מקלט בבבלי | לרכישה באינדיבוק
מקלט בבבלי

מקלט בבבלי

שנת הוצאה: 1998
מס' עמודים: 236
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 60

"מקלט בבבלי" הנו סיפור אהבה סוער ולא שגרתי, הנטוע בתוך רקע חברתי רדיקאלי העוסק בפניה של החברה הישראלית ובשאלות של זהות מזוויות שאולי לא כל-כך הורגלנו אליהן.

הספר הוא מסע של הנפש בחיפוש אחר זהות ועוסק בישראליוּת אחרת, לא כל-כך ידועה מחוץ לגבולות ישראל ושלא זכתה לביטוי הולם בספרות העברית – הישראליוּת של העולים מארצות-ערב והבלקן והתמודדותם עם האתוס הישראלי הציוני-האירופוצנטרי.

הספר הזה עשוי להרגיז אותך, אבל הוא לא ישאיר אותך אדיש…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מקלט בבבלי”

ביקורות נבחרות

על הסופר ויצירתו המגוונת באתר וויקפדיה

 

גורן קורא מיצירתו באתר "הספריה"

 

ביקורת על הספר עיתון הארץ

עוד כשנכנסה עם מָנו אל תחנת-הרכבת הבחינה חלי באיש היושב על ספסל ופניו מסתתרים מאחורי עיתון. כמו המרגלים בסרטים בריטיים בשחור-לבן! –עבר הרהור במוחה, אבל היא לא נתנה עליו את הדעת והמשיכה עם מָנו. עכשיו בדרכה החוצה, אחרי שהרכבת יצאה לדרך, חלפה שוב על-יד האיש והשתהתה. האיש הסיר מלפניו את העיתון ואמר לה: "אני מחכה לך דווקא שָם."

"אני יודעת." אמרה וניסתה לא להתעכב.

"פוחדת?" שאל.

"אולי." השיבה. היא לא הייתה מוכנה לשיחה הזאת.

"בורחת?" המשיך בחקירתו.

"רוצָה לדעת מי אני." נפלטה ההצהרה מפיה ומיד חשה מבוכה.

"פה האדמה מדברת ערבית."

"נכון. גם אני."

הוא הניח את העיתון בצד וקם אליה. חלי הבחינה בכך שהעיתון כתוב עברית ואפילו קלטה באור הקלוש את קצה הכותרת. את המילה "כפר-שלם" הצליחה לפענח.

"אני מחכה לך שם, חלי." אמר משה והחל מלטף אותה. פתאום ידיו היו קשות ומכאיבות וכאילו דבקו בהן גושי מלט.

"בבקשה, אל תעשה לי את זה…"

היא אמרה זאת בקול כל-כך חלוש שגם לו רצה לא יכול היה לשמוע. החלו להתעלס, וחלי חשה לא בנוח לעשות זאת בבית-נתיבות סואן בלוקסור. משה הפשיט אותה מבגדיה. מתחת, לבשה גלַבּייה מצרית והייתה עדויה עדיים מצריים מובהקים. היא החלה לשקשק בעדיים והשמיעה יללת שמחה שנשמעה כמו קריאת ייחום. חלי חיבקה פתאום את משה: "אל תלך!" אבל הוא נעלם מבין זרועותיה כשבמוחה מהדהד "להיות או לא להיות"

היא נותרה לבדה בתחנה.

נהג המונית הציע לשאת למענה את מזוודתה, אותה חיבקה בכל הכוח.

חלי התעשתה ופסעה בעקבותיו אל המכונית השחורה שהמתינה ליד המדרכה.

*

פקיד הקבלה של מלון וינטר-פאלאס בלוכּסור הופתע לראות את מיסיס ד"ר רייצ'ל דה-סילווה מתייצבת לפניו, לאחר שהיא והאדון פינו את חדרם באותו בוקר. תחילה, סבר הפקיד שהחמיצו את הרכבת לקהיר, ומיסטר דה-סילווה עומד להצטרף אל אשתו בכל רגע. אבל, כשהגברת ביקשה "סינגל-רום", הרים גבה. חלי לא מצאה כל סיבה להסביר דבר וחצי-דבר.

