת רירדן היתה סגסוגת חדשה שרירדן הצליח להפיק על סמך ניסויים שנמשכו עשר שנים. לא מזמן הוא השיק אותה. הוא לא קיבל אף הזמנה ולא מצא אף לקוח.
טגרט לא הצליח להבין את המעבר מהצחוק לנימת קולה הפתאומית של דאגני; קולה היה קר ותקיף: "ג'ים, תרד מזה. אני יודעת בדיוק מה אתה מתכוון להגיד. אף אחד עוד לא השתמש בה. אף אחד לא מאמין בה. אף אחד לא מתעניין בה. אף אחד לא רוצה אותה. אף על פי כן, הפסים שלנו יהיו עשויים ממתכת רירדן."
"אבל…" אמר טגרט, "אבל… אף אחד עוד לא השתמש בה!"
הוא שם לב, בסיפוק, שכעס משתיק אותה. הוא אהב לִצפות ברגשות; רגשות היו בעיניו כמו עששיות אדומות אשר תלויות לאורך אפלולית הלא־נודע של אישיותו של הזולת ומציינות את נקודות התורפה שלו. אך עצם האפשרות להרגיש רגש אישי כלפי סגסוגת מתכת, ומשמעותו של רגש שכזה — שניהם נבצרו מבינתו; ולכן התגלית לא הניבה לו שום תועלת.
"מומחי המתכות הכי גדולים וטובים תמימי דעים," הוא אמר. "יש להם ספק עמוק לגבי מתכת רירדן, והם טוענים —"
"ג'ים, תרד מזה."
"טוב, על חוות הדעת של מי הסתמכת?"
"אני לא מבקשת חווֹת דעת."
"אז איך את מחליטה?"
"כושר שיפוט."
"טוב, על כושר השיפוט של מי הסתמכת?"
"של עצמי."
"אבל עם מי התייעצת?"
"עם אף אחד."
"ומה לכל הרוחות את יודעת על מתכת רירדן?"
"שהיא הדבר הכי מוצלח שקיים היום בשוק."
"למה?"
"כי היא יותר עמידה מפלדה, יותר זולה מפלדה ותחזיק מעמד יותר זמן מכל חתיכת מתכת אחרת שקיימת בעולם."
"אבל מי אמר?"
"ג'ים, יש לי תואר בהנדסה. כשאני רואה דברים, אני רואה אותם."
"מה ראית?"
"את הנוסחה של רירדן ואת הניסויים שהוא הראה לי."
"תראי, אם המתכת שלו היתה שווה משהו, מישהו כבר היה משתמש בה, אבל אף אחד לא השתמש בה." הוא ראה הבלחה של כעס והמשיך בחשש: "איך את יודעת שהיא טובה? איך את יכולה להיות בטוחה? איך אפשר להחליט?"
"מישהו מחליט דברים כאלה, ג'ים. מי זה שמחליט?"
"טוב, אני לא מבין למה אנחנו צריכים להיות הראשונים. אני לא מבין בכלל."
"אתה רוצה להציל את קו ריו נורטה או לא?" הוא לא ענה. "אם היינו יכולים להרשות לעצמנו, הייתי מקלפת כל פס בכל המערכת שלנו ומחליפה אותו במתכת רירדן. את כל הפסים צריך להחליף. אף אחד מהם לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן. אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעשות את זה. קודם כול, אנחנו חייבים לצאת מהבוץ הזה. אתה רוצה שנצא ממנו או לא?"
"אנחנו עדיין חברת הרכבות הכי טובה במדינה. האחרות במצב הרבה יותר גרוע."
"אתה רוצה שנישאר בבוץ?"
"זה לא מה שאמרתי! למה את תמיד מפשטת דברים יותר מדי? ואם את כל כך דואגת לכסף, לא ברור לי למה את רוצה לבזבז אותו על קו ריו נורטה, אם פיניקס־דורנגו ממילא גזלו מאיתנו את כל העבודה שם בדרום. למה לבזבז כסף, אם אין לנו שום הגנה מפני מתחרה שיהרוס את ההשקעה שלנו?"
