מקום לא בטוח | לרכישה באינדיבוק
מקום לא בטוח

מקום לא בטוח

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 376
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69

ז'אן בפטיסט אדמסברג, הבלש הנמוך ביותר במשטרת פריז, נשלח לכנס בינלאומי בלונדון ונתקל שם במחזה מזעזע: 17 נעליים נמצאות מול בית הקברות המפורסם בהייגייט ובתוכן כפות רגליים כרותות. כשהוא חוזר לפריז מוזעק אדמסברג לחקור פשע מזוויע לא פחות: גבר זקן נרצח וגופתו מרוסקת. במהלך החקירה יגלה הבלש החריף והאסקצנטרי שבין המקרים יש קשר ושכדי לפענח אותם עליו להתמודד עם אגדות הרודפות את בית הקברות הלונדוני ועם ערפד הקבור בו לכאורה. אלה יובילו אותו הרחק מפריז ומלונדון, אל עיר קטנה בסרביה ששם, אולי, יימצא פתרון לתעלומה. הסופרת הצרפתייה פרד ורגס היא אחת מסופרות המתח המקוריות והמוערכות ביותר בעולם. ספריה מתורגמים לשפות רבות והיו לרבי-מכר, והיא זכתה בכמה מן הפרסים הספרותיים החשובים בתחום ספרות המתח, כולל שלוש פעמים בפרס "הדוקרן" היוקרתי המוענק לספר מתח המתורגם לאנגלית משפות אחרות. מקום לא בטוח הוא ספרה השלישי בעברית, אחרי "האיש ההפוך" ו"עזוב מהר וחזור מאוחר"

עוד על ספר זה

מקום לא בטוח, פרק 1 / פרד ורגאס
רב פקד אדמסברג ידע לגהץ חולצות. אמו לימדה אותו לשטח את הכתפות ולהחליק את הבד מסביב לכפתורים. הוא ניתק את המגהץ מהחשמל, קיפל את הבגדים וסידר אותם במזוודה. הוא היה מגולח ומסורק, הוא עמד לנסוע ללונדון, לא הייתה שום דרך להתחמק מזה.

הוא הזיז את הכיסא לתוך ריבוע אור השמש שזהר על רצפת המטבח. חלונות החדר פנו לשלושה כיוונים, והוא בילה את זמנו בהזזת הכיסא מסביב לשולחן העגול, בעקבות האור, כמו לטאה על סלע. אדמסברג הניח את ספל הקפה בצד המזרחי וישב בגבו אל החום.

לא הייתה לו התנגדות לנסוע ללונדון, לבדוק אם לתמזה יש אותו ריח של כביסה לחה שיש לסֶן, להקשיב לצווחת השחפים. יכול להיות שהשחפים צווחים אחרת באנגלית. אבל בקושי יהיה לו זמן לזה. שלושה ימי כנס, עשרה דוברים בכל מושב, שישה דיונים, קבלת פנים במשרד הפְּנים. יותר ממאה שוטרים בכירים יידחסו באולם הגדול, אך ורק שוטרים שיגיעו מעשרים ושלוש ארצות במטרה לייעל את שיתוף הפעולה המשטרתי באירופה המתרחבת, או, ליתר דיוק, "לתאם את הפיקוח על זרמי ההגירה". זה היה נושא הכנס.

כראש היחידה לחקירת פשעים חמורים בפריז, אדמסברג היה חייב להיות נוכח בכנס, אבל הוא לא היה מודאג. השתתפותו תהיה קלילה, כמעט אוורירית, בחלקה בשל העוינות הבסיסית שלו ל"פיקוח על זרמים", ובחלקה משום שהוא מעולם לא הצליח לזכור מילה אחת באנגלית. הוא סיים בשלווה לשתות את הקפה ובינתיים קרא את המסרון ששלח לו פקד דַנגלאר: עוד שעה ועשרים בדלפק הרישום ליוּרוֹסטאר. מנהרה מזוינת. יש לי ז'קט ועניבה בשבילך.

אדמסברג העביר את האגודל על מסך הטלפון ומחק את החרדה של סגנו כמו שמסירים אבק מרהיט. דנגלאר לא היה בנוי להליכה או לריצה, לא כל שכן לנסיעות. חציית הלמאנש במנהרה הלחיצה אותו לא פחות מאשר טיסה מעליה במטוס. ובכל זאת הוא לא היה מוותר על מקומו בשביל אף אחד. זה שלושים שנה מכור הפקד לאלגנטיות של הביגוד הבריטי, שבעזרתה קיווה להתגבר על היעדר כל תואר והדר בהופעתו. בזכות האופציה החשובה הזאת, הוא הרחיב את הכרת התודה שלו אל שאר הממלכה המאוחדת, מה שהפך אותו לאנגלופיל צרפתי טיפוסי: מעריץ של נימוסים מעודנים, טקט, והומור דק. אבל לא כאשר איבד כל רסן, מה שהבדיל בין אנגלופיל צרפתי לבין אנגלי אמתי. השהות הצפויה בלונדון מילאה אותו שמחה, עם או בלי זרמי ההגירה. נשאר לו רק לעבור את מכשול המנהרה המזוינת, שאותה עמד לחוות בפעם הראשונה.