נזכרה בסוויטה המלכותית שהראה לה לפני יומיים "הראיס של הקומה", וביקשה לשכור אותה. הפקיד הבהיר לה שזה איננו חדר-ליחיד, והוסיף וחקר שמא היא בכל זאת מחכה ל"מיסטר דה-סילווה". היא לא השיבה לשאלתו, ורק שאלה אם אפשר לשלם בהמחאות-נוסעים.

"!Of course, Madam" – אמר הפקיד.

רק בהיותה לבדה בסוויטה, חשה סופסוף תחושת-רווחה וחירות. פתחה את המזוודה ופיזרה את תכולתה על-פני החדר, על השידות, על השולחנות ועל מסעדי-הכורסאות. אחר פשטה את כל בגדיה ונכנסה לאמבטיה, מתוך כוונה לשהות בה לנצח-נצחים. אף הצליבה את זרועותיה על חזה כדרך המומיות בארונות-הזהב שלהן.

בועות-הסבון הקטנות דגדגו את גופה והעניקו לה תחושה נעימה של חופש ורפיון. כמו גלים קטנים, שטפו את חופי-תודעתה המחשבות והתהיות – מין ניסיונות מהוססים, אך חוזרים ונשנים, לפתור את חידת-התנהגותה. אבל היא דחתה כל מחשבה הכרוכה במאמץ, ועצמה את עיניה ואמרה לעצמה: אחר-כך.

אחר-כך תנסה לחפש את התשובות לאותן שאלות שמָנו בקושי הספיק לשאול.

"לא יודעת. לא יודעת." אמרה וזה היה נכון. היא לא הסתירה ממנו שום דבר הידוע לה.

"למה לא אמרת לי קודם?"

"לא ידעתי קודם."

"אבל אני חייב להיות מחר בקהיר ומחרתיים בישראל. יש לי תוכניות. אני לא יכול…"

"אני נשארת."

הרכבת צפרה. עמדה לזנק בכל רגע.

"את… לא מתכוונת שאשאר אִתך." אמר בקול רועד מעט. סופסוף הבין.

"אכתוב לך ברגע שאדע מה…" לחלי לא הייתה כל כוונה להיות קנטרנית. עם זאת, לא יכלה שלא לחוש אשמה קלה, והוסיפה: "אני אוהבת אותך, מָנו. כל זה לא קשור אליך בכלל. רק אליי."

"והאוניברסיטה?"

"שתישרף! טפל בילדים. שיחזרו הביתה. אל תשאיר אותם אצל הסבתות. עוד מעט חוזרים ללימודים. כל מי שישאל עליי, אני מרשה לך לספר את האמת, גם לילדים."

"אבל מה האמת?"

חלי שתקה. פתאום נזכרה: "אה, ותעשה לי טובה גדולה. מיד שתגיע לארץ, צלצל לדוֹד ותגיד לו במילים האלו: 'חלי מבקשת שתעביר את הרישיון ליעדו לאלתר. בלי דיחוי!' תעשה את זה בשבילי?"

מָנו מלמל: "שיעביר את הרישיון ליעדו לאלתר… טוב."

"בלי דיחוי!"

"בלי דיחוי!"

חלי אחזה פתאום בידו של מָנו ונשקה אותה.

והרכבת יצאה לדרך וחלי נותרה על הרציף.

היא שיחקה עם בועות-הסבון, והביטה מבעד לריסיה הרטובים באדים העולים מן האמבט החם. עיניה נעצמו לרגע אחד או אולי לשעה. לא היה שעון בקרבתה. היא התעוררה בבהלה קלה, והחליטה לצאת מהסרקופג הלבן. היא לא הייתה עדיין מומיה מצומקת, ובהביטה בראי, אפילו אהבה את הגווייה המשתקפת מולה.