"כי הקו של פיניקס־דורנגו הוא מצוין, אבל אני מתכוונת לעשות את קו ריו נורטה עוד יותר טוב ממנו. כי אני אנצח את פיניקס־דורנגו, במקרה הצורך — אבל לא יהיה צורך, כי בקולורדו אפילו שתיים או שלוש חברות יכולות להרוויח הון. כי אני מוכנה למשכן את כל המערכת רק כדי לבנות שלוחה לכל מחוז מסביב לאליס ואייט."
"נמאס לי לשמוע על אליס ואייט."
עיניה התמקדו בו ואחר כך קפאו לרגע, וזה לא מצא חן בעיניו.
"אני לא רואה שום צורך לנקוט פעולה מיידית," הוא אמר. "מה במצבה הנוכחי של טגרט טרנסקונטיננטל מדאיג אותך כל כך?"
"ההשלכות של המדיניות שלך, ג'ים."
"איזו מדיניות?"
"הניסוי עם מפעלי פלדה מאוחדים שנמשך שלושה־עשר חודשים, לדוגמה. הקטסטרופה שלך במקסיקו, עוד דוגמה."
"מועצת המנהלים אישרה את החוזה עם מפעלי פלדה מאוחדים," הוא אמר בחופזה. "מועצת המנהלים אישרה בהצבעה להקים את קו סן סבסטיאן. וחוץ מזה, אני לא מבין למה את קוראת לו קטסטרופה."
"כי ממשלת מקסיקו מתכוונת להלאים את הקו שלך, בכל רגע."
"זה שקר!" הוא כמעט צרח. "זאת סתם שמועה זדונית! קיבלתי מידע ממקורות פנימיים מוסמכים מאוד —"
"אל תַראה שאתה פוחד, ג'ים," היא אמרה בבוז. הוא לא ענה. "אין טעם להיכנס לפאניקה עכשיו," היא אמרה. "הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לצמצם את הנזק. וזה הולך להיות נזק משמעותי. זה לא יהיה לנו קל, להתאושש מהפסד של ארבעים מיליון דולר. אבל טגרט טרנסקונטיננטל כבר התאוששה מנזקים קשים יותר. אני אוודא שהיא תעמוד גם בזה."
"אני מסרב, פשוט מסרב לחשוב על האפשרות שקו סן סבסטיאן יולאם!"
"אין בעיה. אל תחשוב על זה."
היא שתקה. הוא ניסה להצטדק, "אני לא מבין איך זה שאת כל כך רוצה לתת לאליס ואייט הזדמנות, אבל בו־זמנית גם חושבת שאסור לקחת חלק בפיתוח של מדינה נחשלת שאף פעם לא קיבלה הזדמנות הוגנת."
"אליס ואייט לא מבקש מאף אחד לתת לו הזדמנות. אני לא בעסק הזה כדי לתת הזדמנויות. אני מנהלת חברת רכבות."
"זאת נקודת השקפה צרה מאוד, לדעתי. אני לא מבין למה אנחנו רוצים לעזור לבן אדם אחד במקום לאומה שלמה."
"אני לא רוצה לעזור לאף אחד. אני רוצה להרוויח כסף."
"זאת גישה לא מעשית. חמדנות אנוכית כבר עברה מהעולם. כולם כבר יודעים שהאינטרסים של החברה האנושית בכללותה צריכים לקבל עדיפות גבוהה יותר מכל יוזמה עסקית ש —"
"ג'ים, כמה זמן אתה מתכוון להמשיך לדבר כדי להתחמק מהנושא?"
"איזה נושא?"
"ההזמנה מרירדן."
הוא לא ענה. הוא ישב והביט בה בשתיקה. גופה הדק, שכמעט רפס מרוב תשישות, נותר זקוף בזכות קוויהן הישרים של הכתפיים, והכתפיים הוחזקו במאמץ מודע של כוח הרצון. מעטים אהבו את פניה: הפנים היו קרות מדי, העיניים עזות מדי; שום דבר לא הצליח להקנות לה קסם של מבט רך. הרגליים המרהיבות, שנטו באלכסון ממשענת היד של הכיסא ממש באמצע שדה הראייה שלו, הרגיזו אותו; הן קילקלו את יתר ההערכה שלו.