אדמסברג שטף את הספל, אחז במזוודה, ותהה איזה מין ז'קט ועניבה בחר עבורו הפקד דנגלאר. השכן שלו, לוּסיוֹ הזקן, הקיש בכוח בדלת הזכוכית, שהזדעזעה ממגע אגרופו הענקי. הוא איבד את זרועו השמאלית בזמן המלחמה בספרד, כשהיה בן תשע, ונדמה שזרועו הימנית גדלה כתוצאה מכך והגיעה לממדיהן וכוחן של שתי זרועות. הוא הצמיד את פניו לשמשה ושלח באדמסברג מבט תקיף.

"בוא," רטן בטון פיקודי. "אין סיכוי שהיא תוציא אותם, אני צריך את העזרה שלך."

אדמסברג הניח את המזוודה בחוץ, בגינה הקטנה והמבולגנת המשותפת לו ולספרדי הזקן.

"אני נוסע לשלושה ימים ללונדון, לוסיו. אעזור לך כשאחזור."

"מאוחררר מדי," נהם הזקן.

כאשר לוסיו נהם כך, עם הרי"ש המתגלגלת שלו, הוא הפיק רעש מחריש אוזניים עד שלאדמסברג היה נדמה שהצליל בוקע היישר מבטן האדמה. אדמסברג הרים את המזוודה, וברוחו כבר היה בדרך לתחנת היוּרוֹסטאר בגאר די נוֹר.

"מה אתה לא יכול להוציא?" אמר בפיזור דעת בעודו נועל את הדלת.

"החתולה שגרה במחסן. לא ידעת שהיא הולכת להמליט?"

"לא ידעתי שיש חתולה במחסן, וממש לא אכפת לי."

"אז עכשיו אתה יודע. ולא יכול להיות שלא אכפת לך, Hombre*. יצאו לה רק שלושה. אחד מת, והשניים האחרים עוד תקועים, הרגשתי את הראשים שלהם. אני אלחץ ואעסה לה את הבטן, ואתה תמשוך. אבל תיזהר לא למעוך אותם. גור כזה, הוא יכול להישבר לך בין האצבעות כמו איזה ביסקוויט יבש."

לוסיו עמד שם חמור-סבר ולחוץ וגירד את היד החסרה שלו, כשהוא מניע את אצבעותיו בחלל הריק. הוא נהג להסביר שכאשר איבד את זרועו, בגיל תשע, הייתה לו עקיצה של עכביש שהוא לא גמר לגרד. בגלל זה העקיצה הזאת המשיכה לגרד לו גם כעבור שישים ותשע שנים, כי הוא לא סיים את הגירוד, לא ירד לעומקו, לא גמר עם הסיפור אחת ולתמיד. אותו הסבר נוירולוגי שהציעה אמו הפך אצל לוסיו לפילוסופיה שלמה, שאותה התאים לכל מצב ולכל רגש. צריך לסיים, או מוטב לא להתחיל. חייבים ללכת עד הסוף, גם באהבה. כאשר איזה עניין בחיים העסיק אותו בכל מאודו, לוסיו גירד את העקיצה שנקטעה.

"לוסיו," הבהיר אדמסברג וחצה את הגינה הקטנה, "הרכבת שלי יוצאת עוד שעה ורבע, הסגן שלי אוכל את עצמו מרוב דאגה בגאר די נוֹר, ואני לא הולך ליילד את היצור הקטן שלך בזמן שמאה שוטרים בכירים מחכים לי בלונדון. תסתדר לבד, ותספר לי על הכול ביום ראשון."

"ואיך אתה רוצה שאסתדר עם זה?" קרא הזקן והרים את זרועו הקטועה.

לוסיו אחז באדמסברג בידו החזקה וקירב אליו פרצוף בעל לסת תחתונה בולטת שלדברי הפקד דנגלאר הזכיר דמות בציור של וֶלאסקֶז. הזקן כבר לא ראה מספיק טוב כדי להתגלח כמו שצריך, והתער שלו תמיד החטיא כמה זיפים. הם היו לבנים, קשים ודוקרניים, ונצנצו בשמש כמו קוצים דקורטיביים מוכספים. לפעמים לכד לוסיו זיף כזה בין אצבעותיו, אחז בו בתקיפות בציפורניו ועקר אותו כמו שמסירים קרצייה. הוא לא הרפה ממנו עד שחיסל אותו, בהתאם לפילוסופיית עקיצת העכביש.
"אתה בא אתי."