"האישה הזאת יפה!" אמרה בקול רם על המדונה שעל קימורי שדיה וחמוקיה זורחות אלפי טיפות עגלוליות שכל אחת מהן לכדה אל תוכה מן התקרה נברשת ממוזערת המאירה באורות רבים. אותה אישה שלפני שבוע טעמה גן-עדן בחיקו של איש אהוב. האישה הזאת יפה!

אילו יכלה ככה לרדת כמות-שהיא, אל הלובי… מין רצון עז לחשוף את גופה לעיני-כל תקף אותה, ובקושי הצליחה להצמית את התשוקה הזאת בטרם תמיט עליה אסון. רטובה ונוטפת הטילה את עצמה על המיטה מתוך תחושה שֶלַזמן אין עוד שליטה עליה. לא רק כל החיים לפניה, אלא כל הנצח. הזמן מת, יחי הנצח! אמרה לעצמה והרגישה חופשייה לחלוטין ובלי גורם שיפסוק למענה יעדי-זמן. היא זכתה לטעום מהנצח, גם אם בעוד דקה או שעה או יום, תתחרט על כל העניין ותרוץ לרכוש כרטיס-רכבת בחזרה אל חייה הקודמים.

עיניה נעצמו לרגע אחד או אולי לשעה. שינה קלה וקטיפתית, נטולת-חלומות. התעוררה סמוך לחצות, וחשה רעב בבטנה. חייגה לשירות-חדרים והזמינה לעצמה כריך לשון-בקר עם בירה קרה ותמרים – קערה גדושה בתמרים לחים ביקשה. אחר, יצאה אל הבלקון הקטן הצופה אל היאור ואל המקדשים. הקרירות היבשה של עיר-המדבר ליטפה את גופה הערום הטובל בסירופ-החשיכה. הכוכבים העקודים בשמי-הזפת רחוקים ובהישג-יד כאחד. הושיטי יד ואספי לך מלוא-החופן, ופזרי על פנייך, על פטמותייך, על בטנך. רצתה לצעוק, לצעוק במלוא הגרון ומתוך התמכרות מוחלטת.

דפיקה בדלת הפתיעה אותה. באיזו זריזות הגיבו להזמנתה! בוודאי בזכות השעה המאוחרת. היה עליה ללבוש משהו. תחילה חשבה להתעטף בשמיכה, אבל חששה לעורר תהיות אצל המלצר העשוי לפרש את ה"טוגה" שלה כהזמנה.

עיניה תרו סביב, ונחתו על אחת הגלביות שקנתה באותו יום בשוק. לרגע היססה אם ללבוש בלי לכבס תחילה, מה גם על גופה הערום. אבל פתאום נראו לה אמצעי הזהירות המערביים האלו קטנוניים ומייגעים, ובלי להקדיש לכך מחשבה נוספת, השחילה את עצמה אל תוך הגלימה המצרית.

המלצר השחור, הלבוש גלַבּייה וטורבן לבנים, הדף פנימה עגלה, וכמעט שלא זיכה אותה במבט. מלִכסוּן חטוף שהספיקה להגניב אל המראה, הבחינה שהגלַבּייה מונחת על גופה בצורה חיננית למדי, ופטמותיה הזדקרו מעט באורח מגרה. לא הייתה לה שום כוונה לפתות את האיש, ואף-על-פי-כן…

במצרים העתיקה היו עבדים-סריסים משרתים את מלכוֹת-מצרים ונסיכותיה. הן היו מתערטלות לפניהם ללא שמץ של בושה, כשם שלא התביישו מפני הרהיטים שסביבן או מפני חיות-המחמד. ואיך התייחסו העבדים עצמם אל אותן נשים נחשקות המציגות לפניהם את פרחי ערוותן הוורודה? כלום ניתן לסרס גם את הדמיון, את הרגש, את התשוקות הכמוסות?