היא המשיכה לשתוק; הוא נאלץ לשאול, "קיבלת את ההחלטה להזמין מהם סתם ככה, מתוך דחף רגעי, בטלפון?"
"קיבלתי את ההחלטה כבר לפני חצי שנה. חיכיתי עד שהאנק רירדן יהיה מוכן להתחיל בייצור."
"אל תקראי לו האנק רירדן. זה וולגרי."
"ככה כולם קוראים לו. אל תשנה את הנושא."
"למה היית חייבת להתקשר אליו אתמול בערב?"
"לא הצלחתי להשיג אותו לפני כן."
"למה לא חיכית עד שתחזרי לניו יורק ואז —"
"כי ראיתי את קו ריו נורטה."
"טוב, אני צריך זמן לשקול את זה, להעלות את הנושא בפני מועצת המנהלים, להתייעץ עם בכירֵי —"
"אין זמן."
"לא נתת לי הזדמנות לגבש דעה."
"אני לא שמה קצוץ על הדעה שלך. אני לא מתכוונת להתווכח, לא איתך, לא עם מועצת המנהלים שלך ולא עם הפרופסורים שלך. אתה צריך לקבל החלטה, ואתה צריך לקבל אותה עכשיו. פשוט תגיד כן או לא."
"זאת דרך מגוחכת, שתלטנית ושרירותית ל —"
"כן או לא?"
"זאת הבעיה איתך. את תמיד הופכת הכול ל'כן' או 'לא'. אין דברים מוחלטים כאלה. שום דבר לא מוחלט."
"פסי מתכת הם מוחלטים לגמרי. אם נקבל אותם או לא — גם זה מוחלט."
היא חיכתה. הוא לא ענה. "נו?" היא אמרה.
"את לוקחת על זה אחריות?"
"כן."
"תזמיני," הוא אמר והוסיף, "אבל על אחריותך. אני לא אבטל את ההזמנה, אבל אני לא מתכוון להתחייב לנושא בפני מועצת המנהלים."
"אתה יכול להתחייב למה שאתה רוצה."
היא קמה ללכת. הוא נשען על השולחן, לא רצה לסיים את הפגישה, על אחת כמה וכמה לא רצה לסיים אותה בהחלטיות שכזאת.
"את מבינה, כמובן, שהליך האישור יהיה ממושך," הוא אמר; בקולו כמעט נשמעה תקווה. "זה לא כל כך פשוט."
"כן, בטח," היא אמרה. "אני אשלח לך דוח מפורט, שאדי יכין ושאתה לא תקרא. אדי יעזור לך לעבור את כל השלבים. אני נוסעת הערב לפילדלפיה להיפגש עם רירדן. יש לנו הרבה עבודה, לו ולי." היא הוסיפה. "ג'ים, זה כן כל כך פשוט."
כשהיא פנתה ללכת, הוא אמר עוד משפט — משפט שכלל לא נגע לעניין. "לָך זה קל, כי יש לך מזל. אנשים אחרים לא יכולים לעשות את זה."
"לעשות מה?"
"אנשים אחרים הם בני אדם. הם רגישים. הם לא יכולים להקדיש את כל החיים שלהם למתכות וקטרים. לך יש מזל — אף פעם לא היו לך רגשות. אף פעם לא הרגשת כלום."
היא הסתכלה עליו, והמבט בעיניה האפורות־כהות השתנה לאיטו מהפתעה לדממה, ואחר כך למבט משונה שדמה למבט של לאוּת, אלא שנדמה היה שהוא אינו משקף רק את מה שנגזר עליה לשאת ברגע המסוים הזה.
"אתה צודק, ג'ים," היא אמרה בשקט. "כנראה אף פעם לא הרגשתי כלום."
