מקימי | לרכישה באינדיבוק
מקימי

מקימי

שנת הוצאה: 2007
מס' עמודים: 328
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 75
- 37

סיפורה של עלמה, מנחת טלוויזיה חדת-לשון שמואסת בעיסוקה, בהצלחתה ובאורח-חייה על כל הנאותיו הפרועות. היא מתקרבת צעד אחר צעד אל הדת, ומתנתקת מכל עולמה הישן: מתל אביב ההוללת, מחבריה בעולם התקשורת ואפילו מבני-משפחתה. דרכה החדשה אינה חלקה ופטורה מספקות. להפך, יש בה כאב ותהיות, חיבוטי-נפש ובדיקה עצמית מתמדת, שתעורר הערכה גם בלבו של חילוני שמשוכנע בצדקת דרכו.

אין צורך להיות אדם מאמין כדי לאהוב את הספר הזה, די להקשיב לקולה הישיר והכן של נועה ירון-דיין – קול אישי מאוד, פרוע, מצחיק, מתלבט – ולסיפור מסעה הפנימי של הגיבורה שלה, מסע שבכל נופיו הסוערים מתקיימת ציפייה מתמדת למה שמעבר להם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מקימי”

בקרוב…

בחלום היא באה אלי לפעמים. שזופה ופרועה, עם החיוך הכי יפה בעולם והעיניים הכי מיואשות. מביאה אתה דברים שהופכים לי את הבטן מגעגוע אליה ואל אנשים שהחלטתי לא לראות יותר אף־פעם.
לוקח לי זמן לזהות אותה בתוך עלילת החלום. רגע היא מבליחה, רגע היא נמוגה. וכשאנחנו נפגשות ממש, זה בדרך־כלל אומר שבשבילי הלילה נגמר.
אני קמה, נוטלת ידיים, מסתכלת על עצמי בראי. מחזקת את הקשר במטפחת. קשר אחד פשוט, לא מתחנף. מטפחת טורקיז שמכסה את הכול, אין שום רמז לשיער שתחתיה. אני מחייכת לעצמי חיוך עייף. הכול במקום, אפשר להירגע. אני מתמוטטת בחזרה למיטה, וקמה שוב, ונשכבת ושוב קמה, מכסה את הילדים ומתיישבת במטבח מול המחברת.
פעם רציתי לרצוח ולקבור אותה באיזו דיונה, אחר־כך הבנתי שאי־אפשר, וגם אם היה אפשר, אולי לא כדאי. אנחנו מאוד קשורות שתינו, למרות כל מה שעבר בינינו.
אני מסתכלת עליה כמו על גיבורה של סיפור הרפתקאות רחוק. הזמן: לפני אלף גלגולי חיים, המקום: מדבר הקרח שבו נולדתי, זה שלמרות הכול, עד יומי האחרון, יהיה המקום הכי אהוב והכי מוּכּר.
קוראים לה עלמה. אני נתתי לה את השם הזה. אחת משישים ריבוא שברא מי שאמר "והיה העולם", נשמה שירדה לכאן בעיניים עצומות, אל תוך בית־כלא של חומר וזמן, לחפש ולמצוא את מה שאבד לה.
אני רואה את הפנים שלה בכל מיני פנים, בהרבה מקומות. הולכת לה שם בתוך נשים שחולפות על פני ברחוב. רזה, משקפי שמש גדולים שמסתירים את רובה, ווקמן באוזניים, מעיל ענק, מכנסיים מוגזמים, לפעמים כלב. אני מרגישה אותה מרחוק, מחייכת אליה בחום. היא לא רואה אותי, כמובן.
אחרי שנים של אימונים מפרכים, אני כבר יודעת היום איך ללכת ברחוב בלי שיראו אותי. צבעים שקטים, לבושה בגולף עד הסנטר, סוודר רחב, חצאית רחבה, גרביים שחורים, נעליים שטוחות או כמעט שטוחות. זהו החופש שלי, אלו רמזי תחילתה של חירות. הניצחון היומי שלי על עצמי במלחמה לחיים או למוות. דרושה בקיאות במלחמה העדינה הזאת, ואני עוד לומדת. מהתרסקות אל עלייה למדרגה גבוהה יותר, וממנה לעוד התרסקות ולעוד עלייה.