משהו במבטו הכנוע מעט, המרוכז כולו בנכונות לשרת, כמעט דחף את חלי לומר: חם אצלכם פה בלוקסור! ולהסיר באחת את שלמתה. החיים הם התנסויות. משהו מסעיר! – תודה. אתה יכול להניח את האוכל שם, תאמר. היעז לגעת בה, או תהיה בעיניו כמלכה פרעונית האסורה במגע?

היא הושיטה לו גיניי ופטרה אותו בתנועת-יד. לאחר צאתו, פרצה בצחוק רם ופשטה את הגלַבּייה, כשהיא מדמיינת שעיניו הכנועות צורבות את גופה. היא ניגשה אל המגש ופצעה את הכריך בניביה, והערתה אל תוכה את הבירה המקציפה, כשהנוזלים ניגרים על סנטרה ונושרים על שדיה ובטנה, והקצף מדגדג אותה, ופרצי-הצחוק מתיזים סביב שיירי-אוכל וסילוני-בירה.

כמעט שהקדים קנה לוושט וכמעט שנחנקה, אבל הייתה מאושרת ומופקרת וחסרת-דאגות. היא ענדה את כל העדיים שקנתה, והחלה לרקוד לצלילי מוסיקה ערבית שמצאה ברדיו, כשהיא שופכת את שארית הבירה מן הבקבוק על גופה הלוהט. היא בלעה את התמרים אחד-אחד, מאוננת אותם חליפות בפיה ובפותה. הצמידים והאצעדות והמחרוזות השמיעו קולות שקשוק עליזים ושובבים, בעוד אֻם-כולת'ום מבכה בשירתה המופלאה אהבה שחלפה ומתה.

*

שעה שרוקנה את המזוודה, נתקלה חלי בַּספר בערבית שהוריש לה "הראיס של הקומה" ביום הראשון, לפני יובלות, כאשר הוביל אותה אל הסוויטה הזאת.

פתחה וקראה:

"באור השחר נראים פניה של זַכִּיָה רזים, חיוורים, חמורי-סבר. שפתיה חתומות בהחלטיות של מי שמתעקש שלא להוציא הגה מפיו, ועיניה הגדולות נשואות אל על בהתרסה שכמוה כזעם, או בזעם שכמוהו כהתרסה. פני התואה, הגאמוסה, ההולכת אחריה, ארוכים ורזים גם הם, אך סברם אינו חמור; עיניה גדולות ונשואות אל על גם הן, אך מבטן נשבר, נכנע לגזירת שמים.

"אור השחר נופל על הנילוס המתאדֵוו בגליו הקלים, שפניו, כפני זקנה, שקטים ועגומים. המים הרובצים בערשו שוקטים, ודומה שאינם נעים, או שתנועתם קלה, לא מורגשת, כתנועת העננים או הזמן." *)

(*ספר זה יצא לאור בעברית תחת השם "אלוהים שוכב בערשו של הנילוס" בהוצאת "מפרש" בתרגומה של רחל חלבה. הקטע הזה והקטעים הבאים המובאים מתוך הספר, מבוססים על גרסה זו.

מחלי נמנע היתרון לקרוא את הספר בגרסתו העברית. היא נאלצה להתמודד עם הערבית המקורית, ללא מילון אפילו, ורק עם ידיעותיה הלא-מספקות. מילים רבות חמקו ממנה, חלקן מתוך לגלוג קונדסי, וחלקן מתוך תוכחה ונענוע-ראש – "איפה הערבית שלך, יא דוקטורה דה- סילווה!" אף-על-פי-כן, נהנתה להגות את המילים, גם את אלו שלא הבינה, וחשה קרבה רבה אל אותה זַכּייה שדופת-השמש ש"עיניה הגדולות נשואות אל על בהתרסה שכמוה כזעם, או בזעם שכמוהו כהתרסה."

*

שעת בין-ערביים צובעת את האִמרה התפורה על שפת-היאור. השמש הכבדה כמפרש עגול וזהוב בספינתו של האל-רע, שטה בין הררי-המערב הצרובים.

הכול שייך לשם, הכול שייך לאז, הכול שייך לפעם.