אדי וילרס הלך בעקבותיה אל משרדה. בכל פעם שחזרה מנסיעותיה, הרגיש אדי כאילו העולם נעשה ברור, פשוט, עולם שקל להתמודד איתו — והוא שכח את רגעי החשש המעורפל. הוא היה היחיד שחשב שזה טבעי לגמרי שהיא סמנכ"לית התפעול של חברת רכבות גדולה, אף על פי שהיא אישה. היא אמרה לו, כשהוא היה בן עשר, שיום יבוא והיא תנהל את החברה. זה לא נראה לו תמוה היום, בדיוק כפי שלא נראה לו תמוה כשהיו יחד בקרחת היער.
כשנכנסו למשרדה, כשהוא ראה אותה מתיישבת ליד שולחן הכתיבה שלה ומציצה בהודעות שהוא השאיר לה — הוא הרגיש כפי שחש כשמנוע המכונית נדלק והגלגלים יכלו להתחיל להסתובב.
כשעמד לצאת ממשרדה, נזכר ששכח להגיד לה דבר אחד. "אואן קלוג מחטיבת המסופים ביקש ממני לקבוע לו פגישה איתך," הוא אמר.
היא נשאה אליו מבט מופתע. "מוזר. בדיוק התכוונתי לזמן אותו. תבקש ממנו לעלות. אני רוצה להיפגש איתו… אדי," היא אמרה פתאום, "לפני שאני מתחילה, תדאג שישיגו לי בטלפון את אַיֶירס מחברת התקליטים איירס."
"חברת התקליטים?" הוא לא האמין למשמע אוזניו.
"כן. אני רוצה לשאול אותו משהו."
כשקולו של מר איירס שאל אותה, בשקיקה אדיבה, איך יוכל לעזור לה, היא שאלה אותו, "אתה יודע אם ריצ'רד האלי כתב קונצ'רטו חדש לפסנתר, החמישי?"
"קונצ'רטו חמישי, מיס טגרט? לא, ברור שלא."
"אתה בטוח?"
"בטוח לגמרי, מיס טגרט. זה שמונה שנים שהוא לא הלחין דבר."
"הוא עדיין חי?"
"בהחלט — זאת אומרת, אני לא בטוח, כי הוא פרש לגמרי מהחיים הציבוריים — אבל אני משוכנע שהיינו שומעים משהו אילו מת."
"אם הוא היה מלחין משהו, הייתם יודעים על זה?"
"כמובן. היינו הראשונים לדעת. אנחנו מוציאים לאור את כל יצירותיו. אבל הוא הפסיק להלחין."
"אני מבינה. תודה רבה."
כשאואן קלוג נכנס למשרדה, היא הסתכלה בו בסיפוק. היא שמחה לראות שזיכרונותיה המעורפלים מהופעתו היו נכונים — פניו התאפיינו באותה תכונה שראתה אצל הטכנאי הצעיר ברכבת, פנים של אדם שאפשר לעבוד איתו.
"שב, מר קלוג," היא אמרה, אבל הוא המשיך לעמוד מול שולחנה.
"מיס טגרט, פעם ביקשת ממני להודיע לך אם אני אחליט אי־פעם לעזוב את החברה," הוא אמר. "ובגלל זה באתי להגיד לך שאני מתפטר."
לזה היא לא ציפתה; רק כעבור רגע הצליחה לשאול בשקט, "למה?"
"מסיבות אישיות."
"הרגשת חוסר סיפוק בעבודה?"
"לא."
"קיבלת הצעה טובה יותר?"
"לא."
"לאיזו חברת רכבות אתה עובר?"
"אני לא עובר לשום חברת רכבות, מיס טגרט."
"אז לאיזו עבודה אתה עובר?"
"עוד לא החלטתי."
היא התבוננה בו בעיון, והרגישה אי־נוחות קלה. פניו לא היו עוינות; הוא לא התחמק ממבטה, הוא ענה לה בפשטות ובצורה ישירה; הוא דיבר כאדם שאין לו מה להסתיר, או להוכיח; פניו היו מנומסות וריקות.
"אז למה אתה רוצה להתפטר?"
"זה עניין אישי."
"אתה חולה? זאת בעיית בריאות?"
"לא."
"אתה עובר לעיר אחרת?"
"לא."
"קיבלת ירושה ואתה יכול לפרוש מהעבודה?"
"לא."
"אתה מתכוון להמשיך לעבוד למחייתך?"