עומדת מול הבצק של החלות של שבת, זמן שאין עוד כמוהו למי שטעמה ממנו.
היד שלי מלטפת את הבצק במיומנות עיוורת, העיניים עצומות, הגב התחתון כואב, הבטן כבר כל־כך גדולה שקשה לי להגיע לקערה. אני לשה, לוקחת את הבצק מלמטה למעלה, מקפלת פנימה, ומסובבת רבע סיבוב. שלא יצא דביק מדי, שלא יצא קשה. מלמטה למעלה, פנימה, ועוד רבע סיבוב. על כל העולם את יכולה לעבוד, גם על עצמך, אבל לא על הבצק. כל טיפת מרירות או כעס, כל נקודה שחורה של עצבות וכל נגיעה שאת נוגעת בו בלי אמונה, פוגמות בו. תגדלי! אני מצווה על עצמי ונושמת עמוק. זה לא רק קמח ומים, זו המלכות שלך, אם רק תרצי מספיק חזק. זו הבחירה שלך הלא פשוטה.
"לכבוד שבת קודש…" אני לוחשת לתוכו והופכת, רבע סיבוב, מלמטה למעלה, ושוב לוחשת, "לכבוד שבת קודש…" מלמטה למעלה, מקפלת פנימה, ועוד רבע סיבוב. אני לשה ונודדת.
המים נכנעים בענווה לקמח הצמא. היד שלי כבר יודעת לשלוט בו בלי להפעיל הרבה כוח, כאילו כך היה מאז ומעולם. כאילו גם אני עמדתי פעם, קטנה ומרוכזת כמו הבת שלי היום, וראיתי את אמא שלי עושה את התנועות הרכות האלה, וכאילו היא ראתה את אמא שלה שראתה את אמא שלה.
עד לא מזמן פחדתי אפילו להציץ לשם, לחיים ההם שבוודאי עדיין מונחים שם. אני מביטה אחורה בחשש, בעיניים חצי עצומות. פותחת רק חריץ דק, ומיד עווית של כאב זורמת מקצות אצבעות הרגליים דרך הגב עד לשורשי השיער. פותחת עוד טיפה: מראה מאובק קצת. ערמות של ארגזים ושקיות זבל, מוכרחים לעשות סדר.
כמעט עשר שנים עברו מאז. עברתי שש דירות, קניתי הכול חדש, והערמה ההיא עדיין שם. מראות, טעמים, ריחות, אנשים, מכתבים, אלבומים, החיים ההם שלי שלא חייתי באמת מעולם. אני עוצמת עיניים ושומעת אותה ואת כל מי שסביבה. שנים עברו עליה ועלי.
מלמטה למעלה, מקפלת פנימה, ומסובבת עוד רבע סיבוב.
רואה את הפנים המתוקות האלה עם החיוך שלא נגמר טובעות בתוך קהל אוהב וחונק, דורש שהיא תיתן לו הכול ועכשיו, והיא מתמסרת, מוכנה לאהוב אותם עד מוות.
אני חייבת לשמור ממנה מרחק ביטחון, אנחנו עדיין קרובות מדי. אני מרגישה את הלחלוחית שעולה בה מטפסת גם לי במעלה הגרון, ולרגע אחד אני אפילו יכולה להיזכר בכאב. כאב המרחק. כמה קצר הוא הרגע, כמה קלוש הרמז שנשלח, כמה קשה לפענוח.
אני נשענת אחורה, לוקחת עט, ונותנת לה לדבר.

נועה ירון-דיין נולדה ב-1972 למשפחה חילונית. הייתה שדרנית בגלי-צה"ל ומנחת טלוויזיה לילדים ולמבוגרים. כיום היא בעלת-תשובה, חסידת ברסלב ואם לשישה ילדים. זהו ספרה הראשון.
גם ספרה השני, שירה גאולה, יצא בהוצאת עם עובד.

X