רק חלי המהלכת יחפה על קו-התפר בין הווה לבין עבר לבין נצח, שייכת לאיזה עכשיו שאפשר אולי לתפוס אותו במעופו בטרם יתפוגג.

הנצח אינו זהה עם תפיסות-זמן כמו "לתמיד, לעד, או לעולמי- עולמים". הנצח הוא בעצם ביטולו של הזמן, ולכן – בהישג יד לכל אחד.

הנצח – אותו פרק זמן חסר-גבולות המתקיים גם במרוצת שבריר של רגע – וחולף. אתה שרוי בו כל זמן שלא הִצַבְתָ לזמן גבולות. זה הסוד שהבינה חלי וחזרה ושיננה אותו לעצמה. היא לא הטרידה את נפשה בשאלה עד מתי תישאר בתוך בועה זו שמעבר לזמן, ולכן חשה כמשתכשכת בתוך ליבתו של נצח.

יחפה ולבושה באחת הגלביות שקנתה, וחמושה בצרור מחרוזות וצמידים ואצעדות, שטה לה חלי בתוך האלמוניות המבורכת של אַל-מקום זה, כשעדייה משקשקים נחושת-בזכוכית-ובענבר, ומגרשים מדרכה את השֵדים המנסים ללכוד אותה באצבעותיהם הדביקות. לפני יובלות רבים אהבה אחד משה ונפרדה מאחד מָנו שנבלע אל תוך החושך פעור-פה ותקוף-הלם, מלווה ביללת רכבת מתרחקת.

לוקסור – עיירה זעירה שמקדשים קולוסאליים עולים על גדותיה, כמו גוף של גמל שהולבש על שלד-עצמות של דינוזאור.

מצרים דהיום מתקשה כביכול לכלכל את עברה.

ייתכן שעבר והווה חד הם בתוך הנצח. ייתכן שגם הפרדה זו בין הזמנים אינה אלא עוד אחת מאותן המצאות מערביות שטניות, ואילו המזרח חי ונושם במחזוריות אחרת של זמן אחיד ועומד!

והאם כל זה בכלל מתקשר אליי? חלי התעקשה להקשות, אבל השאלות כמו התאדו באוויר. בכל העולם קר ויורד גשם, ורק כאן חם ויבש ושמש, ואַת יכולה להלך ברגליים יחפות ולדשדש בעפר, ולהיות רואה ואינה-נראית. האם אני בכלל קיימת? אבל גם שאלה זו נמוגה כקודמותיה.

איך זה שאיש אינו נטפל אליה ואינו מציע לה שירותים או סחורות? כלום ייתכן שהם, בעיני-הנץ החדות שלהם, אינם מזהים בה את התיירת, על-אף התלבושת הערבית הזאת? קשה להניח. הלוא גם חלי הכירה בפרופורציות המצומצמות של הניסיון הזה שלה להתעטף באדרת של מזרח או של ערביוּת. מתי הלבוש מפסיק להיות תחפושת והופך למהות? חלי ידעה, שלכל היותר, יש לה סיכוי להתקרב מעט, להתקלף מעט, אולי לגעת באצבע מהססת – ותו-לא.

קול גברי גרוני, עמוק ומלנכולי הבוקע מרמקול של בית-קפה משתלט לרגע על המולת הרחוב. "אל אַרְד בְּתִת'כָּלֶם עֲרַבִּי, אל אַרד, אל אַרד…" האדמה דוברת ערבית, אומר השיר, אבל השמים, אומרת חלי, השמים – ולא רק שמיה של ארץ-ישראל – עברית ידברו. השמים מספרים כבוד אל ומעשי-ידיו מגיד הרקיע… שמים דוברי עברית ואדמה דוברת ערבית ואיפה ייפגשו? הבדל בין שמים וארץ, כמו שאומר הביטוי, או אולי – הרמוניה ונתינה הדדית? וירד המטר מן הרקיע להרות את האדמה ויעל האד מן האדמה לעַבֵּר את עננת הרקיע…