"עזוב אותי בשקט, לוסיו."

"אין לך ברירה, hombre," אמר לוסיו קדורנית. אם משהו נקלע בדרכך, אתה חייב ללכת אתו. או שהוא יגרד לך כל החיים. זה ייקח רק עשר דקות."

"גם הרכבת שלי נקלעת בדרכי."

"כן, אבל אחר כך."

אדמסברג הרפה ממזוודתו, נאנח בהכנעה והלך בעקבות לוסיו לעבר המחסן. ראש קטן, דביק וספוג דם הגיח מבין כפותיה האחוריות של החתולה. הוא אחז בו בעדינות על פי הנחיותיו של הספרדי הזקן, בעוד לוסיו לוחץ על הבטן בתנועה מקצועית. החתולה ייללה נוראות.

"תמשוך יותר חזק, hombre, תרים אותו מתחת לכפות ותמשוך! תמשוך בכוח אבל בעדינות, אל תמעך לו את הגולגולת. ביד השנייה שלך תגרד את המצח של האימא, היא מבוהלת."

"לוּסיוֹ, כשאני מגרד למישהו את המצח, הוא נרדם."

"Joder!* קדימה, תמשוך!"

כעבור שש דקות הניח אדמסברג שני עכברונים אדומים וצווחים לצדם של שניים נוספים על גבי שמיכה ישנה. לוסיו חתך את חבלי הטבור ונשא אותם אחד אחד אל העטינים. הוא נתן באם הגונחת מבט דואג.

"מה הסיפור עם היד שלך? איך אתה מרדים אנשים?"

אדמסברג הניד את ראשו.

"אני לא יודע. כשאני מניח לאנשים יד על הראש, הם נרדמים. זה הכול."

"זה מה שאתה עושה עם הילד שלך?"

"כן. קורה גם שאנשים נרדמים בזמן שאני מדבר אליהם. הרדמתי אפילו חשודים באמצע החקירה."

"אז תעשה את זה לָאימא. Apúrate!* תרדים אותה."

"בשם אלוהים, לוסיו, אתה לא מסוגל להכניס לך לראש שאני צריך לתפוס רכבת?"

"צריך להרגיע את האימא."

החתולה לא הזיזה לאדמסברג, אבל המבט האפל שהזקן תקע בו כן. הוא ליטף את ראשה הרך להפליא של החתולה, כי באמת לא הייתה לו ברירה. אצבעותיו של אדמסברג התגלגלו כמו גולות מפיה לאוזניה, והתנשפויותיה נרגעו. לוסיו נד בראשו, מלא הערכה.

"היא ישנה, hombre."

אדמסברג משך לאט את ידו, ניקה אותה בעשב הלח ונסוג לאחור.

כשהתקדם לאורך הרציף בגאר די נוֹר חש בנוזל המיובש שהתקשה בין אצבעותיו ומתחת לציפורניו. הוא איחר בעשרים דקות, ודנגלאר בא לקראתו בצעדים מהירים. נדמה היה כי רגליו הרעועות של דנגלאר עומדות לנקוע כל אימת שניסה לרוץ. אדמסברג הרים את ידו כדי לקטוע באִבּן את ריצתו ואת תוכחותיו.

"אני יודע," אמר. "משהו נקלע בדרכי והייתי חייב ללכת אתו, אחרת הייתי מתגרד כל החיים."

דנגלאר היה כל כך רגיל למשפטים חסרי הפשר של אדמסברג שרק לעתים רחוקות טרח לשאול שאלות. כמו רבים אחרים ביחידה, הוא הניח לזה; הוא ידע להבחין בין המעניין לבין המיותר. הוא הצביע קצר נשימה על דלפק הרישום והחל שוב ללכת בכיוון הנגדי. אדמסברג, שהלך אחריו במתינות, ניסה להיזכר בצבעה של החתולה. לבנה עם כתמים אפורים? עם כתמים ג'ינג'יים?

הסופרת הצרפתייה פרד ורגס היא אחת מסופרות המתח המקוריות והמוערכות ביותר בעולם. ספריה מתורגמים לשפות רבות והיו לרבי-מכר.
היא זכתה בכמה מן הפרסים הספרותיים החשובים בתחום ספרות המתח, כולל שלוש פעמים בפרס "הדוקרן" היוקרתי המוענק לספר מתח המתורגם לאנגלית משפות אחרות. מקום לא בטוח הוא ספרה השלישי בעברית, אחרי "האיש ההפוך" ו"עזוב מהר וחזור מאוחר".

X