"כן."
"אבל אתה לא רוצה להמשיך לעבוד בטגרט טרנסקונטיננטל?"
"לא."
"אם כך, בטח קרה פה משהו שבגללו קיבלת החלטה כזאת. מה קרה?"
"שום דבר, מיס טגרט."
"אני רוצה שתספר לי. יש סיבה שבגללה אני רוצה לדעת."
"את מוכנה להאמין לי, מיס טגרט?"
"כן."
"שום אדם, עניין או אירוע שקשור לעבודה שלי פה לא השפיע על ההחלטה שלי בכלל."
"אין לך שום טענות מסוימות כלפי טגרט טרנסקונטיננטל?"
"שום טענות."
"אז אני חושבת שאולי תשקול את ההחלטה מחדש כשתשמע מה אני רוצה להציע לך."
"אני מצטער, מיס טגרט. אני לא יכול."
"מותר לי להגיד לך על מה חשבתי?"
"כן, אם את רוצה."
"אתה מוכן להאמין לי שהחלטתי להציע לך את התפקיד שאני מתכוונת להציע לך עוד לפני שביקשת להיפגש איתי? חשוב לי שתדע."
"אני תמיד אאמין לך, מיס טגרט."
"התפקיד הוא המפקח של מרחב אוהיו. אתה יכול לקבל אותו אם אתה רוצה."
פניו לא הראו שום תגובה, כאילו המילים ששמע חסרות משמעות בעיניו, כמו בעיני פרא שמעולם לא שמע על חברת רכבות.
"אני לא רוצה את התפקיד הזה, מיס טגרט," הוא ענה.
כעבור רגע היא אמרה בקול קפוץ, "קלוג, אני נותנת לך צ'ק פתוח. אתה תקבע את המשכורת שלך, אני רוצה שתמשיך לעבוד פה. אני יכולה להציע לך הצעה שקולה לכל הצעה שקיבלת מחברת רכבות אחרת."
"אני לא הולך לעבוד בחברת רכבות אחרת."
"חשבתי שאתה אוהב את העבודה שלך."
פתאום נראה בו סימן ראשון לרגש, רק התרחבות קלה של העיניים והטעמה קלה בקולו כשאמר, "זה נכון."
"אז תגיד לי מה אני צריכה להגיד כדי שתמשיך לעבוד פה!" הבקשה פרצה ממנה בניגוד לרצונה, וכנותה היתה כה ברורה, עד שקלוג נראה כאילו היא נוגעת ללבו.
"באתי לכאן להגיד לך שאני מתפטר, מיס טגרט, ואולי זה לא היה הגון מצדי. אני יודע שביקשת ממני להגיד לך כי רצית שתהיה לך הזדמנות להציע לי הצעה נגדית. ובגלל שבאתי, זה נראה כאילו אני מוכן לנהל משא ומתן. אבל אני לא. באתי כי… כי רציתי לקיים את ההבטחה שהבטחתי לך."
קולו נשבר רק לרגע, אבל היא הבינה, כמו במכת ברק פתאומית, כמה חשובות בעיניו ההתעניינות שהפגינה והבקשה שביקשה ממנו; וכמה קשה היה לו לקבל את ההחלטה.
"קלוג, אין שום דבר שאני יכולה להציע לך?" היא שאלה.
"לא, מיס טגרט. אין שום דבר בעולם."
הוא הסתובב לצאת. בפעם הראשונה בחייה היא הרגישה חסרת אונים ומובסת.
"למה?" היא שאלה, לא אותו.
הוא נעצר. הוא משך בכתפיו וחייך — לרגע הוא חזר לחיים, וחיוכו היה החיוך המוזר ביותר שראתה מימיה: היו בו שעשוע נסתר, שיברון לב ומרירות אינסופית. הוא ענה: "מיהו ג'ון גאלט?"

איין ראנד (2 בפברואר 1905 – 6 במרץ 1982), סופרת ופילוסופית אמריקאית שזכתה לפרסום בזכות ספריה "מרד הנפילים" ו"כמעיין המתגבר", ובזכות פילוסופיית האובייקטיביזם שלה.

X