היום דוברת אדמה זו ערבית, אבל מה דיברה בעבר? לְמצרים דהיום – הזמן הקובע הִנו ההווה ורק ההווה! העבר המפואר מקור פרנסה ותו-לא, וככזה – משרת את ההווה. לעומת זאת – הנוכרי הבא לכאן, צולל מיד אל הקדמוניות, וההווה קיים עבורו רק לשרת את המפגש האינטימי שלו עם העבר, ועבר זה צופן בקרבו סודות של שפת-מסתורין שאינה ערבית. אם-כן, בני-האדמה דוברים ערבית, ואילו האדמה עצמה דוברת מצרית, תהא השפה הזו אשר תהא, והפראדוכס הוא שבין הנוכרים ברחבי-תבל יש לא פחות ואולי אפילו יותר אנשים המסוגלים לפענח את שפת-מצרַים זו משיש בקרב המצרים עצמם. לגבי הנוכרי, רעמסס ונפרטיטי ותות-ענח-אמון מציאותיים אולי יותר ממוחמד ופטמה ואחמד בני-האדמה המיטשטשים על רקע האבנים הגאיונות. פתאום תקף את חלי רגש גאווה על כך שהעברית היא אולי השפה היחידה בעולם ששרדה משחר ההיסטוריה, וכל ילד וילדה בישראל דהיום מסוגלים לקרוא ולהבין טכסטים עבריים בני שלושת-אלפים שנה, כמעט בלא קושי, ובלי שיידרשו לשפה אחרת מלבד שפת-הדיבור היומיומית שלהם. מעטים בין היוונים דהיום המסוגלים לקרוא את הומרוס "במקור", ומי מבין האיטלקים העכשוויים יידע לקרוא את יוליוס קיסר, את קיקרו ואת ורגיליוס בשפה שבה כתבו? אפילו צ'וסר שכתב רק לפני כשש-מאות שנה הוא כספר החתום לרוב דוברי-האנגלית. ואילו אצלנו, שפתו של דוִד ושפתם של הנביאים חיה… חיה… חיה בפינו. זהו פלא ללא אח ורֵעַ. חלי רצתה לשיר על ארץ הדוברת עברית, אבל לא היו לה המילים לכך ולא הייתה לה המנגינה.

היא נעה ממקומה והמשיכה בנדודיה.

שפת-המים.

נהר-אדירים רוטט בין קולמוסי-דקלים – ומדבר צהבהב פרוש כקלף עתיק – ושמש שוקעת, נר-נשמה שחֶלבּו כלֶה, מטילה צללים אחרונים בין גבנוני התכלת והזהב.

אל אופק-תודעתה צף ועלה נהר אחר, אף הוא נְפילי ואיתן, ואף הוא מצמיח דקלים בַמקום שבו הוא מבתר את המדבר ומעניק לו את און-חיוּתו. על גדות-הנהר ההוא יושבת ילדה קטנה וגדולת-עיניים. היא אינה מכירה עדיין את הזעם, ואינה יודעת את המרירות. עיניה מלטפות את הנהר במבט תמים ונקי מעבר ומעתיד. זהו נהר חי וגועש – מנהרות גן-עדן האדירים, שהיה לנחל אכזב בהשתרכו בעקבות אותה ילדה לשערי ארץ-ישראל כשובל של סרט משמלתה החגיגית שנתרבבה בתלאות- הטיסה.

פתאום נתאוותה חלי לדבר אל הילדה ההיא, לשטוח לפניה את מחילתה. אולי על רגשות ההתעלמות וההתנשאות שפיעמו באישה הבוגרת כלפי אותה ילדה שבה, ומה שזו ייצגה לגביה?

כך, על גדות-המים האלה הזרים-מוּכּרים, נולד בה מעין חידקל חדש, וכאשר מאחוריה מגיעים הקולות הגרוניים של ילדי-לוקסור, החלה להיווצר בקרבה גם רקמה עדינה של פיוס כלפי עיר הולדתה הרחוקה והמנוכרת.

בבגדָד נולד דור-המדבר, משם באו הוריה – מהם הזדרזה להתנער כשהובאה על-ידם לגבולות הארץ המובטחת. בציון, נתרוקנה הוויית- חייהם הזקֵנה מתוכן, ורק היא ואחיה נמצאו ראויים לנגוס מפרי-עץ- החיים ולהידמות לענקים זקופי-הקומה והחייכניים של כנען. אולי אליק ידע שהוא נולד מן הים, ואילו רייצ'ל-חלי לא ידעה – או לא רצתה לדעת שהיא נולדה מן המדבר-נהר או מנהר-המדבר. חלי דהיום כבר לא ידעה לומר מה בא קודם – האם ההסתייגות מהוריה וממה שייצגו, היא שיצרה בה את הרצון המיני-ממש לסגוד לארץ-ישראל ולאליליה ולהתפלש בעפרם, או שמא כוח-המשיכה של אלה הוא שעיצב את יחסה אל הוריה, אל מורשתם, אל שובלי-המסורת שגררו עמם מגלותם העתיקה, אולי אפילו בלי שהיו מודעים למסורת זו ובלי שהבינו את משמעותה.

ואביה ואמה, נטולי-רצון או יכולת להגיע עדיהָ, רק עודדו אותה בלא-יודעין, להכריז על עצמה כעל יתומה-מן-הגטו.

סופר ואיש תיאטרון, יליד אלכסנדריה שבמצרים 1941, עלה לארץ בגיל עשר.

ייסד בשנת 1982 עם אשתו השחקנית שושה גורן ועם המחזאי רפאל אהרון את בימת קדם אותו ניהל במשך שלושים שנה. כמו-כן ייסד את כתב-העת הספרותי הכיוון מזרח ושימש כעורכו הראשי.

בין ספריו:

"הטרילוגיה האלכסנדרונית" הכוללת את "קיץ אלכסנדרוני", "בלאנש" ו-"בדרך לאצטדיון"; "מקלט בבבלי"; "אלחכם מבגדד – אגדת חייו של ר' יוסף חיים"; "לבי במזרח – אגדת חייו של ר' יהודה הלוי"; "שמש ממערב – אגדת חייו של ר' חיים בן-עטר"; "משה מוריס ומוסא"; ובשנים האחרונות, "השקר הקדוש" ו-"מלכת הפיננסים" – שני הספרים הראשונים מתוך קוורטט הסניורה, ארבעה רומנים היסטוריים על דמותה המופלאה של דונה גרסיה מנדס, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

בין מחזותיו:

"חמורים" ע"פ פלאוטוס בתיאטרון חיפה; "סיפור פשוט" ע"פ עגנון (בשיתוף עם שלמה ניצן) בהבימה ובתיאטרון חיפה; "רישיון לִחיות" בתיאטרון באר-שבע מבוסס על ספרו מקלט בבבלי; "דקלים וחלומות" ע"פ סמי מיכאל בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, אותו גם ביים. במסגרת בימת קדם כתב מחזות רבים שאת רובם גם ביים, ביניהם – "מים ושמים ותיבה" שהוצג בתיאטרון חיפה; "חלום ניו-יורק"; "מולייר מצרים"; "תעלולי נאסר א-דין" שהוצג במסגרת תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער; "דימונה! דימונה!"; "מסכות בוונציה" ו-"הסניורה אהובתי" (שני המחזות האחרונים – פרשיות מחיי דונה גרציה) ועוד.

כמו-כן כתב תסריטים, ביניהם "נסיעת מבחן" שזכה בפרס אלבין והוקרן בערוץ 2, "תהילה לדויד" ו-"תחרה של מילים" ואבן בטלוויזיה החינוכית ועשרות תסכיתי רדיו – ביניהם עיבוד לסדרה בת ארבעים פרקים של הרומן "תמול שלשום" מאת עגנון וסדרה מקורית בת ארבעה פרקים, "חלום מלכות טבריה", על חיי דונה גרציה.

X